ביאור שטיינזלץ על נזיר ל״ז

1 בשלמא לדידי נניח לשיטתי דאמינא שאני אומר משום שהיתר מצטרף לאיסור, אני מסביר זאת שמדובר במקרה כגון דנפישי שמרובים החולין על התרומה, שכיון שההיתר מרובה, אין לומר שהוא מצטרף לאיסור. אלא לדידך לשיטתך דאמרת שאתה אומר שהטעם הוא משום דאיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס — אפילו כי נפישי כאשר מרובים החולין מאי הוי מה יש בכך? הרי בכל אופן יש שם כזית תרומה בכדי אכילת פרס!

2 אמר ליה לו: הנח לתרומה בזמן הזה, שכל עיקרה הוא מדרבנן מדברי סופרים, ואין מחמירים בה בזמן שאין שם איסור אלא בכדי אכילת פרס.

3 אמר ליה לו אביי: ממאי דהאי ממה מניין אתה יודע שזה הכתוב "וכל משרת ענבים לא ישתה" במדבר ו, ג ללמד ענין היתר מצטרף לאיסור הוא דאתא שבא וכפי שהבאת בשם ר' יוחנן לעיל נזיר לה, ב? דילמא שמא לענין ליתן טעם כעיקר הוא דאתא שבא, לומר שטעמו של איסור נחשב כגוף האיסור!

4 על שאלתו זו של אביי תוהים: ולאביי, מעיקרא קא קשיא ליה מאי דקאמר מתחילה היה קשה לו מה שאומר רב דימי בשם ר' יוחנן שבכל איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאשר באיסורי נזיר שנאמר בהם "משרת", וקא מותיב ליה ומקשה לו את כל הלין תיובתא הקושיות הללו להוכיח שדין זה קיים בכל מקום. הדר אמר ליה וחוזר ואומר לו שאולי נלמד מן הכתוב דבר הסותר את דבריו הראשונים, ליתן טעם כעיקר?

5 ומשיבים: בתר דשני ליה אחרי שתירץ לו רב דימי, וקיבל אביי את תירוצו שדין היתר מצטרף לאיסור אינו קיים בשאר איסורי תורה, אמר ליה לו לרב דימי: דילמא שמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא שבא הכתוב, ואף בנזיר זה הוא טעם איסור המשרה?

6 לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא: "משרת" בא ללמדנו ליתן טעם כעיקר, כגון שאם שרה ענבים במים ויש בהם במים טעם יין — חייב הנזיר אם שתה מהם. ומכאן אתה דן למד בקל וחומר לכל איסורין שבתורה שכך דינם.

7 וכן דנים מנזיר לשאר איסורים: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם, שהרי נדר הנזירות הוא כרגיל רק לזמן מסויים, ואין איסורו איסור הנאה, שמותר לנזיר ליהנות מן היין הנאה שאינה אכילה ושתיה, ויש היתר לאיסורו שהוא יכול להישאל לחכם ולבטל את הנדר, בכל זאת עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם כגון שזרע זרעי תבואה עם זרע גפן שאיסורן הוא איסור לעולם, וכן גם איסורן הוא איסור הנייה הנאה ולא רק איסור אכילה, וחייבים לשרוף הכל, וכן גם אין היתר לאיסורן — אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר?

8 והוא הדין לערלה בשתים בשני צדדים של חומרה שיש בה. שאף על פי שערלה אין איסורה איסור עולם כמו כלאי הכרם, שהרי כעבור שלוש שנים מותרים הפירות — מכל מקום איסור זה הוא איסור הנאה, וגם אין לו היתר.

9 אמר ליה לו ההוא מרבנן אחד מהחכמים לאביי: ר' אבהו כי קאמר כאשר אמר את דבריו בשם ר' יוחנן, שמ"משרת" למדים ענין היתר מצטרף לאיסור — לשיטת ר' עקיבא אמר. ומבררים: הי לאיזה מדברי ר' עקיבא הוא מתכוון? אילימא אם תאמר לדברי ר' עקיבא דהכא של כאן, דתנן שכן שנינו במשנתנו, ר' עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית — חייב, יש לדחות: וממאי וממה, מנין אתה יודע שמדובר כאן במקרה של היתר מצטרף לאיסור? דילמא שמא הוא דווקא דאיכא כשיש כזית מן היין בעינא בעינו, בלא הפת, ונמצא נהנה מן היין כשיעור האסור לו!

10 וכי תימא ואם תאמר: אם כן מאי למימרא מה בא לומר, שאם יש שם כזית יין מה החידוש בזה שאסור? אפשר לומר שבא לאפוקי להוציא, למעט מדברי התנא קמא הראשון שאמר שאינו חייב עד שישתה רביעית יין, לכן בא ר' עקיבא לחדש שגם אם שתה כזית חייב עליו!

11 אלא, יש לומר שהוא מתכוון לדברי ר' עקיבא דברייתא שנאמרו בברייתא. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ואכל כזית מפת ומיין — חייב. וכאן ברורה משמעות הדברים שחייב משום שההיתר מצטרף לאיסור, שהרי לא אכל אלא כזית מן התערובת כולה.

12 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אויא לרב אשי: לר' עקיבא, דקא מוקים ליה להאי שמעמיד, מסביר, את הכתוב הזה "וכל משרת" לענין היתר מצטרף לאיסור, הדין האחר של ליתן טעם כעיקר מנא ליה מניין לו? ומשיבים: יליף הוא לומד את הדין הזה מבשר בחלב, שאמרה תורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" שמות כג, יט. האם בשר וחלב שמתבשלים יחד לאו לא טעם בעלמא בלבד הוא, שאחד נותן בשני ובכל זאת אסור? הכא כאן, בכל התורה כולה, נמי גם כן לא שנא שונה.

13 ומסבירים: ורבנן וחכמים, החולקים על ר' עקיבא, ולמדים דין זה מ"משרת" ולא מבשר בחלב, הם סבורים כי מדין בשר בחלב לא גמרינן אין אנו למדים משום שחידוש הוא וכלל בידינו שאין למדים מדבר שיש בו ענין יוצא דופן.

14 ושואלים: מאי חידושיה מהו חידושו? אילימא אם תאמר שהחידוש הוא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור שבשר וחלב זה לחוד וזה לחוד מותר ויחד אסורים וזהו החידוש שבהלכה זו, אולם כלאים נמי גם כן זה דינם: האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור זה לעצמו מותר וזה לעצמו מותר וביחד הם אסורים ואם כן יש לנו דוגמאות כיוצא בכך בהלכות אחרות, ואין זה חידוש!

15 אלא החידוש הוא אחר: דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שאם שורים אותו, את הבשר, כל היום בחלב — שרי מותר ומבשיל ליה בשולי ואולם אם מבשל אותו — אסור וזהו החידוש, שלא עצם התערובת אסורה אלא בדרך בישול דווקא.

16 ושואלים: ור' עקיבא נמי גם כן הרי בשר בחלב חידוש הוא, וכיצד אפשר ללמוד מכאן לכל התורה? אלא יש לומר כי ר' עקיבא

17 יליף לומד מגיעולי גויים, מאותם הכלים האסורים משום שבישלו בהם הגויים את תבשיליהם, דאמר רחמנא שאמרה תורה: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" במדבר לא, כג למימרא לומר לנו דאסירי שאסורים הם אותם כלים בלא שהגעילום קודם לכן. והרי גיעולי גויים לאו טעמא בעלמא האם לא טעם בלבד הוא שקולט התבשיל מן הכלי שבישל בו הגוי ובכל זאת אסור, הכא נמי כאן גם כן, בכל הלכות שבתורה, לא שנא שונה. ולמדנו מכאן שטעם הדבר נחשב כעיקרו.

18 ועוד שאלו רב אחא את רב אשי: ולרבנן ולחכמים שלמדו דין זה מ"משרת" נמי גם כן תיפוק להו תצא, תילמד, להם הלכה זו מגיעולי גויים כמו לר' עקיבא? אמר ליה לו רב אשי: התם שם חידוש הוא ואין למדים מחידוש. ומדוע הוא חידוש — דהא שהרי בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר, שאם האיסור הנותן טעם בדבר אינו משביחו בכך אלא פוגם את טעמו — הריהו מותר מן התורה,

19 ואילו גבי אצל גיעולי גויים נותן טעם לפגם אסור, שהרי אם שהו הכלים זמן מסויים נפגם טעם האיסור שבהם, ובכל זאת אסור לבשל בהם. ואם כן אין ללמוד מכאן הלכה כללית.

20 ושואלים: ולר' עקיבא הלומד מכאן לכל איסורים שבתורה נמי גם כן הא הרי גם הוא צריך להודות שחידוש הוא שכן נותן טעם לפגם אסור! אמר רב הונא בר חייא: לא אסרה תורה בענין זה של גיעולי גויים אלא לקדירה בת יומא יומה שבישלו בה באותו יום, דלאו שבמקרה זה לא נותן טעם לפגם הוא.

21 ומצד שני: ולפי הסבר זה, רבנן חכמים, מה הם אומרים על כך? — לדעתם קדירה בת יומא נמי גם כן אי אפשר שלא פגמה פורתא נפגם הטעם במקצת ובכל זאת אסור לבשל בה, ואם כן יש באיסור זה של כלי גויים משום חידוש לגבי כל מקרה אחר של נתינת טעם, ולכן אין למדים ממנו.

22 א ועוד אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אויא לרב אשי: מדרבנן מדברי חכמים נשמע ונלמד את שיטת ר' עקיבא. לאו אמרי רבנן האם לא אומרים חכמים כי האי זה הכתוב "משרת" — בא לענין ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן, לר' עקיבא נמי גם כן דקא מוקים ליה להאי "משרת" שמעמיד מסביר את "משרת" זה לענין היתר מצטרף לאיסור — לימא נאמר שמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ושלא כדברי ר' אבהו בשם ר' יוחנן שדין זה מיוחד רק לאיסור נזיר!

23 אמר ליה לו רב אשי: אפשר לדחות סברה זו, משום דהוי שהריהם נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נתפרש דין זה של היתר מצטרף לאיסור. וכלל הוא בידינו: שכל שני כתובין הבאין כאחד שבשניהם מפורש אותו דין, אין מלמדין להלכות אחרות. ומסבירים מהם עניינם של אותם שני כתובים: נזיר — הא דאמרן זה שאמרנו שהיתר מצטרף בו לאיסור מ"משרת". חטאת מאי מה היא?

24 דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר ביחס לקרבן חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" ויקרא ו, כ ונעשה דינו כחטאת, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים בחטאת. יכול יהא דין זה אפילו שלא בלע הנוגע מן החטאת אלא רק נגע בה — תלמוד לומר: "בבשרה", ויכול היה לומר "בה", אלא לומר: עד שיבלע מה שבבשרה.

25 "יקדש" — כוונתו: להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת — יפסל אף הוא, ואם כשרה החטאת — תאכל החתיכה האחרת כחמור שבה, שכל החומרות שיש בחטאת צריכים להחמיר גם בדבר שנגע ובלע מן החטאת, או שנבלע בה.

26 ורבנן וחכמים החולקים על ר' עקיבא טוענים הם: אף לשיטתך, צריכי צריכים הדברים להיאמר גם בנזיר וגם בחטאת, כיון שאין הם יכולים להילמד זה מזה. ולכן אין פה שני כתובים הבאים כאחד. ומדוע אין הם למדים זה מזה? דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה דין זה רק גבי אצל חטאת — הוה אמינא הייתי אומר: נזיר לא אתי מינה בא, נלמד, ממנה משום שנזיר מדיני קדשים לא ילפינן אין אנו למדים, לפי שאיסור הנזיר אינו שייך לקדשים, אלא כשאר איסורים שבתורה ואפשר שזה דין מיוחד בקדשים.

27 ולהיפך, ואי כתב רחמנא גבי ואם היתה כותבת התורה רק אצל נזיר, הוה אמינא הייתי אומר: מנזיר לא ילפינן אין אנו למדים משום דחמיר איסוריה שחמור איסורו, ומדוע? שאפילו חרצן של גפן אסיר ליה אסור עליו אף שבדרך כלל אינו דבר שאוכלים אותו, הלכך לא אתיא מיניה על כן אין חטאת יכולה לבוא, להילמד, ממנו ויש כאן איפוא שני דינים נבדלים, שאינם "באים כאחד", ואפשר ללמוד מהם הלכה כללית.

28 ור' עקיבא אמר יכול היה לומר לך לדחות טענה זו: למאי צריכי למה הם נצרכים? בשלמא אי כתב רחמנא נניח אם היתה כותבת התורה דין זה רק לגבי חטאת היה מובן, כי לא גמר נלמד דין נזיר מינה ממנה משום שחולין מקדשים לא גמרינן אין אנו למדים וחטאת — קדשים היא. אלא לכתוב רחמנא שתכתוב התורה בנזיר בלבד, ותיתי ותבוא, תילמד חטאת מיניה ממנו, דהא שהרי כל איסורין שבתורה קא גמרי למדים מנזיר, ואם כן, בכל זאת יש כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

29 ורבנן אמרי לך וחכמים יכולים לומר לך: מכל מקום לשיטתנו, דין חטאת בא ללמדנו להיתר מצטרף לאיסור, ואין למדים מכאן לכל התורה, כי חולין מקדשים לא גמרינן אין אנו למדים.

30 ומה שנאמר "משרת" — הוא ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. ואילו

31 ר' עקיבא, לדעתו תרוייהו שניהם באים ללמד דבר אחד להיתר מצטרף לאיסור, והוו להו והרי הם אם כן שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין.

32 ב אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא: נאמר בפרשת נזיר: "מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" במדבר ו, ד — לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה. לדעת ר' עקיבא, השתא עכשיו יש לומר לשיטתו שהיתר מצטרף לאיסור, אם כן איסור לאיסור מבעיא נצרכה לומר שהוא מצטרף?

33 אמר ליה לו: יש לחלק בין הדברים, כי אף לשיטת ר' עקיבא היתר לאיסור מצטרף דווקא כשהוא אוכל אותם בבת אחת, אבל איסור מצטרף לאיסור — אפילו בזה אחר זה, שאם אכל כחצי זית מזה וחצי זית מזה, הרי הם מצטרפים.

34 ושואלים: ור' שמעון