מאירי על כתובות י״ח

1 מנה לויתי ממך ופרעתיו לך אין צריך לומר שהוא נאמן שהרי אפילו היו שם עדים נאמן שהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומכל מקום אם אמר מנה גזלתיך והחזרתיו נאמן ואם יש לנגזל עדים שגזלו אינו נאמן שהגזלן אינו נאמן בהחזרתי ושמא תאמר לענין ביאור אם כן היה לו להקשות וליתני מודה ר' יהושע באומר גזלתיך וכו' ואם יש עדים וכו' איפשר שלא רצה לשנות משנתו ברשיעי ומכל מקום יש למדין מכאן שהגזלן נאמן בהחזרתי אחר שלא הקשה לו כן וקושיא חזקה להם בשלישי של בתרא ל"ג ע"ב בענין נסכא דרב אבא וכבר ביארנוה שם:

2 ונשוב לדברינו והוא שמכל מקום אם אמר מנה לך בידי ופרעתי חמשים ואף הוא טוענו בבריא הכל חייב בשבועה אמר לו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס על זה אמרו חכמים שאדם נשבע על טענת עצמו וכו' כמו שביארנו בשבועות פרק הדיינין אלא שאנו חוזרין וכותבין אותה כאן על הדרך שביארנוה שם אות באות והוא שאמרו שם מ"ב ע"א כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נשבע וכגון שזה טוענו בריא כבר ידעתי שכן ולא האכלתו כלום ומאחר שכן אין חלוק בין שזה מקדים לומר מנה לאביך בידי וכו' ובין שזה טוענו בבריא מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים שבשתיהן נשבע ודבר זה כשהיתום גדול והוא קוראו קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא והוא שהקשו ור' אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור שהיה סבור שר' אליעזר אמרה אף בשאין זה משיב לו שכבר ידע בהלואה ושלא האכילו והלא אמרו המוצא מציאה לא ישבע ואף זה הואיל והוא מקדים לומר מנה לאביך בידי בלא תביעתו נאמן הוא על אכילת הפרס ופירשוה בטוענו קטן כלומר שהקטן הרמוז והוא הגדול הבא בטענת אביו הוא טוען תחלה או שזה מקדים והלה חוזר וטוענו מנה לאבא בידך ולא האכלתו כלום שכל זה אינו טענת עצמו אלא טענת אחרים והודאת עצמו כלומר ולמה נחלקו בה חכמים ופירש הכא בדרבה קא מיפלגי כלומר בענין מה שאמר רבה חזקה אין אדם מעיז פניו ולא גרסינן אלא ופירוש הדברים הוא שטעמו של ר' אליעזר הואיל ומה שאמרו במודה מקצת שהוא חייב בשבועה ואינו קרוי משיב אבידה על שאינו כופר בכל משום דאין אדם מעיז הוא ועל כרחו מודה מעתה אף בבנו הואיל ובבריא טוענו אינו מעיז שאין לו עזות להכחיש האמת בפניו כל כך כמלוה עצמו אחר שמכיר בו שהוא יודע בדבר וחכמים היו סוברים שלא אמרו אין אדם מעיז אלא במלוה עצמו אבל בבנו מעיז אף בטוענו בריא מחמת אב וכשאינו מעיז לזה משיב אבידה הוא ואינו נשבע ונמצא לדעת ר' אליעזר בן יעקב שלא נאמר נשבעין לקטן אלא בגדול הבא בטענת אביו אבל קטן ממש בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין לו שאין טענתו והודאת אחרים לו כלום וכל שאדם מודה לו השבת אבידה הוא אבל גדול הבא בטענת אביו אם טוען בבריא כגון אמר לי אבא או אני ראיתי נשבעין לו ואם לא טען בבריא השבת אבידה הוא וכדתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור והעמדנוה בשאינו טוען טענת בריא ולרבנן כל שבא בטענת אביו אף בטענת בריא אין נשבעין לו ואי אפשר לומר שלא חלקו חכמים אלא בקטן הבא בטענת אביו שהרי אמרו במשנה שבועות דף ל"א ע"ב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים חייב מנה לאבא בידך והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור ומתניתין ודאי בגדול הואיל ובתחלתה אמרו חייב ואעפ"כ היו סבורים להעמידה על דעת חכמים ובבריא עד שתירצוה לדעת ר' אליעזר ובשאינו בריא ועוד שהרי טעם חכמים מפני שבבנו מעיז אלמא אף בבריא כן:

3 וגדולי הפוסקים פסקו תחלה כחכמים ובסוף ימיהם חזרו לפסוק כר' אליעזר שמשנתו קב ונקי ומביאים ראיה מפרק כל הנשבעין בסוגיית בין שניהם ולא בין היורשים ואמרו היכי דמי אילימא דאמר מנה לאבא ביד אביך והלה אומר אין לו אלא חמשים מה לי הוא מה לי אבוה כלומר הואיל ובבריא הוא אלא דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא אף מטענת אב לאב כל שהוא בריא נשבע וכל שכן לאבא בידך ומגיהי הלכותיהם חולקים עליהם לומר שלא נחלקו חכמים לפטור בכל שהתובע טוענו בבריא תחלה שכל שהוא כך אף לרבנן חייב ואותה סוגיא של בין שניהם וכו' מתפרשת בדרך זה אבל כשהנתבע מקדים לו שלום לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס אע"פ שזה טוענו בבריא לא האכלתו הוא שאמרו חכמים פטור והלכה כדבריהם ואע"פ שנתפרשה שם משנת אבל נשבעין לקטן בבא בטענת אביו ולדעת ר' אליעזר בן יעקב כבר פירשה שמואל שם בסוף הסוגיא לדעת אחרת ר"ל נשבעין לקטן בבא ליפרע מן הקטן וגדולי המפרשים מכריעין בה שאף בתובע תחלה פטרו חכמים בכל שטוען בבריא אמר לי אבא שאין זה קרוי בריא אצלם אבל אם אמר בפני הודית או אני ראיתי אף לרבנן חייב וכן יראה בתלמוד המערב כמו שכתוב בסמוך וסוגיא של בין שניהם מתפרשת כן והלכה כחכמים בזו ויש להקשות לדבריהם שאם כן היאך נדחקו להעמיד משנתנו כר' אליעזר היה להם לפרשה בגדול הבא בטענת אביו וכשזה תובעו תחלה ולדעת גדולי המפרשים שזה תובעו תחלה בפני הודית או אני ראיתי ומכל מקום דבריהם נראין לענין סברא שאף חכמים מודים בזה שבודאי אין אדם מכחיש מה שהוא יודע שחברו ראה או שהוא הודה בפניו:

4 ומכל מקום לענין פסק נראין דברי גאוני האחרונים לפסוק כר' אליעזר ובכל טענת בריא נשבע וכשיטת פירושם ומכל מקום גדולי הרבנים גורסים אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר ולעולם בקטן הבא בטענת אביו הוא ולר' אליעזר חייב הואיל ומכח נתינת אב הוא בא נתינת איש קרינא ביה ולשטה זו ודאי ראוי לפסוק כחכמים שאין להשביע על טענת קטן בשום צד:

5 ומאחר שפסקנו כר' אליעזר צריך שתדע שכל שאין הבן יודע באותה הלואה לפי טענתו אלא שנשען על הקדמתו של זה שהודהו בלא תביעה ואמר יודע הייתי שאבא הפקיד אצל אחד שבעירך או לאדם אחד ששמו כשמך מנה ואמר לי או ידעתי שלא האכילו כלום ומאחר שאתה אומר שאתה הוא הנפקד אני טוען בבריא שלא האכלתו כלום אף לר' אליעזר הרי זה משיב אבידה ואינו נשבע שהרי המוצא מציאה אע"פ שיכול לומר שתי כיסין קשורין היו ומאחר שמצאת שתיהן מצאת שהרי כיסין אינן מתפרקות זו מזו אינו נשבע ואע"פ שבמסכת ביצה י' ע"ב אמרו כיסין נמי מיעכלי קוטריהו מכל מקום אין זה מצוי וכן אע"פ שאפשר שאחר מצאן והתיר הקשור ונפל אחד מהם מכל מקום אין זה מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע הטענה מתורת בריא ואעפ"כ לא ישבע ואפילו בדרך שאין שם הילך כגון שיאמר לא מצאתי אלא אחד ואף זה כבר הוצאתי מה שבו ואשלם לך ואעפ"כ לא ישבע ואין צריך לומר בשוורים קשורים שמתפרקים זה מזה והוא טענת שמא כמו שהתבאר במסכת גיטין דף נ"א ע"א ומכל מקום אם אמר שני כיסין קשורין נפלו לי וראיתיך מושך אחת וודאי שתיהן נטלת יראה שלר' אליעזר חייב ויראה שאף לחכמים כן וכדעת גדולי המפרשים ממה שאמרו בתלמוד המערב במסכת גיטין פ"ה ה"ג בענין המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי לא כי אלא אחד לא בזה תקנו דכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לא בזה תקנו אלא שיש דוחין דברים אלו שבתלמוד המערב מכח סוגיא זו שהיה לו להעמידה לדעת חכמים ובדרך זה כמו שכתבנו למעלה וכן צריך שתדע שכל שהבן בריא בהלואה ומסתפק בפירעון אף זה משיב אבידה אף לר' אליעזר שכל שאפשר לו לומר בלא בשת שפרע מעיז ומעיז ויש אומרין שכל כפירה אין אדם מעיז בה אע"פ שיכול להכחישה מצד אחר בלא בשת כגון זו שיכחישנו בטענת פירעון הואיל ועקר הטענה והיא ההלואה בוש עליה מלכפרה ונסעדים בה ממקצת דברי גדולי המפרשים ואין הדברים נראין כלל וכן גדולי הרבנים מפרשים טעם אין אדם מעיז מתוך החסד שעשה לו ואין הדברים כלום שהרי בפקדון אין בו חסד ויש בו דין מודה מקצת כמו שביארנו בקמא פרק הגוזל קמא:

6 ודברי רבה הנזכרים בסוגיא זו יש מפרשים בהם מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ונאמינהו מתוך שאם רצה כפר בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ופרח לו דין מגו ואם תאמר להאמינו בלא שבועה אחר שאין שאין אדם מעיז בכוליה בעי דליכפריה אלא שלא מצא עצמו לכך משום חזקה ומעיז במקצת ואם תאמר שלא להאמינו אף בשבועה שמתוך שחשוד על הממון חשדהו על השבועה שהרי כופר במקצת הוא ודעתו לכפור בכל אלו מצא עצמו מכל מקום אין כפירה זו כפירה המחזקת בשקרות דבכוליה בעי דלודי אלא שכופר דרך השמטה ושמא תאמר אם כן נמתין עד שיהיו לו ולא ישבע הואיל ויוצא זכאי והם שותקים אף הוא שותק שאין אדם מצוי להמציא עצמו לפרוע הקפותיו ואמר רחמנא רמי שבועה עליה וכו':

7 ויש להקשות על פירוש זה בשתים חדא שרוב גאונים מסכימים שלא נאמר דין מגו לפטור מן השבועה והיאך היה עולה על דעתו לומר שלא נאמינהו בשבועה הואיל וחשוד על הממון ויש כאן דחיה מצד אחר שהרי רבה עיקר טעם הוא שואל למודה מקצת מפני מה הטילה תורה עליו שבועה שלא שאל למה אמרו אלא למה אמרה תורה ואם מתוך הוא בא עליה עד שלא נתגלה לנו טעם השמטה מה כחו של כופר בכל גדול שיעשה עיקר לפטור הודאת מקצת במתוך שלו והרי כח מודה מקצת וכח כופר בכל שניהם שוין ואין הודאת מקצת צריכה ליפטר מכח מתוך של כופר בכל שאלו לא היתה שבועת מודה מקצת נזכרת בתורה אלא שתהא תקנת חכמים ופטור כפירת הכל פשוט מן התורה היה לנו לשאול כן מפני מה תקנו כך והיה לנו לפטרה במתוך שאם רצה כפר בכל אבל מאחר שפטור כפירת הכל ושבועת הודאת מקצת הכל מן התורה מהיכן היה פשוט לנו שיפטר בכפירת הכל שיעשה הוא עקר לפטור במתוך שלו מודה מקצת ורבה ודאי לא שאלה אלא לעיקר טעם של תורה:

8 אלא כך היא הצעה של שמועה מה נשתנה מודה מקצת מכופר בכל עד שזה פורש לחיוב וזה פורש לפטור והלא אין שנוי טענה ביניהם אלא שזה כופר במנה וזה כופר בחמשים ואדרבה היה לנו לומר שכשמודה מקצת משיב אבידה הוא ויישב את הדברים שכופר בכל דין הוא שיפטר שאין אדם מעיז פניו לכפור בכל וודאי דבריו מכוונין וכשמודה מקצת לא להשבת אבידה אלא להחליש כח העזות שאינו מוצא עצמו לכפור בכל שכבר היה דעתו לכפור בכל אלא שאינו יכול להעיז שמא תאמר להאמינו במקצת שכפר אחר שאין אדם מעיז שכמו שאין אדם מעיז בכלו כך אינו מעיז במקצתו אינו כן שמכיון שהוחלש כח העזות אדם מוצא עצמו לכפור במקצת דרך השמטה ובכלם הוא רוצה להודות אלא שמא יכופנו בדין ואין בידו וכבר ביארנו שם דינין אלו יותר אלא שאין להם צורך בכאן:

9 המשנה השנית וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינו נאמן אמר הר"ם פי' אנוסים אונס נפשות שאמרו שפחדנו שנהרג אבל אמרו אנוסי ממון היינו ר"ל שפחדנו שאם לא נחתום עליו שיקח ממוננו ובעבור זה חתמנו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע ואמרם שהם הצילו עצמן בממון חביריהם הנה הוא רשעות והן בלתי נאמנין וכן כאשר פסלו עצמם בעבירה לא יאמנו ואמנם יאמנו כאן באמרם פסולי עדות היינו כאשר פסלו עצמם בקורבה שיאמרו היינו קרובים ולא היינו כשרים להעיד זה השטר ואמנם לא יהיו כעדים נאמנין וכאשר יהיה כתיבתם יוצאה ממקום אחר וזה יתאמת על שלשה פנים הראשון שיהיה זה השטר אשר בו העידו ראובן ושמעון ותרצה לקיים כתיבתם ממקום אחר נמצא שטר אחר בו חתמו גם כן ראובן ושמעון והעידו שני עדים שזה חתימת ראובן ונמצא זאת הכתיבה ר"ל כתיבת העדים אשר בשטר האחר אשר העידו עדים שהיא כתיבת פלוני ופלוני כמו הכתיבה אשר עשה לקיים אותה והשני שיהיה השטר בו אלו העדים בעצמן ר"ל ראובן ושמעון וכבר הוחזק בב"ד ועליה קיום ב"ד והיא כבר קרא עליה ערעור עוד הוחזק אחר זה ומצאנו כתיבת זה השטר המקויים ר"ל כתיבת העדים כמו הכתיבה אשר בשטר אשר נרצה לקיים הנה הוא גם כן תתקיים בזאת האופן והאופן השלישי שנמצא שטר שתי שדות ממכר והם נקחות באלו העדים בעצמן ויהיו הלוקחים כבר אכלו אלו השתי שדות שני חזקה ר"ל שלש שנים שלימות בפני המוכרים ולא נפל שום ערעור ולא שום מחלוקת בעדות או תהא גם כן חתימתם בשני שטר כתבות ונמצא כתיבת העדים אשר בשטר אשר נרצה לקיימו כמו כתיבתם אשר בשני שטרי אלו השדות או שני שטרי אלו הכתובות ויתקיים גם כן על זה הדרך ובתנאי שיהיו אלו השני שטרות אשר נרצה לקיים בזולת יד בעל זה השטר אשר נרצה לקיים אותה שאם היו אלו השטרות בידו נחשוד שהיה הוא אשר דמה הכתיבה וזייף אותה:

10 אמר המאירי כתב ידינו הוא זה ר"ל שקיימו חתימתם שבשטר זה לומר כתב ידינו הוא זה ומכל מקום אנוסים היינו ופירשו בגמרא מחמת נפשות כלומר שגיזם לנו ליהרג אם לא נחתום כך וכך שאין כאן שימת עצמו רשע או קטנים היינו או פסולי עדות היינו ר"ל פסול של קורבה שאין כאן שימת עצמו רשע וכגון שהיו קרובים באותה שעה ונתרחקו וכן הדין בעבדים ונשתחררו חרשים ונתפקחו סומים ונתפתחו שוטים ונשתפו ומכל מקום פסולי עדות של עבירה אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע אף למפרע ר"ל אע"פ שאומר עכשיו שעשה תשובה וכן כתבו גדולי המפרשים והוא עיקר ומה שפירשוה רבים אף בפסול של חמס אינו כן הרי אלו נאמנין שמאחר שאין חתימתן מתקיימת אלא על ידם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"פ שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין הוא ואף בלא קיום מן הדין וכמו שאמרו בגיטין דף ד' ע"א בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מכל מקום מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר נאמנין שכל האוסר בעצמו מתיר אין כאן גמר הגדה כלל ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כגון שטר שהם חתומים בו ונתברר שנתקיים אותו השטר בבית דין כגון שכתוב בו הנפק וכשאנו מקיפין את החתימות אנו מוצאין אותן דומות זו לזו אין נאמנין שהעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ר"ל כמי שהגידו עדותן בבית דין על פה ונחקרה עדותם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שכל שלא נחקרה עדותם בעדות על פה יכולין לחזור כמו שאמרו בתלמוד המערב ה"ג העדים שהעידו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אם עד שלא נחקרה עדותם בבית דין אמרו מבדים היינו נאמנין לאחר שנחקרה עדותם אין נאמנין ועדים החתומים על השטר נחקרה עדותן הוא ושמא תאמר אף כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יאמר להם בעל השטר כתבו חתמות ידיכו אחספא כדי שיהא כתב ידם יוצא ממקום אחר ויתקיים על ידי עדים שיראום בשעת כתיבה ויקיפו אחר כן מזו לזו וכמו שאמרו למטה ליכתוב חתמות ידיה אחספא אין זה כלום שלא נאמר למטה כן אלא קודם שיאמר האחד זה כתב ידי הא לאחד כך אינו כלום ואף בזו כיון שאמרו זה כתב ידינו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין חתם ידם שאחר כן מפקעת שלא ליאמן באנוסים היינו ולא עוד אלא שאף טעם מיגו לא נפקע בכך שהרי יש לומר בו מיגו דמצי לזייופיה חתמות ידיהו:

11 וכתבו גאוני ספרד בפירוש משנה זו שטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר עולה לענין אחד עם טעם מיגו שהרי נאמנותם מצד שהיו יכולים לומר אין זו חתימת ידינו והבדל השמות הוא שטעם מיגו בא על ידי תביעת תובע וזה טוען טענה אחת לפטור את עצמו ואנו אומרים שנאמן באותה טענה מתוך שיכול לומר אחרת והפה שאסר בא שלא על ידי תביעת תובע אלא כמי ששואלין אותו ומשיב לחייב בדבריו ושומר לו רפואה למכתו ומגו אינו נאמן להוציא ממון אבל הפה שאסר וכו' נאמר אף להוציא ממון כגון אם היו חתומיו על השובר זה מוציא שטרו וזה מוציא שוברו ועדי השובר אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' שפוסלין את השובר ומוציאין ממון על פיהם ומכל מקום איני מבין דבריהם בזו שבשמועה זו הוא שמוציאין ממון על ידי טעם זה מפני שהוא מאמר העדים ומיגו אינו אלא בבעל דבר הא אף טעם הפה שאסר היוצא מבעל דבר אין מוציאין ממון על פיו וכן כתבו שלא נאמר להיות נאמנים באנוסים היינו אלא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ושמא תאמר תוך כדי דבור מאי קמ"ל שמא היית סבור שלא תאמר לחזור תוך כדי דבור בכל מקום אלא כשעוקרים דבורם הראשון אבל זה שאינו עוקר לשון הראשון ואינו מכוין לסתור את דבריו אדרבה שסבור לעשות הכל דבור אחד ונמצא דבורו סותר סופו את ראשו הייתי סובר שלא יהא יכול לחזור בראשון ומכל מקום דוקא בממון שמכיון שהעידו נחקרה עדותם ודיינו שיעקרהו תוך כדי דבור אבל אשה שאמרה אשת איש אני יכולה לומר אף לאחר זמן גרושה אני שטעם כיון שהגיד וכו' אינו נאמר בבעל דבר ולמדת במשנתנו שהוא הדין אם אמרו כתב ידינו הוא זה ותוך כדי דבור אמרו אינו כתב ידינו שנאמנין:

12 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

13 כבר ביארנו באנוסין היינו שבמשנתנו שנאמנין שלא נאמר אלא באנוסין היינו מחמת נפשות הא אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע ומה שיש לפקפק מזו עם שמועת פלוני רבעני לרצוני שנאמן להרוג את האחר ואינו נאמן לעצמו כבר ביארנו הכל יפה במקומה בראשון של סנהדרין וכן הדין אם אמרו כתב ידינו הוא אבל ריבית כתבנו שאין נאמנין שהרי אף העדים עוברים בבל תשימון: