ביאור שטיינזלץ על נזיר י״ב

1 "צא וקדש לי אשה" סתם, שלא פירש לו איזו אשה יקדש עבורו — מאותה שעה אסור המשלח בכל הנשים שבעולם עד שידע איזו אשה קידש השליח. כי חזקה ששליח עושה שליחותו וקידש לו אשה, וכיון שלא פריש ליה פירש לו את מי קידש, הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה הרי אינו יודע איזו אשה קידש לו ואם רוצה הוא לקדש עתה אשה אחרת — יש לחשוש שמא היא קרובתה — בתה או אחותה או אמה — של זו שקידש לו השליח, ואסורה לו.

2 איתיביה הקשה לו ריש לקיש לר' יוחנן: שנינו, טמא זב, זבה, יולדת ומצורע הבא להיטהר והפריש קן סתומה, שני תורים "קן" או שני בני יונה לקרבן, שאחד מהם צריך להיות עולה ואחד חטאת, וסתם ולא פירש עדיין איזה לעולה ואיזה לחטאת. במקרה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם וברח לו, או שפרחה לבין חטאות המתות, שנתערב בין גוזלים אחרים של קרבנות חטאת שנפסלו, שמשום כך צריכים להמיתם, או שמת אחד מהן מן הגוזלים שבקן הסתומה, בכל אחד מן המקרים הללו, מה יעשה — יקח יקנה ויביא בעל הקרבן בן זוג לשני שנשאר, ואחר כך יחליט איזה מהם יהיה חטאת ואיזה עולה.

3 ואילו אם קרה מקרה כזה בקן מפורשת, שכבר פירש בעל הקרבן איזה מהם עולה ואיזה חטאת, ואחר כך ברח או מת אחד מהם ואינו יודע איזה ברח — אין לו תקנה עוד, שהרי אינו יודע מה עליו להקריב כבן זוג — עולה או חטאת.

4 ומכל מקום ואילו שאר קינין בעלמא סתם, של שאר האנשים הם מיתקנן מתוקנים ואין בהם חשש. ואם כדבריך, ר' יוחנן, שצריך לחשוש לכל אשה שמא היא קרובת זו שקידש השליח, ואמאי ומדוע יהיה הדין כך בשאר הקינים? לימא נאמר גם כן שכל חדא וחדא אחד ואחד מן הגוזלות בכל קן בעולם דלמא האי ניהו שמא זה הוא הגוזל שהיה כבר מוקדש לשם עולה או לשם חטאת, וברח, וכיצד מתכפר בו אותו אדם!

5 אמר ליה לו ר' יוחנן לריש לקיש: קאמינא אנא אומר אני את שיטתי זו וחושש לאיסור, דווקא לגבי אשה דלא ניידא שאינה ניידת והיא קבועה במקומה, בביתה, וכלל הוא בידינו: שאף על פי שבדרך כלל מניחים אנו שכל דבר המגיע אלינו הריהו מן הרוב, מכל מקום אם הדבר האסור קבוע במקומו, אפילו כאשר הוא מיעוט קטן — דינו כמחצה על מחצה, ואין הולכים אחר הרוב. ומשום כך יש לאסור כל הנשים בעולם. ואמרת ואומר לי את אתה בקושייתך זו איסורא דנייד איסור שנע ממקומו ואינו קבוע? שהרי הגוזל נודד ממקום למקום, ובמקרה כזה הולכים אחר הרוב, ואין חוששים למיעוט.

6 וכי תימא ואם תאמר: הכא נמי נייד כאן גם כן באשה הרי זה איסור נודד, כי אימור בשוקא אשכח וקדיש אמור שבשוק מצא השליח את האשה וקידש אותה למשלח, מכל מקום התם שם בסופו של דבר הדרא לניחותא חוזרת למנוחתה, לביתה ונמצאת שוב במקום קבוע, ולכן יש לדון בה כבאיסור קבוע, ואילו גבי אצל קן, מי הדרא האם חוזר הגוזל לנוח במקום קבוע מסויים? ולכן הולכים בו אחרי הרוב.

7 אמר רבא: ומודה ר' יוחנן שהמשלח מותר באשה שאין לה לא בת, ולא בת בת, ולא בת בן, ולא אם, ולא אם אם, ולא אחות, שהיו פנויות באותה שעה, שהרי אין לחשוש באשה זו שמא קידש השליח אחת מקרובותיה האוסרות אותה. ואף על פי שהיתה לה, לאותה אשה שהוא רוצה לקדש, אחות או בת, וכדומה נשואה בשעה שמינה את השליח ונתגרשה לאחר מכאן, מודה ר' יוחנן דההיא שאותה אשה שהוא רוצה עכשיו לקדש שריא מותרת.

8 מאי טעמא מה טעם הדבר — דבההיא שעתא דקאמר ליה, הוה נסיבן לגברי שבאותה שעה שאמר לו לשליח לקדש אשה, היו נשואות קרובותיה לגברים ואנו אומרים: כי משוי כאשר אדם עושה שליח, הרי זה דווקא במילתא דקיימא קמיה בדבר העומד לפניו, כלומר, שדעתו למנותו שליח רק על מה שהוא אפשרי, מצוי, באותה שעה. אבל במילתא דלא קיימא קמיה בדבר שאינו עומד לפניו — לא משוי עושה אדם שליח, ולפיכך, הואיל ולא נתמנה לכך, אף אם קידש השליח אחת מקרובותיה של אותה אשה — אין הקידושין חלים, וממילא מותר המשלח באשה זו.

9 על סברה אחרונה זו מקשים ממשנתנו, תנן שנינו: האומר "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני נזיר ועלי לגלח נזיר", אם היו פקחין — מגלחין זה את זה, ואם לאו לא — מגלחין נזירים אחרים. ולפי הסברה שאמרנו שאין אדם חושב אלא על מה שמצוי ואפשרי לו באותה שעה יש להקשות: בשלמא בתראה איכא קדמאה קמיה נניח הנודר האחרון, הרי יש את הראשון לפניו שנדר בנזיר, ואפשר לומר שהיה בדעתו להתנדב עבורו לשלם את קרבנותיו. אלא קדמאה מי איכא בתראה קמיה הראשון, האם האחרון ישנו לפניו? שהרי בשעה שנדר הראשון בנזיר לא היה האחרון עוד נזיר, ולפי שיטה זו לא נתכוון להתנדב עבורו, וכיצד יכול הוא להקריב עבורו את קרבנותיו?

10 אלא ודאי יש לפרש כי הכי קאמר כך אמר, זו היתה כוונתו של הראשון: אי משכחנא דהוי אם אמצא מישהו שיהיה נזיר, אגלחיה אגלח אותו. ואם כן הכא נמי הכי קאמר ליה כאן גם כן בקידושין, יש לומר שכך אומר לו המשלח: אי משכחת דמיגרשה, קדיש גם אם אתה מוצא אשה שנתגרשה בינתיים, קדש אותה לי. ואם כן יהיה אסור לו לשאת את אחותה, וקשה לרבא!

11 ודוחים: אמרי אומרים: יש להבחין בין נזיר שמקבל על עצמו דבר מה לעתיד, לבין שליחות, שבה אנו אומרים: לא משוי איניש אין אדם עושה שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא בדבר שהוא עצמו יכול לעשות עכשיו בשעה שהוא ממנה אותו, אבל במילתא דלא מצי עביד ליה השתא בדרב שאינו יכול לעשותו עכשיו — לא משוי אינו עושה שליח ואין זה תלוי בדעתו של המשלח, אלא במהות השליחות, שאינה חלה אלא במה שאפשרי בשעת מינוי השליח. ומשום כך אין קידושי השליח תופסים במי שהיתה נשואה בזמן מינוי השליחות. ולכן, במקרה זה של אחות שהתגרשה, יכול המשלח לשאת את אחותה, וכדברי רבא.

12 ושואלים: וכי לא יכול למנות שליח באופן זה? תא שמע בוא ושמע שלא כדבריך ממה ששנינו: האומר לאפוטרופוס שלו ממונה על ביתו: "כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה" והפר לה האפוטרופוס, יכול יהו מופרין — תלמוד לומר: "אישה יקימנו ואישה יפרנו" במדבר ל, יד, אלו דברי ר' יאשיה. כלומר, כיון שחזר וכפל "אישה" למדנו שגזירת הכתוב היא שרק הבעל רשאי להפר נדרי אשתו. ור' יונתן אומר: מצינו מצאנו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואף האפוטרופוס הריהו שליחו של הבעל ויכול להפר נדרי אשתו.

13 אם כן, אפילו לדעת ר' יאשיה שאין אפוטרופוס יכול להפר טעמא הטעם, דווקא משום דאמר רחמנא שאמרה תורה בגזירת הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו", הא לאו הכי הרי לולא כן אפוטרופוס היה מיפר גם באופן כזה שהבעל מינה אותו להפר נדרים שתידור אשתו להבא. ואילו גבי דידיה אצל בעל עצמו תניא שנויה ברייתא: בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני יהו קיימין" — לא אמר כלום. ואילו בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן מופרין", ר' אליעזר אומר: מופר, וחכמים אומרים: אינו מופר.

14 ומבארים: קא סלקא דעתין עלה בדעתנו לפרש כי כאשר אמר ר' יאשיה את דבריו שאפוטרופוס אינו מיפר — אליבא דרבנן על פי דברי חכמים הוא דאמרי לא מצי מיפר שאומרים שבעל אינו יכול להפר נדרים מראש, ואף לשיטתם אי לאו דאמר רחמנא אם לא שאמרה תורה וגזרה "אישה יקימנו ואישה יפרנו", אפוטרופוס הוה היה מיפר נדרים שכאלה. ואם כן נובע מכאן שאדם יכול להתמנות כשליח אף על דבר שכזה שהמשלח לא יכול לעשותו בזמן שמינה אותו לשליח, וקשה לרבא.

15 ודוחים: ודלמא ושמא אמר ר' יאשיה זאת אליבא על פי שיטתו של ר' אליעזר, שאמר מצי מיפר יכול הבעל להפר מראש ולכן יכול גם למנות שליח באותה שעה! ודוחים: אי הכי אם כך למה לי, כלומר, לו, לשוויי לעשות שליח? ליפר שיפר לה איהו הוא עצמו מעכשיו! ומשיבים: קסבר סבור הוא דלמא משתלינא שמא אשכח, או רתחנא אכעס, או מיטרידנא אהיה טרוד ולא אפר בשעה שאצא ממש לדרך, ולכן הוא ממנה שליח לעשות זאת. ואם כן אין להוכיח מכאן דבר.

16 א משנה מי שאמר "הרי עלי לגלח חצי נזיר", כלומר, אני מקבל על עצמי חובה לשלם עבור חצי קרבנותיו של נזיר, ושמע חבירו ואמר "ואני עלי לגלח חצי נזיר" — זה מגלח נזיר שלם, וזה מגלח נזיר שלם, אלו דברי ר' מאיר, שלדבריו אין נזיר למחצה. וחכמים אומרים: יכולים הם לעשות כנדרם, שיביאו שניהם קרבנותיו של נזיר אחד, זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.

17 ב גמרא בהגדרת המחלוקת בין ר' מאיר לחכמים אמר רבא: הכל מודים, כל היכא היכן, מקום שאמר בנדרו "חצי קרבנות נזיר עלי" — חצי קרבן מייתי מביא, שהרי נדב רק סכום מסויים. וכמו כן הכל מודים שאם אמר "קרבנות חצי נזיר עלי" — כוליה קרבן בעי איתויי כל הקרבן צריך להביא. מאי טעמא מה טעם הדבר — דהא שהרי לא אשכחן מצאנו נזירות לפלגא למחצה, ומי שאמר "הריני חצי נזיר" — הריהו נוהג נזירות שלימה.

18 וכי פליגי וכאשר נחלקו, דווקא כאשר אמר זאת בלישנא דמתניתין פליגי בלשון של משנתנו נחלקו; ר' מאיר סבר: כיון שאמר "הרי עלי" — איחייב אכוליה התחייב על כל קרבן נזירות, וכי קאמר וכאשר הוא אומר לאחר מכן חצי נזירות — לאו כל כמיניה לא הכל בכוחו, אין ביכולתו לעקור דבר שהתחייב בו. ורבנן סברי סבורים: נדר ופתח עמו הוא, כלומר, התיר לעצמו את נדר הנזירות במה שאומר שאין כוונתו מתחילה אלא להביא מחצית קרבנות נזירות.

19 ג משנה אמר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" ונולד לו בן — הרי זה נזיר. ואם נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — אינו נזיר, שהרי לא נולד לו בן. אבל אם אמר "כשיהיה לי ולד" — אפילו נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — הרי זה נזיר.