ביאור שטיינזלץ על נזיר ס״ה

1 בודק הימנו ממנו מאותו מקום ולהלן והלאה עשרים אמה, אם מצא עוד אחד בסוף עשרים אמה — בודק הימנו ולהלן עוד עשרים אמה. שרגלים לדבר שהיה שם בית קברות, והוא נתקל בבית קברות עתיק. ואז אין לפנות את המקום, אף שאילו תחילה מצאו אותו מת לבדו — נוטלו ואת תפוסתו ומוציאו משם.

2 א גמרא אמר רב יהודה ודייק מלשון המשנה: מצא שלושה הרי זו שכונת קברות, כוונתו — פרט למצוי, שאם היה יודע שקבור שם מת אחד לא היה צריך לחשוש לבית קברות, אף אם יש שם שלושה. וכן מה ששנינו מת — הרי זה בא להדגיש: פרט להרוג, שאם יש סימנים שנהרג אותו אדם, בודאי אין זה סימן לשכונת קברות. וכן מה ששנינו מושכב — פרט ליושב, משום שאין דרך לקבור אדם מישראל בישיבה. וכן מה ששנינו כדרכו — פרט לזה שראשו מונח בין ירכותיו, שאינו דרך קבורה של יהודים.

3 תני שנה עולא בר חנינא: מת שחסר אין לו לא תפוסה שאין צריך ליטול עמו את תפוסתו, ולא שכונת קברות, שאינו מצטרף עם שנים אחרים לענין זה. ושואלים: וכל הני אלה שאמרנו, יושב או ראשו מונח בין ירכותיו, מאי טעמא מה טעם לא יחשבו? ומשיבים: אמרינן אומרים אנו דילמא שמא גוי הוא, שאין דרך ישראל לקבור כך, ואם הוא קבור כך — שמא גוי הוא.

4 ועוד נאמר בברייתא: מצא שנים שני מתים ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה — אין להן לא תפוסה ולא שכונת קברות, שאין דרך לקבור אנשים מישראל באופן זה, שכן בבית קברות קוברים את כל המתים באותו כיוון. מצא שלשה מתים, האחד היה ידוע קודם לכן, שידעו שהיה שם קבר, ושנים תחילה שגילה אותם זה עתה. או שנים תחילה ושנים ידועים — אין להם תפוסה, ואין להם שכונת קברות. שאין דנים את כולם כאחד.

5 מעשה בר' ישבב שבדק ומצא שנים ידועין ואחד תחילה, וביקש לעשותן את כל אלה שכונת קברות. אמר לו ר' עקיבא: כל שיגעת — לריק יגעת. לא אמרו שכונת קברות אלא לשלשה מתים ידועין שנקברו במקום, או לשלשה שמצא אותם בתחילה. אבל אם היו חלק כך וחלק כך — אינם מצטרפים יחד.

6 ב שנינו במשנה "נוטלן ואת תפוסתן" ושואלים: היכי דמי כיצד היא בדיוק תפוסה? אמר רב יהודה: אמר קרא הכתוב שציווה יעקב את יוסף שיעבירנו אחר מותו לארץ "ונשאתני ממצרים" בראשית מז, ל וכוונתו — טול עמי גם "ממצרים" — חלק מאדמת מצרים, שהיא ליד המת.

7 ושואלים: וכמה שיעור תפוסה? פירש ר' אלעזר ברבי צדוק: נוטל עפר תיחוח רך הסמוך למת, שיש לשער שהוא רך מפני שיש בו מדמו וליחתו, וחופר בקרקע בתולה שלא נעבדה מעולם שלש אצבעות שעד לעומק זה יש לחשוש שנספג מן הדם.

8 מיתיבי מקשים על כך מברייתא אחרת: וכמה שיעור תפוסה? פירש ר' אלעזר בר' צדוק: נוטל את הקיסמין עצים קטנים הסמוכים למת שהיו אולי חלק מארונו. ואת הקססות גושי אדמה שמא נספגו בהם דם וליחה מן המת,

9 וזורק את הוודאין מה שברור לו שאינו חלק מן המת כגון אבנים ומניח את הספיקות ואינו צריך ליטלם עם המת, והשאר כל מה שנראה שהוא מן המת מצטרף לרוב בנינו של מת, ולרובע עצמות, למלא תרווד רקב. שמצרפים כל אלה לענין טומאה. ולענייננו ברור שהוא מגדיר תפוסת המת בדרך אחרת.

10 ומשיבים: הוא ר' אלעזר שאמר הסתמך על מקור אחר והוא כי האי תנא כשיטת תנא זה בן עזאי, דתניא שכן שנינו בברייתא אחרת: וכמה שיעור תפוסה? אמר ר' יוחנן משום בן עזאי: נוטל עפר תיחוח, וחופר בבתולה שלש אצבעות.

11 ג שנינו במשנה: בודק הימנו ולהלן עשרים אמה.

12 אמר רבא: בדק ומצא מת ופנה אותו ממקומו, וחזר ובדק סמוך לו ומצא מת אחר ופנה גם אותו ממקומו, בדק שוב ואשכח ומצא מת שלישי — לא האי את זה, השלישי, מפני ליה גבי הנך תרי מפנה אצל שני אלה הראשונים, שהרי נתברר לו עתה שהיתה זו שכונת קברים, ובמתכוון קברוהו שם. ולא את הני תרי לגבי האי חד אלה השניים אצל אחד זה, שלאחר שפינה אותם אינו זקוק לחזור ולקוברם במקומם.

13 איכא דאמרי יש שאומרים אמר רבא: כיון שנתנה רשות לפנות את המת הראשון והשני שמצא, לכן מפנה להון אותם גם את השלישי לאן שירצה. ושואלים: ולישוינהו ונעשה נחשיב, אותם כשכונת קברות, שהרי נתברר שהיו שם שלושה מתים קבורים במקום, ונחשוש לכל האזור שמא יש בו קברים נוספים! אמר ריש לקיש: עילא סיבה, תואנה מצאו וטיהרו ארץ ישראל. כלומר, הואיל ועכשיו אין לפנינו אלא מת אחד — מקילים בדבר, ואין חוששים שמא יש טומאה נוספת בארץ ישראל, כדי שלא לטמא מספק, שהרי נוהגים דיני טהרה בארץ ישראל.

14 ועוד שואלים: בדק מאותם שלושה מתים שמצא מעשרים אמה ולא מצא, מאי מה הדין? אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב: הרי זו שכונת קברות. כלומר, רק אותם שלושה מתים שמצא הם שכונת קברות, ולא יותר. ושואלים: מאי טעמא מה טעם אומרים כן, ואין חוששים שמא יש עוד קברים רבים סביב? אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו את ארץ ישראל, ואין אנו מחזיקים טומאה בארץ ישראל מספק.

15 א משנה כל ספק נגעים נגע צרעת בתחילה כלומר, עד שלא נטמא שאמרו שהוא טהור, אימתי הוא — עד שלא נזקק לטומאה, כלומר עד שלא חלה עליו טומאה. אבל משנזקק לטומאה מאז ספקו טמא.

16 ב גמרא ושואלים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו מה מקורם בתורה? ומביאים מה שאמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא הכתוב "זאת תורת נגע צרעת... לטהרו או לטמאו" ויקרא יג, נט, הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, הרי זה בא ללמד שכאשר יש ספק — יש לטהר. ושואלים: אי הכי אם כך אם על כתוב זה אנו סומכים, אפילו משנזקק לטומאה נמי גם כן יהא ספקו טהור!

17 אלא, כי איתמר כאשר נאמר מה שאמר רב יהודה אמר רב — אהא איתמר על דבר זה נאמר שנחלקו במשנה בהלכות ספק נגעים: אם בהרת לבנה שהיתה בעור האדם קדמה לשער לבן — טמא, כאמור בתורה ויקרא יג, ג ועוד, ואם שער לבן קודם לבהרת — טהור, ואין שניהם נחשבים לסימן טומאה. אם ספק מה קדם — הרי זה טמא. ור' יהושע אמר: כיהה.

18 ושאלו: מאי מה פירוש "כיהה"? אמר רב יהודה: כיהה ר' יהושע ודן בדבר והחליט שהוא טהור. ושואלים: ודילמא ושמא תפרש כיהה והסתפק, והחליט שהוא טמא? אמר רב יהודה אמר רב: על כך אמר קרא הכתוב "לטהרו או לטמאו" — הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, לכן במקום הספק נוטים לטהרו.

19 ג משנה ועוד בקשר לעיקרון של "רגלים לדבר", אמרו: בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, כלומר בשתי ראיות ראשונות, עד שלא ברור לנו שהוא טמא בטומאת זיבה, בודקים שמא דבר אחר גרם לו לשתיתה זו. ואלו הם: במאכל ובמשתה שמא מרוב אכילה ושתיה אירע לו הדבר, במשא שמא תחת משא יתר, ובקפיצה שקפץ, ובחולי שגרם לכך, ובמראה שראה דבר שגרם לו גירוי, ובהירהור שהרהר באשה.

20 משנזקק לזיבה וראה שתי ראיות שהן ודאי זוב — אין בודקין אותו עוד בדברים אלה, וכל זוב שרואה מוחזק כטמא, ומשראה שלוש ראיות צריך להביא קרבן לאחר שיטהר. ואז, אונסו כלומר זוב שרואה מחמת אונס, וספיקו וספק זוב, ואפילו שכבת זרעו היוצאת ממנו שאיננה זוב — כל אלה טמאים. ומדוע — שרגלים לדבר יש להניח שלא סיבה אחרת גרמה לכך, אלא הוא חלק מן הזוב.

21 כיוצא בזה אמרו: המכה את חבירו מכות כבדות ואמדוהו והעריכו הרופאים שהמוכה סופו למיתה כתוצאה ממכות אלה, והקל חוליו ממה שהיה, והחליטו שאינו מת ממכות אלה, לאחר מכאן אחר כך הכביד החולי ומת — הרי זה חייב, שאנו תולים שמחמת המכות הראשונות אירע הדבר. ר' נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר שכיון שהוקל חוליו באמצע, יש מקום לחשוב שהיתה סיבה אחרת שגרמה למוות, ולא המכות במישרין.

22 ד גמרא ושואלים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו שבודקים את הזב תחילה, ולאחר שהוא נטמא שוב אין בודקים אותו? אמר ר' נתן: אמר קרא הכתוב "והזב את זובו לזכר ולנקבה" ויקרא טו, לג, לומר לנו שלאחר שראה זוב פעמיים "זב", "זובו" הרי לראיה שלישית כאשר ברור לנו כבר שהוא זב איתקש הוקש, הושווה בכתוב הזכר לנקבה, וכשם שבנקיבה אין מחלקים אם שתת ממנה דם באונס או שלא באונס, וטמאה היא בכל מקרה אף בזב, כיון שמוחזק בטומאה — שוב אין בודקים אם היה זה מחמת אונס.

23 ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' אלעזר אומר: בראיה שלישית עדיין בודקין אותו, ברביעית אין בודקין אותו, והלוא אין בכתובים זיבה נוספת שנזכרת! ומשיבים: אלא באתים בעניין דרשת המלה "את" במקראות קמיפלגי חלוקים הם, ר' אליעזר דריש דורש אתים, ולכן הוא דן "הזב את זובו" הרי זה שלוש פעמים. ורבנן לא דרשי אינם דורשים אתים, ולכן יש להם בכתוב זה רמז רק לשתי ראיות.

24 ה שנינו במשנה שאונסו וספיקו מטמאים במי שהוא מוחזק זב.