ביאור שטיינזלץ על נזיר כ״א

1 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מי שאמר "הריני נזיר" ושמע זאת חבירו ושהה כדי דבור, ואחר כך אמר "ואני" — הוא, הראשון, אסור, וחבירו מותר, שאין נדרו תופס, כיון שהיתה הפסקה מעבר לכדי דיבור בין דבריו לדברי חבירו. וכמה הוא שיעור כדי דבור — כדי שאילת שלום תלמיד לרב.

2 ומציעים: לימא מסייעא ליה האם אפשר לומר שמסייע לו, לריש לקיש, מה ששנינו במשנתנו: מי שאמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" ועוד אחד שמע ואמר "ואני", הרי שהזכירה המשנה רק פעמיים "ואני", ותו ויותר לא נזכר במשנה, משמע שאין איש נוסף יכול להחיל עוד נזירות, והטעם — מפני שיש הפסק גדול מדי מן הדיבור הראשון. ודוחים: זו אינה ראיה, וכי התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל כרוכל ימנה וילך ויאמר שוב ושוב "ואני" "ואני"?

3 ומקשים: אם כן, שהתנא מקצר בלשונו — וליתני חד ולשמעינן הני ושישנה רק אחד וישמיענו מכאן את אלו האחרים! ומשיבים: הכי נמי כך גם כן היה צריך להיות, ואולם משום דקתני סיפא ששנה בסוף הותר הראשון — הותרו כולן, הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין, מכלל הדברים אנו למדים דאיכא שיש אמצעי בין הראשון והאחרון, ומשום הכי קתני כך שנה "ואני" "ואני" שביחד עם הראשון הריהם שלושה; ראשון, אחרון ואמצעי.

4 א ובאותו ענין איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם חד בחבריה מיתפיס אחד בחבירו נתפס, כלומר, כל אחד נתפס בנדרו של הקודם לו, או דלמא בקמא מיתפסי שמא בראשון נתפסים כולם? ושואלים: למאי נפקא מינה למה, לאיזה ענין להלכה יוצא הבדל מזה אם נאמר כצד זה או כצד זה של הבעיה — לאתפוסי ומיזל להתפיס וללכת הלאה יותר ויותר אנשים. אי אמרת חד בחבריה מתפיס אם אומר אתה כי אחד בחבירו נתפס — מתפסין ואזלין נתפסים והולכים לעולם, שאם לא היה הפסק זמן בין אחד לחבירו — אפשר להמשיך כך את השרשרת כמה שירצו. ואי אמרת בקמא מתפסי ואם אתה אומר שבראשון הם נתפסים — טפי יותר מכדי דבור מן הראשון לא מתפסין נתפסים. ואם כן מאי מה הדין?

5 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנתנו: "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" "ואני", שרק פעמיים הוזכר "ואני" ותו ויותר לא נזכר מידי דבר נוסף, שמע מינה למד מכאן כי בקמא בראשון הוא דמתפסי שנתפסים כולם, דאי סלקא דעתך חד בחבריה מיתפיס שאם עולה על דעתך כל אחד בחבירו נתפס — ליתני טובא שישנה יותר "ואני"! ודוחים: מכאן אין ראיה, וכי התנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל כרוכל ימנה וילך? אלא הסתפק רק בשתי דוגמאות.

6 ומקשים: אם לא רצה לשנות הרבה, וליתני חד ולשמעינן כולהון שישנה רק "ואני" אחד וישמיענו מכאן את כולם! ומשיבים: איידי דקתני מתוך ששנה בהמשך הותר הראשון — הותרו כולן, הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין, מכלל דאיכא שיש אמצעי, משום הכי קתני כך שנה "ואני" "ואני" — שיהיו לפחות שלושה, שהם הנודר הראשון ושניים שאחריו. אבל אין מכאן ראיה שאי אפשר שייתפסו יותר.

7 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה נוספת ממה ששנינו במשנה: הותר הראשון — הותרו כולן. ונדייק: דווקא אם הותר ראשון הוא דשרו שהותרו כולם על ידי התרתו, הא הרי אם הותר האמצעי — לא הותרו אלו שאחריו, אם כן שמע מינה בקמא מתפסין למד מכאן שבראשון הם נתפסים, והכל תלוי בו בלבד.

8 ודוחים: אימא יכול אני לומר לך: לעולם חד בחבריה מתפיס אחד בחבירו נתפס, ואף אם הותר האמצעי היו אלו שאחריו מותרים. אלא ואיידי דבעי מיתנא ומתוך שרצה לשנות "הותרו כולן", דאי תנא שאם היה שונה דבר זה באמצעי, אי אפשר לומר כך, שהרי איכא יש ראשון שלא משתרי מותר, שהרי הוא לא התפיס באמצעי, משום הכי קתני כך שנה ראשון, ואם כן אין מכאן ראיה.

9 ומציעים עוד ראיה מן המשנה: תא שמע בוא ושמע: הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין. ויש לדייק מכאן: דווקא במקרה זה הוא בלבד מותר, ומדוע? משום דלא איכא אחרינא בתריה שאין אחר אחריו, אבל אמצעי, דאיכא אחרינא בתריה שיש אחר אחריו שהותר נדרו — משתרי הותר גם זה שאחריו. שמע מינה למד מכאן כי כל חד בחבריה מתפיס אחד בחבירו נתפס.

10 ודוחים: לעולם אימא יכול אני לומר לך: בקמא מיתפסין בראשון נתפסים כולם ומאי ומה פירוש "אחרון" דקתני ששנה שכולם אסורים חוץ ממנו — אמצעי, ומי שאחריו אכן לא הותר, ומדוע נקרא "אחרון" — איידי דתנא מתוך ששנה קודם לכן במשנה "ראשון", תנא שנה כאן לשון "אחרון", אבל אין לדייק מכאן דבר.

11 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע, דתניא בהדיא ששנויה ברייתא בפירוש: הותר הראשון — הותרו כולן, הותר האחרון — האחרון מותר וכולן אסורין, הותר אמצעי — כל מי שהוא הימנו ולמטה אחריו מותר, הימנו ולמעלה מלפניו — אסור, שמע מינה למד מכאן כי חד בחבריה מתפיס אחד בחברו נתפס. ומסכמים, אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

12 ב שנינו במשנה: מי שאמר "הריני נזיר" ושמע חבירו ואמר "פי כפיו ושערי כשערו" וכו' — הרי הוא נזיר. ושואלים: משום שאמר "פי כפיו ושערי כשערו" הרי הוא נזיר?

13 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו: אם אמר "ידי נזירה" וכן אם אמר "רגלי נזירה" — לא אמר כלום, אבל אם אמר "ראשי נזירה" או "כבדי נזירה" — הרי זה נזיר. זה הכלל: קיבל נזירות על דבר אבר, חלק מן הגוף שהנשמה תלויה בו, כלומר, שאי אפשר לחיות בלעדיו — הרי זה נזיר. ואם קיבל נזירות על חלק בגוף שאפשר להתקיים אף בלעדיו — אינו נזיר. ואם כן אף האומר על שערו, שוודאי אין הנשמה תלויה בו — לא היה צריך להיות נזיר!

14 אמר רב יהודה: יש להבין שאמר הכי כך, שכך היתה כוונתו: יעשה פי כפיו להיאסר מיין, ושערי כשערו מלגוז.

15 א שנינו במשנה אם אמרה אשה "הריני נזירה", ושמע בעלה ואמר "ואני" — אינו יכול להפר את נדרה. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם בעל המפר את נדר אשתו מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו כאילו לא היה, או דלמא שמא הוא רק מיגז גייז גוזז אותו, כלומר, עוקר אותו מכאן ולהבא? ומסבירים: למאי נפקא מינה מה הבדל דין יוצא מזה אם נאמר כצד זה או כצד זה —

16 לאשה שנדרה בנזיר נדר נזירות, ושמעה חברתה ואמרה "ואני", ושמע בעלה של ראשונה והפר לה. ומעתה, אי אמרת מיעקר עקר אם אומר אתה שעוקר הבעל את הנדר מעיקרו — ההיא, השניה, נמי אישתראי גם כן הותרה, שהרי תלתה בנדר שמתברר כעת שלא היה קיים כלל. ואי אמרת מיגז גייז ואם אתה אומר שהוא רק גוזז מכאן ולהבא — איהי אשתראי היא הותרה אבל חברתה אסירא חברתה עדיין אסורה, שהרי לא נעקר הנדר משעה שתלתה בו את נדרה. ואם כן מאי מה הפתרון לשאלה זו?

17 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו: אמרה "הריני נזירה" ושמע בעלה ואמר "ואני" — אינו יכול להפר. ואי סלקא דעתך בעל מיגז גייז ואם עולה על דעתך שהבעל רק גוזז את הנדר — ליפר שיפר לאשתו והוא ליתסר ייאסר, שהרי לנדרה היה חלות בשעה שתלה בו את נדרו, ולא נעקר למפרע מאותה שעה. אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי הבעל מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו, וכיון שעל ידי כך נמצא שעוקר את נדרו שלו — אינו יכול להפר לה?

18 ודוחים: לא, לעולם יכול אתה לומר שהבעל מיגז גייז גוזז את הנדר מכאן ולהבא. ואם רק משום ענין זה, בדין הוא דליפר שיפר לה. והיינו טעמא דלא מצי מיפר ואולם זה הטעם שאינו יכול להפר, כי כיון שאמר לה "ואני" הרי כמאן כמי שאמר "קיים ליכי" לך דמי נחשב ובעל שקיים את נדר אשתו שוב אינו יכול להפירו. ולכן, אי מתשיל אהקמתו אם הוא נשאל לחכם על הקמתו, שמבקש שיתירו לו בית דין את מה שהקים — מצי מיפר יכול להפר, ואי ואם לא — לא מצי מיפר יכול להפר. ואם כן אין מכאן ראיה.

19 ומציעים עוד ראיה: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו: האשה שנדרה בנזיר נדר נזירות, והפרישה את בהמתה לקרבן הנזירות, ואחר כך הפר לה בעלה את נדרה, ושוב אינה צריכה בהמה זו לקרבן, אם משלו היתה הבהמה ונתן לה לצורך הקרבן בלבד — הרי זה כאילו לא הוקדשה כלל, ותצא ותרעה בעדר עם שאר הבהמות, כבהמת חולין גמורה. ואם שלה היתה הבהמה, זו המיועדת לקרבן החטאת — תמות כדין כל בהמת חטאת שאי אפשר להקריבה, שהיא מומתת.

20 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שהבעל מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו — תיפוק תצא גם החטאת שהפרישה היא משלה לחולין, כדין חטאת נזיר שהתירו חכמים את נדרו להלן נזיר לא, ב! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי הבעל רק מיגז גייז גוזז את הנדר, ובשעה שהפרישה בהמה היתה אכן נזירה, ולא נעקר דבר זה!

21 ודוחים: לעולם אימא יכול אני אומר לך שהבעל מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו, והיינו טעמא וזה הטעם: כיון שלא צריכה כפרה עוד, שהרי הנדר בטל מעתה, הות הריהי בהמה זו נדונה כדין בהמת חטאת שמתו בעליה שאין צורך עוד בכפרתה, וגמירי ולמודים אנו במסורת שחטאת שמתו בעליה — תמות.

22 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה הבאה: האשה שנדרה בנזיר נדר נזירות, ובכל זאת היתה שותה יין ומטמאה למתים — הרי זו סופגת לוקה את הארבעים מלקות שלוקה בהם העובר על "לאו" מן התורה. ומעתה נברר, היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שלא היפר לה הבעל — וכי צריכא למימר צריך לומר שהיא לוקה? הרי כל נזיר שעובר על נזרו לוקה!

23 אלא פשיטא פשוט שמדובר כשהיפר לה הבעל. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שהבעל מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו — אמאי מדוע סופגת ארבעים מלקות? הלא היא כאילו לא נדרה כלל! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שהבעל רק מיגז גייז גוזז את הנדר, ולכן כיון שחל עליה הנדר במשך זמן מסויים, הריהי לוקה על מה שעברה?

24 ודוחים: לעולם אימא יכול אני לומר לך שהבעל מיעקר עקר עוקר את הנדר מעיקרו, ואולם משום דקתני סיפא ששנה בסוף: היפר לה בעלה והיא לא ידעה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים — למרות שהיא התכוונה לעבירה, אינה סופגת את הארבעים מלקות כיון שלא היתה כאן עבירה בפועל, משום כך