ביאור שטיינזלץ על נזיר מ״ה

1 מכדי הרי שערי ניקנור שכל מחוסרי כפרה עומדים שם בהביאם את קרבנותיהם היכא קיימין היכן הם עומדים נמצאים — בשערי לוייה, כלומר, במקום שהוא מצד הדין מחנה לויים, ולא במקדש עצמו "מחנה שכינה".

2 והתניא והרי שנינו בברייתא: טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה, ולא טמא מת בלבד — אלא אפילו מת עצמו אפשר להכניס לשם, שכן נאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" שמות יג, יט מאי מה פירוש "עמו" — עמו במחיצתו, כלומר, עמו במחנה לוייה. משמע שאפשר להכניס אפילו מת עצמו למחנה הלויים, וכל שכן נזיר שנטמא במת וכבר נטהר בהזאה וטבל. ואם כן מה שהנזיר מביא את קרבנו ביום השמיני אינו מפני איסור כניסה למקדש. ומכאן נלמד גם לזב, שההלכה שאינו מקריב קרבנותיו אלא ביום השמיני אינה תלויה בהיותו טבול יום קודם לכן, ואין להוכיח מכך שטבול יום של זב דינו כזב.

3 אלא אמר אביי: יש להבין את הברייתא בדרך שונה במקצת, ושלא כהבנת החבורה של רב נתן בר הושעיא. וכך צריך לומר: טבול יום של זב ודווקא זב שראה שלוש ראיות ולא זה שראה שתים בלבד — כזב דמי נחשב לענין איסור כניסה. אולם איסור כניסתו למקדש אינו משום שהוא טבול יום, כי גם אם היה מותר מטעם זה כפי שהוא בזב שראה שתי ראיות, ואפילו הכי כך, כיון שהוא מחוסר כפרה, שלא קרב קרבנו — הריהו טמא לענין זה, ומשום כך הוא לא עייל נכנס.

4 והוא מסביר: וטעמו של דבר, שהרי נאמר בזב "ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד" ויקרא טו, יד, ואי ואם במחנה לוייה בשער ניקנור קאי הוא עומד כשבא להקריב את קרבנו, אמאי קא קרי ליה מדוע קורא לו למקום זה "אהל מועד"? אלא למימרא לומר: מה התם שם באהל מועד עצמו, שהוא "מחנה שכינה" מחוסר כפרה לא עייל נכנס. — אף למחנה לוייה נמי גם כן מחוסר כפרה לא עייל נכנס.

5 ושואלים: והתם מנלן ושם, במחנה שכינה, מנין לנו שמחוסר כפרה אינו נכנס? ומשיבים, דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בקשר לאיסור טומאה במשכן: "טמא יהיה עוד טומאתו בו" במדבר יט, יג, וכך דרשו: "טמא יהיה" — לרבות טבול יום לאיסור כניסה לקודש, "עוד טמאתו בו" — לרבות מחוסר כפרה, שכל עוד לא מביא קרבן טהרתו הריהו אסור להיכנס.

6 א משנה תגלחת הטהרה של נזיר, שהשלים ימי נזירותו כדין, כיצד היא נעשית? — היה מביא שלש בהמות, אחת לקרבן חטאת, ואחת לעולה, ואחת לשלמים. ושוחט את השלמים ומגלח את שערו עליהם לאחר ששחטם, אלו דברי ר' יהודה. ר' אלעזר אומר: לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת לשאר קרבנות בכל מקום ואותה מביא ראשונה ומגלח שערו לאחר שחיטתה. ואם גלח על אחת משלשתן, כלומר, על אחרת — בדיעבד יצא.

7 רבן שמעון בן גמליאל אומר: הביא הנזיר שלש בהמות, ולא פירש איזו מהן מיועדת לאיזה קרבן, הראויה לחטאת שהיא כבשה נקבה בת שנתה — תקרב חטאת, הראויה לעולה כבש זכר בן שנתו תקרב עולה, הראויה לשלמים איל זכר בן שנתו השניה תקרב שלמים.

8 ב גמרא תחילה מסבירים את שיטת ר' יהודה במשנתנו, שלא ניתן טעם לדבריו במשנה. תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" במדבר ו, יח — בשלמים הכתוב מדבר. שהביטוי "פתח אהל מועד" הוא רמז לקרבן השלמים, שנאמר בו ביטוי זה, ככתוב "ואם זבח שלמים קרבנו... ושחטו פתח אהל מועד" ויקרא ג, א-ב.

9 אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר, שכוונתו שמגלח לאחר הקרבת השלמים, או אינו אלא שמגלח פתח אהל מועד ממש, בפתח ההיכל, כמשמעות המילים? אמרת: אם כן שעושה זאת בפתח — דרך בזיון הוא שמגלח בפתח ההיכל, ואינו ראוי לעשות כן.

10 ר' יאשיה אומר: אינו צריך לראיה זו, כי הרי אמרה תורה "ו לא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" שמות כ, כג, ואם לדבר זה שהוא דרך בני אדם חששה תורה לבזיון, קל וחומר לדרך בזיון ממש של גילוח.

11 נוסח אחר במדרש בפרשה נשא דף רמ"ב: "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד", ר' יאשיה אומר: בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא שמגלח בפתח אוהל מועד ממש? אם כך אמרה תורה "לא תעלה" וכו' שמות כ, כג — קל וחומר לדבר שלא יגלח פתח אהל מועד, אלא בשלמים הכתוב מדבר.

12 ר' יצחק אומר: אינו צריך לראיה עקיפה לומר שאין הנזיר מגלח בפתח ההיכל, שכן הרי הוא אומר בנזיר: "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" במדבר ו, יח, ומכאן למדנו כי מדובר במי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה של השיער שגולח, תחת דוד זבח השלמים שנמצא מחוץ לעזרה, ואין פעולה אחרת נוספת. יצא זה שאם גילח בפתח ההיכל, נמצא שהוא מחוסר לקיחה, הבאה מתחום אחד של קודש אל מקום אחר, ונתינה.

13 איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, ר' יצחק אומר: בשלמים הכתוב מדבר. אתה אומר בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא פתח אהל מועד ממש? תלמוד לומר: "ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים "לומר: באותו מקום שהיה מבשל את השלמים, מחוץ לעזרה — שם היה מגלח.

14 אבא חנן אומר משום בשם ר' אליעזר: מה שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" בא ללמד לא לענין מקום הגילוח, אלא לגבי זמנו: כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח — אינו מגלח, שאינו רשאי לגלח אלא בשעות שבהן פתוח פתח ההיכל.

15 ר' שמעון שזורי אומר: מה שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" אינו בא ללמד לענין המקום, אלא להדגשה אחרת, לומר: נזיר ולא נזירה, שאינה מגלחת ראשה במקדש,

16 שמא יתגרו בה יצריהם של פרחי צעירי כהונה הנמצאים שם, משום שהיא מגלה את שיער ראשה בפניהם. אמר לו: לדבריך סוטה תוכיח, דכתיב שנאמר בה "והעמדה לפני ה'" במדבר ה, טז ולא חיישינן ואין אנו חוששים שמא יתגרו בה פרחי כהונה!

17 אמר להן: יש הבדל בין נזירה לסוטה, שכן זו הנזירה אם רוצה כוחלת צובעת את סביבות עיניה ופוקסת צובעת באודם את פניה, ולכן יש לחשוש לגירוי יצריהם של צעירי הכהנים. ואילו זו הסוטה אינה כוחלת ואינה פוקסת, שמכערים אותה כדי שתיראה עלובה ומנוולת, ולכן אין לחשוש לגירוי.

18 א משנה לאחר שגילח הנזיר את שערו, היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח משליך את השיער להישרף תחת הדוד בו נתבשלו השלמים. ואם גילח הנזיר במדינה, מחוץ למקדש — לא היה משלח תחת הדוד שבמקדש. במה דברים אמורים — בתגלחת הטהרה. אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח שערו תחת הדוד שבו נתבשלו קרבנותיו האשם וחטאת העוף, שרק בנזיר טהור כתבה תורה דין זה.

19 ר' מאיר אומר: הכל משלחין תחת הדוד ובכלל זה הנזיר הטהור שגילח במדינה, וגם הנזיר הטמא, חוץ מן הטמא שהיה מגלח במדינה בלבד שאינו משלח את שערו למקדש להישרף שם תחת קרבנו.

20 ב גמרא שנינו במשנתנו: היה נוטל שער ראש נזרו. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: ואחר כך, אחרי שבישל את השלמים, נוטל את הרוטב שבו בישלו את השלמים ונותן על שער ראש נזרו שגולח, ומשלח תחת הדוד של שלמים. ואם שילח את השער תחת הדוד של חטאת וכן של אשם יצא ידי מצוותו. ותמהים: אשם בנזיר טהור מי איכא האם יש? והרי רק נזיר טמא מביא אשם! אמר רבא: הכי קאמר כך אמר: ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם — יצא.

21 ושואלים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו שצריך לשים רוטב הקרבן על שערו? אמר רבא: אמר קרא הכתוב "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" במדבר ו, יח, לומר כי חלק מזבחו יהא תחתיו.

22 ומה ששנינו בברייתא: ואם שילח תחת הדוד של חטאת — יצא, מאי טעמא מה טעם הדבר? — אמר קרא הכתוב: "זבח השלמים "ויכול היה לומר רק "השלמים", אלא בא לרבות את החטאת ואשם שאף הם נקראים "זבח". ושואלים: והא אפיקתיה והרי הוצאת כבר להאי את המלה הזו "זבח" לענין שצריך לתת מרוטב השלמים על שערו! ומשיבים: אם כן לימא קרא שיאמר הכתוב במפורש "מרוטב השלמים", מאי מה טעם השתמש בלשון "זבח" — שמע מינה למד מכאן לרבות חטאת ואשם.

23 ושואלים מצד אחר: ואימא ואמור שההלכה הזו כולה לחטאת ואשם הוא דאתא שבאה ולא לענין רוטב! ומשיבים: אם כן לימא שיאמר "שלמים וזבח", מאי מה טעם אמר "זבח השלמים" — שמע מינה תרתי למד מכאן שתים, שתי הלכות.

24 ומביאים ברייתא נוספת בקשר לאמור במשנה. תנו רבנן שנו חכמים: הכל, כל הנזירים, היו משלחין את שערם תחת הדוד חוץ מטמא שגילח במדינה שהוא אינו משלח מפני ששערו נקבר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: טהורים כאן וכאן, בין במקדש בין במדינה — היו משלחין, טמאים — כאן וכאן לא היו משלחין. וחכמים אומרים: הכל לא היו משלחין תחת הדוד, חוץ מן טהור שבמקדש, מפני שנעשה אז הדבר כמצותו. ובכל אופן אחר אין זה כמצוותו האמורה לכתחילה בתורה.

25 ב משנה היה מבשל את השלמים או שולקן בבישול מרובה. הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלה מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחת, ונותן על כפי הנזיר, ומניפן כפי שמפורש בתורה במדבר ו, יט-כ, ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.