מאירי על כתובות ע׳

1 מקצת רבני צרפת כתבו שלא נאמר דין מצוה לקיים דברי המת אלא כשיצא הממון מידו ובא ליד שליש אבל כל שלא יצא מרשותו אין אומרין בו מצוה לקיים דברי המת שאם כן מתנת שכיב מרע במקצת למה צריכה קנין וכן בראשון של גיטין דף י"ג ע"א אמרו וכי צבורין מאי הוי והא לא משך אלמא צריך הוא למשיכה ולא זכה בהן מדין מצוה לקיים דברי המת ומה שאמרו שם דף מ' ע"א בפלנית שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מדין מצוה לקיים דברי המת ואע"פ שלא יצאת מרשותו בזו הואיל והיא בת דעת זכתה בעצמה והרי היא כמי שיצאת מרשותו ובראשון של גיטין יש לנו בה דעת אחרת ושם יתרחבו הדברים בדבר זה בע"ה מצוה זו בית דין כופין עליה כמו שביארנו בקורת רוח של פלונית שפחתי והיא נאמרת אף בבריא כמו שיתבאר בראשון של גיטין ויש חלוק בין זו לדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו שדין מצוה זו אינה אלא כשיצא הממון ממנו ליד שליש לדעת זה שכתבנו בשם קצת רבני צרפת ודברי שכיב מרע אפילו היה הממון בידו או ביד יורשיו וכן שאם היו היתומים קטנים אין כופין אותן מתורת מצוה זו דיתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו ומתורת דברי שכיב מרע יורדין לנכסיהם כמו שיתבאר במקומו:

2 הפעוטות והם מבן שש ולמעלה כל חד וחד לפום חורפיה עד שיגדיל מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו במה דברים אמורים בשאין להם אפוטרופוס אבל יש להם אפטרופוס הן מנהו אבי יתומים הן מנוהו בית דין אין מעשיהם כלום לא במכר ולא במתנה אלא מדעת האפטרופוס וכל שכן במה שנמסר ביד שליש שהשליש כחו גדול מן האפטרופוס הא בקרקעות אם לקחו הם או אפטרופוס שלהם עד שיביא שתי שערות ואם קרקע של אביהם עד שיהיו בני עשרים וכבר ביארנו בדינין אלו בכדי הצורך בתשיעי של בתרא קנ"ה א':

3 ונשלם הפרק ת"ל:

4 המדיר את אשתו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק השביעי שהוא בא לבאר דין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים וכן ביארנו שהחלק השמיני בא לבאר דין היוצאת שלא בכתבה ודין הנשאת בטעות כגון שנמצאו עליה נדרים או מומין ואלו הן שכופין אותן להוציא וכן ביארנו ששני החלקים הנזכרים יתבאר ענינם בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בדין מדיר את אשתו על אי זה צד יוציא ועל אי זה צד יקיים השני לבאר אלו הן היוצאות בלא כתבה השלישי בדין קדושי טעות או נשואי טעות כיצד הוא דינם הרביעי לבאר אלו הן שכופין אותם להוציא:

5 זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

6 והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מיכן יוציא ויתן כתבה ר' יודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנות שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה אמר הר"ם פי' בפחות משלשים יום אפשר שלא ישמע הדבר ולא ישיגה בזה גנות ויותר מזה ישמע בין האנשים ותתגנה עליהם ולזה יוציא ויתן כתבה ואע"פ שהיו מעשי ידיה מספיקים באכילתה ואמרו יעמיד פרנס לא ירצה בו שהוא יעשה שליש לפי ששלוחו של אדם כמותו ואמנם יהיה זה כשיאמר כל הזן אינו מפסיד:

7 אמר המאירי המדיר את אשתו מליהנות לה ר"ל שהדירה הנאה ממנו דרך כלל ומכל מקום אין הנדר חל על מה שהוא משועבד לה שאע"פ שהנדרים חלין על דבר מצוה אע"פ שהוא משועבד לה במקום שחב לאחרים אינו כלום ואע"פ שההקדש בקדשת הגוף מיהא מפקיע מידי שיעבוד כשם שביארנו במעשי ידיה בהיא שאמרה קנס שאני עושה לפיך שאינו כלום דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כך במה שהוא משועבד לה אלמוה לשיעבודא דידה וכתבו רבני צרפת שכן הדין בבעל חוב שאם הלוה הדיר את המלוה מכל נכסיו בקנס אין שעבודו נפקע בכך דאלומי אלמוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב יש אדם נודר שלא לפרוע חובו אלא אם כן הקדיש אי זה דבר בפרט קדשת הגוף שנפקע שיעבודו מאותו דבר כמו שהתבאר ולמדנו שבהדרה זו לא נכלל בה שום דבר שהוא משועבד לה בו כגון תשמיש המטה אחר שלא אמר הנאת תשמישה עלי כמו שהתבאר ומכל מקום חל הנדר על המזונות כך נראה שפירשוה גדולי הרבנים אלא שאחרוניהם מפרשים שלשון זה ר"ל הדרה מליהנות אין במשמע אלא מזונות אבל לא תשמיש הואיל ואף הוא מתעגן בהדרתו שאלו היה תשמיש נכלל בו מה הוצרך להביא עליה זה שאמרו קנס שאני עושה לפיך וכו' ממשנה גופה היה יכול להביאה שאלו היה תשמיש בכלל ובדרך האוסר היה לו לומר יוציא ויתן כתבה לבית שמאי בשתי שבתות ולבית הלל בשבת אחת ויש מפרש משנתנו באומר בפירוש למזונות וממה שאמרו בתלמוד המערב תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכה את אמר כן תמן מדירה מגופו הכא מדירה מנכסיו ר"ל ממזונות ואע"פ שהוא משועבד לה בהם אין הענין אלא בצדדין ששיעבודה במקומו עומד ר"ל שמזונותיה אינם נפקעים כגון שאומר לה בשעת הדרה צאי מעשי ידיך למזונותיך שאע"פ שפסקנו מזוני עיקר והיא היא שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הוא אינו יכול לומר צאי מעשי ידיך למזונותיך כבר ביארנו שאף לדעת זה יכול הוא לומר כן ובשמספקת לכך ושמא תאמר במה אמרו יעמיד פרנס פירשוה בגמרא כגון שהיא מספקת לדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר ואינה מספקת לדברים קטנים כגון פירות וקטניות ודומיהם ואף באלו אם היתה רגילה בהם בין עמו בין בבית אביה לא היה נדרו חל להפקיעם ואם שלא הורגלה בהם כלל פרנס למה אלא שהיתה רגילה בהם בבית אביה וכשנשאת לו וראתה שצריך הוא לסדר בהוצאתו היתה מתגלגלת עמו ומכיון שהדירה אינה רוצה להתגלגל עוד בכך והרי הוא משועבד לה בהם מתורת עולה עמו ואינה יורדת ומתוך כך צריך הוא להעמיד לה עליהם פרנס ועל דבר זה הוא אומר כל שלשים יום יעמיד פרנס ר"ל שימנה לה אחד מאוהביו שיפרנסנה בדברים אלו ואע"פ ששלוחו של אדם כמותו ומה הועיל בנדרו פירשוה בגמרא שאינו מצוה לו בפירוש לעשות כך ואף לא שיאמר לו כל מי שרצונו לעשות שום דבר בשבילי יזון אשתי או כל השומע קולי יזון את אשתי שאף זה שליחות הוא כמו שיתבאר בסוגיא זו אלא שאומר כל הזן אינו מפסיד וכל שכן אם אמר הרוצה לזון יזון שאין כאן הוכח לשליחות כדרך שאמרו נדרים ל"ו ב' במודר הנאה מחברו שתורם לו תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יתרום ונחלקו בגמרא כתובות ע' ב' רב ושמואל שלדעת רב דוקא במפרש ר"ל שקבע זמן לנדרו לשלשים יום מכיון שקבע זמן לנדרו ולא קבעו אלא לשלשים יום הרי היא אומרת בעצמה עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בי מילתא הא כל שנדר סתם הואיל ולא קבע זמן יוציא לאלתר והוא הדין אם פירש ליתר משלשים ולשמואל אף בסתם כל שלשים יום יעמיד פרנס סבורה היא שתתגלגל עמו שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ולדעתו אף בפירש יתר משלשים הדין כן ואע"פ שאמרו בכל מקום הילכתא כרב באיסורי בזו הסכימו רוב הפוסקים לפסוק כשמואל ועוד שאף זו בכלל דינין היא מצד הכתבה ועוד דכלה סוגיא שקלא וטריא לתרוצי מתנייתא אליביה הילכך בין שפירש זמן לנדרו בין שנדר סתם ממתנת שלשים יום אם שלמו ימי הנדר או שהתיר את נדרו מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתבה ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ר"ל משנכנס יום אחד בשני ואין ממתינין לו יותר שאם מצא אחר כן פתח לנדרו יכול הוא להחזירה אבל בכהנת ר"ל אשת כהן שכל שגירשה אינו יכול להחזירה ממתינין לו יתר משיעור זה ושנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ובין כהנת ובין ישראלית שיעורה בשלשים יום ואף בחדש חסר אין אומרין לילך אחר שיעור חדש אלא אינו מוציא עד שישלמו שלשים:

8 זהו ביאור המשנה ועל הצדדין שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 זה שביארנו שמשנתנו באומר לה צאי פירושו כשאמר לה כן בהדיא הא בסתם אין אומרין נעשה כאומר לה צאי ואין הנדר חל וכן במה שאמרו שהאשה שאמרה קנם שאני עושה לפיך צריך להפר דוקא אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקנם מה שאני עושה לפיך צריך להפר הא כל שלא אמרה כן בהדיא אין אומרין נעשה כאומר לה וכבר ביארנוה בפרק אע"פ:

10 יש צדדין אחרים שהנדר חל על מזונותיה והוא שהדירה קודם שיחול שיעבוד מזונות כגון שהדירה כשהיא ארוסה ויש מפרשים אותה בשהגיע זמן ומשום דבההיא שעתא מזוני דרבנן וחייל נדרא עלייהו ואע"פ שאמרו נ"ז ב' דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מתורת רשות הוא ואין נראה כן שאף שיעבוד חכמים מצינו שמפקיע את הנדר שהרי מעשי ידיה לבעל מדרבנן הוא ואף המזונות לדעת קצת דברי סופרים ואע"פ שהביאוה לעיל מ"ז ב' משארה אסמכתא בעלמא היא אלא שבזו יש חולקין לומר שהם תורה וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו ויש נודר שלא לפרוע חובו ותירץ כמאן דמר אין מזונות תורה כלומר הא למאן דאמר תורה אין נפקעין אלא בצדדין שביארנו במשנתנו ומכל מקום מעשי ידיה ודאי של סופרים ואין נדר חל בהם אלא שאנו מפרשין שהדירה כשהיא ארוסה קודם שיגיע זמן הנשואין ואחר הדרתו הגיע זמן ונתחייב במזונות ועד שלשים יום מיום הגעת זמן יעמיד פרנס וזהו שאמרו בסוגיא זו שהדירה כשהיא ארוסה כלומר קודם שהגיע זמן ושאל בה ארוסה מי אית לה מזוני כלומר ומה צורך להעמיד פרנס ותירץ שהגיע זמן כלומר שהדירה קודם הגעת זמן ואחר כך הגיע זמן ושלשים יום יעמיד פרנס והוא ששאל אם כן שלשים יום מאי עבידתיהו דהא השתא לא מציא מימר זילא בי מילתא דהא כל מזונות של ארוסה על ידי אמצעי הם ותירץ דמכל מקום משלשים יום ואילך אף הפרנס מתעמל בכך והיא בושה הימנו ומכל מקום אם הדירה כשהיא ארוסה קודם הגעת זמן ונשאת אינו חייב במזונותיה שהרי סברא וקבילא והרי הוא כמי שהתנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות שתנאו קיים או שמא נפרש סברא וקבילא ליזון על ידי פרנס ואע"פ שבמומין אמרו כסבורה אני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל בענין מזונות אינו כן ונדר זה חל אף לענין תשמיש הואיל ולא חל שיעבודה עדין ומתוך כך לכשנשאת מיהא שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא ואין אומרין בזו סברא וקבילא שהכל יודעין למה נכנסה:

11 מי שהיה מושלך בבור וצווח ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שכל שאמר יכתוב מתורת שליחותו הם כותבים וכן נותנים אע"פ שלא אמר תנו שהרי דינו כמסכן כמו שיתבאר במקומו:

12 מי שנפלה דליקה בחצרו בשבת מותר לו לצעוק ולומר כל המכבה אינו מפסיד שאין זה צווי גמור להיות המכבה נעשה שלוחו ומכל מקום לא התירוה אלא בדליקה מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר מלאכות כגון שיאמר כל הקוצר בתבואתי או בוצר את כרמי אסור כמו שהתבאר במקומו:

13 מי שהדיר את חברו או את קרובו הנאה ואחר כך ריחם עליו מצד שרואה בו שאין לו מה יאכל ואין לו מי יתיר נדרו הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו ואם אותו חנוני נותן לו על פי דברים ובטח באמונתו של זה שהרי מן הדין אינו חייב לו בכך אלא שבוטח בו ובאמונתו הרי זה נותן לו בהיתר את מעותיו שאין זה אלא כפורע חובו שמותר וכן אם היה ביתו לבנות ושדהו לקצור וגדרו לגדור הולך אצל פועלים הרגילים אצלו ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני ויש לו בית לבנות ואיני יודע מה אעשה לו והם הולכים ובונים על פי דבריו ובטוחים באמונתו והוא נותן שכרם בהיתר וכן מותר לומר באלו כל הזן אינו מפסיד או כל הבונה אינו מפסיד ואע"פ שבמלאכת שבת נאסר חוץ מדליקה הוא מפני שאיפשר לו במוצאי שבת וכן שאני איסורי שבת דחמירי טפי וכן שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין לשון שליחות בכך ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שבנדר לא הותר לומר כל הזן אינו מפסיד אלא לשאר בני אדם אבל לחנוני הרגיל אצלו לא ואין הדברים נראין היה מודר זה הולך עם מדירו בדרך ואין למודר מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל שאין הפקר זה צריך שלשה כמו שביארנו בשני של מציעא ומכל מקום אם הזכיר במתנתו דברים שהן מוכיחין שכונתו במתנתו אינה אלא על דעת שיהא אותו פלוני אוכל כגון שאמר לו הרי הם נתונין לך על מנת שיבא פלוני ויאכל או אף בלא על מנת כגון שאמר לו הרי הם נתונים לך ויבא פלוני ויאכל או אפילו נתן סתם אלא שאמר לו אחר כן שיבא פלוני ויאכל והדבר מוכיח שכונתו היתה לכך כגון שהיתה סעודה נכבדת והיה רוצה להתכבד בה באביו או רבו שהיו מודרים הנאה ממנו אסור שלא גמר להקנותו ועל זו אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כמו שיתבאר במקומו:

14 זה שהתרנו בכל הזן אינו מפסיד לא סוף דבר שיאמר כן לעצמו בכונה שיהיו השומעים עושים כן הא כל שיאמר כן לאדם מיוחד שיהא נאסר בכך אלא אף באומר כן לאדם מיוחד הדין בה כן שהרי מכל מקום אינו מצוהו בכך ומה שאמרו בסוגיא זו כל הזן אינו מפסיד לאו משום דלעלמא קאמר אלא מצד שהלשון מכל מקום אינו חוזר לאדם מיוחד ואע"פ שהוא אומרו לאדם מיוחד ורבותי מדקדקים מזו הפך הדברים ואין צורך בכך: