מאירי על כתובות נ׳

1 מדה בינונית לצדקה ליתן עשירית הריוח שלו בכל שנה ושנה ומכל מקום הרוצה לבזבז ולהקדיש ביותר אל יבזבז יותר מחומש ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן לחמש שנים גומר כל ממונו אלא בתחלה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ובפרק מציאת האשה ס"ז ב' יתבאר שלא נאמר כן אלא מחיים ומחשש שמא יצטרך לבריות אבל בשעת מיתתו אפילו אם רצה להקדיש כל נכסיו יקדיש ואין בכך כלום אלא שאם יש לו בנים או קרובים הצריכים לכך ראוי לו למצע את דרכיו שלא להעביר נחלה מהם ביותר מדאי אלא במדה בינונית:

2 לעולם יהא אדם מגלגל עם בנו ומתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו ר"ל שכופהו לעסוק בתורה בכל כחו במה דברים אמורים למשנה אבל למקרא מבן שש ולמעלה כופהו ללמוד בה בכל כחו ומבן שש ולמטה אם התינוק חלוש אין ראוי להכניסו בעול תורה ואם הוא בריא וחזק מכניסו קודם זמן זה ושיעור הקדמתו כפי כחו של בן ושפע לשונו וטוב שכלו:

3 כבר ביארנו במקומו שזמן השלמת תענית מן התורה בן י"ב לנקבה ובן י"ג לזכר ר"ל י"ב שלמים וי"ג שלמים וזהו האמור כאן מעת לעת ויש מפרשין כאן בר תרתי סרי על השלמה שמדברי סופרים ופירושה על שנת שתים עשרה עצמה ויש למדין מכאן שהתינוק אין לו השלמה מדברי סופרים כלל ולדעתנו אף התינוק יש לו השלמה מדברי סופרים וזמן השלמתן מדברי סופרים וכן זמן חנוכם לשעות כבר ביארנוהו בארכה באחרון של יומא:

4 האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ר"ל מוציא מידם אותו הזכות שהיה להם באותם הנכסים שאם ימות הוא בחייה יהא מקחם קיים וכשמתה היא יצאו להם מכל כח וזכות שבאותם הנכסים שאפילו ימות הוא אחר כן לא יהא להם שום זכות בהם ומכל מקום אם מת הוא בחייה מקחם קיים והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק הכותב מכר הוא ומתה היא מכרו בטל כבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מכרה קיים כאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ויש מפרשים מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם שהלקוחות מחזיקות בנכסים לאלתר וכשתמות בעל מוציאם מידיהם אחר שלא כתב לה בחייך ובמותיך שאין הבעל כיורש שאינו זוכה אלא במה שהיה ברשות המוריש בשעת מיתתו אלא לוקח הוא ועשאוהו כלוקח ראשון ר"ל כלוקח משעת הנשואין לטרוף מן הלוקחים אשר שזכה הוא בהם ומוציא ידם בלא דמים שאינו כיורש אלא כלוקח וחשש פסידא דלקוחות אין כאן דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם לקנות מן האשה היושבת תחת בעלה וכן הדבר מוכיח בסוף פרק יש נוחלין דף ל"ט ע"ב דאמרינן בהדיא שאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הוה להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים שאם היו דמים שנטלה בעין מחזירם ללוקח שאינם אלא כעין פקדון ואין יכול לומר מציאה מצאה ויש חולקים לומר שאף כשאינם בעין דמים הוא חייב ואל תחוש לדבריהם אלא שיש מי שאומר שאם נפלו לה נכסים אחר שמכרה וקבלה אחריות במכירתה שהלוקח גובה דמי מקחו מהם שאין הבעל קונה אלא מאותה שעה שנפלו לה והוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה שיחלוקו אלא שאף בזו יש אומרין דכל לגבי בעל לא קניא איהי מידי דהא מכל מקום שעבודא דלוקח ודבעל כי הדדי נינהו ואין טירפא אלא לקודם ומכל מקום אם יש לאשה מצד עצמה שאין לבעל רשות בהן לוקח משתלם משם וכתבו הגאונים שאם הבעל מודה או יש עדים שברשותו וברצונו מכרה אינו מוציא ואם רצה לוקח להחרים בכך רשאי:

5 לעולם יהא אדם רדוף בכל כחו ליתן לב לעזור למי שאפסו עוזריו דרך הערה אמרו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם סמוך לפרקם הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה וכן הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים:

6 עיקר כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע ומעתה דין כתבת בנין דכרין אינו אלא מן הקרקע וכן הבנות אינן ניזונות אחר מיתת האב מדין התלמוד אלא מן הקרקע ומכל מקום תקנו הגאונים שתהא כתבה נגבית אף מן המטלטלין ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר סעד לתקנתם ומכח הלכה וכן תנאי כתבה כלם מכח תקנה זו נגבין אף מן המטלטלין ונמצאו הבנות ניזונות מן המטלטלין וכן יראה שכתבת בנין דכרין מכח תקנה זו נגבית מן המטלטלין ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מנהג ירשת כתבת בנין דכרין פשוט בהרבה מקומות עד שקצת גאונים בטלוה כמו שיתבאר יראה שאף במקומות שנוהגין בה יהו מעמידין אותה על דין התלמוד שלא יהו יורשיו אותה אלא מן הקרקע ומכל מקום עכשו שנהגו לכתוב בכתבה שיהא עיקר כתבה נגבה מן המטלטלין אף כל תנאי כתבה כן:

7 יתבאר במסכתא זו שמצות חכמים היא לחלק מנכסיו לבתו בנדוניתה לפי עשרו והוא הנקרא פרנסה ואם מת האב והניח בת אומדין בית דין לפי טבעו ולפי עשרו כמה היה בלבו ליתן לה וכופין את היורשין ליתן לה והוא שאמרו לפרנסה שמין באב ואם אין להם אומד בכך כופין ליתן לה עשור הנכסים כמו שיתבאר:

8 עשור נכסים זה אינו מתנאי כתבה ולפיכך אינו נגבה מן המטלטלין אפילו לתקנת האחרונים ואפילו נשתעבדו לכתבתה בפירוש שהרי אינו מתנאי כתבה אבל כל שיש לבית דין בפרנסתה אומד מצד האב ששמין באב כמו שביארנו כופין אותם ליתן פרנסתה אף מן המטלטלין למדת שזה שאמרו בפרק מציאת האשה ס"ט ב' פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירושו בעישור נכסי אבל כל ששמין באב אף ממטלטלי הוא ויש חולקין לומר בשומת האב דוקא ממקרקעי וכן מצאוה בשאלתות ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדבריהם מה שאמרו כאן זיל זון ופירשנוה בפרנסה לא היה אלא שהמת הניח קרקעות והיורש יכול ליתן מעות לפרנסתה כנגד הקרקעות הא כל שלא הניח קרקעות אין פרנסתה נגבית מן המטלטלין ועקר הדברים כדעת ראשון:

9 הואיל ומדין התלמוד אין כתבה נגבית אלא מן הקרקע וכן כל תנאי כתבה שחיובו בא לאחר מיתתו אין נגבין אלא מן הקרקע כל דיין שהגבהו מן המטלטלין טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכמו שביארנו במסכת סנהדרין שכל שטעה אף בדברי האמוראים דינו כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ויש צדדין בטועה שהוא חייב לשלם משלו וכבר ביארנום בארכה במסכת סנהדרין אלא שכבר תקנו הגאונים שכל תנאי כתבה נגבין מן המטלטלין ומכל מקום יש מקום לדבר זה אף בזמן הזה לענין עישור נכסים שאינו תנאי כתבה ואינו נגבה אלא מן הקרקע כמו שביארנו או לכל מי שהתנה להיות כתבתה נגבית כדין התלמוד:

10 בעל חוב אינו גובה חובו גם כן אלא מן הקרקע אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי וכל שאינו גובה מן המטלטלין אינו גובה מפירות המבושלים המחוברים באילן ואע"פ שהם מחוברים לקרקע שלא אמרו שבועות מ"ב ב' מחבר לקרקע כקרקע אלא בפירות הצריכים לקרקע ר"ל שאינם מבשלים הא כל שהם מבשלים הואיל וראויים עכשו לקטן הרי הן כאלו נלקטו ואע"פ שלענין עשר גפנים טעונות מסרתי לך אמרו שהוא כמחבר לקרקע לדעת חכמים שהלכה כדבריהם ואין אומרים כל העומד לבצור כבצור דמי בזו הואיל ולשמירה נמסרו הרי הן צריכות שמירה עדין וכבר ביארנוה במסכת שבועות ומה שאמרו בבתרא ס"ח ב' המוכר את השדה מכר את התבואה ופירשוה שם ס"ט א' אע"ג דמטיא למיחצד בזו הואיל ומוכר את הקרקע והוא רואה את התבואה לפניו ואינו משיירה ודאי דין הוא שנאמר שכונתו היתה במכירתה וכן מה שאמרו ב"מ ט"ו בעל חוב גובה את השבח אף בשבח המגיע לכתפים ופירשו בה קצת מפרשים פירות מבשלים שהגיע זמנם לינטל על הכתף ואין אומרים שהם כאלו נתלשו בזו משום דארעא בחזקת בעל חוב קיימא ולא בחזקת לוקח והילכך כל שלא נתלשו בעל חוב גובה אותם: