מאירי על כתובות צ״ו

1 כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חבה וקירוב הדעת ואינן ראויות אלא מאשה לבעלה:

2 חייב אדם לנהוג כבוד לרבו בכל מיני כבוד ולא עוד אלא אף לשמשו בכל מיני תשמיש וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה חוץ מהנעלת מנעל והתרתו שמא יאמרו עבדו הוא ולמדת שלא נאמר אלא במקום שאין מכירין אותו הא במקום שמכירין אותו אף אלו בכלל שאין לחוש בכך ואף במקום שאין מכירין אותו אם היה מניח תפילין אף אלו בכלל ואע"פ שאמרו בעבד שהניח תפילין בפני רבו שלא יצא לחירות אלמא דרכו של עבד להניח תפילין הואיל וסתם הדברים אין דרכן בכך ודאי אומרין עליו שתלמיד הוא ולא עבד וכל המונע תלמידו מלשמשו הרי זה כפורק ממנו יראת שמים ומונע ממנו חסד ועליו נאמר למס מרעהו חסד:

3 אע"פ שתנאי כתובה ככתובה וכתבה אינה נגבית אלא מן הקרקע כל שתפשה מכל מקום מטלטלין למזונותיה מה שתפשה תפשה אפילו תפשה לאחר מיתת הבעל אע"פ שכבר נעשו מטלטלי דיתמי מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה שאם מכרו היתומים אין מוציאין למזונותיה מן המשועבדין הקלו בתחלתה להיות תפישתה מועלת אפילו היו מטלטלין ברשות היתומים הואיל ומכל מקום מטלטלין של אביהם היו ויש אומרים דוקא בסימטא ואין צורך בכך ואפילו תפשה ממון הרבה אין מוציאין מידה וכמו שאמרו מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפשה דסיקא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציאה מידה ומכל מקום רוב גאונים כתבו שבית דין מחשבין מה שתפשה ופוסקין לה וניזונת ממה שבידה עד שתמות או שיפקע חיוב מזונותיה שינתן השאר ליורשים ואף גדולי המחברים פסקוה כן ויראה לי שלא כתבוה אלא דרך פשרה ותקון העולם ואף אני מוסיף בדבריהם שיהיו בית דין מוציאין מידה וינתנו ביד שליש להרויח ליתומים שלא יהו מעותיהם בטילים אבל מן הדין אינו כן שהרי אמרו בתלמוד המערב אלמנה שתפשה אפילו אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידוי דר' יונה אמרין אומרין לה חוי מה בידיך אמר לו ר' יוסה מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידיך לא אמרינן לה אלא שראוי לחוש לתקון העולם שמא היא תופשת כמה ונשאת למחר ואומרת מועט תפשתי מרבה לא תפשתי ואם מפני שבועה שבסוף שמא כתובתה מועטת ומה שתפשה יותר ממנה ולא תתבע כתובתה כדי שלא תשבע:

4 כל מה שכתבנו דוקא בתפישה למזונות אבל תפישה לכתובה כל שתפשה לאחר מיתה אינה תפישה כלל כמו שהתבאר שהרי מוציאין לה מן המשועבדים ומכל מקום אם תפשה מחיים תפישתה תפישה אף לכתבה וזה שאמרו למטה צ"ח א' ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתבתה אמר להו רבא זילו הבו לה מזוני שלא הפסידה מזונות אלא אם כן תפשה בכדי כלה אלמא מכל מקום תפישתה מועלת פירושו מחיים והלשון מוכיח כן שאמר ההיא איתתא ובזו אמרו אלמנה שתפשה וכן מה שאמרו בפרק שבועת העדות ל"ב ב' שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב ותירץ דילמא דתפשה מטלטלי אלמא תפישת מטלטלין לכתובה מועלת פירושה מחיים ועכשו שתקנו הגאונים לגבות כתובה מן המטלטלין וכן ליזון מן המטלטלין אינה צריכה תפישה למזונות ומכל מקום כל שלא תפשה כתבו הגאונים שהיתומים נוטלין אותן ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב בבית דין ולומר יהו מטלטלין אלו מונחים בבית דין שמא יאבדו ואפילו התנה בפירוש שתזון מן המטלטלין ואף גדולי המחברים כתבוה כן ומכל מקום יראה לי בזו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל שיראה לו שיתומים מערימים ושקרוב להם בכך דנין כפי מה שיראו ומכל מקום בקרקע יכולה לעכב שלא למכור ואם מכרו אין מוציאין מיד הלקוחות ומה שביררנו בשמועה זו בין תפישת מזונות לתפישת כתובה היא שיטת גדולי המחברים והיא עיקר כל מה שנאמר בה וגדולי המפרשים טרחו לפרש בה דרכים אחרים ולא נראו לנו:

5 ולענין ביאור מיהא יש לשאול הואיל ושמועה זו בתפישה דלאחר מיתה קיימא וכדקאמר אלמנה שתפשה ועלה קאמר אבל לכתובה מפקינן מינה היאך טעה מר בר רב אשי דהוה בתרא לומר דמה שתפשה תפשה שמא היה סובר שמאחר שיש שם קרקע המשועבד לה ושגובה כתובתה ממנו אין לה אצל מטלטלין כלום אלא שמכל מקום אין הלכה כן:

6 אלמנה ששהתה זמן מרבה שלא תבעה מזונות ונתפרנסה על ידי עצמה אם היא עניה או פרוצה כל ששהתה שתי שנים ויתרה שמן הסתם מחלה להם בכך כל אותו זמן שעבר פחות מכן אפילו יום אחד לא ויתרה ואם היא עשירה או צנועה שבושה לילך לבית דין שיעורה בשלש שנים ולהבא מיהא אפילו ביתר מכן לא ויתרה ובתלמוד המערב הזכירו שנים ושלשה חדשים ואף קצת רבנים בפירושי הירושלמי שלהם נוטים לדעת זה מפני שהחדשים הם קיצבא למזונות האלמנה מפני שמחדש לחדש נותנין לה מזונות וכל שעברה שלשה זמנים ולא תבעה ויתרה וכן פירשו עוד בתלמוד המערב שאף בשיעור זה לא אמרו ויתרה אלא בשלא לותה אבל אם לותה גובה וכן כשאין בידה משכון ר"ל שלא תפשה על זה משכון מבית הבעל אבל אם יש בידה משכון אע"פ שלא לותה גובה וקצת מפרשים כתבוה דוקא בתפשה המשכון תוך שתים ושלש אבל לאחר כן כבר מחלה ואין תפישתה כלום:

7 כל שתובעת מזונות מזמן שעבר ויתומים אומרים כבר נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שהנכסים בחזקתה בשיעבוד מזונותיה והיא נשבעת להם היסת נשאת עליה להביא ראיה ואפילו היו לה עדים שתבעתם להם כבר יצאו הנכסים מחזקת שיעבודה ודין טוען אחר מעשה בית דין אין כאן שמאחר שנשאת הלך לו כח תנאי בית דין ומכל מקום כל שיש לה עליהם מזונות והיא תובעת להבא אין נאמנין היתומים לומר נתננו כלל ואף שבועת היסת אין כאן שכל להבא כמלוה בשטר הם וכמו שאמרו כתובים הם אצל בני חורין ומלוה בשטר אין צורך בה לשבועה ומכל מקום אם הם טוענין לישתבע לן נשבעת כדין אישבע לי דלא פריעת ודין זה דוקא נאמר באלמנה אבל אשת איש כל שאכלה אכלה ואינה יכולה לתבוע מה שעבר שבאלמנה הוא שכל תוך שתים ושלש יכולה לתבוע שאפשר שזנה עצמה משלה כגון מציאתה אבל אשת איש אף אנו אומרין מהיכן היתה ניזונת ואם טוענת שלותה צריכה לברר אחר שבאה להוציא מיד הבעל ומכל מקום אם אינה באה להוציא אלא שעשתה ואכלה והותירה אין לבעלה עליה כלום שכל שאין הוא נותן לה מזונות משלו סתמה באומרת איני ניזונת ואיני עושה ואינה צריכה להתנות בבית דין וכדתנן ס"ד ב' אם אינו נותן לה מעט כסף מותר מעשי ידיה שלה:

8 רשאה האלמנה למכור בקרקעות של יתומים שלא בבית דין ואין היתומים יכולים לעכב מן הדין בין למזונות וישאר שיעבוד כתבתה על היתומים בין לכל כתובתה ויפקע שיעבוד מזונות בין למקצת כתובתה וישאר שיעבוד שאר כתובתה ושיעבוד מזונותיה מצד הנשאר מן הכתובה עליהם ומכל מקום דוקא שלא בבית דין מומחין אבל לכתחלה צריך שיהיו שם שלש הדיוטות הבקיאין בשומא ויראה מדרך פשרה שאם היתומים מעכבין שלא למכור אלא בבית דין שבית דין נזקקין להם ומשתדלים למכור על פיהם ובדיעבד מיהא אפילו מכרה בינה לבין עצמה כל שנמצא שמכרה שוה בשוה מכרה קיים וכתבו גדולי המחברים שכשירצו היורשים להשביעה נשבעת או מחשבין עמה בפני ב"ד על ספוק מזונותיה ומעשה ידיה וכן נשבעת שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה שאם מכרה ביתר רווחא ליתמי וגאוני הראשונים כתבו בספר מקח וממכר שכל שמכרה בינה לבין עצמה או אפילו בשני הדיוטות מכרה בטל ומכל מקום אם מוכרת לכתובתה נשבעת תחלה בבית דין שלא נפרעה מכתובתה בכלום ואחר כך מוכרת ויש אומרין שאף לאחר מכירה אם רצו היתומים להשביעה שכדין מכרה או שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה רשאים וכשהיא מוכרת שלא בבית דין תקון הוא לה שתברר בשטר מכירתה אם מוכרת למזונות אם לכתובה ולא שאם מכרה סתם תהא היא צריכה להביא ראיה שמה שמכרה למזונות מכרה ותהא גובה כתובתה מן המשועבדין ואם לא תביא ראיה שיהיו היתומים יכולין לומר לכתובה מכרת ואין לך עוד מזונות אינו כן אלא אם רצת למכור סתם מוכרת ויכולה לומר מה שמכרתי למזונות מכרתי ושיעבוד כתבה נשאר וגובה אותה ממשעבדי ויש אומרים דוקא מאותם שמכרו היתומים אחר מכירתה ויש חולקים לפרשה אף במה שמכרו קודם לה שאין טוענין לה הנחת מקום הואיל וצריך לה למזונות כמו שיתבאר למטה אלא שלביאור השמועה מכל מקום אע"פ שאפשר לה בכך נוח לה שיתברר שמא תמכור למזונות ולקצת כתובה ויאמרו העם שהכל למזונות ויחזיקוה ברעבתנית:

9 בתלמוד המערב אמרו מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי כלומר שמוכרת סתם ואחר כך נמלכת למה מכרה ואם תצא על בעלה מלוה בעדים שאינה טורפת ממשעבדי תגמור בדעתה שלמזונות מכרה ותקח הנשאר לכתובתה אע"פ שהמלוה קודמת שאם תקח מה שמכרה לכתובה הרי מלוה נפרעת מן השאר הואיל והיא קודמת והיא תפסיד מזונותיה ואם באת מלוה בשטר כלומר והאלמנה קודמת למלוה תגמור בדעתה שלכתבה מכרה שאלו מכרה למזונות יקח המלוה אותם המעות בשטרו שהם משועבדים לו:

10 שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי והוא חייב לו מאתים מצד אחר אם רצה נוטלן משום מתנה כדי שאם לא יספיקו בני חרי לשיעור שניהם נוח לו שיקבלם משום מתנה ויגבה חובו ממשעבדי שאין הנחת מקום מצד אותם שנטל מצד המתנה שהרי מטלטלים הם ולמדת לפי דרכך ששכיב מרע שחייב לחברו מנה ואמר תנו מנה לפלוני בעל חובי שאם יש שם כשיעור הכל נוטל מאתים מנה בחובו ומנה במתנה ויש מקשים עליה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה קל"ח א' שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו שאין בראוי לו מוכיח שבחובו הוא נותנם שאם כן לא היה מוסיף בדברים אלא שהיה אומר בחובו ואין בראוי לו כמי שאומר ראוי לו לקבל מתנתי שכמה חסדים עשה עמי ואם אמר תנו לו לחובו אין לו אלא חובו והם מדמים תנו מאתים לפלוני בעל חובי לתנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בחובו עד שגדולי קדמונינו פירשו זו שבכאן בשהשכיב מרע אמר כן בפירוש כלומר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אם רצה בחובו אם רצה במתנה ואין הדברים נראין כלל וגדולי המפרשים פירשו שאינו אומר בכאן שזכה בשתיהן אלא שידו על העליונה אם יקבלם משום מתנה אם משום חוב שאם יש שם בעל חוב אחרים והוא מוקדם נוטל בחובו ובשבועה אם אין שם אלא מאתים זוז וכדתנן צ"ג ב' הראשונה נשבעת לשניה ואם יש שם כדי ליפרע את כלם נוטלן במתנה שלא בשבועה שאם היה נוטלן בחובו היה נשבע להם אע"פ שיש בשיעור כדי כלן שמא תמצא שדה אחת שאינה שלו ואלו אמר בחובו אינו נוטלם משום מתנה כלל ועקר הדברים שכל שלא אמר בחובו זכה בשתיהן ולא בא ללמד שם אלא שבראוי לו אינו מפקיע את החוב וכל שאמר תנו מאתים זוז לפלני או לפלני בעל חובי ודאי מתנה גמורה היא ואין החוב בכלל וכמו שביארנו שם: