מאירי על כתובות ס״ז

1 לפי המנהג שכתבנו במשנתנו אם הכניסה לו חתיכות של זהב או כלים של זהב שמין אותן והוא מקבלן בשווין לא מוסיף שליש ולא פוחת חומש לא מוסיף שליש מפני שאינו מטבע שיהא מזומן להשתכר בו ולא פוחת חומש שאינו דבר שיקבל שום פחת הא דינרי זהב הרי הן כספין ומוסיף שליש שהרי הדבר מצוי לפרטן וכלים של כסף פוחת חמש שאף הן מעלין חלודה ופוחתין ודהבא פריכא או ממולא והם גרגרים דקים של זהב וקורין להם בלשון לעז פלול"א מתחסרים הם מעט מעט ונופלים מהם ומתוך כך פוחת בהם חומש ועליו אמרו שהם ככלים ר"ל ככלים של כסף דפחתי אבל חתכות וגרוטאות הרי הן בשווין וכבר ביארנו שבזמן הזה אנו אין לנו בדינין אלו שהרי מנהגנו לשום כל דבר כפי מה שיתרצו ביניהם והם כותבין כנגדו על פי מנהג המקום:

2 כבר ידעת שמטלטלין אינן משועבדין לכתבה ולחוב וטעם הדבר שאין דעת האשה או בעל חוב סומכת עליהם מכל מקום כל שעיקר עסקיהם של בני אותו מקום בסחורות הרי דעת האשה והבעל חוב סומכת עליהם ואשה גובה כתבתה מהם ובעל חוב את חובו והוא שאמרו גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם ר"ל כתבתה ואע"פ שמלת פורנא ר"ל בקצת מקומות ריוח מתוך שהכתבה ר"ל עיקר כתבה והתוספת כעין ריוח הוא קורא לה פורנא ומכאן סמך למה שתקנו הגאונים עכשו שתהא כל כתבה וחוב נגבה מן המטלטלין שהרי עכשו דעת הכל סומכת עליו ר"ל על המעות ועל הסחורות וערביא היה מקום שרוב עסקיהם בגמלים ובארודיא בשקים לצורך תבואות ובבי מיכסי בתותבי ר"ל מלבושים תפורים ומתקנים ובקמחוניא בחבלים ובמחוזא בארנקי ר"ל כיסים גדולים ובכללם בתי ידים וכל מלאכת עור ויש מפרשים שמועה זו על דין הנזכר במשנה בתוספת שליש והוא אצלם הקרוי פורנא מלשון ריוח ואע"פ שהדין דין אמת לדעתי הואיל וסחורה ידועה היא כמו שביארנו בבשמים של אנטוכיא לענין ביאור מיהא אין נראה כן שאם כן היה לו לומר הרי הם ככספים כדרך שאמרנו בבשמים של אנטוכיא ולא היה לו לשנות את הלשון לומר אשה גובה פורנא מהם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

3 המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשין זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה בכסותי אלא מכסה ועודה בבית אביה וכן המשיאים את היתומה לא יפחתו לה מחמשין זוז אם יש בכיס מפרנסין אותה אמר המאירי המשיא את בתו סתם ר"ל שלא פירש כמה יתן לה לא יפחות לה מחמשים זוז ופירשו בגמרא ממטבע מדינה שהוא שמינית לכסף צורי ודין עשור נכסי לא נאמר אלא על היורש וגדולי המחברים פירשוה לענין כסות ר"ל שחייב מיהא ללבשה בכדי שיעור זה וכמו שביארנו בפרק אע"פ ודבר למד מענינו והוא שאמר אחר כן שאם התנה להכניסה ערמה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה אלא מכסה והיא בבית אביה ושאלו בה בתלמוד המערב ולא תני אפילו אמר הריני עומד ערום ומכסה את אשתי אין אומרין לו שיעמוד ויכסה אלא מכסה כראוי לה כלומר שתנאי כזה אינו אלא דברים בעלמא שאין אומרין לילך הוא ערום ולכסות את אשתו ביותר מן הראוי נראה שהם מפרשים במשנתנו לכשתבא לביתי אכסנה בכסותי ואעמוד אני ערום או אתגלגל בשחקים ישנים ומסורטטים וכן ראיתי לקצת רבנים שפירשוה בפירוש ירושלמי שלהם ואף בקצת ספרים גורסין במשנתנו לכסות בכסותי ועל זה שאלו היאך כופין אותו בכך ותירץ תמן ארחא דבר נשא מימר הני לי מיקום ערטילאי ומכסי אנתתי כלומר הנאה היא לי שאעמוד ערום ואכסה את אשתי והוא דרך גוזמא ופטוטי מילי ברם הכא לכך התנה מתחלה וכן המשיאים את היתומה ר"ל גזברי צדקה לא יפחתו לה משיעור זה ואם יש מעות בכיס של צדקה נותנין לה יותר והוא שאמרו מפרנסין אותה לפי כבודה אבל כל שאין מעות בכיס יש להם ללות עד כדי שיעור הנזכר והוא שאמרו בתלמוד המערב אומרים לפרנסים ללות הא כל שיש בכיס מוסיפין לה לפי הראוי לה ואין מצמצמין לה בשביל העתידות לבא ואמרו שם בהדא בולדא ר"ל גוביינא של מס לצדקה שגבאה ר' אמי ולא היה רוצה להוציאה קודם המועד אף לצורך ועל זו אמרו בהדא בולדא אתא ביומוי דר' אמי אישתביק למועדא אמ"ר זעירא ודמיית לי פסיד כלומר ואם ימות הלה ברעב קודם המועד יפסיד חלקו אלא יתכיל ומרי מועדא קיים כלומר יאכל זה מה שצריך ובעל המועדות ר"ל הקב"ה קיים ויכול ליתן לצורך המועד:

4 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 יתום ויתומה שאין להם מה יאכלו ובאו להתפרנס מן הצדקה ומתיראין שמא אין בכיס של צדקה אלא בכדי שיעור פרנסה של אחד מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום בנשאר או במה שיגבו שהאיש דרכו לחזר על הפתחים מה שאין כן באשה ומכל מקום במקום שאי אפשר לחזר האיש קודם כמו שהתבאר באחרון של הוריות י"ג א' ויש מפרשין להתפרנס שבכאן לכסות שהאשה קודמת כמו שאמרו שם אשה קודמת לכסות הא למזונות האיש קודם על כל פנים וכמו שאמרו שם האיש קודם להחיות ואינו נראה כן שהרי דרכו לחזר האמור כאן פירושו לחזר על הפתחים אלא שהם מפרשים בו לחזר על צדדיו ולהרויח לצורך מלבושיו יותר מן האשה והדברים נראין כדעת ראשון:

6 יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרבה משל איש ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמיש ואחר כך משיאין אותו וכלם בצמצום גדול וכסדר שנאמר די מחסורו לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו:

7 היה צריך לצאת לדרך או שלא היה ספק ביד צבור זה לצאת ידי חובה ורוצה לילך לצבור אחר גדול הימנו אם היה דרכו שלא לילך אלא ברכיבה ובעבד לפניו אין מדריכין אותו אלא על הדרך שהוא רגיל ואם צריך ללותו מלוין אותו כפי צרכו וכמדת חסידותו של מלוה אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר' נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך:

8 אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס מרוב צניעותו פותחין לו לשום מתנה ואם אינו רוצה נותנין לו לשום הלואה ואין גובין ממנו ואין פותחין לו לשום הלואה שאם כן יתירא שמא יבקשו ממנו ולא עוד אלא שאם ידענו בו שיש לו משכון ואינו רוצה לקבל אומרין ללות על המשכון שמתוך כך אינו בוש ודעתו עומדת עליו בגבהותו וזחיחותו ר"ל שררתו וזהו שאמר כדי שתזוח דעתו עליו ואחר כן מחזירין לו משכונו אבל אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:

9 הצדקה יש בה מדרגות מהם שהוזכרו כאן ומהם שהוזכרו במקומות אחרים וכבר צירפנו את כלם בראשון של בתרא ומה שהוזכר כאן הוא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע ממי מקבל והוא שהוזכר במר עוקבא שהיה רגיל ליתן בכל יום סלע בפתח של עני אחד שהיה שכנו ופעם אחת העריב בבית המדרש ביתר מדאי ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן וכשהרגיש פעם אחת שהעני היה מחזר לידע מי הוא הנותן ברח לו כדי שלא להתבייש ממנו ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים ויש מדרגה אחת קלה הימנה שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן והוא שהוזכר בר' אבא דהוה צייר זוזי בסודרא ושדי להו מאחוריה וממצי נפשי לבני עניי:

10 אע"פ שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו אדרבה ראוי להפליגו במתנותיו שאיפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר דלותם מבני אדם:

11 אע"פ שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דוקא בחייו שמא ירד מנכסיו אבל בשעת מיתה ראוי לאדם לבזבז כפי מה שיראה לו ברבוי נכסיו ומיעוט יורשיו וכפי מה שיראה לו שחיסר בחייו ממה שהיה ראוי לעשות דרך הערה אמרו באחד מגדוליהם שחשב בשעת מותו מה שנתן צדקה בחייו ואע"פ שהיה עולה לחשבון גדול מצא בעצמו דכדבעי ליה לא עבד אמר זוודין קלילין ואורחא רחיקא והקדיש לעניים חצי ממונו: