רש"ש על תמורה ט׳ א

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על תמורה ח׳ ע״ב רש"ש על תמורה ט׳ ע״ב »

1 תמורה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ״ בְּשֶׁל אֲחֵרִים, ״וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ״ בְּשֶׁל עַצְמוֹ. וְלִכְתּוֹב ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ״, וְלָא בָּעֵי ״לֹא יָמִיר אוֹתוֹ״! אִי כְּתַב הָכִי — הֲוָה אָמֵינָא: תֵּצֵא זוֹ וְתִכָּנֵס זוֹ הוּא דְּתִילְקֵי, אֲבָל מֵמִיר דְּתַרְוַויְיהוּ קָא מַקְדֵּישׁ לְהוּ — אֵימָא לָא לָקֵי. קָא מַשְׁמַע לַן.

2 תוספות על בבא קמא פתח ↗

הוא דאמר כצנועין - וא"ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר"ש א"כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש . קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות ב"מ ד' כב: ושם כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה יבמות ד' פח. דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש קדושין דף נה: ושם אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול סוכה ד' לט. ושם משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות דף יא. ושם ד"ה הפודה משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר נדרים ד' לו: התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף:

3 תמורה פתח ↗

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְמִירִין אֶחָד בִּשְׁנַיִם, כָּךְ אֵין מְמִירִין וְחוֹזְרִין וּמְמִירִין. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאֵין מְמִירִין שְׁנַיִם בְּאֶחָד, כָּךְ אֵין מְמִירִין וְחוֹזְרִין וּמְמִירִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, אֲפִילּוּ בְּמֵאָה.

1 גמרא ולכתוב לא יחליפנו כו' אי כתב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו כו'. משמע דלשון חליפין מישתמע הכי. וק"ל מלקמן כו ב קדשי ב"ה אמר חליפת זו כו' לא אמר כלום תחת זו כו' דבריו קיימין. ואמר אביי שם דתחת מישתמע לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי כו' גבי קדשי בד"ה כו' לישנא דאחולי הוא וא"כ לישנא דחליפין אמאי לא"כ מי גרע מלישנא דתחת וצ"ע:

2 שם מי מתפיס בדבר שאינו שלו. ק"ל אלמה לא הא תנן ברפ"ד דנזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים. ומוכח שם בגמרא דהוא מטעם התפסה ועי' בסוגיא דשבועות רפ"ג בפלוגתת אביי ורבא ובר"ן שם באורך. ולכאורה י"ל דכיון דלישנא דחליפין הוא תצא זו ותכנס זו. ובכזה אינו יכול לעשות בשל חבירו כדמוכח במרובה בסוגיא דצנועין. אבל ז"א לפי חילוקי התוס' שם בד"ה הוא דאמר כצנועין. וזה י"ל קצת. אבל קשה דאם לשון חליפין אינו משמע אלא שתצא זו ותכנס זו ואפ"ה אמר רחמנא דנתפסת קדושת תמורה בלשון זה וכדתנן לקמן כו ב. אלמה תנן התם מחוללת אין זו תמורה וצ"ע:

3 שם ת"כ דריו"ח כשם שא"מ שנים באחד כך כו'. כצ"ל:

2 ר"ן על שבועות פתח ↗

בשלמא לאביי מדאתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה דף כ: אלא לרבא קשיא. דמהכא משמע דהמתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדאתפיס בנדר נדר בשבועה נמי שבועה ומפרקין אמר לך רבא ה"ק אי זה הוא איסר נדר האמור בתורה הרי עלי שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כיום שמת בו אביו ואמר שמואל והוא שיהא נדור ובא מאותו היום מ"ט דאמר קרא ואיש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. וכתב רש"י ז"ל דה"ק האי תנא לא במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר ואשמעינן שאינו חייב משום נדר אא"כ פירשו ואח"כ תלאו בדבר הנדור עליו כבר כדיליף ואזיל לה מקרא והכי קאמר אי זה הוא איסר נדר וכו' אבל מתפיס בנדר לא הוי נדר והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה ירושלים בחורבנה ונראה לא שלא יהא נדר אם לא תלאו בדבר הנדור אלא שבא למעט שאפי' תלאו בדבר הנדור אם לא פירשו לא הוי נדר דמתפיס הוא וכן נמי אפילו פירשו אם תלאו בדבר האסור לא הוי נדר. ולענין פסק הלכה קי"ל דהאומר מבטא שלא אעשה כך הרי זו שבועה דמבטא שבועה ליכא מאן דפליג. ובפלוגתא דאביי ורבא קי"ל כרבא הלכך איסר שהוציאו בלשון נדר נדר ובלשון שבועה שבועה אבל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי מיהו איסורא מיהא איכא וכן כתב רב יוסף הלוי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שבועות אבל הרמב"ן ז"ל סובר דלרבא מתפיס בשבועה אפילו איסורא ליכא דכיון דבשום דוכתא לא אשכחן מתפיס בשבועה איסור מהיכא תיתי אלא איידי דאמר אביי כמוציא שבועה מפיו דאמי אמר איהו נמי לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי ואין ה"נ דאפילו איסורא נמי ליכא וכן נוטין דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב אבל מתפיס בשבועה ליכא והראב"ד ז"ל מפיק איסורא מדכתיב או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס וריבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן וזה על דרך מה שאפרש למטה על דעת הרב אלפסי ז"ל ואין זה נכון מכיון שלא נאמר זה בגמרא ועוד מן הטעם שאכתוב בסמוך בס"ד ולדידי ניחא משום דאפשר דמתפיס בחבירו שנשבע מיתסר מדאורייתא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד אף מתפיס ככר בככר שנשבע עליו מתסר מדרבנן משום דאתי לאחלופי ולענין מתפיס בנדר לפי שיטת רש"י ז"ל נראה דכי היכי דלרבא מתפיס בשבועה לאו שבועה ה"נ מתפיס בנדר לאו נדר וכמו שכתבתי למעלה אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דלרבא אע"ג דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא והביא ראיה מדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ואני הרי כולן נזירים וכ"ת והא אוקימנא לההיא מתני' בגמרא דוקא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור נמי לאו קושיא היא דאי אמר ואני כמוך ה"נ אלא התם לא אמר אלא ואני ולאחר כדי דבור לא משמע מידי וכ"ת וכיון דמתוך כדי דבור מיתוקמא מנא לן דמשום דמתפיס הוא דלמא טעמא דכולן נזירים משום דכל חד מינייהו אמר ואני נזיר לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואילו אני נזיר קאמר אמאי הותרו כולן אלא ודאי אני כמוך וש"מ דמתפיס בנדר נדר ותנן נמי נזיר דף ד. הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר כ"ש היכא דאמר הריני נזיר כפלוני נזיר שהוא בימיו ומכלתין במסכת נדרים הכי מוכחא דמתפיס בנדר נדר דאמרינן נדרים דף יא: דמחית בשר זבח שלמים קמיה ואמר זה כזה ותנן נמי שם י: כאימרא כדירים כעצים וכל זה סיוע לדברי הרב אלפסי ז"ל אלא דקשיא עליה דהא משוינן בגמ' מתפיס בנדר למתפיס בשבועה דאמרינן בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה אבל לרבא קשיא אלמא דליכא למימר דמתפיס בנדר יהא נדר מתפיס בשבועה לא להוי שבועה. ועוד שהוא סמך דבריו לומר דמתפיס בנדר הוי נדר מדתניא אי זה הוא איסר האמור בתורה וכו' ואליבא דרבא הך ברייתא לאו במתפיס מיירי אלא בעיקר נדר וכמו שפירשה רש"י ולפי' פירשו השמועה כך לדעתו דמעיקרא הכי אקשינן הכא קתני אי זה הוא איסר וכו' אלמא איסר התפסת לשון הוא ובשלמא לאביי ניחא דתניא גבי נדר וה"ה גבי שבועה דכיין דקתני דאיסר מתפיס הא ודאי עיקר התפסתו גבי שבועה היא דהתם כתיבה או אסרה איסר על נפשה בשבועה ואילו גבי נדר לא אשכחן ותנא דתני לה גבי נדר לרבותא נקטי בהכי לומר דאפי' מתפיס בנדר הוי נדר וכ"ש גבי שבועה הלכך לאביי ניחא אלא לרבא קשיא דאיהו אמר איסר לאו היינו מתפיס והכא קתני דאיסר היינו מתפיס וקשיא נמי דכיון שהוא מתפיס אף מתפיס בשבועה שבועה דאי איסר מתפיס הוא משבועה גמרינן ליה מדכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה וכמו שכתבתי ואמר לך רבא תריץ הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה כלומר הכא לאו באיסר דקרא עסקינן דאיסר לאו היינו מתפיס אלא ה"ק אי זה הוא דבר שהוא אסור בנדר ואינו נדר האומר הרי עלי שלא אוכל כלומר שהוא מתפיס בנדר שאע"פ שפירשו כיון שכתב שהתפיסו בדבר הנדור מתפיס הוא לפי שיטה זו שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב למעלה ומתפיס בנדר נדר דהמתפיס בנדר גמרינן מאיש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור לאפוקי דבר האסור ולרבא נמי מפיק דבר המושבע שהמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא זהו איסר האמור בתורה דאיסר לאו היינו מתפיס אלא הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה הלכך אע"ג דקי"ל דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא כך פירש על דרך הרב אלפסי ז"ל והוא באשר"י ולדידי קשיא לי אי הכי דמכי ידור נדר הוא דמרבינן התפסה בנדרים לא הוה למימר דמכי ידור נדר נפקא לן שמכיון שהתפיסו בדבר הנדור דוקא הוי נדר דהא צריכינן לרבויי התפסה בנדרים דשבועות דלית לן רבויא לית לן התפסה דאע"ג דמאי טעמא אדשמואל קאי אפ"ה לרבוי התפסה בנדרים צריך קרא דמסברא לית לן בדלית לן בשבועה ועוד כיון שרבתה תורה התפסה בנדרים למה לא נלמוד מהם לשבועות דהא ידות לא אתרבי בשבועות ומנדרים ילפינן להו דע"כ לא איבעיא לן התם בנדרים דף ו: אלא אם ישיד לפאה ולהנך אחריני כדאיתא התם אבל בשבועות לא איבעיא לן משום דאיתקש לנדרים דכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה ואשכחן ידות בשבועה כדתנן בנדרים דף ט. נדר בקרבן ובשבועה וכמו שכתבתי שם בס"ד וכי היכי דילפינן ידות לשבועות מנדרים אמאי לא ילפינן מינייהו נמי התפסה ואפילו ספוקי נמי לא מספקינן בה כמו שמספקינן לקדושין בנדרים דף ו: ואע"ג דלא איתקש לנדרים ולאביי נמי מהתפסה דכתיב גבי שבועות גמרינן לנדרים דאמרינן בשלמא אביי וכו' וכ"ת משום מיעוטא דעד שידור בדבר הנדור ולא בדבר המושבע ה"מ לאומר בלשון נדר ומתפיס בדבר המושבע אבל באומר בלשון שבועה ומתפיס בלשון שבועה מנ"ל וכ"ת לרבא היינו טעמא משום דהתפסה שייכא בנדרים ולא שייכא בשבועות משום דנדרים איסור חפצא נינהו וכי מתפיס ככר בדבר אחר שנדר עליו ואומר זה כזה שפיר חלה התפסה משום דאיסורא אחפצא רכיבא אבל מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואמר זה כזה אין בדבריו כלום דאיסורא לא חייל אקמא כלל אלא אגברא אכתי לא סגי דתינח כי האי גוונא אבל מאן דשמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו ואנא נמי דכוותך בכה"ג שפיר מיתוקמא התפסה דגברא אגברא ואפילו בכה"ג כתב הרב אלפסי דלא חיילי ואמאי לא גמרינן לה מנדרים כי היכי דגמרינן ידות מינייהו ודוחק הוא לומר דכיון דלא מקיימא התפסה בשבועות כגוונא דמקיימא בנדרים לא גמרינן מינייהו לגוונא דמקיימא בשבועות לפיכך אני אומר דהכי פירושא דמעיקרא מקשינן מדתניא אי זהו איסר דאלמא איסר היינו מתפיס כמו שכתבתי למעלה ובתר הכי אמרינן אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזה הוא איסר נדר האמור בתורה כלומר דלא באיסר דקרא איירי ולומר שהוא מתפיס אלא בעיקר נדר דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור וסוף דבר כאחד מנדרי הקדש דהייט כאימרא ודירין דבלאו הכי נדר ראשון לא משכחת ליה אבל בלא התפסה א"א לו לאסור את המותר אלא מפני שקדש עושה חליפין אף הוא יכול להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לאחרים וזה הוא עיקר נדר והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנדור שעיקר נדר בהתפסה הוא ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן מ"מ עיקר נדר מתפיס הוא ולפיכך המתפיס בנדר נדר כלומר שאמר זה כזה חייל כיון שעיקר הנדר בהתפסה הוא ואין ללמוד התפסה בשבועה מנדר שאילו היינו מוצאים נדר בלא התפסה ואח"כ רבתה בו תורה התפסה היה בדין ללמוד שבועות מנדרים כמו שכתבתי אבל כיון דלא משכחינן נדרים בלא התפסה היאך נלמד מהם לשבועות ומצותן בכך שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא ומש"ה נמי לא דרשינן מאו השבע שבועה עד שידור בדבר המושבע לפי שאינו ענין ועוד שבועה קמייתא היכי משכחת לה בשלמא בנדרים אימרא ודירים אלא השבע שבועה בגררא דידור נדר נקטיה א"נ מדריש לדרשא אחריתי ובנזירות נמי שייכא התפסה דאיסור קדושה הוא משא"כ בשבועות דאיסור גרידא נינהו ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דמתפיס בשבועה לאו כשבועה אפי' בגוונא דשייכא ביה התפסה בשבועות כגון דשמע חבריה דאישתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר ואני כמוך עוד אפשר לי לומר שאף התפסה דגברא אגברא אין לה ענין שהאומר זה כזה אין לו ענין אלא בדבר שתואר חל עליו כגון קדושה או איסור אבל הנשבע שלא לאכול דבר פלוני אין שם תואר חל עליו כדי שיוכל חבירו להתפיס בו ולומר אני כמוך וכ"ת נהי דלא גמרינן התפסה מנדרים לשבועות אפי' בכי האי גוונא אפ"ה ליהני מדין יד דהא אמרינן בריש נדרים דף ו: דאי אמרינן יש יד לפאה אי אמר הדין אוגיא תהא לפאה ואמר על אחריתא והדין נמי מהני וה"נ ליהני מדין יד לא דמי דהתם לא אסיק דבוריה ומש"ה מסקינן ליה אנן דהכי קאמר והדין נמי ליהוי פאה אבל הכא הא אסקינן דאמר אנא נמי דכוותך ועדיין אני חוכך להחמיר ולומר דאי שמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו ואנא נמי דכותך דבכי ה"ג מתפיס בשבועה שבועה ושלא כדברי הרב אלפסי ז"ל ופלוגתייהו דאביי ורבא היינו כגון דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ובתר הכי אמר הרי זה הפת עלי כזה הבשר דלאביי דאמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אפי' בכי ה"ג מהני דהא גמרה לה מדכתיב או אסרה אסר על נפשה בשבועה דמשמע שהוא אוסר על נפשו דבר פלוני בלשון עלי ומתפיסו באחר שנשבע עליו כבר ולדידיה מתפיס בשבועה בכולהו גווני כמוציא שבועה מפיו דמי ולרבא דאמר מתפיס בשבועה וכו' בכולהו גווני לא כמוציא שבועה מפיו דמי אלא איכא גוונא דמהני ואיכא גוונא דלא מהני דאי אתפיס נמי בגברא אחרינא דאשתבע מהני או מדין התפסה או מדין יד ואי אתפיס חפצא בחפצא דמשתבע עליה לא מהני ולפי זה אתי שפיר לישנא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא אמר לאו כלום הוא משום דאיכא גוונא דמהני ואפשר נמי דמשום דאיכא גוונא דמהני מדאורייתא דהיינו התפסה דגברא אגברא מיתסר מדרבנן משום לתא דידה אף בהתפסה דחפצא אחפצא ולפי זה ג"כ אתי שפיר הא דתנן בפ"ב דנדרים דף טז. ולקמן בפרקין נמי איתא חומר בנדרים מבשבועות ולא תני נמי דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה משום דמשכחת לה התפסה בשבועה בגברא אגברא ואם לא כן נצטרך לומר דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים עליהם ולא השבועות אבל שאר דינין לא תני כלל או מפני שאין להתפסה ענין לשבועות שאיסור קדושה הוא שנדר שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא וכמו שכתבתי למעלה ואפשר ג"כ דמהאי טעמא ממעטינן מתפיס בדבר האסור:

« רש"ש על תמורה ח׳ ע״ב רש"ש על תמורה ט׳ ע״ב »