מאירי על כתובות נ״א

1 אע"פ שמזון הבת אינו נגבה בדין התלמוד מן המטלטלין אם יש שם בן יורש ואין לו מי שישמשנו והוא צריך לשפחה או למגדלת שתשמשנו או תגדלנו מעלין לו אפטרופין שלו מזונות בכדי שתזון בהם אחותו עמו ותהא משמשתו וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שיש לו מי שישמשנו מבקשין ממנו לזון את אחיותיו מתורת חסד ומדת רחמנות אלא שאין כופין אותו:

2 מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים והחזיקו הגדולים בנחלה מוציאין מן הגדולים לקטנים בין ממקרקעי בין ממטלטלי שהרי אחים הם בנחלה הן לבנים מן הבנים הן לבנות מן הבנות במקום שאין בנים ואם הניח בנים ובנות ויש שם נכסים מרובים בכדי שיזונו מהם הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות שהבנים יירשו והבנים יזונו מוציאין לבנות מן הקרקעות ולא מן המטלטלין אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי ובנכסים מועטים אין מוציאין מן הבנות לבנים אלא הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ודוקא מן הקרקע אבל מן המטלטלין מדין התלמוד אין לבנות כלום והבנים יירשו ואין לבנות כלום ועכשו שתקנו הגאונים להיות בנות נזונות מן המטלטלין בנכסים מועטים ניזונים בנים ובנות כאחד שלא תקנו להם במטלטלין אלא להיותם כבנים וכך היא כתובה בתקנת הגאונים ואף גדולי המחברים העידו עליהן כן ולפי דרכך למדת בשמועה זו שאע"פ שאמרו הלכה כר' מחברו אין למדין מן הכללות ובזו הלכה כר' שמעון שאין מטלטלין משועבדים לא לכתבה ולא למזונות:

3 המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר לא כתב לה כתבה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז לא כתב לה כל נכסין דאתאיין לי אחראין לכתבתיך חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר"ם הנה אם היו לאדם אלף דינרין כלם נכנסין תחת שעבוד כתבה ואע"פ שהיתה כתבתה מנה היא תטרוף כל מה שמכר או נתן אם לא שתמחול בעבורה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתבת אשה:

4 אמר המאירי חכמים תקנו לאשה כתבה על נכסי בעלה אע"פ שלא הביאה לו כלום והוא הנקרא עיקר כתבה ומתוך כך הוא אומר במשנה זו שאע"פ שלא כתב לה כתבה גובה באלמנות או בגירושין בתולה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין ולא סוף דבר במקום שאין כותבין שכלם סומכים על תנאי בית דין אלא אף במקום שכותבין וזה לא כתב יש לה מכח תנאי בית דין ודבר זה כשהוא טוען שאין לה כתבה ומצד שלא כתב לה אבל אם טוען שכתב לה ונפרעה אין לה כלום אחר שאין כתבה יוצאת מתחת ידה ואפילו תבעה ביום מיתה וגירושין ודוקא במקום שכותבין כתבה אבל במקום שאין כותבין כתבה אלא שסומכין על תנאי בית דין גובה ותנאי זה ר"ל עיקר כתבה אין תנאי מועיל בה להפקיעה ר"ל שאפילו התנה בשעת קדושין שישאנה בלא כתבה אין תנאו מועיל וכן כל שהתנה לפחות לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה תנאו בטל וכן יתבאר בגמרא שאם כתב לה מאתים וכתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך תנאו בטל והוא הדין אם מחלה מקצתה ולא עוד אלא אפילו כתב לה מאתים ושיעבד לה עליהם שדה שוה מנה או שלא הזכיר לה מאתים אלא שאמר לה שדה זה יהא משועבד לכתבתיך ואינו שוה אלא מנה ולא כתב לה כל נכסין דאית לי יהון אחראין וערבאין לכתבתיך חייב ר"ל ששעבודה גם כן על כל הנכסים וטורפת ממשעבדי לדעת האומר אחריות טעות סופר הוא שהלכה כן ואם התנה בפירוש שלא יהו שאר נכסים משועבדים לאותה כתבה מכל מקום גובה כלה מבני חרי וצריך שתדע שאע"פ שבתנאי בית דין זה שהזכרנו ר"ל עקר כתבה אין תנאי מועיל להפקיעו שאר התנאים מיהא תנאי מפקיעם ואין לך דבר בכל התנאים שהוזכרו הן מאותם שיש לבעל עליה הן מאותן שיש לאשה עליו שאין תנאי מפקיעם אלא שלש והם עונה ועיקר כתבה וירשת הבעל ר"ל שאם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל אלא אם כן התנה בכך קודם שישאנה כמו שיתבאר אע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חזוק כשל תורה והרי בשל תורה מיהא כל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא דבר שבממון מפני שנאמר בה לחקת משפט כך כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו בה שאין צורך לחקת משפט שהרי מכל מקום אין אדם יכול להתנות על מה שלא בא לעולם ר"ל שאין לומר למורישו דין ודברים אין לי בנכסיך לאחר מיתתך שאין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות מכל מקום יש אומרים שזכות הבעל בנכסי אשתו כעין שיעבוד הוא ותנאי שבה אינו אלא כעין מחילה ומחילה לדעתם אין בה דין דבר שלא בא לעולם:

5 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 כל המוציא שטר חוב בין שיש שם אחריות בין שאין שם אחריות לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם מן הלקוחות שאע"פ שלא הוזכר בה אחריות הרי הוא כמי שהוזכר בה שאחריות טעות סופר הוא וכבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא י"ב ב' ולמדת בכתבת אשה שאין בה אחריות ובגט חוב שאין בו אחריות שגובין הם מן המשועבדים אבל מזון האשה והבנות וכן המקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו בלא קנין אינו נגבה אלא מבני חורין שדברים אלו אין קצבה ויש כאן פסידת לקוחות בדבר שאין עולה על הלב ומה שאמרו בפרק הנושא ק"ב ב' במקבל עליו לזון את בת אשתו שנזונת מנכסים משועבדים פירושו בשקנו מידו ומזון האשה והבנות אף בשקנו מידו אינו גובה אלא מן המשוחררין הואיל ובתנאי בית דין הם אוכלות וכן פירות ושבח קרקעות אינן נגבין אלא מבני חורין ופירות פירושן בגזל שדה מחברו ואכל פירותיה וחזר הנגזל והוציאה מידו ותובע את פירותיו שאינו גובה אותם אלא מבני חרי ושבח קרקעות פירושו שגזל שדה ומכרה והשביחה לוקח והנגזל בא וטורף מיד הלוקח קרקע ושבחו על הצדדין שביארנו בראשון של מציעא והלוקח חוזר על הגזלן המוכר ותובע ממנו קרקע ושבחו גובה את הקרן מנכסים משועבדים והשבח מבני חורין:

7 המשנה השמינית והכונה בה גם כן בביאור ענין הרביעי והוא שכבר ביארנו שהוא חייב מכח תנאי ב"ד בפירקונה וברפואתה ובאה משנה זו לבאר דין שני תנאים אלו והוא שאמר לא כתב לה דאי תשביין אפרוקינך ואתיבינך לי לאנתו ובכהנות אחזרתיך למדינתא חייב שהוא תנאי בית דין נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאתה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אמר הר"ם כבר ידעת שהכהן תאסר עליו השבויה ואמר הנה וכהנת ירצה בו אם היתה אשת כהן אשר תאסר עליו הנה יחייב שיפדה אותה ויחזירה למדינתה אשר השיאה שם ותחויב לו לתת כתבתה לפי שאנוסה היא כמו שנבאר בסוף נדרים ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה אשר אין לה כתבה שזאת נאסרה על בעלה אע"פ שהיא אנוסה ומאי הוה לה למעבד:

8 אמר המאירי אותבינך לי לאנתו ר"ל שאחזירך לי לאשה חייב שכך הוא תנאי ב"ד ושבויה מותרת לישראל שהרי סתמה אנוסה ואנוסה מותרת לבעלה אם היא אשת ישראל שנאמר בסוטה והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ובכהנת ר"ל אשת כהן שהשבויה אסורה שהרי אף האנוסה אסורה להם יש לו מכח התנאי לפדותה ולהחזירה לבית אביה ואפילו היה אביה בעיר אחרת מיטפל בה עד שמחזירה לשם ואחר כך מגרשה ונותן לה כתבתה ואם כן בכהנת כל שלא כתב לה דאם תשתבאין איפרוקינך ואהדרינך למדינתיך חייב שכך הוא תנאי בית דין ואם אמר הרי גיטה וכתבתה תלך ותפדה עצמה מכתבתה אין שומעין לו אלא פודה אותה אפילו היה דמי פדיונה עולין יותר מכתבתה כמה ואפילו אין לו אלא בכדי פדיונה ואחר כך אם רצה לגרש יגרש ויתן כתבה מכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בפעם ראשונה אבל אם פדאה פעם ראשונה וחזרה ונשבית רשאי הוא לומר הריני מגרש ונותן כתבה ותפדה את עצמה ואפילו לא היתה כתבתה מספקת לפדיונה לקתה ר"ל שחלתה חייב לרפאתה עד שתבריא ובזו אם אמר הריני מגרשה ונותן כתבה ותרפא את עצמה מכתבתה רשאי מפני שרפואה בכלל מזונות היא והרי מעשי ידיה נתקנין תחת מזונות ומתוך שהמזונות עיקר הוא חייב לה בהם ואע"פ שהיא חולה ואינה עושה כלום שהרי אי אפשר לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך הא מכל מקום כשם שבמזונות יכול לומר הרי זה גיטיך וכתבתיך ליזון ממנה אף ברפואה כן ויש מקשים והרי במזונות כל שנתן לה גט אע"פ שלא פרע כתבתה אינו חייב במזונותיה ואם כן אף לענין חלתה כל שנתן לה גט אע"פ שלא נתן לה כתבה לא יהא חייב ברפואתה אינו דומה שבמזונות כל יום ויום חיובן חלוק זה מזה ונמצא שלא חל עליו חיוב יום זה עד שגירש אבל חלתה חיוב רפואתה חל מתחלת חליה שעדין לא גירש והילכך חיובה מוטל עליו עד שיפרע כתבתה הא כל שבא לפרוע כתבתה ואומר לה הרי גיטה וכתבתה רשאי אלא שהדבר מכוער וראוי לב"ד לגעור בכך וגדולי המפרשים מפרשים משנה זו בחולנית ר"ל חולה ואינה חולה אבל חולה לגמרי ר"ל שמושכבת על מטתה אינו רשאי לומר כן והביאוה ממה שאמרו בסיפרי בענין יפת תואר ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא קל וחומר לבנות ישראל הקדושות והטהורות אלא שאינה ראיה גמורה דהתם למצוה קא אמר אבל הכא לענין דינא איירינן:

9 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת דינין אלו עם שאר דברים המתגלגלים בה אלו הן:

10 זה שביארנו באשת ישראל שנאנסה שמותרת לבעלה לא סוף דבר שהיתה אנוסה עד סוף ביאה כגון צווחת מתחלה ועד סוף אלא כל שנאנסה מתחלתה אפילו היתה סופה ברצון אפילו אמרה הניחו לי שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת שאין זה אלא שעל ידי בעילת האונס תקף יצרה ואין זה מפקיע שם אונס בביאת אדם הואיל וטבעה להמשך אחריו ובתלמוד המערב אמרו מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' אמרה לו ר' נאנסתי מה אני לבעלי אמר לה בתי שמא תחלתך באונס וסופך ברצון היה אמרה לו אלו טבלו אצבעך בדבש והטמינו לתוך פיך ביום הכפורים לאו תחלתך באונס וסופך ברצון הוא אמר לה בתי ברוכה את לי"י והתירה:

11 כל שנתקדשה בטעות כגון שקדשה על מנת שהוא כהן ונמצא לוי וכיוצא בזה אינן קדושין כלל ונשואין הבאים אחריהם אינם כלום ואפילו היה בנה מורכב על כתיפה יוצאה לה מן הדין והולכת בלא גט שאין שם אישות עליה כלל ואין צריך לומר שאם זינתה עם אחר ברצון שמותרת לזה שהרי אינו בעלה ומכל מקום חכמים תקנו שכל שבא עליה ונתייחד בפני עדים תהא צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושמא חזר ובעל לשם קדושין ואפילו לא נתברר טעותו שמפקפק הוא בכך כדי שלא לעשות בעילתו בעילת זנות:

12 זה שביארנו באשת כהן שנאנסה שאסורה לבעלה אם בא עליה בעלה כהן לוקה ואזהרתו מלאו האמור במגורשת לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה שכל הנשים בכלל ר"ל שאם נבעלו נאסרו על בעליהן אלא שפרט לך באשת ישראל והיא לא נתפשה כמו שביארנו הא באשת כהן באיסורה עומדת ואע"פ שעיקרו של לאו זה הוא בשנתקדשה לאחר אחר שנתגרשה הא אם זינתה מותרת לחזור לבעלה וכדכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הויתה לאיש אחר ר"ל קדושין הוא שאוסרתה אבל זנות אינו אוסרה מכל מקום רמז בלאו זה ממה שכתב בו אחרי אשר הוטמאה שכל שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו:

13 נשים שהגנבים גונבין אותם ומתעללים בהן אע"פ שודאי התעללו בהן ואין בזה תרתי ספיקי מותרות לבעליהם ואפילו היו מביאות להם לחם או מכינות להן מה שהם רוצים כל שעושות להם מחמת יראה הם עושות ואונס הוא הא מכל מקום אם הניחום הגנבים לחזור לבעליהן והן חוזרות להם ברצון נאסרו ומכאן הורו גדולי קדמונינו באשת ישראל שנשתמדה וחזרה בתשובה שאסורה לבעלה הואיל וברצונה הלכה ונתיחדה עמהם ואפילו לא באו עדים שנבעלה לגוי מסתמא מחזיקין אותה בכך ואבדה כתבתה:

14 במסכת יבמות דף נ"ט ע"ב יתבאר שהנבעלת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה אם התרו בה לא נעשית זונה וכל שלא התרו בה מותרת לינשא לכהן גדול שאין זנות לבהמה ואע"פ שאף במוכת עץ אסור משום אשה בבתוליה מתוך שהדבר מצוי גזרו בה אבל בעילת בהמה אינה מצויה ושם זנות אין כאן מעתה נבעלה לבהמה מותרת לבעלה ולענין כהן גדול מיהא יש מפרשים דוקא בשלא כדרכה ויש מפרשים אותה בכדרכה ולדעת המתיר במוכת עץ וכבר ביארנו עקר הענין במסכת יבמות:

15 זה שכתבנו בשבויה שסתמא אנוסה היא לא כל הצדדין שוין בה אלא כל שנשבית ביד מי שהוא נכבד כל כך שאף היא אינה סבורה עליו שיקיימנה וישאנה ודאי אנוסה היא ועל זו אמרו שבויי מלכות הרי הן כשבויין והעמידוה במלכות אחשורש ואע"פ שלפי הדרש אסתר היתה אשתו של מרדכי ולא נאסרה לו ואע"פ שנשאה והקימה למלכות שמא אף היא לא היתה בטוחה בכך או שמא מרוב חשיבותה אנוסה היתה ומחזקת עצמה בפגומה כל שהיא יושבת בחיקו של אותו רשע וכן כל שהוא עני עד שהיא סבורה עליו שמתוך עניו ימכרנה או שהוא פחות ומזולזל עד שאינה מתרצית לו בשום פנים ודאי אנוסה היא ומותרת לבעלה והוא שאמרו עליה והתניא איפכא כלומר שגנובי לסטות הרי הן כשבויין גם כן והעמידוה בליסטים דעלמא הא כל שהוא ממוצע בין שני אלו עד שהיא מתרצית לו כל זמן שתהא סבורה בו שיקיימנה וכשהיא סבורה בו שיקיימנה מתרצית היא לו ונאסרה וזהו בן נצר שהיה מלך לכל שאר הליסטים ועליו אמרו תחלה גנובי לסטות אינן כשבויין שכל לגבי מלך הוא קורא לו ליסטים ובבריתא אמרו עליו שבויי מלכות אינן כשבויין שכל לגבי שאר ליסטים הוא קורהו מלך ודברים אלו אין לדיין בהם אלא מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ומכל מקום כל שאינה מכרת בשבאי שלה מי הוא ממדרגות אליו שהזכרנו מותרת: