1מי שמכר שדהו ובאו עדים ואמרו כשהוא שוטה מכר ואין מכרו קיים ובאו שנים אחרים ואמרו כשהוא פקח מכר ומכרו קיים אוקי תרי לבהדי תרי והעמד קרקע על חזקתו ר"ל ברשות המוכר במה דברים אמורים בקרקע שבא לזה בתורת ירושה שעיקר ירידתו בתוכה הוא חזקה גמורה אבל קרקע שלא בירר בה חזקת מורישים אלא שלקחה הוא מעמידין אותה בחזקת הלוקח אחר שלא בירר גם כן שבפקחות קנאו שאף אנו אומרים כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין כלומר שאין חזקתו מעלה כל כך שבמקום תרי ותרי נוציאה מחזקת לוקח אחר שנכסי עצמו הם הא מכל מקום כל שהדבר ודאי שכשהוא שוטה מכר מוציאין מיד הלוקח אף כשתאמר שכשהוא שוטה קנה שהשוטה כקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ומכל מקום יש חולקים לומר שאם נתברר ששוטה היה בשעת מקחו מוכר אף בשטות כקנייתו כך מכירתו ואין מדמין אותה לקניית קטן שהקטן קונה מן התורה כמו שאמרו בגיטין דף ס"ד ע"ב צרור וזרקו וכו' זוכה לעצמו וכו' מן התורה כמו שהתבאר שם בהדיא במה שאמר ואינו זוכה לאחרים שפירושו מן התורה הא בדרבנן יש לו זכייה וכן שהביאו עליה משנת כיצד מערימין על מעשר שני ואע"פ שאמרו שם נ"ט ע"ב במציאת קטן גזל גמור מדבריהם אלמא מן התורה לא מציאה שאני שאין שם דעת אחרת מקנה אותם ומה שאמרו בקדושין דף מ"ב ע"א איש זוכה ואין קטן זוכה פירושו שאינו זוכה לאחרים ומכל מקום עיקר הדברים שאף זכיית הקטן לעצמו מדרבנן ומשנת מעשר שני שהביאו שם משום דהפקר בית דין הפקר והילכך אף קניית השוטה כמוה ומיקנא קני אקנויי לא מקני ולא אמרו כאן שמכרו קיים אלא כשלא נתברר אם פקח אם שוטה ובנכסים שקנה הוא שהדבר מספק בהם גם כן אם בשטות אם בפקחות:2כל שטר שאנו צריכים בקיומו כתב ידם יוצא מתחת ידי אחר להקיף החתימות אם דומות זו לזו אם לאו אין הקיום כלום עד שתתקיים משני שטרות שענינם מפורסם וניכר שהחתימות ברורות שהם של אלו כגון משתי כתבות שהדבר רגיל בהם ליחתם בפרהסיא או משני שטרי מכר ושאכלום הלוקחים שלש שנים בשופי או שהמוכר מודה בהן שכל שיצא עליהם ערער אין מקיימין מהם אלא על ידי החזקה בבית דין או שטר מלוה שפרעה בשופי או שהלוה מודה וכל שיצאו שתי חתימות אלו או כיוצא בהן מקיימין את השלישי מביניהם אם דומה להם ואין חוששין שמא הלך אצל בעלי השטרות והתבונן בחתימות אלו וזייפן בביתו שאין כתב עשוי להזדייף אם אינו רואה הכתב בפניו וגאוני הראשונים כתבו שאם לא יצא כתב ידן אלא בשטר אחד אם באו עדים שבעל פה והעידו על שטר היוצא שעדות זו הם הם שהעידו בה הרי עדות זו כשטר אחר ונמצא שטר היוצא עולה לשנים ומתקיימת ממנה זו שתובעין אותה עכשו וכן צריך שיהו שני שטרות אלו היוצאות יוצאות מתחת ידי אחר שאם מתחת ידו אפשר שגם הוא זייף את זו שהוא תובע מביניהם ואפילו היתה אחת מהשתים יוצאה מתחת ידי אחר כל שהאחרת יוצאה מתחת ידו אין מקיימין מהם שזו שתחת ידו אינה נחשבת לכלום כדי לקיים ממנה הא מכל מקום כל שיצאו שני שטרות ממקום אחר אע"פ שיש תחת ידו של זה כמה שטרות מאותם חתימות שאפשר לומר שזייף זה שהוא תובע מהן אין מפסידין אותו בכך שלא לקיים מן השטרות היוצאות מתחת ידי אחרים ואין חוששין שמא זייף מאותם שתחת ידו שכתיבת עדים עשויה להשתנות ומאחר שאף הוא יודע שאין מקיימין מאותם שבידו אינו טורח לזייף ויש חולקים לומר שכל שיש בביתו שטרות אחרות אין יכול לתבוע שטר זה כלל שמא זייף ואע"פ שגדולי עולם כתבו כן אל תחוש לדבריהם שאם כן אף כשיצאו עדים לומר זה כתב ידו לא יועיל אלא אין חוששין לכך הואיל ואין מקיימין מהם כמו שביארנו ומה שאמרו דילמא זייף לא נאמר אלא שלא לקיים ממנו ר"ל שהקיום צריך שיהא דבר ברור וזה אינו ברור הא לפסול את שטרותיו בכך לא וכן יצאה הוראה למעשה לגדולי קדמונינו בנרבונה:3זה שאנו מצריכים בקיום כתב היוצא מתחת ידי אחר דוקא בשטרות שלא הוחזקו בבית דין הא כל ששטר שעדים אלו חתומים בו הוחזקה בבית דין מקיימין ממנה שטר אחר ואין חלוק בזה בין שיצא ערער על שטר זה שהוחזק בין שלא יצא עליה ערער אלא שבעליה רצו לקיימה בבית דין לרוחא דמילתא וזהו שאמרו למעלה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שהוחזק בבית דין ואע"פ שיש בה משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא נאמרה אלא שמן הסתם אין שטר מוחזק בבית דין אלא על ידי ערער וגירסת הספרים לשיטתנו קרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין לא קרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא מסייע ליה לרב אסי דאמר אין מקיימין את השטר ר"ל משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין וקריאת ערער בכדי נסבה ואין הדבר תלוי אלא בהוחזקה בבית דין ולדעתי אין מחלוקת כלל בין דבריו של ר' אסי לנהרדעי אלא שזו בשטר אחד וזו בשתים ויש גורסין בדרך אחרת שבדבריו של רב אסי חולקין עם דבריהם של נהרדעי ומכל מקום אף הם מודים שלענין פסק הדברים כמו שכתבנו:4ונמצאו בפסק זה שלש חלוקות הראשונה שכל שהוחזק בבית דין הן על ידי ערער הן שלא על ידי ערער מקיימין מאחת השניה שכל שיצא עליה ערער ולא הוחזק בבית דין אין מקיימין אפילו מכמה השלישית שכל שלא יצא ערער ולא הוחזק בבית דין מקיימין בשתים:5מחכמי הדורות שבלוניל הסכימו שאין מקיימין מכתיבת ספרים ר"ל שאם נודע שעד זה כתב ספר זה אין מקיימין ממנו ויש שנחלקו בדבר לומר שמקיימין אלא שדוקא בספרים היוצאים מתחת ידי אחרים הא אם יצא מתחת ידו לא שמא זייף ורבותי הורו שמקיימין מן הספרים ואף מאותן שמתחת ידו שאין זיוף הכתב מצוי אלא בתיבה מתיבה אבל תיבה מאותיות לא אלא שמכל מקום אם אותם השמות בעצמם הם באותם הספרים יש לחוש ובתלמוד המערב ה"ג אמרו למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרין סיפרי דאסי ר"ל סופר מובהק שהיה אצלם והיו ספרי כתיבתו ניכרים ומה שאמר מוגה פירושו שאותו שכתבו ידוע ומפורסם בסופר מובהק עד שסתם ספריו מוחזקים במוגהים ויש מפרשים שאף מן ההגהות שבו אם הם מסופר אחר שלא מכתב הספר וספרי דאסי פירושו שהגיהם אע"פ שאין אדם מכוין כל כך וזהו שסיימו שם בהילין אגראתא צרכא כלומר באלו האגרות שאדם שולח לחברו לעסקיו צריך ללמוד אם מקיימים מהם הואיל ואין אדם מכוין בהם כל כך והדבר נשאר בספק:6מי שנעשה עד באי זה דבר ומתירא שמא ישכח עדותו כותבה על השטר ר"ל על חתיכת נייר או קלף או מזכרת שלו ביום פלוני נמסר לי עדות זו וכך וכך היה ומעיד עליה על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים ודבר זה אי אתה מפרשו על פי הכתב לגמרי שהרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא שהוא נזכר בעדות מצד אותו הכתב ונחלקו בזכירה זו רב הונא ור' יוחנן שלדעת רב הונא דוקא כשזוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב זוכר העדות מעצמו ענין העדות בכללו אלא שאינו זכור פרטי העדות עד שיראה הכתב ואחר שראה הכתב נזכר מעשה בעצמו שכך היה ונמצא שלא העיד אלא על פי מה שנזכר וכן שאף הזכירה לא באה כלה בסבת הכתב שהרי כלל העדות מיהא הוא זכור ולר' יוחנן אע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב לא היה זכור בעדות זו כלל לא כלל ולא פרט אלא לאחר שראה מיהא זכר את הכל ומאחר שאינו מעיד אלא על פי זכירתו אע"פ שהכתב סבה גמורה לזכירתו רשאי להעיד והלכה כר' יוחנן:7מעתה שנים שהיו עדים בדבר ואחד מהם שכח וחברו מזכירו שכך היה אם לאחר הזכרתו הוא נזכר מעצמו שכך היה מעיד על פי זכירתו אע"פ שהזכרת חברו סבה גמורה לזכירתו ואפילו לאחר זמן רב אפילו לאחר ששים או שבעים שנה או לאחר כמה ואם הבעל דין עצמו מזכירו קודם זכירתו ואחר כך הוא נזכר בהזכרתו אין הדבר מסור לכל אלא כל שהעד כשר וצורבא מרבנן שיודע בדקדוקי דינין שבעדות מעיד שהדבר ידוע שאינו סומך על הזכרתו של בעל דין כלל אלא על פי מה שנזכר הא אחר לא שמא הבעל דין מזכירו במדה גדושה מה שאין לחוש כן בחברו עד המזכירו שאין אדם חוטא ולא לו הא מכל מקום כל שכתב זה אינו דרך מזכרת אלא שחתם כדרך שאדם חותם בשטר אע"פ שיוצא מתחת ידי בעל דין אין כאן צורך להזכרת עדות כלל אלא דיו בהכר חתימת ידו שמשחתם ומסרו נעשה כנחקרה עדותו כמו שיתבאר:8גאוני הראשונים פירשו שמועה זו בדרך אחרת והוא מי שיש בידו עדות בקנין ונשתהא זמן מרובה ואחר כך תבעו המלוה לכתוב לו את השטר או להעיד לו בבית דין ואמר שכותב עדותו על השטר ר"ל שחותמה לו או מעיד עליה בבית דין עד לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרעה ואע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא שאחרים הזכירוהו שמאחר שנזכר אין זה עד מפי עד וכן הדין לשני פירושים במי שראה מעשה אחת ונזדמן עליו לעדות על פה ואחר הראיה בא לו בעל דבר ותבעו שיכתוב לו העדות מכתב ידו לומר שראה כך וכך שכותב לו מעיד אני שראיתי כך וכך ביום פלוני ואחר כמה כשיורדין בעלי מעשה לדין ומראה לו כתב ידו רשאי להעיד עליה בבית דין אם בזה כתב ידי ובלא זכירה אם בעדות על פה ובזכירה אע"פ שהכתב סבה לזכירתו ובתלמוד המערב ה"ד אמרו בשמועה זו דברים שמכחם אתה צריך לפרש בדרך אחרת תלויה במחלוקת ר' ורבנן אם על כתב ידן הן מעידים אם על מנה שבשטר הם מעידים ואין הדברים נראין לענין פסק מיהא אם על כתב ידם הם מעידים אם על מנה שבשטר יתבאר ענינה למטה:9ואתה צריך לברר בשמועה זו דין מפיהם ולא מפי כתבם ואע"פ שאין זה מקומו מצד מה שכתבנו שכל שהשטר חתום אינו קרוי מפי כתבם ודיים שיאמרו כתב ידינו מקומה ביבמות פרק ארבעה אחים דף ל"א ע"ב במה שאמרו שם מפני מה לא תקנו זמן בקדושין והשיבו בו משום דלא אפשר דאי נינחיה גבי דידה דילמא מחקא ליה ואי נינחיה גבי דידיה זימנין דהויא בת אחותו ומחפה עלה ואי גבי עדים אי דדכירא ליתו וליסהדו אי דכתיבי ולא דכירא מפיהם ולא מפי כתבם ושאלו בה גדולי הפוסקים אם כן זה אומר זה כתב ידו של אבא היכי סלקא השתא אפילו אמרי זה כתב ידינו בעינן עד דידעי בסהדותא וליסהדו על פה כי אמרו אחריני זהו כתבו של פלוני היאך עדותם עדות וכן שבבבא מציעא בשטר שאין בו אחריות גלגלו בה דין מפיהם ולא מפי כתבם אלמא אף בשטר נאמרה ותירצו בה שלא אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא כשהשטר עדין תחת ידי עדים שאין לומר בה עדין נחקרה עדותם דהא אי בעי כבשי לה לשטרא והוי כמאן דכתיבי השתא סהדותיהו קמן אבל כל שיצא מתחת ידי בעלי דין הואיל ואין יכולין עוד לכבוש עדותן כנחקרה עדותן בבית דין הוא ולאו מהשתא מיקיימי הגדה אלא מעידים חתימת ידייהו והשתא גלוי מילתא בעלמא הוא דהיא היא חתימת ידייהו ואין כאן מפי כתבם וגדולי המפרשים מתמיהים וכי אם חתמו ונשתהא זמן מרובה בידם עד ששכחו איבטל השטר בכך ואם כן לא שבקת חיי לכל בריה אלא כל שטר שאם באו למסרה ליד בעלים יכולין למסור אף כשלא מסרוהו וזה אומר תנו שטרו ויתקיים יכולין ליתן ומתקיים עדות מפי הכתב אבל כל שטר שאין ראוי למסרו ביד הבעלים צריכין לזכור עדותם וזו היא אותה שביבמות שאין שטר זה ראוי למסרו לה שמא תמחוק הזמן והוי כעדות על פה וקצת רבותינו הצרפתים פירשו שלא נאמר על עדות בכתב שאינו עדות אלא בדבר שאין כתיבת השטר מועלת יותר מעדות על פה אבל כל שהשטר עושה בו יותר מעדות על פה כגון לטרוף לקוחות או שלא לומר פרעתי וכיוצא בזו עדות מעליא הוא שודאי חקרו בדבר וכתבו וחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא כל שהעדים כותבים מעצמם שלא במצות בעלי דבר בדבר שצריך לומר כתובו ואינו עדות אבל כל שצוו בעלי דבר לכתוב בדבר הצריך לומר כתובו עדות מעליא הוא ומכל מקום כל שאין צריך לומר כתובו כצריך ואמר דמי:10וגאוני ספרד כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אף מפי כתבם כשר משום נעילת דלת מידי דהוא אדרישה וחקירה ואע"פ שכתבנו שאף לר' יוחנן שאמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו דוקא שיהא זכור מיהא אחר ראיית הכתב לא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם הוא אלא שכל שאדם כותב עדותו לעצמו בפנקסו אחר שאינו צריך למסרו לבעל דין אינו מדקדק בו וסומך על הזכרת בעל דבר ומתוך כך צריך שיהא זוכרה מעצמו מיהא אחר ראיית הכתב והדברים זרים ולא עוד אלא שיש להקשות לדבריהם שהרי באלם אמרו שאני אלם דרחמנא אמר מפיהם וכו' אלמא אף בעדות של ממון דנין כן וקצת גדולי הדור מפרשים שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בשהכתב תחת ידם ובאים להעיד על פה ואנו חוששים שמא אין זכורים כלל ומעידים על פי מה שרואים בכתב אבל כל שמביאין השטר לבית דין למדין הימנו ודנין על פיו הן שתצא מתחת ידי בעל דין הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות כל שהשטר מתקיים ואין מחלקים בה בין שטר לשטר כלל אלא כל השטרות בכלל והדברים מחוורים:11מכל מקום ממה שכתבנו למדת שאין צריך לומר במי שהעדים אינם בעיר זו שבעלי דינין חלוקים שאין יכולין לשלוח עדותם בכתב כך היה שהרי זה מפי כתבם גמור הוא וכמו שאמרו בפרק קורדיקוס ע"ח ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד על פי הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם ואם כן כיצד עושין בדבר זה מעידים העדים עדותם בפני בית דין שבעירם ובית דין מקבלים עדותם וכותבין ממנו שטר קבלת עדות ושולחין אותו קבלת עדות למקום שבעלי דינין לשם שזה אינו עדות אלא מעשה בית דין:12תלי עפר שבבקעה בני אדם רגילין לקבור בהם נפליהם מפני שאין שם דרך לעבור עליו ומתוך כך אמרו שהתלוליות הסמוכות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות ולא כל עיר וכל דרך בכלל זה שאין מחזיקין טומאה אלא במקום שהדבר מצוי להיותה שם אלא דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות ובדרך בית הקברות שפעמים נשים יוצאות כדי להלך בנפליהן עד בית הקברות וכשמוצאות אותן תלוליות הן בעיר הן בדרך קוברות שם נפליהן ומתוך כך כל תלוליות שבמקומות אלו הן חדשות הן ישנות הרי הן בחזקת טומאה אבל הרחוקות חדשות טהורות והישנות טמאות שמא כבר היו קרובות ואע"פ שספק טומאה ברשות הרבים טהור מדברי סופרים עשאוה כודאי מפני שחזקתה בכך ויש מפרשים בתל המתלקט עשרה לתוך ארבעה שהוא כרשות היחיד ואין צורך בכך ואי זו היא קרובה כל שאין שם תלולית קרובה הימנה וישנה כל שאין אדם זוכרה מתי נעשית:13המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינן צריכין שיצטרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי לר"ם הלכה כר' מאיר:14אמר המאירי הרי אלו נאמנין שהרי כל אחד יכול להעיד על של עצמו כעד אחד דעלמא ונמצאו שנים מעידים על כל כתב וכתב זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חברו וכן זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חבירו צריכין שיצטרף אחר על כל כתב וכתב שיהיו שני עדים על כל אחד מהם דברי ר' וחכמים אומרים אינו צריך אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ופירשו בגמרא שמחלקתם הוא שלדברי ר' על כתב ידם הן מעידין כלומר כשמקיימין את השטר לפני בית דין באותן עדים החתומים עצמם אין כונתם לשאול להם אם ראו המעשה כמו שכתוב בשטר שאם כן היה די לנו בזה אומר כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כמו שהיה די לנו בכך בראיית המעשה אלא שאין השאלה אלא כשאלת שאר עדים המקיימים ששואלים להם אם זה כתב ידם אם לאו הילכך צריך שנים לכל כתב כדין כל עדות ולדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים ר"ל שכל ששואלים לעד החתום בשטר אינו אלא אם ראה המעשה אם לא וכשהעיד כל אחד על חתימת ידו הרי יש לנו שני עדים על ראיית המעשה אלא שמכל מקום אין אנו צריכין שיהיו זכורים את המעשה כלל שאם כן היה צריך שיחקרוהו בית דין אי דכיר אי לא דכיר אלא אין צורך בזכירתו כלל שאין אנו אומרים שיהא עדות זה על ראיית המעשה ממש אלא שהוא כמעיד על ראיית המעשה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל שהעדים אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אין אנו זכורים הענין אינו כלום והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום נראה לי שהוציאו דבר זה מתלמוד המערב הלכה ד' שרמזנו בו למעלה והוא שאמרו שם כותב אדם עדותו על השטר וכו' אמר רב הונא וכו' ואתיא רב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן ונראה לפרש לדעתם כותב אדם עדותו שחותם בשטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ר"ל זהו כתב ידי לרב הונא והוא שיזכור ההלואה מעצמו בלא ראיית הכתב כר' דאמר בזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהם אחר הואיל ואינו זוכר ההלואה מעצמו ולר' יוחנן אע"פ שאינו זוכר ההלואה מצד עצמו אלא אחר הכתב וכרבנן שמאחר שזוכר ההלואה אף מצד הכתב נאמן ומכל מקום דברים זרים הם ואף הירושלמי אפשר לפרשו בדרך אחרת כמו שכתבוה בתוספות אלא שרוב הפוסקים מחזיקים אותו כמשובש ומכל מקום לעיקר מחלקתנו הלכה כחכמים ואע"פ שזו של חכמים הוא קולא אצל מה שכתבנו חומרא הוא אצל דבר אחר והוא בשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו ר"ל על כתב אותו שמת שמאחר שזה העיד על כתב ידו ובאו שני עדים וקיימו חתימת האחר דיינו אע"פ שאין הקיום שוה אבל מכל מקום אם לא באו שני עדים על כתב זה שמת אלא שאף זה החי המעיד על כתב ידו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו אין זה כלום שמאחר שחקירת הענין כראיית המעשה כשהעיד על חתימת ידו נתקיים חצי העדות על פיו וכשמצטרף עם האחר להעיד על חתימת האחר נתקיים עוד רביע העדות על ידו ונמצא נפיק כליה ממונא נכי ריבעא על ידו של זה ואנן חצי דבר לזה וחצי דבר לזה בעינן ואפילו אם היה אחד מן השוק בא להעיד גם כן על שלו שהם שנים על כל חתימה אין זה כלום שמאחר שהוא נאמן על שלו צירופו של אחר לא מעלה ולא מוריד והרי חתימת ידו מתקיימת על פיו לבד ואלו היינו אומרים על כתב ידן הן מעידין היה החי יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב ידו של חברו וכן מצטרף אותו אחר עמו להעיד על שלו שהרי אף הוא צריך לאחד שבשוק והוה ליה חצי דבר לזה וחצי דבר לזה וכבר ביארנו שהלכה כחכמים:15זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
