ביאור שטיינזלץ על נזיר מ״ח

1 "ולאמו" — בא לצורך לימוד גזירה שוה, לכ מו ששנה רבי. דתניא שכן שנינו בברייתא, רבי אומר: נאמר גבי אצל נזיר "לא יטמא להם במותם" במדבר ו, ז, לומר: דווקא במותם של קרוביו אינו מיטמא להם, אבל מיטמא הוא לנגעם אם נצטרעו ולזיבתם. ואין לי הלכה זו אלא בנזיר, שדבר זה מפורש בו, בכהן גדול מנין?

2 אמרת: לא יאמר "אמו" בכהן גדול, שאין תלמוד לומר, שאין הכתוב הזה מלמדנו דבר, ומובן שכך הדין שהרי קל וחומר הוא: ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו — אין כהן גדול מיטמא אפילו לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מיטמא אפילו לאחיו מאמו שאינו נחשב קרוב לענין היתר טומאה — אינו דין שאין כהן גדול מיטמא לאמו עצמה?

3 אם זכיתה מהדין, כלומר, אם אכן הצלחת להוכיח את הדברים האלה לפי קל וחומר זה — אם כן מה תלמוד לומר "אמו" בכהן גדול? הרי זה מופנה מיותר להקיש ולדון הימנו גזירה שוה: נאמר "אמו" בנזיר במדבר ו, ז ונאמר "אמו" בכהן גדול ויקרא כא, יא,

4 מה "אמו" האמור בנזיר הכוונה היא — שבמותם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם שהרי אין הנזיר מוזהר כלל על טומאה זו — אף "אמו" האמור בכהן גדול ללמד: במותם אינו מיטמא, אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם.

5 א ומבררים עוד: אשכחן מצאנו איפוא את מקורו של הדין בכהן גדול שמיטמא למת מצוה. נזיר מנלן מניין לנו שמיטמא למת מצוה? דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בנזיר "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא" במדבר ו, ו,

6 שומע אני איסור לגבי כל הנפשות, ואפילו נפש בהמה במשמע, שהרי אף היא קרויה נפש, כענין שנאמר "ומכה נפש בהמה" ויקרא כד, יח — תלמוד לומר: "על נפש מת לא יבא" — בנפש אדם הכתוב מדבר. ר' ישמעאל אומר: אינו צריך ללימוד זה, הרי הוא אומר "לא יבא" ללמד כי דווקא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, כלומר באלה שבמותם מטמאים טומאת אוהל, שאם בא למקום שבו מצוי מת זה בתוכו — נטמא. ואילו בהמה מתה אינה מטמאה אלא במגע ובמשא.

7 ומעתה, שנאסר על הנזיר להיטמא לכל אדם, בין קרובים ובין רחוקים, מה שנוסף מיד אחר כך "לאביו ולאמו לא יטמא" ויקרא כא, יא בא להשמיענו דין נוסף: להם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

8 ויש מקום לשאול: ולכאורה עד שלא יאמר הכתוב בדרך זו, יש לי בדין, אפשר היה ללמוד זאת מעצמנו בדרך קל וחומר: ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם — מיטמא למת מצוה, נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, אינו דין שמיטמא למת מצוה?

9 ויש לדחות: לא, אם אמרת בכהן גדול — שכן אינו מביא קרבן על טומאתו אם נטמא, תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו. הואיל ומביא קרבן על טומאתו שמא לא יטמא למת מצוה? על כן תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא" — אבל מיטמא הוא למת מצוה.

10 או שמא תלמד מכאן באופן אחר: אינו מיטמא לאביו ולאמו — אבל יטמא לשאר מתים! ויש לדחות: אמרת קל וחומר הוא: ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובין — אינו מיטמא לשאר מתים שאינם קרוביו ראה ויקרא כא, א-ב, נזיר שאינו מיטמא לקרובין אינו דין שלא יטמא לשאר מתים?

11 הא הרי מה תלמוד לומר "לאביו ולאמו" במדבר ו, ז — להדגיש: לאביו ולאמו הוא שלא מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

12 ואפשר לשאול על הצורך בלימוד זה: עד שלא יאמר דבר זה מדיוק הכתוב, יש לי בידי ללמוד זאת לכאורה בדין מסברה; נאמרו כללות, איסור כללי שלא להיטמא למת "ועל כל נפשות מת לא יבוא". ויקרא כא, יא בכהן גדול, ונאמרו כללות כאלה גם בנזיר "על נפש מת לא יבוא". במדבר ו, ו, מה כללות האמורות בכהן גדול למדים מהן כי לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה, אף כללות האמורות בנזיר — לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה, ונמצא שאין צורך בלימוד מ"לאביו ולאמו".

13 ואולם אפשר לדחות: או כלך לדרך זו לך בשיטה אחרת: נאמרו כללות לאיסור טומאת המת בכהן הדיוט ככתוב "לנפש לא יטמא בעמיו". ויקרא כא, א ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן הדיוט — בכל זאת מיטמא לאביו כמפורש ויקרא כא, ב, אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו.

14 לכן לא ניתן ללמוד מן הכלל, אלא כפי שדייקנו: תלמוד לומר בנזיר "לאביו ולאמו לא יטמא", הא הרי למת מצוה מיטמא. על הוכחה אחרונה זו שואלים: הא מיבעי ליה הרי פסוק זה נצרך לו לעצם הדין, לומר שאין מיטמא לאביו שלא ככהן הדיוט, וכיצד למד מכאן שמיטמא למת מצוה?

15 אלא כך צריך לומר: ייתור המלה "לאביו" בא לומר שאין מיטמא לאביו, וכל שכן לשאר קרוביו. ואילו ייתור המלה "לאחיו" בא לומר: לאחיו אינו מיטמא, הא הרי למת מצוה מיטמא. "ולאמו" — לגזרה שוה, לכ פי שדרש רבי שמיטמא לשאר טומאות שאינן טומאת מת.

16 "ולאחותו" בא ללמד עוד הלכה אחרת, לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא. דתניא שכן שנינו בברייתא: הכתוב בנזיר "לאחותו" מה תלמוד לומר? שהרי פרט זה לכאורה מיותר, שכבר למדנו כל הלכות טומאת נזיר משאר הפרטים!

17 אלא בא ללמד: הרי שהלך אדם לשחוט את פסחו וכן למול את בנו שהן מצוות עשה חמורות שיש חיוב כרת על ביטולן, ושמע שמת לו מת אחד מקרוביו — יכול יטמא למתו וייבטל מן המצוה — אמרת: לא יטמא, שאינו רשאי לבטל מצוה חמורה זו, אף מפני טומאת קרובו.

18 יכול אף לא יטמא למת מצוה — תלמוד לומר: "לאחותו", הרי זה בא להדגיש: דווקא לאחותו או לשאר קרוביו הוא שאינו מיטמא הנזיר אף לצורך מצוה חשובה, הא הרי למת מצוה — הריהו מיטמא.

19 ר' עקיבא אומר שיש לדרוש פסוק זה בנזיר באופן אחר: מן האמור "על נפש מת לא יבוא" נלמד כך: "נפשות" — אלו הרחוקין, "מת" — אלו הקרובין, ובא הפסוק הבא להדגיש: "לאביו ולאמו" אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

20 ולמה נאמר "לאחיו" הרי זה להדגשה נוספת: שאם היה כהן גדול והוא נזיר — לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. "לאחותו" — כדתניא כפי ששנינו בברייתא: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו', כלומר, אפילו בזמן שהוא הולך לעשות מצוה חשובה זו ונזדמן לפניו מת מצוה — מת מצוה קודם.

21 ושואלים: ולר' עקיבא, גזירה שוה של רבי, מ"ולאמו", שמותר הכהן הגדול, כפי שמותר הנזיר, להיטמא לשאר טומאות שאינן טומאת מת של קרוביו, מנליה מניין לו מניין הוא למד הלכה זו?

22 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך: כיון שאמר מר החכם אם היה אותו אדם גם כהן גדול וגם נזיר, לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה, אם כן יש לנו לומר מה לי כהן גדול לחודיה לבדו מה לי נזיר וכהן גדול. ומאחר שגילה הכתוב בנזיר שהוא רשאי להיטמא לנגעי קרוביו "לא יטמא להם במותם" — הוא הדין כשהיה כהן גדול ונזיר.

23 ושואלים: ולדעת ר' ישמעאל, כהן גדול והוא נזיר מנליה מניין לו שמיטמא למת מצוה? ומשיבים: כיון דשרא רחמנא חד לאו שהתירה התורה לאו אחד גבי אצל מת מצוה בין בנזיר ובין בכהן גדול — מה לי חד לאו לאו אחד, מה לי תרין שני לאוין, שאם התירה התורה איסור טומאה לגבי מת מצוה, אין הבדל אם היה זה איסור אחד בפני עצמו או שניהם יחד.

24 "אחותו" למה לי? סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי שרא רחמנא כאשר התירה התורה להיטמא למת מצוה הרי זה בנזיר וכהן — שאיסור לאוי לאוין הוא, שאין בהם אלא מצוות לא תעשה להיטמא. אבל מילה ופסח שיש בביטולם עונש כרת, לא יטמא למת מצוה — על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת מיטמא.