מאירי על כתובות ק״ח

1 המודר הנאה מחברו כגון שמעון שאסר את נכסיו על ראובן שנמצא שמעון מדיר וראובן מודר ונמצא ראובן אסור בנכסיו של שמעון אבל שמעון יכול ליהנות ממנו הרי אותו שמעון המדיר שוקל לראובן המודר את שקלו בירושלם כלומר שמניחו לשם בשבילו ואחר כך בא ונוטלו ממנו שאין כאן הנאה לראובן שאם תאמר הרי גרם לו להיות לו חלק בקרבנות אף בשלא שקל לו היה לו חלק בהם שהרי כשהגזברים תורמין מן הלשכה למלא מהן השלש קפות על הדרך שהתבאר תורמין על הגבוי ר"ל להיות אותם שהביאו והגיעו ליד שלוחי ב"ד מתכפרין בהם אע"פ שלא הגיעו עדיין ללשכה וכן אף על האבוד ר"ל על שם מי שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד קודם שבאו בלשכה או בדרך שאינו חייב באחריותו וכן על העתיד לגבות ר"ל שלא הביאום כלל כדי שיהיו כל ישראל מתכפרים בהם ונמצא שאין לראובן הנאה במעשי שמעון כלל וכן יכול שמעון להחזיר לו אבידתו ואין כאן הנאה לראובן דדידיה קא שקיל ובמקום שהמחזיר נוטל שכר הן מתורת מנהג אף בלא בטול מלאכה על הדרך שביארנו ברביעי של נדרים הן במקום שכלם בעלי מלאכה שנוטלין שכר בטול ממלאכתם וכמו שאמרו שלך קודם לשל כל אדם ואין שמעון רוצה לקבלו שנמצא מהנהו באותו שכר שהיה לו ליתן יהא ראובן נותן אותו שכר להקדש ומכל מקום אם רצה שמעון לקבלו רשאי שהרי אינו נאסר בנכסי ראובן ומכל מקום יש מי שהעמידוה במסכת נדרים כשנכסי בעל אבידה גם כן אסורים על המחזיר שאין המחזיר יכול לקבלו שהמודר מחברו לא ימכור לו ולא יקח ממנו ולא ישכיר עצמו למלאכתו ובעל אבידה אין יכול לעכבו ויפול השכר להקדש וכן שמעון יכול לפרוע חובו לראובן ושמא תאמר והרי בזו מיהא ראובן נהנה בפירעון חובו לא אמרוה אלא בחוב שלא נהנה בפירעונו כגון שלוה ראובן מנה מלוי ובא יהודה ופרע חובו שלא בפניו ועכשו בא שמעון המדיר ופרע ליהודה והרי אין ראובן נהנה שהרי לא היה הוא חייב ליהודה כלום ועל הדרך שאמרו בהולך למדינת הים שעמד אחד ופרנס את אשתו שאיבד את מעותיו או שהלך ראובן ועמד לוי ופרנס את אשתו ועמד שמעון המדיר ופרע את המפרנס וזהו מה שאמרו הא מני חנין הוא כלומר שפורע לו חוב הדומה לזו של חנין ויש שפירשו בה שפורע לו חובו שלא בפניו שנמצא שאין ראובן חייב לו מן הדין ומאחר שאינו חייב לו אינו נקרא נהנה וכן הכרענוה ברביעי של נדרים והיא כעין אותה של חנין שהרי בתלמוד המערב אמרו על זו הפורע חובו שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים ר' יוסה אומר טעמא דכהנים התם לא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר הוה מפיסנא ליה ומחיל ליה ואפילו הוה גביה משכון כלומר וגובה משכונו מזה שפדאו ויש חולקים בזו אלא שאם החזיר לו מאליו אינו חייב לו כלום וסיום דברי תלמוד המערב ר' יושוע אומר אין לך נתפש על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגלגולת ורב אמר כל הנתפש על חברו חייב ליתן לו חייליה דרב מהכא הנוטל שדה ונטלוה מסיקים ולא שמע דר' יוחנן אמר קנס קנסו בגזלן אלמא הלכה כר' יהושע ומכל מקום לענין הסוגיא אם לוה זה על מנת שלא יכפוהו לפרוע אסור לו לפרוע את חובו אלא על אחד מהדרכים שהזכרנו שמכל מקום נהנה הוא בפירעונו מחמת הבשת שמתבייש ממנו מצד הלואתו:

2 המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסין מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסין מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר"ם פי' נכסין מרובין שיהיו מספיקין להוצאת זכרים ונקבות עד שיבגרו הבנות ומה שיהיה למטה מזה הנה הן מועטין ואדמון יאמר שלפחות שיהיה הזכר כמו הנקבה ויזון עם הבנות מנכסים מועטין ואין הלכה כאדמון:

3 אמר המאירי מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרבים ופירשו בתשיעי של בתרא קל"ט ב' בכדי שהבנים והבנות יכולות ליזון מהן ביחד עד שיבגרו הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים מפני שהן ניזונות בתנאי בית דין והוא כעין חוב אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי פירשו בגמרא בשביל שאני זכר והייתי ראוי לירש בנכסים מרבין הפסדתי בנכסים מועטין שהוא סובר שאין לתנאי זה מקום לעקור נחלה מן התורה ואין הלכה כאדמון אלא כתנא קמא ולמדת שמה שאמרו בגמרא כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו וכיוצא בו ר"ל כאדמון וכרבן גמליאל שהיה סומך את דבריו זו יצאה מן הכלל:

4 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

5 המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודיה ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון אמר הר"ם מעיקר תורתנו הקדושה שמי שטענו עליו מטלטלין והודה במקצת וכפר במקצת יחייבהו שבועת התורה על מה שכפר וזהו אשר נקראהו מודה מקצת ואם כפר הכל ולא הודה בדבר או כפר במין אחד זולת המין אשר טען עליו כמו שיטעון ראובן על שמעון בעשר מדות חטים ואמ' שמעון אין לו אצלי זולת בגדים או כך וכך מדות שעורים או פולים הנה זה פטור וענין פטור פטור משבועת התורה וישבע היסת וזה העקר אין ספק בו והנני עתיד לבאר דיניו ופרטיו במקומם ועל אלו העקרים שיטעון ראובן על שמעון יש לי אצלך י' כדים מלאים שמן ואמ' לו שמעון אין לך אצלי זולת הכדים מבלתי שמן הנה הוא פטור ואפי' אצל אדמון לפי שהוא טוען עליו שמן והוא הודה עליו החרס ומה שטענו לא הודה לו ואמנם המחלקת כאשר היה לשון טענת ראובן עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר הנה בזאת הטענה משמע כדים ומשמע שמן וההודאה בכדין היא הודאה במקצת וחכמים אומרי' אין משמע זה אלא שמן בלבד והלכה כאדמון:

6 אמר המאירי הטוען את חברו כדי יין או כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר שזו הודאה ממין הטענה והוה ליה מודה מקצת ונשבע וחכמים אומרין אין זו הודאה ממין הטענה ומחלקת זו תלויה במה שידעת שמודה מקצת חייב שבועה ודוקא כשההודאה ממין הטענה ואם טענו שני דברים והודה באחת ממין הטענה הוא וכגון שאמרו טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב הא כל שהודה שלא ממין הטענה כגון חטים והודה בשעורים פטור וכלל הדברים שאם טענו מדה ר"ל יש לי בידך שמן כמלא עשרה כדים או מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך אם בבור שלפני בית הבד שלך אם באי זה מקום אין זה תובע אלא שמן וכשמודה לו קנקנים אין זה ממין הטענה אפילו לאדמון ואם טען עשרה כדים מלאים שמן יש לי בידך יש כאן טענת שמן וקנקנים וכשמודה בקנקנים ממין הטענה הוא וחייב כטוענו חטים ושעורים והודה באחד מהם ואפילו לרבנן ולא נחלקו אלא באומר עשרה כדי שמן יש לי אצלך שלדעת אדמון יש בלשון זה לשון קנקנים ונמצא טוען שמן וקנקנים והודה באחת ולדעת רבנן אין בלשון הזה לשון קנקנים והלכה כאדמון ואף לדעת האומר בטוען שני דברים והודה באחת שפטור אם טען שמן וקנקנים והודה במקצת קנקנים נשבע מיהא במקצת קנקנים ועל ידי גלגולין נשבע על השמן אלא שלפי שיטתנו אין אנו צריכים לכך:

7 ולענין ביאור למדת שאדמון סובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחת חייב ומה שהקשו ממנה בסוף הסוגיא לר' יוחנן דאמר פטור והעמידה בהודה במקצת קנקנים הא טען שמן וקנקנים והודה באחת אף לאדמון פטור אין הלכה כן ואף ר' יוחנן דרך דחיה העמידה כן כלומר דלא קשיא מתניתין לדידי והראיה שהרי בפרק שבועת הדיינין מ' ב' אמרו טענו שור ושה וחמור והודה באחד חייב ואמרו שם על זו תלמוד ערוך בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון היא אלמא אף ר' יוחנן סובר שלדעת אדמון טענו חטים ושעורים והודה באחד חייב ואם כן זו שהעמידה ר' יוחנן כן דרך דחיה נאמרה:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: