ביאור שטיינזלץ על נזיר נ״ו

1 אוכל בקדשים לאחר ששים יום שיצא בהם מידי ספק טומאת צרעת,

2 ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שהשלים כל חובת נזירותו. שאם בא מיד לגלח משום צרעת, אומרים לו שצריך להמתין — שמא נזיר טהור הוא, ואין ספק צרעת דוחה נזירות. ובסוף שלושים יום מגלח משום ספק תגלחת מצורע ספק תגלחת נזיר טהור. וכשרוצה לגלח שוב לאחר שבעה ימים לתגלחת שניה של צרעתו — אינו יכול לגלח, שמא לא היה מצורע אלא טמא, והתגלחת שעשה היתה תגלחת טומאה, ולכן חלה עליו נזירות טהרה, וצריך לשמור נזירות עד שלושים יום. ובסוף ימים אלה, דהיינו ביום השישים, מגלח, ומותר למחרת באכילת קדשים, שהרי גם אם היה מצורע מוחלט — גילח פעמיים. אבל עדיין אינו מותר מנזירותו — שמא היה מצורע מוחלט, ושתי תגלחות אלה היו לשם תגלחות הצרעת. ולכן מונה עוד שלושים יום ומגלח, ביום התשעים, אלא שאז אומרים לו: אינך יכול עדיין לשתות יין ולהיטמא למתים, שמא היית טמא, ותגלחת שלישית זו — תגלחת טומאה היתה. ולכן צריך למנות עוד שלושים יום לנזירות טהרה, ובסוף אלה שהם מאה ועשרים יום לתחילת נזירותו יכול לגלח תגלחת טהרה ולשתות יין ולהיטמא למתים.

3 ותני עלה ושנו על כך: במה דברים אמורים — בנזירות מועטת של שלושים יום, אבל בנזירות בת שנה — אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, שאינו מגלח אלא רק לאחר שנה — שמא אינו מצורע, ומגלח שוב רק לאחר שנה שניה — שמא היה טמא, וזו נזירות טהרתו. ומכל מקום אם היה מצורע מוחלט יכול לאכול מעתה בקדשים, שהרי נהג שתי תגלחות, אלא שלא גילח כלל לנזירותו, ולכן נוהג נזירות שנה נוספת, ומגלח, ונוהג שוב נזירות שנה, שמא היתה התגלחת השלישית תגלחת טומאה, וזו תגלחת טהרה.

4 ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים.

5 ואי סלקא דעתך סלקין ליה יומי ואם עולה על דעתך שעולים לו הימים שהיה טמא בהם למנין ימי נזירותו — תיסגי ליה יהא די לו בשלש שנים ושלשים יום! שמספק אינו יכול לגלח לצרעתו אלא בסוף שנה שמא נזיר טהור הוא ולתגלחת שניה צריך להמתין עוד שנה שמא נזיר טמא היה. אבל אז, אם ימי ספרו עולים לו לנזירותו כדברי רב חסדא, יכול היה להמתין שלושים יום כדי גידול שיער ולגלח לנזירות הטומאה, ואחר יוסיף עוד שנה לנזירות טהרה. ומזה שמחייבים אותו להמתין ארבע שנים משמע שאין ימי צרעתו עולים לו לנזירות.

6 ועוד מתיב מקשה רב אשי ממדרש הלכה, ששנינו בו: אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין של נזירות, ואולם ימי חלוטו שהיה כבר מצורע מוחלט, מנין שאף הם אינם עולים לו למנין ימי נזירות? ולכאורה דין הוא, כלומר, כך יש לומר מסברה: ימי טומאה מגלח ומביא קרבן, וימי חלוטו גם כן מגלח ומביא קרבן לצרעתו, מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין — אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.

7 ויש לדחות: לא, אם אמרת הלכה זו דווקא בימי טומאתו שכן יש בהם גם הלכה נוספת שמבטל בהן את הקודמים, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין, כפי ששנינו במשנתנו.

8 ולכן צריך להביא ראיה אחרת, אמרת: קל וחומר הוא; ומה נזיר בקבר בבית קברות שנדר נזירות כשהוא עומד במקום טמא, ששערו ראוי לתגלחת נזירות, בכל זאת ימים שהיה טמא בהם אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שבהם הוא מצורע מוחלט, שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות שהרי קודם צריך לגלחם תגלחת מצורע — לא כל שכן שלא יעלו לו לנזירותו?!

9 ואין לי אלא ימי חלוטו. ימי ספרו, שסופר אחר כך כדי להיטהר מטומאת צרעת, מנין שאין עולים מן המניין? ודין הוא, שאפשר ללמוד זאת מסברה:

10 מה ימי חלוטו טעון בהם תגלחת — אף ימי ספרו טעון תגלחת, ומשום כך מה ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין — אף ימי ספרו אין עולים לו.

11 יכול אף ימי הסגרו הימים שהיה בהם מצורע מוסגר דינם כן שאינם עולים לו? והדין נותן שכך יהיה, שהרי כך יש להשוותם: מצורע חלוט מוחלט מטמא משכב ומושב, ומצורע בימי הסגרו גם הוא מטמא משכב ומושב, ולפיכך אם למדת לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין — אף ימי הסגרו יש לומר שאין עולין לו מן המנין.

12 ויש לדחות, אמרת: לא, אם אמרת הלכה זו דווקא בימי חלוטו — שכן חלוטו אם היה מצורע מוחלט ונרפא טעון חייב תגלחת ומביא קרבן קודם שיתחיל נזירותו, לפיכך אין עולין הימים הללו לנזירותו. תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ואינו מביא קרבן, לפיכך יעלו למנין.

13 מכאן אמרו: ימי ספרו של מצורע, וימי גמרו שהוא מצורע גמור, מוחלט — אין עולין לו מן המנין. אבל ימי טומאת הזב והזבה, וימי הסגרו של מצורע — הרי אלו עולין לו.

14 ולענייננו, קתני מיהת שנה על כל פנים: לא, אם אמרת בימי טומאה שכן מבטל בהן את הקודמין, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהם את הקודמים. ונברר: במאי במה מדובר כאן שאין ימי חילוטו מבטלים את הקודמים? אילימא אם תאמר בנזירות מועטת שאין בה אלא שלושים יום, אי אפשר לומר זאת, הא בעינן שהרי צריכים אנו גידול שער של שלושים יום לאחר שיטהר.

15 אלא לאו האם לא מדובר שם בנזירות מרובה, וקתני ואף על פי כן שנה שאין עולין לו מן המנין. אלמא מכאן שלא סלקין ליה עולים לו ימי חילוטו למנין הנזירות. שלא כדברי רב חסדא! ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא, ונדחו דברי רב חסדא.

16 א משנה אמר ר' אליעזר משום בשם ר' יהושע: כל טומאה מן המת שנזיר שנטמא בה דינו שמגלח עליה — הכל חייבין עליה על ביאת מקדש, שאם נכנס טמא בטומאה כזו למקדש — חייב משום טמא הנכנס לקודש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה — אין חייבין עליה על ביאת מקדש.

17 אמר ר' מאיר: לא תהא זו טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה קלה מן טומאת השרץ, והרי מפורש בתורה שטמא שרץ חייב על ביאת מקדש.

18 ב גמרא תחילה מבררים את מסורתה של ההלכה במשנה. ור' אליעזר האם משום ר' יהושע בן חנניה גמר לה למד אותה? והא והרי משום ר' יהושע בר ממל גמר לה למד אותה. דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' אליעזר: כשהלכתי למקום הנקרא ערדסקיא מצאתי את ר' יהושע בן פתר ראש שהיה יושב ודן לפני ר' מאיר בהלכה, ואומר: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה — חייבין עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה — אין חייבין עליה משום ביאת מקדש. אמר לו ר' מאיר: אל תהא זו טומאה מן המת שאין מגלחים עליה קלה משרץ.

19 אמרתי לו לר' מאיר: כלום אתה בקי מכיר בר' יהושע בר ממל? אמר לי: הן. אמרתי לו: כך אמר לי ר' יהושע בר ממל משום ר' יהושע בן חנניה: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה — חייב עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה — אין חייבין עליה משום ביאת מקדש. עד כאן לשון הברייתא. הוי הרי משום ר' יהושע בר ממל גמיר לה למד אותה ר' אליעזר, ולא למדה במישרין מר' יהושע!

20 אמרו: שמע מינה למד מכאן כלל זה: כל שמעתתא שמועה, הלכה דמתאמרה בבי תלתא שנאמרת על ידי מסורת של שלושה אנשים קדמאי ובתראי את הראשונים ואת האחרונים בשלשלת המסורת — אמרינן אנו אומרים, מציעאי את האמצעיים — לא אמרינן אין אנו אומרים, ולכן נשנו במשנתנו רק שמו של ר' אליעזר האחרון במסורת זו ור' יהושע בן חנניה הראשון במסורת זו, ואילו שמו של ר' יהושע בן ממל האמצעי לא הוזכר.

21 אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי אנו גם כן כך תנינא שנינו, אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מר' מיאשא שקיבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים: הלכה למשה מסיני בזורע צמחי שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות נבדלים בתוך שדה אחד, שנותן מניח פאה מכל אחד ואחד ממינים אלו לעצמו, ולא יתן פאה אחת עבור כולם.

22 ואילו את שמם של יהושע וכלב לא קחשיב מנה, אף על פי שהם היו הזקנים שמסרו ממשה לנביאים. שמע מינה למד מכאן שכששונים מסורת אין מונים את כל האנשים שמסרוה.

23 ג משנה ועוד בענין טומאות שנזיר מגלח עליהן. אמר ר' עקיבא: דנתי בהלכה לפני ר' אליעזר והעליתי בפניו קל וחומר זה: מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל — הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שהוא חמור ממנה שהוא מטמא אדם באהל — אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה?

24 אמר לי: מה זה עקיבא?! אין דנין כאן במקרה זה מקל וחומר. ולא הסביר מדוע אין דנים. וכשבאתי והרציתי דברים אלו לפני ר' יהושע, אמר לי: יפה אמרת מצד הסברה שבדבר, אלא כן אמרו: הלכה מקובלת היא ואין לפורכה משום קל וחומר.