1אף באותם שאמרו שאם מחל מחל מכל מקום חוזר הלוקח וגובה ממנו אלא שגוביינא זו יש אומרים כל דמי החוב וממה שאמרו כאן מאן דדיין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעליא והם גורסים כאן ומאן דלא דיין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא ומפרשים בה דמי מה שלקח וכבר פסקנו הלכה רווחת כמאן דדיין דינא דגרמי ומכל מקום יש חולקים לומר דוקא דמי מה שלקח וכן דעתנו נוטה וראיה חזקה לנו בדעת זה בראשון של מציעא כ' א' ואנו מפרשים כאן מאן דדיין וכו' מגבי ביה דמי המקח והוא הקרוי שטרא מעליא ולמאן דלא דיין דוקא דמי ניירא לחוד ומכל מקום אם פרע לוה למלוה חוזר הלוקח וגובה מן המלוה כל מה שפרע לו ויש בדין זה של מוכר שטר חוב ומחלו דינים הרבה מפוזרים בתלמוד ובדברי המפרשים וכבר ביררנו את כלם בראשון של מציעא:2יש מי שאומר שהאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה ונתגרשה ומתה ומת הבעל ונשאר היורש והלוקחים תובעים את הכתובה ליורש שיכול הוא לומר איני רוצה לתבוע כתובת אמי בנכסי אבי והרי היא מחולה מעכשו אלא שאני יורש מצד אבי ולא מצד אמי והביאם לזה מה שאמרו כאן אתו לוקחים ותבעי לה לברתא ושואלים בה היאך לא היו תובעים לאב ומפרשים בה שמת האב וזה שאמר ותיחול כתובה דאימה לגבי אבוה פירושו תיחול לנפשה ור"ל תיחול כתבת אמה בנכסי אביה ומחילה לעצמה מחילה היא כמו שאמרו בפרק הגוזל ק"ט א' אמ"ר יוסי אפילו לארנקי של צדקה וצריך שיאמר זה גזל אבי ואמאי נחליה לנפשיה אלמא מחיל מחילה מעליא הוא והדברים נראין ומכל מקום יש מי שתירץ בה שהלוה יכול לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי וכו' אלא שהלוקח יכול לכוף את המלוה או יורשו לתבוע מן הלוה וזהו תבעוה לברתא וכבר דחינו סברא זו במה שביארנו בדינין אלו בראשון של מציעא ואנו מפרשים שהבת היתה תובעת כתבתה לאביה שהרי נתגרשה האם ונעשה אביה בעל חוב לאמה שהיא יורשתה והיו הם אומרים לה שהכתובה שלהם היא ומערערים על תביעתה וכן יש שואלים בשמועה זו במה שאמרו תבעוה לברתא מה הועילו בכך והרי חייבת לשלם ולדעתי אינה שאלה שהרי אינה חייבת לשלם אלא כשיעור המקח ומכל מקום אותם שסוברים שחייבת לשלם כדמי כל השטר מתרצים אותה בפנים אחרים מהם שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשהמוכר עצמו מוחל אבל כל שהיורש מוחל אינו משלם אלא דמי המקח ומהם שתירצו שלא אמרו לחייב בכל הדמים אלא כשמכוין להזיק ומוחל בלא שום הנאה שלו אבל זו שמוחלת להנאתה כדי שתפטר מן הלוקחים ותירש היא בנכסי אביה אינה חייבת אלא בדמי המקח וכבר כתבנו ענין זה בראשון של מציעא:3מי שגירש את אשתו ונתחייב לה בכתובתה והיה לו גם כן בעל חוב שהוא חייב לו ויש לו מעות וקרקע אלא שאין המעות מספיקין לשניהם נותנין את המעות לבעל חוב והאשה נפרעת מן הקרקע בעל חוב כדיניה דזוזי אוזיף ואשה כדינה דאארעא סמיכא ויראה לי בזו שאף בשהאשה קדומה כן ואע"פ שראיתי לכל המפרשים שהעמידוה בשאין שם קדימה לאחד מהם יראה שמשום סופא אוקמוה הכי אבל זו אע"פ שיש דין קדימה לאשה מכל מקום הואיל ונפרעת היא נפרעת מן הקרקע ונותנין את המעות לבעל חוב אפילו התנו בפירוש שתפרע אף מן המטלטלין שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי לכתבה לא מישתעבדי לא היה שם אלא קרקע אחד ואין בו אלא שיעור פירעון של אחד מהם אם יש שם קדימה לאחד מהם נותנין אותו לקדום ואם אין שם קדימה כגון שהיו שתיהן ביום אחד או שלא היה שם קרקע אלא מעות או מטלטלין שאין בהם דין קדימה או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם שאע"פ שהאחד קודם מכל מקום לגבי קרקע זה שיעבודן שוה אין אומרין בזו חולקין אלא פורעין את המלוה ותמתין האשה את כתובתה או תפסיד שחוששין לנעילת דלת של לווים ואין חוששין לנעילת דלת של אשה שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ומכל מקום יראה דוקא לכתובת מנה מאתים אבל נדוניא שהביאה חוב הוא לה וחולקת עמו ואף בעיקר הכתובה כתבו הגאונים שאם קדמה ותפשה תפשה:4מקצת גאונים חלקו בדין זה שכתבנו לומר שאין דנין כן אלא בששני השטרות יוצאין ביום אחד שנמצא הדין כדין שודא דדייני ואומרין עליה ששודא דדייני בזו ראוי לזכות למלוה הא כל שביטול קדימה בה מצד אחר כגון מטלטלין או שקנה אחר שנשתעבד לשניהם חולקין הואיל ועיקר הדין בהם אינו בשודא דדייני אלא בדין חלוקה ולכאורה סברא היא אלא שמכל מקום אי אפשר לומר כן חדא דשמעתא סתמא איתמרא בכל צד שאין בה דין קדימה ועוד שדין שני שטרות היוצאין ביום אחד אלו היו שטרי חוב שלוה משנים ביום אחד אף שמואל מודה שבדין חלוקה הם ולא בדין שודא דדייני ולא אמרה שמואל אלא בשטרי קרקעות שנמכרו או ניתנו לשנים ביום אחד אבל הלואות ודאי חולקין וכמו שאמרו במשנה צ"ג ב' היו כלן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ואם תאמר ששמואל חולק על משנתנו אי אפשר שאם כן כשהקשו לו מבריתא דקתני שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין ותירץ בה הא מני ר' מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי ליקשי ליה ממתניתין ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו על משנה זו ר"ל היו כלן יוצאות וכו' הדין מתניתא פליגא אדשמואל דקאמר אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית כאן שודא דדייני אגמרא דילן סמכינן ולגמרא דבני מערבא פסקינן כרב הואיל וקיימא מתניתין כותיה ובהלואות מיהא חולקין הא אין אנו פוסקין כשמואל אלא בשטרי קרקע ואף בשלישי של בתרא ל"ד ב' ראיה לזה במה שאמרו זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דלרב חולקין ולשמואל שודא דדייני ותירץ התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם ומאי שנא ממחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' התם איכא דררא דממונא למר ולמר הכא אי דמר לאו דמר ובשני שטרות לא משנינן הכי ואי בשטרי הלואה היא הא איכא דררא דממונא למר ולמר אלא בשטר קרקע הא שטרי חוב היוצאים ביום אחד חולקין כדין לוה ולוה חזר וקנה הואיל ושיעבודא דתרויהו כי הדדי קאתי זו היא שיטת גדולי הפוסקים והיא עיקר ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו זו של שני שטרות היוצאים ביום אחד אף בשטרי הלואה ואפשר דוקא בשכתב שעל אותה הלואה בעצמה הוא כותב:5מי שלוה ויש לו קרקע ויש לו מעות כופין אותו לפרעו במעות ואם אין לו מעות פורעו מן הקרקע ואין מטריחין אותו למכור ומכל מקום אם מערים בכך כגון שיש לו מעות ואומר של גוי הם וכיוצא בזה אף אנו אומרין לו טרח למכור ופרעהו במעות הוא עושה שלא כהוגן ועושין לו שלא כהוגן ובנימוקי הגאונים נמצא שאף ביתומים כן הואיל ותקנת הגאונים לשעבד מטלטלין של יתומים בין לכתובה בין לבעל חוב אלא שביתומים אם לא נודע בבירור שיש שם מטלטלין אין משביעין אותו על כך שבועת היסת דתקנתא לתקנתא לא עבדינן:6כבר ביארנו באחרון של בתרא בשיעבוד נכסים שהוא מן התורה וכדעת האומר שיעבודא דאוריתא כלומר שכל הלואה נשתעבדו בה נכסי הלוה אף מן הסתם ואין הלכה כדברי האומר שיעבודא לאו דאוריתא אלא שמצוה היא עליו וכדעת האומר פריעת בעל חוב מצוה ומתורת הין צדק שיהא הן שלך צדק ומכל מקום אף לדעת זה מצוה זו כופין עליה ואם אינו פורע בית דין יורדין לנכסיו שהרי בכיוצא בה אמרו במה דברים אמורים ר"ל שמשלקה ארבעים מניחין אותו במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ואף בזו כופין אותו עד שיפרע וגדולי הפוסקים לא ידעתי למה הביאו שמועה זו בהלכותיהם הואיל והלכה שיעבודא דאוריתא אלא שאפשר שהביאוה לרוחא דמילתא אף לדעת הפוסקים שיעבודא לאו דאוריתא או ללמד שבמצות עשה כופין אותו עד שיקיים ומכל מקום היתומים אם קטנים הם אין כופין אותם לפרוע אלא לדברים ידועים יתבארו במקומם ואף מצוה אין עליהם בכך כמו שאמרו ערכין כ"ב א' יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגדולים אם ירשו קרקעות מאביהם חייבים הם לפרוע מן הדין ואם לא ירשו כלל או שלא ירשו אלא מטלטלין על זו אמרו צ"א ב' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומכל מקום אין כופין עליה הואיל ואינה אלא משום כבוד ויש חולקים לומר שכל שלא ירשו כלל אפילו מצוה אין כאן הא כל שירשו מטלטלין איכא מצוה ויש מפרשים שאף במטלטלין מצוה ליכא ובקרקעות הוא דאיכא מצוה שמן הדין אין שיעבוד אלא לאותו שלוה וכן כתבו גדולי הרבנים בפרק כל הגט ואף גדולי פורבינצא כתבוה כן בחבוריהם והדברים נראין כדעת ראשון ודברים אלו מבולבלים ביד מפרשים ומה שביררנו נראה לנו ברור:7יתבאר בששי של גיטין שהאומר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זה כמעכשו ולכשתתן והרי היא מגורשת למפרע ואפילו נתקרע הגט או שאבד קודם שנתנה מגורשת ואם כן בזו אפילו הניחתו ברשות הרבים מגורשת דלא גרע הניחתו ברשות הרבים משנתקרע הגט או שאבד ואם כן זו שאמרו כאן שכל שהניחתו ברשות הרבים אף במעכשו אינה מגורשת הוא מפני שאמר לה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים צריך שיהא הגט ברשותה לסוף שלשים ואם נקרע או אבד או שהניחתו ברשות הרבים אינה מגורשת והוא הדין אם אמר ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולכשתתני מאתים זוז אלא שלא תתגרשי בו אלא על מנת שתתני וכו' כך היא דעת רבותי ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שאין הפרש בין על מנת או מעכשו ללא תתגרשי בו אלא מעכשו ששניהם מעכשו גמור הוא ומכל מקום אינו דומה על מנת שתתני וכו' או מעכשו לכשתתני למעכשו ולאחר שלשים וכל שבמעכשו ולאחר שלשים אפילו לא אמר לא תתגרשי בו וכו' הניחתו ברשות הרבים או אבד או נקרע אינו גט שהשלשים יום אינם תלויים במעשה ומאליהם הם באים ואם כן לא היתה כונתו אלא שיהא יכול לחזור בתוך שלשים ואע"פ שבמהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור התם שאני שאם לא מהיום לאחר מיתה לאו כלום הוא ואחר שיכול הוא לחזור אם נקרע באמצע אינה מגורשת וכן כל שהניחתו ברשות הרבים שהרי צריך להיות ברשותה באותה שעה אבל תנאי נתינת מאתים זוז התנאי תלוי במעשה והכל תלוי בקיום תנאה מעתה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים יום או מעכשו ולשלשים יום לשיטה שניה הניחתו ברשות הרבים אינו כלום שהרי צריך שיהא ברשותה באותה שעה וכל שכן אם נתקרע או שאבד ואפילו ריח הגט לפסול כהנה אין בו ואע"פ שאם זרקו לה ברשות הרבים ונמצא קרוב לה ר"ל בתוך ארבע אמות שלה מגורשת בזו שאני שהבעל זרקו ברשות הרבים בפניה להתגרש בו לאלתר וכל תוך ארבע אמות שלה זכה בה מתורת חצירה ודעת אחרת מקנה אותה שאני אבל כל שמדעתה מניחתו לשם הרי אינו ברשותה ואם הניחתו בסימטא ודאי רשותה היא ומגורשת ודאית ואם הניחתה לצדי רשות הרבים נחלקו בה בסוגיא זו אי כרשות הרבים דמו ולא מיגרשא אי לאו כרשות הרבים דמו ומיגרשא ויראה לפסוק כלשון אחרון ולאו כרשות הרבים דמו אלא כסימטא ואע"פ שבפרק שלישי ל"א ב' אמרו כרשות הרבים דמו דוקא לענין שבת אבל לענין מיקנא קני ואי לא אמר מעכשו אפילו הניחתו בסימטא אינה מגורשת הואיל ואין הגט קנוי לה היאך מקומו קנוי לה כך כתבוה גדולי המפרשים ונמצאת הגירסא כאן לדבריהם הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא מעכשו ולאחר שלשים ואף למי שגורס ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים פירושו כמעכשו ויש מפרשים שכל שיש בה מעכשו אף בהניחתו ברשות הרבים מגורשת כדין נקרע ואבד ובלא מעכשו בצידי רשות הרבים וכל שכן בסימטא מגורשת דרשותה מיקרי ונראה כדעת ראשון דהא מילתא דרב נחמן במשוך פרה אוקימנא במעכשו לדעת ר' יוחנן וודאי הוא הדין לדעת רב נחמן אלא שאפשר לפרש לדעתם שרב נחמן אף בלא מעכשו אמרה וכבר ביארנו דין זה של משוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים בסוף פרק נכסים:8המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המושיב אשתו חנונית או שמינה אפטרופוס הרי זה משביעה כל זמן שירצה ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה אמר הר"מ פי' חנונית הוא שיניחה בחנותה שתמכור ותקנה ואפטרופיא היא פקידה תשא ותתן ותשתמש בממונו וכן כשהניח ממון או מעות בידה ישביעה כל זמן שירצה שבועת התורה בטענת שמא ויגלגל עליה אפילו על פלכה ועל עיסתה לפי שאין הלכה כר' אליעזר:9אמר המאירי המושיב אשתו ר"ל למכור סחורתו על יד על יד והוא חושדה שמא עכבה בידה כלום או שמינה אפטרופיא להכניס ולהוציא פירותיו ועסקיו ולשכור פועליו ולישא וליתן הרי זה משביעה כל זמן שירצה שלא גנבה לו כלום הואיל ולא כתב לה נאמנות בכתובה ושבועה זו בטענת שמא וכבר כתבנו בשמיני של שבועות בסוגיית המשנה השלישית שכל אותם הנשבעים בשמא אם התנו שלא להשביע תנאו קיים אלא שאם נזדמנה לו שבועה עליו ממקום אחר מגלגל לו עליה אלא אם כן התנה בפירוש ומכל מקום חרם סתם אפילו התנה עליו אינו כלום שהרי אינו מחרים אלא מי שגזלו וכן אמרו בסוגיא זו בהדיא הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר או מן השבועה והושיבה חנונית או אפטרופיא הרי זה משביעה אלמא שאם פטרה אינו משביעה ולאו דוקא שפטרה על כך בפרט אלא אף נאמנות כתובה מועיל להושבת חנונית או מנוי אפטרופיא כמו שנבאר וכתבו גדולי הרבנים בשבועה זו שיכול לעכב לה כתובה בשביל שבועה ומקצת תלמידים מפרשים בדבריהם שאם מתה בלא שבועה זו אין יורשיה גובין כתובתה וכל אלו דברים זרים שמשנה זו לא לענין כתובה נשנית אלא באותם הנשבעים שלא בטענה כמו שביארנו במסכת שבועות אלא שנתגלגלה כאן אגב שבועת כתובה ומכל מקום שבועה זו לא ממין שבועת כתובה היא כלל ואין כתבתה מתעכבת בשבילה אלא יכריחנה בבית דין וכבר ביארנו במסכת שבועות מ"ח ב' בשבועה זו עם חברותיה כגון שותפין ואריסין על הדרך שהוזכרו שם שאין בהם שבועה אלא אם כן חשדה המשביע בשתי כסף הא אם אמר רצוני שתשבע לי אע"פ שאיני חושדך אינו כלום ומכל מקום חכמי ההר כתבו שאף בלא שום חשד משביעין ומה שאמרו שם והוא שיהא כפירת טענה שתי כסף פירושו שיהא אותו ממון שנתעסקו בו בכדי שיוכל לגנוב ממנו כך בלא היכר ר' אליעזר אומר אפילו על פלכה ועל עיסתה כלומר אפילו לא הושיבה חנונית ולא מינה אפטרופיא משביעה כל זמן שירצה אף על מה שהיא חייבת לו לעשות כגון טווה בצמר או טוחנת ואופה אם גנבה לו או נתנה מצמרו או מעיסתו כלום ופירשו בגמרא שלדעת ר' אליעזר אף לכתחלה משביעה על כל מה שירצה ולרבנן לכתחלה הוא דלא אלא בחנונית ואפטרופיא הא על ידי גלגול של שבועת חנונית ואפטרופיא משביעה אף על פילכה ועיסתה אבל לכתחלה בפילכה ועיסתה לא אלא שמתוך שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אמרו שלא להשביעה בהם אף על ידי גלגול והוא שאמרו בתלמוד המערב אם את אומר כן אין שלום בביתו לעולם וכן אמרו שם שברה את הכלים מה את עבד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר אם את אמר כן אין שלום בביתו לעולם ולענין משנתנו הלכה כרבנן ויש חולקין לומר שאין הלכה לא כתנא קמא ולא כר' אליעזר אלא כר' שמעון שאמר בסוף המשנה שכל שאין תובעת כתובתה אין עליה שבועה ודברים משובשים הם וכבר ביררום גדולי הפוסקים בהלכותיהם אלא הלכה כתנא קמא וכסתם משנה זו וכן סתם משנה של שבועות מ"ה א' ר"ל אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאפטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ופירושו לא באלמנה לבד אלא אף בחיי הבעל דהא אשה סתם קתני ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שדעת ר' שמעון דעת שלישית בפילכה ועיסתה לומר שאף על ידי גלגול אינו משביע ומטעמא דלא מצינא דאידור בהדך ובזו ודאי הלכה כר' שמעון שבפלכה ועיסתה אף על ידי גלגול לא:10כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאין ברשותה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך אינו יכול להשביע לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאין ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה נדר ושבועה אין לי וליורשי ועל הבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה אמר הר"ם פי' זה כלו מבואר ואמתי והעקר הזה הוא שאזכור לך שכל תנאי שבממון קיים ובאין ברשותה הם הלוקחים או מקבלי מתנתה:11אמר המאירי פי' נדר כגון שתאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עכבתי כלום ושבועה שתשבע בנקיטת חפץ שלא עכבה כלום והרשות בידו אם להדיר אם להשביע ואם פטרה מאחד מהם לא נפטרה מן האחר ומשנתנו שפטרה משניהם והיא באה לגבות כתובתה ממנו כגון שגירשה ורוצה להשביעה על שמינה אפטרופיא אינו יכול להשביעה ופירשו בגמרא שאם קבלה ממנו קצת פירעון שנמצאת פוגמת כתובתה שאמרו עליה לא תפרע אלא בשבועה בזו הואיל והאמינה אין פגימתה גורם לה חיוב שבועה אפילו היה הבעל אומר בטענת בריא כך וכך פרעתי ואין צריך לומר במינוי אפטרופיא והושבת חנות שהוא טענת שמא אבל משביע הוא את יורשיה אם מתה אחר שנתגרשה ויורשיה תובעים כתובתה יכול להשביעם שבועת היורשים ר"ל שבועה שלא פקדתנו אימא וכו' וכן שאם הם פוגמים את הכתובה הן מצדם הן מצד אמם כגון שאמרו נפרעה אמנו כך וכך מן הכתובה או אנו אחריה שנשבעין שלא נפרעה יותר שאע"פ שפטר את אשתו לא פטר את יורשיה וכן משביע את הבאים ברשותה ר"ל הבאים בזכותה ובכחה כגון לקוחות שלקחו כתובתה ממנה או שקבלוה ממנה במתנה ומשביעם שלא אמרה להם שגבתה כלום מכתובתה ואם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך אין יכול להשביע לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ודבר זה פירשו עליו במסכת שבועות מ"ח א' לצדדין קתני אותה באלמנה יורשיה בגרושה כלומר יורשיו של בעל משביעין אותה אם מת הוא בחייה ואם נתגרשה שנמצאת גובה כתובתה בלא שבועה ומתה שנמצא שלא נתחייבה היא שבועה לבעלה וליורשין לא נתחייבה שהרי מתה היא בחיי בעלה וכשמת בעלה אחר כן ויורשיה באין ליפרע מיורשיו יורשיו משביעין את יורשיה שלא פקדתם שנפרעה מכלום וכן הבאים ברשותה נשבעים שלא אמרה להם שנפרעה מכתובתה בכלום אבל אם מת הבעל בחייה שנתחייבה היא שבועה ליורשי הבעל ואחר כך מתה היא אין כאן שבועה ליורשיה שאין אדם מוריש שבועה לבניו ואין גובין כתובתה לעולם ואם כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי ר"ל לקוחות הלוקחים מנכסי שאת באה ליפרע מהם לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך ר"ל הלוקחים כתובתיך אין יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה וכל שהפקענו את יורשיו דוקא בטענת אביהם כגון שטוענין שמא אבינו פרעך אבל כל שגדלו ואמרו שהם פרעו ודאי נשבעת שאין זה בכלל הנאמנות ולמדת שכל שכתב לה נאמנות בזו נפרעת מן הלקוחות שלא בשבועה שכל אלו שדינם שלא לגבות אלא בשבועה כגון פוגמת ועד אחד מעידה ונפרעת שלא בפניו ונכסים משועבדים ונכסי יתומים נאמנות מפקיע שבועה מהם ואף גדולי הפוסקים הביאו משנה זו כסתמה אלא שאחר כן כתבו בנכסים משועבדים שלא תפרע אלא בשבועה ואע"פ שכתב לה הבעל נאמנות שאין נאמנות מועיל אלא עליו ועל יורשיו אבל לגבי לקוחות או כל שיש עליו מצד אחר חוב או כתובה לא וכמו שאמרו בפרק שני י' א' בענין האומר שטר אמנה הוא זה שכל שחב לאחרים אין הודאתו הודאה ואם כן נדחית סתם משנתנו לענין לקוחות מכח שמועת שטר אמנה ומכל מקום חכמי הראשונים מכריעין שאם כתב לה נאמנות זה בכתובה ואחר כן לקחו הלקוחות או שכתב לה אחר נשואין וכתובה אלא שמכל מקום אחר כתיבת הנאמנות לקחו נפרעת מהם שלא בשבועה וזו היא סתם משנתנו ואין אומרין נחוש לפירעון ולקנוניא דאינהו דאפסדו אנפשיהו אבל כל שלא כתב לה הנאמנות בכתובה אלא לאחר זמן וכבר לקחו הלקוחות קודם כתיבת הנאמנות אינה נפרעת אלא בשבועה וזו היא כעין אותה של שטר אמנה שבודאי סתם הדברים קודם שיאמר שטר אמנה הוא זה היה חייב לאחרים ומכל מקום גדולי המחברים נראה שכתבוה אף כשלקחו קודם הנאמנות ולדעת זה אין מפרשים באים ברשותו לקוחות אלא כשמחלק נכסיו על פיו והיורשים נקראים יורשיו ובעלי העזבונות נקראים באים ברשותו וכן יש לפרש לשיטה זו באים ברשותו אפטרופין שמינה אותם על נכסיו ובאה ליפרע מהם ואע"פ שבתוספתא אמרו באים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה מכל מקום באים ברשותו הוא ענין אחר ובאפטרופין:12הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפיטרופיה אין היורשין משביעין אותה אם נעשית אפיטרופיה היורשין משביעין אותה על לעתיד לבא אין משביעין אותה על שעבר אמר הר"ם פי' הנה הוא מבואר וזה שהיא כאשר תשמש בממון אחר מות אישה הנה ליורשים להשביעה לפי ששמשה אחר קבורת הבעל ולא ישביעו אותה במה ששמשה בו בין מיתה לקבורה מפני שאם חייבנו לה שבועה למה תתעסק בקבורתו אם לא שיהיה קיים מה שתמכור והנה תהיה מתעצלה בזה כדי שלא תתחייב לה שבועה ותעמיד המת מלקבור אותו והיה בזה היזק הלא תדע שמן העקרים הוא לכרגא ולמזונות ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא לפי שהם ענינים נחפזים לא יסבלו המתון והאריכות:13אמר המאירי יש מפרשין משנה זו שהיא חוזרת על הסמוכה לה ר"ל שכתב לה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו וכן היא בתוספתא והילכך אע"פ שנעשית אפטרופיא בחיי הבעל אין משביעין אותה שהרי פטרה ומכל מקום לא פטרה אלא על אפטרופסות שבחייו והילכך הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה אלא שלא נעשית אחר חזרתה אפטרופיא אע"פ שנעשית אפטרופיא בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה שאם כן אף היא מנחת את מתה ומתנוול אבל אם נעשית אפטרופיא אחר קבורה אם מעצמה אם מחמת מינוי אבי יתומים משביעין אותה על העתיד ר"ל על מה שנעשית אפטרופיא מקבורה ואילך שאין הנאמנות מועיל אלא למה שעבר ר"ל מה שנעשית אפטרופיא בחיי הבעל אבל למה שאחר מיתה לא הואיל ולא התנה עליה בפרט ויש אומרים אפילו התנה שאין הפטור אלא במה שנשתמשה בו בחייו אבל מה שנשתמשה בו משבאו הנכסים ברשות היתומים אין תנאו מועיל בה ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו לא סוף דבר בכלים ששלטה בהם בחיי בעלה אלא אף בכלים ששלטה בהם לאחר מיתת בעלה ואע"פ שבפוגמת מועיל לה נאמנות בין שפגמה בזמן הבעל בין שפגמה בזמן היורשים שהרי לא ראינו בזו שום חלוקה לא בתלמוד ולא בדברי הגאונים בזו אינו מועיל אלא למה שעבר ואינו דומה לפוגמת שהפוגמת מסיק הוא אדעתיה דליצטרכו לה זוזי מיתמי ופטר לה אבל זו לא מסיק אדעתיה דלישויוה יתמי אפטרופיא הא מכל מקום ממה שעבר אין משביעין אותה אף על ידי גלגול שכל הפוטר את חברו משבועה של אי זה דבר בפרט אף על ידי גלגול פוטרו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן נעשה מעשה על פיהם בלוניל ואף סתם משנה זו מוכחת כן שאם לא בא ללמד כן מה לימדנו במה שאמר אין משביעין אותה במה שעבר הא תנא ליה רישא כתב לה וכו' אין משביעין אותה לא הוא ולא יורשיו אלא שלמדנו שאף על ידי גלגול ואע"פ ששותפין שחלקו אין משביעין ואם נתחייב לו שבועה מגלגלין התם הוא דחלוקה לאו מחילה היא אבל כל שפטר בפירוש אינו חוזר ומגלגל ומכל מקום יש מפרשין משנה זו ר"ל הלכה מקבר בעלה וכו' בשלא פטרה ואעפ"כ אין היורשין משביעין אותה על אפטרופסות שבחיי הבעל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה ופירשו הטעם מאחר שהבעל לא פטרה ויכול להשביעה סמוך למיתתו ולא תבעה בכך אחולי אחיל גבה ושמא תאמר והא ברישא אמרו שאם פטרה הוא ממנו ולא פטרה מיורשיו שיורשיו משביעין אותה וודאי פירושו על מה שבחיי בעלה דבמאי דקאמר דאיהו לא מצי לאשבועה קאמר דיורשיו משביעין אותה הואיל ולא פטרה מיורשיו ואחר שכן כשלא פטרה הוא לא כל שכן דיורשיו מצו לאשבועה דהא איהו נמי מצי לאשבועה הם מתרצים דרישא הואיל ופטרה הוא לא מצי לאשבועה וליכא למימר אחיל גבה דהא משום דלא מצי לאשבועה הוא ואי הוה מצי לאשבועה איפשר דהוה עביד והילכך הואיל ולא פטרה מיורשיו הם משביעים אותה אבל סופא דהוא הוה מצי לאשבועה ולא עביד ודאי אחיל גבה ומדאיהו מחיל יורשים מאי בעו גבה ושמא תאמר היכי עדיף מחילה סתם שבשעת מיתה מנאמנות בפירוש שבשעת נשואין הדין נותן כן שפטור שבשעת נשואין אין דעתו סומכת בה מפני שאינו מכירה עדין והילכך מיניה פטרה מירתיה לא פטרה אבל בשעת מיתה שכבר הכיר בה אי לאו דמהימנא לגביה הוה תבע לה אחר שלא פטרה ומדלא תבעה אחיל גבה אף מיורשים ומכאן הורו שאף לדעת האומר שאין שום נאמנות מועיל לגבי יתומים נאמנות שבשעת מיתה מהני והדברים נראין לענין סברא אלא שגדולי קדמונינו שואלין בה שהרי אמרו למטה ר' שמעון אומר אינה תובעת כתובה אין היורשין משביעין אותה ולאפוקי מדר' אליעזר ומחלקתו ר"ל תנא קמא מכלל דרבנן ור' אליעזר תרויהו סבירא להו דיורשים משביעין אותה כשלא כתב לה נאמנות על אפטרופסות שבחיי הבעל ואין אומרין אחיל גבה ואינו דומה לשותפין שחלקו שהחלוקה מעשה הוא ומאחר שלא תבעו זה את זה בשעת חלוקה בשבועה ודאי מחלו זה לזה אבל זו שמא אינו נותן לב בכך או שמא סומך על היורשים:14הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסיו משועבדין ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה הפוגמת כיצד היתה כתובתה אלף זוז אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד אמר התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסין משועבדין כיצד מכר את נכסיו לאחרין והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה מנכסי יתומים כיצד מת והניח נכסיו ליתומין והיא נפרעת מן היתומין לא תפרע אלא בשבועה שלא בפניו כיצד הלך לו למדינת הים והיא נפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ר' שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה אם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אמר הר"ם פי' נפרעת שלא בפניו תוציא הכתובה והגט ובעלה הלך בדרך מרחוק הנה היא תשבע שבועת התורה ויפרע אותה מנכסיו ואולם אם בעלה לא גרשה הנה לא יתחייבו לכתחלה כתובה לפי שהעקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואמנם יש לה מזונות לבד כמו שנבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא וכן בעל חוב יפרע שלא בפני בעל חובו בשבועה ותתקיים בזה מאד ואם אפשר שתשלח אליו וידוע בזה טוב ונחקור עליו בכל ענין אפשר זה ולא נצטרך שנבאר לך שזאת השבועה שבועת התורה לפי שזה העקר יהיה אצלך שכל שבועה הנזכרת במשנה הנה היא שבועת התורה או שבועה דרבנן כעין דאורייתא בנקיטת חפץ גם כן כמו שנבאר בשבועות והיא אשר נקראת שבועת התורה ור' שמעון חולק על ההלכה השלישית מזה הפרק אשר חלקו בו ת"ק ור' אליעזר וא"ר שמעון שהאשה לא תשבע כלל אפי' עשאה אפטרופיא אינו משביעה אלא אם כן תבעה כתובתה ואין הלכה כר' שמעון:15אמר המאירי עכשו מתחיל למנות הצדדין שמפקיעין גובינת האשה בלא שבועה אף מבעלה אם גירשה כל זמן שאין שם נאמנות ואמר הפוגמת כתובתה ופירש בה כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והוא אמר לה התקבלת כתובתיך או כך וכך ממנה אם בעוד שהיית עמי אם לאחר שגירשתיך שאם היא טוענת לא נתקבלתי כלום אין כאן שבועה ר"ל שבועת המשנה אם הודתה במקצת מיהא חייבת בשבועה ואע"פ שאין זו שבועת מודה מקצת שבתורה שהרי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת ועוד שהרי כתובה ממקרקעי היא ואין נשבעין על הקרקעות מכל מקום שבועת המשנה יש כאן ותקנוה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו עלה שבועה כי היכי דתידוק וכתבו הגאונים ששבועות אלו אף אם לא טען טוענין לו שאם לא כן מה הוצרכה והלא כל שאומר אישתבע לי דלא פריעת משביעין אותו ובנקיטת חפץ כמו שביארנו בשבועות אלא אישתבע דלא פריעת אם לא טען אין טוענין וזו אם לא טען טוענין לו ומכאן כתבו מקצת גאונים בכל אלו שכל שאמרו לא תפרע אלא בשבועה אומרין לה בית דין השבעי וטלי בלא טענתו כמו שביארנו וכל שנפרעת שלא בשבועה אמרינן לבעל שיפרע ואם הוא טוען תשבע לי על טענתי משביעין אותה כעין שבועת המשנה בנקיטת חפץ וכן כתבו גדולי המחברים ופירשו בגמרא שאפילו הביאה היא עדים במה שמודה לו שכך וכך היה וכן אפילו דקדקה בחשבון עד שראינוה מצמצמת בפחות משוה פרוטה שהדברים מראים שמדקדקת היא בחשבון אף באלו צריכה שבועה הואיל ולא כתב לה נאמנות עד אחד מעידה שהיא פרועה והיא כופרת אף זו לא תטול אלא בשבועה ואע"פ שאין זה שבועת עד אחד של תורה ומן הטעם שביארנו בראשונה מכל מקום שבועת המשנה היא ותקנוה להפיס דעתו של בעל הבית הואיל ולא כתב לה נאמנות מנכסים משועבדים כגון שמכר קרקעותיו והיא באה לטרוף מהם אע"פ שהוא מודה בכתובה אינה נפרעת אלא בשבועה וכבר ביארנו שבזו אף בנאמנות כן הכל כמו שהתבאר מנכסי יתומים כגון שמת ובאה לגבות מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה ובזו כבר ביארנו שנאמנות מועיל אלא שיש חולקים לומר שאין נאמנות מועיל אצל יתומים כמו שיתבאר בגמרא הנפרעת שלא בפניו כגון שגירשה והלך לו למדינת הים שבית דין יורדין לנכסיו ומגבין אותה כתובתה אין מגבין אותה אלא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאם היה במקום שאפשר להודיעו מודיעין אותו ואם לא יבא תשבע ותטול אבל כל שהוא במקום רחוק שיש טורח בהודעתו תשבע בלא הודעה ותטול וכבר ביארנו דין זה בבעל חוב הבא ליפרע שלא בפניו באחרון של קמא ומה שנראה לנו בה מכח תלמוד המערב ר' שמעון אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה ופירשו בגמרא שבא לחלוק על ר' אליעזר שאמר שמשביעה על פלכה ועל עיסתה כל זמן שירצה ועל תנא קמא שלו שאמר שעל הושבת חנונית ומנוי אפטרופיא משביעה כל זמן שירצה אף בשאינה תובעת כתובה ובא ר' שמעון לומר שאין משביעה אף על חנונית ואפטרופיא אלא כשתובעת כתובתה לא כל זמן שירצה אלא שמעכב שלא ליפרע מכתובתה עד שתשבע אף מזו וכבר ביארנו שאין הלכה כר' שמעון אלא כתנא קמא וכל זמן שירצה משביעה:16זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
