ביאור שטיינזלץ על נזיר ס״ב

1 יכול לא יהו נזירין כלל — תלמוד לומר: "איש"! ומשיבים: האיתמר הרי כבר נאמר אמר ר' יוחנן: הלכה היא בנזיר שהבן מגלח על נזירות אביו, ואינה כתובה בתורה. ובוודאי לא בא הכתוב למעט דבר שאינו רמוז במקרא.

2 א בהמשך לדיונים אלה שואלים: אי הכי אם כך "איש כי יפלא נדר בערכך" ויקרא כז, ב האמור בערכין, שמן "איש" הכתוב בו למדים שאף גויים בכלל דיני ערכין, למה לי? מכדי האיתקש הרי כבר הוקש, הושווה דין ערכין לנדרים, שהרי אמר קרא הכתוב "איש כי יפלא נדר בערכך", והתניא והרי שנינו בברייתא גבי אצל נדרים: נאמר "איש איש מבית ישראל... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם" ויקרא כב, יח, מה תלמוד לומר בכפילות "איש איש"? — לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל.

3 ואם כן "איש כי יפלא" האמור בערכין למה לי? אלא האי זה הכתוב "איש כי יפליא "שנאמר בערכין, אינו לרבות גויים, אלא מיבעי ליה לאיתויי צריך אותו כדי להביא, לרבות מופלא סמוך לאיש, מי שהיה בגיל קרוב לבגרות ונדר נדר, ומבין בבירור מה שעושה — שנדרו חל והריהו בכלל דיני ערכין.

4 ומעירים: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שמופלא הסמוך לאיש דאורייתא מן התורה חייב הוא לקיים נדרו, הרי כתוב זה הוא מקור להלכה. אלא למאן דאמר דרבנן לשיטת מי שאומר שדבר זה כולו מדברי חכמים "איש כי יפליא" למה לי? ומשיבים: לאיתויי להביא מופלא סמוך לאיש של גוי, שגם הוא מתחייב אם נדר.

5 ואומרים: הניחא זה נוח למאן דאמר לשיטת מי שאומר ומדייק מ"בני ישראל" — בני ישראל נערכין ואין הגוים נערכין, יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר: "איש כי יפליא ", לשיטה זו שפיר טוב מובן הדבר, שבא הכתוב לומר שאף גוי הסמוך לאיש, אם הוא "מופלא", יכול להעריך.

6 אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר ומדייק אחרת: בני ישראל מעריכים ואין הגוים מעריכים, יכול לא יהו נערכין — תלמוד לומר "איש", ולפי זה אפילו תינוק בן חדש בר עירוכי בן ערכין הוא שיש לו ערך מסויים, אם כן הדבר אינו תלוי בשאלה אם יש בו דעת ל"הפלאה", ואם כן הריבוי של "כי יפליא" למה לי?

7 אמר רב אדא בר אהבה: בא הכתוב לענין נדרים, לאיתויי להביא גוי גדול, דאף על גב שאף על פי שגדול הוא — אם אינו יודע להפלות, אין נדריו חלים, ולכן כתוב בו "כי יפליא" שרק גוי שיודע להפלות יכול לנדור נדר.

8 ושואלים: אלא "כי יפליא" דכתב רחמנא שכתבה תורה גבי אצל נזירות, למה לי? מכדי האיתקש הרי כבר הוקש, הושווה דין נזירות לנדרים, אם כן "כי יפליא לנדור נדר נזיר "האמור בנזירות למה לי?

9 ומשיבים: כתוב זה לא בא לענין זה, אלא לאיתויי להביא מקרה בו אדם השתמש לנדר בידים שאינן מוכיחות, ביטוי חלקי של נדר שאין מוכחת מתוכו כוונה לנדר. דאיתמר שנאמר שנחלקו בבעיה זו: ידים שאינן מוכיחות, אביי אמר: הויין הריהן ידים, וחל הנדר על ידי כך. רבא אמר: לא הויין אין הן ידים. ואם כן לשיטת אביי ניחא נוח תירוץ זה, שהרי "יפליא" בא לרבות כל דבר הדומה לנדר. אלא לשיטת רבא מאי איכא למימר מה יש לומר?

10 אלא צריכים לומר: "כי יפליא" מיבעי ליה צריך אותו לכדר' לכפי שאמר ר' טרפון, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר משום בשם ר' טרפון: כאשר נדרו אנשים נדר נזירות כתנאי של התערבות לגבי דבר שלא היה ידוע להם — שאין אחד מהן מן המתערבים נזיר, אף זה שלפי תנאו היה צריך להיות נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. כלומר, רק כאשר אדם מקבל על עצמו נזירות בדרך החלטית וברורה, ולא כשהנזירות באה מחמת ספק. ושואלים: הניחא זה נוח לדעת ר' טרפון, אלא לרבנן מאי איכא למימר לדעת חכמים החולקים עליו מה יש לומר?

11 אלא כך יש לפרש: מיבעי ליה צריך אותו ביטוי "כי יפליא" לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא: היתר נדרים שהחכם יכול להתיר נדר של הבא להישאל לפניו על נדרו — פורחין באויר, ואין להן על מה שיסמוכו. שאין שום סמך במקרא לדבר זה, שיכול ללכת לחכם והחכם יתיר לו את נדרו.

12 ר' אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: "איש כי יפלא" ויקרא כז, ב בערכין, ונאמר "כי יפלא" במדבר ו, ב בנזירות, שתי פעמים אלה באו ללמד אחד הפלאה לאיסור לומר שאסור לבטל את הנדר, ואחד הפלאה להיתר שפעמים יכול אדם להפר נדרו, כאשר נשאל עליו לחכם.

13 א משנה לאחר המשנה הקודמת בה נאמר כי יש צד של חומרה בנזירות של נשים על זו של עבדים, מוסיפים: חומר יש צד חמור בעבדים מבנשים והוא: שהוא, הבעל, מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו אף שיכול לכופו למנעו מלקיים בפועל את נדרו. וכן, אם הפר לאשתו נדר נזירות — הפר עולמית ואין הנדר חל עוד עליה גם אם נתגרשה או נתאלמנה. ואם הפר לעבדו הרי זה רק לזמן עבדותו, וכאשר יצא העבד לחירות ומשלים נזירותו.

14 ב גמרא במשנה הקודמת נאמר שהאדון כופה את עבדו, ועל כך תנו רבנן שנו חכמים: למה רבו אדוניו של העבד כופו — לנזירות, אבל לא לנדרים ולערכין, ואנו מבינים מכאן שאינו יכול לכפות את עבדו שלא לקיים נדר שקיבל על עצמו.

15 ושואלים: מאי שנא גבי במה שונה אצל נזיר שאנו אומרים שיכול לכפות אותו — דאמר רחמנא שאמרה תורה "לאסר אסר על נפשו" במדבר ל, ג ואנו מדייקים: הכתוב מדבר דווקא במי שנפשו קנויה לו שאין לו בעלים — יצא עבד שאין נפשו קנויה לו שהרי הוא משועבד לאדוניו. אי הכי אם כך אם זה הטעם — אפילו גבי אצל נדרים נמי גם כן קיים טעם זה, ומדוע יכול העבד לנדור ואין אדוניו יכול לכופו שלא לקיים נדרו!

16 אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו ונזר ממנו. גבי אצל ענין נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני — לא מצי כפי ליה שכאשר הוא נאסר באשכול זה — אינו נאסר באחרים — אינו יכול לכפות אותו שאין סיבה שיכפה את עבדו לאכול אשכול זה דווקא.

17 גבי אצל נזירות דכי מיתסר בהאי איתסר בכולהו מצי כפי ליה שכאשר הוא נאסר באשכול זה נאסר בכולם — יכול לכפות אותו, שאין העבד יכול להימנע מלאכול ולהיחלש על ידי כך, שהרי הוא רכושו של אדונו. ושואלים: וגבי ואצל נדרים, מי לא עסקינן האם אין אנו עוסקים גם במקרה דליכא שאין לפניו אלא האי זה האשכול והוא נודר ממנו, דאי שאם לא אכיל ליה יאכל אותו, חליש, ומדוע נמנע מן האדון לכופו לאכול?

18 אלא אמר רבא: ההבדל בין נזירות לנדרים קיים במקרה כגון שהיה חרצן מונח לפניו, שאין זה דבר המזין, ונדר שלא לאוכלו, גבי אצל נדרים בהאי שבזה בלבד הוא דמיתסר שנאסר — לא מצי כפי ליה אינו יכול לכפות אותו לאוכלו, שהרי אינו נחלש בכך, גבי אצל נזיר דאיתסר נמי באחריני שנאסר גם כן באחרים — מצי כפי ליה יכול לכפות אותו, שהרי נאסר בכל היוצא מן הגפן.

19 ושואלים: וגבי ואצל נדרים מי לא עסקינן האם אין אנו עוסקים גם במקרה דליכא שאין לפניו אלא האי זה החרצן בלבד, דאי שאם לא אכיל ליה יאכל אותו, חליש ייחלש? ומדוע בנזירות יוכל לכפותו ובנדר רגיל לא?

20 אלא אמר אביי: יש לחזור מן התירוץ שתירצנו ולהבין בדרך שונה את הברייתא. אין הברייתא מסבירה במה רשאי לכוף את עבדו, אלא כך יש להבינה: למה רבו צריך לכפותו שצריך לומר לו במפורש שאינו מסכים שיקיים העבד נדר זה — דווקא לנדר נזירות. ואין צריך לכפותו לנדרים, ואינו צריך לכפותו לשבועה, אלא נדרים אלה אינם חלים עליו כלל.

21 מאי טעמא מה טעם הדבר? — שאמר קרא הכתוב בדיני שבועה: "נפש כי תשבע בשפתיים להרע או להיטיב" ויקרא ה, ד מה הטבה היא רשות — אף הרעה שאדם נשבע בה הוא רק בדבר רשות שנדר להרע לעצמו, כגון שלא ייהנה מדבר מסויים. יצא הנשבע או הנודר שיש בשבועתו להרע לאחרים — שאין הרשות בידו ולא חלה שבועתו. ואף כאן, כיון שהאדון מפסיד בזה שאין העבד אוכל הכל — אין לעבד רשות לקבל על עצמו נדר ושבועה.

22 ג משנה עבד זה שנדר בנזירות ומנעו אדוניו מלקיים נזירותו, אם עבר מכנגד פניו, כלומר, ברח העבד מאדוניו בלי להשתחרר, נחלקו חכמים, ר' מאיר אומר: לא ישתה יין, שכיון שבפועל הוא עתה חופשי — מיד חלה עליו נזירות, ור' יוסי אומר: ישתה שהרי עדיין לא השתחרר.

23 ד גמרא ומציעים: לימא האם לומר שבדברי שמואל קמיפלגי הם חלוקים, שאמר שמואל: המפקיר עבדו יצא לחירות, ואין צריך גט שטר שיחרור. ומכאן שאם העבד משוחרר בפועל אינו צריך עוד שטר שיחרור, ונחשב מיד כבן חורין.

24 ונאמר: ר' מאיר אית ליה יש לו, מקבל, את דברי שמואל, ולכן מיד כשברח מבעליו מתחייב בנזירות ככל עבד משוחרר. ואילו ר' יוסי לית ליה אין לו, איננו מקבל את דברי שמואל?

25 ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו שכולם יש להם, מקבלים את דברי שמואל. אלא, מדובר כאן במקרה שברח העבד, אבל האדון לא הפקירו, וסבור שימצא דרך להחזירו, ונמצא שעבד זה באמת אינו בן חורין כלל, אלא בכך נחלקו: מאן דאמר מי שאומר, ר' יוסי ישתה יין, סבר סבור: סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה בסופו של דבר העבד יחזור ויבוא אליו אל אדוניו, אם כן לישתי חמרא כי היכי מוטב שישתה יין כדי שלא ליכחוש ייחלש עד שובו אל אדוניו. ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר, ר' מאיר לא ישתה, סבר סבור הוא: ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה מוטב שיהיה לו לעבד צער בכך שאינו שותה יין כדי שיחזור אליו, אל אדוניו שהרי כשהוא תחתיו שוב מותר בשתיית יין.