ביאור שטיינזלץ על נזיר ל״ה

1 כדרך שפרט לך בנזיר "מחרצנים ועד זג". ושואלים: ולדעת ר' אלעזר בן עזריה דקא מוקים להאי שמעמיד, מסביר את הכתוב הזה "מחרצנים ועד זג" במדבר ו, ד באופן שבא לומר שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג, אם כן פרטא מנא ליה הפרט מניין לו, מניין יודע הוא את שיטת הלימוד הזו של פרט וכלל ופרט, שהרי לשיטתו אין בכתוב זה פרט שבא לצמצם את הכלל אלא דין בפני עצמו! ומשיבים: סבר לה סבור הוא כשיטת ר' אלעזר דדריש שדורש כאן בדרך הלימוד של מיעט וריבה.

2 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שהוא דורש כדעת רבנן כחכמים, ואף הוא סבור שיש כאן פרט וכלל ופרט, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך שאין משמעות הכתוב אלא רק כדאמר כמו שאומר ר' אלעזר בן עזריה, אם כן ליכתביה רחמנא להאי שתכתוב התורה את הביטוי הזה "מחרצנים ועד זג" גבי פרטי אצל, יחד עם הפרטים יין חומץ וכו', למאי הלכתא כתביה בתר למה, לאיזו הלכה כתב אותו אחר הכלל? שמע מינה למידייניה למד מכאן שנכתב כך כדי לדונו בכלל ופרט.

3 ושואלים: אם כן ואימא כוליה להכי ואמור שכל המקרא כולו לשם כך הוא דאתא שבא רק לשם הכלל והפרט, ואין ללמוד ממנו כפי שלמד ר' אלעזר בן עזריה! ומשיבים לשיטתו: אם כן לכתוב שתכתוב התורה או שני חרצנים או שני זגים שניהם בלשון רבים, או חרצן וזג שניהם בלשון יחיד, למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה כתב רחמנא כתבה תורה "מחרצנים ועד זג" — שמע מינה למד מכאן למידרש ביה לדרוש בו כלל ופרט, ואיכא נמי למידרש ביה ויש גם כן לדרוש בו: עד שיאכל שני חרצנים וזג.

4 א ושואלים: ור' אלעזר דדריש שדורש משיטת הלימוד של מיעט וריבה, ולמד כי אף לולבים ועלי הגפן בכלל האיסור, אם כן דרך מדרש ההלכה של פרט וכלל ופרט מנא ליה מנין לו?

5 אמר ר' אבהו: נפקא ליה מהאי קרא יוצא לו, נלמד לו הדבר, מפסוק זה שנאמר בפרשת השומרים: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שהוכל בהמה לשמור ומת וכו'... שבועת ה' תהיה בין שניהם" שמות כב, ט — "חמור או שור או שה" הרי זה פרט, "וכל בהמה" — כלל, כל בהמות, "לשמר" — חזר ופרט, הרי לפנינו בכתוב פרט וכלל ופרט, ובמקרה כזה אי אין אתה דן להוסיף דברים על האמור במפורש בכתוב אלא רק אלו שהם כעין הפרט, ואינו כולל אלא דברים הניתנים לשמירה.

6 רבא אמר: נפקא ליה יוצא לו לר' אלעזר הלימוד מהאי קרא מפסוק זה, שנאמר: "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו" ויקרא א, י, ובדרך זו: "ואם מן" — הרי זה פרט, ש"מן" הוא פירוט, ומשמעו חלק מן הדברים ולא כולם. "הצאן" — הוא כלל, ובכלל זה אף בהמות שנעשתה בהם עבירה, "כבשים ועזים" — חזר ופרט, הרי כאן

7 פרט וכלל ופרט, ובמקרה כזה אי אין אתה דן אלא כעין הפרט ואינך מרחיב את הכלל לכל צאן, אלא רק לאלה שלא נעשתה עבירה בגופם כגון שעשה אותה עבודה זרה, או שחרש בה בשבת.

8 אמר ליה לו רב יהודה מדיסקרתא לרבא: ולילף ושילמד ר' אלעזר מן הדין קרא הפסוק הזה שהוא פסוק קודם באותה פרשה "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" ויקרא א, ב, ובאופן כזה: "מן" — הרי זה פרט למעט חיה, "הבהמה" — כלל ואף חיה בכלל זה ראה דברים פרק יד, "בקר וצאן" — חזר ופרט, ופרט וכלל ופרט אי אין אתה דן אלא כעין הפרט ואינך לומד לרבות כל הקרוי בהמה ואפילו חיות אלא מה שהוא בגדר בהמה ממש.

9 אמר ליה לו: מן האי ליכא למשמע מינה מכתוב זה אין ללמוד ממנו, דאי מהתם, הוה אמינא שאם משם, הייתי אומר ומפרש באופן אחר: "הבהמה"

10 חיה בכלל בהמה ולא היינו ממעטים חיה בדרשה זו, שהרי חיה אינה עולה לקרבן, ונמצא שאין ללמוד שם בדרך זו.

11 אמר ליה לו: איך אפשר לפרש חיה בכלל בהמה בפסוק זה? הא כתיב הרי נאמר "בקר וצאן", והוה ליה והרי זה פרט "מן" וכלל "בהמה" ופרט "בקר וצאן", ואי ואין אתה דן אלא כעין הפרט האחרון המפורש, דהיינו בקר וצאן, ולא חיה!

12 א ולעצם הלימוד במידות כללים ופרטים לכעין הפרט, שואלים: ומנלן דהכי ומניין לנו שכך הוא? דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בקשר להעלאת מעות מעשר שני לירושלים

13 "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" דברים יד, כו — "בכל אשר תאוה נפשך" — הרי זה כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וכלל.

14 כלל ופרט וכלל אי אין אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש הוא פרי מפרי, דבר הפרה ורבה שמוליד וולדות מתוכו, וגידולי קרקע שמקור גידולם ופרנסתם הוא מן האדמה, אף כל שקונים בכסף מעשר צריך להיות פרי מפרי וגידולי קרקע, כגון עופות ולא דגים, ולא מים או מלח שאינם כלולים בהגדרה זו.

15 ב ומבררים סדרת שאלות כלליות בבירור דרכי מדרש ההלכה. מכדי הלוא כלל ופרט וכלל — כעין פרטא דיינינן הפרט אנו דנים, אם כן כללא בתרא מאי אהני הכלל האחרון שבכתוב, מה הועיל? והרי אפשר היה להגיע לאותה מסקנה גם על ידי כלל ופרט בלבד! ומשיבים: אהני לאוסופי הועיל הכלל האחרון להוסיף את כל דדמי ליה הדומה לו גם אם אינו נמנה במפורש בין הפרטים.

16 ותו ועוד שואלים: פרט וכלל ופרט — כעין הפרט דיינינן אנו דנים, אם כן פרטא בתראה מאי אהני הפרט האחרון מה הועיל, די היה ללמוד אותו לימוד אם היה רק פרט וכלל! ומשיבים: אי לאו פרטא בתראה אם לא היה כתוב הפרט האחרון, הוה אמינא הייתי אומר: נעשה כלל מוסף על הפרט ונרחיב את הפרט בכל הדרכים האפשרויות, ולכן בא הפרט האחרון לצמצם את ההכללה, רק לדבר שהוא מעין הפרט.

17 ועוד שואלים: ומכדי והרי תרין כללי ופרטא שני כללים ופרט — מידת "כלל ופרט וכלל" וגם תרין פרטי וכללא שני פרטים וכלל — מידת "פרט וכלל ופרט" כללא הלוא בשניהם כעין פרטא דיינינן כעין הפרט אנו דנים, אם כן מאי איכא ביני וביני מה יש בין אלו ובין אלו? שלכאורה מידות אלה זהות זו לזו!

18 ומשיבים: איכא יש הבדל; שאילו תרתין כללי ופרטא שני כללים ופרט, אי איכא פרטא דדמי ליה אם יש פרט נוסף שדומה לו לפרט המפורש בכתוב אפילו בחד צד מרבינן בצד אחד מרבים אנו אותו, משום שיש בכתוב שתי הכללות, ואילו בתרי פרטי וכללא שני פרטים וכלל אי איכא פרטא דדמי אם יש פרט נוסף שדומה לפרט המפורש בכתוב משני צדדין — מרבינן מרבים אנו אותו, אבל אם דומה בחד צד בצד אחד — לא מרבינן אין אנו מרבים, משום שיש בכתוב שני פרטים הבאים לצמצמו.

19 ועוד שואלים: מכדי הלא בדרך הלימוד של פרט וכלל — נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבי והתרבו כל מילי הדברים על ידי הכלל, וכן בדרך הלימוד של מיעט וריבה נמי גם כן — ריבה הכל, ואיתרבי והתרבו כל מילי הדברים, אם כן מאי איכא מה יש, מה ההבדל בין שיטת לימוד של מיעט וריבה, לבין שיטת הלימוד של פרט וכלל?

20 ומשיבים: איכא יש הבדל שאילו במידת פרט וכלל מרבינן מרבים אנו לענין נזיר אפילו עלין ולולבין של עץ הגפן שהם אסורים לנזיר. ואילו לשיטת מיעט וריבה אנו מרבים פחות, ולכן לולבין — אין כן, אבל עלין — לא.

21 ג אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, שגם אם הם מעורבים יחד, אין ההיתר מצטרף להשלים לשיעור של איסור, חוץ מאיסורי נזיר, שהאוכל חצי זית של איסור וחצי זית של היתר הריהם מצטרפים לכזית שהוא שיעור אכילה — ולוקה. ומדוע? שהרי אמרה תורה: "וכל משרת ענבים לא ישתה" במדבר ו, ג כלומר, לרבות אפילו דבר אחר שהוא של היתר ששרו בו מה שנעשה מן הענבים.