מאירי על כתובות ס״ח

1 אע"פ שביארנו שכל שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין ראוי מפני זה למשוך יד שלא ליתן לו מכל מקום כל שנודע לנו שהוא עני מעיקרו והוא מרבה בקבלת הצדקה עד שלקח מהם כלי כסף וכלי זהב הרי זה ודאי רמאי ולא היה צריך לכך אלא שהוא מחביא את עצמו ומהדיט את גופו כדי להתפרנס מן הצדקה ומשנודע לנו כן אין נזקקין לו ועל זו אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים שנאמר וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא ואף הם נענשין בכך והוא שאמרו המסמא את עינו כלומר שמראה עצמו כאלו עינו סמויה וכן בדרך זה המקפח את שוקו והמצבה את כריסו כדי להעיר לב ההמון עליו לפרנסו והוא אינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך ומכל מקום לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור הרי אמרו כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז:

2 עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אין מחייבין אותו למכור אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו ואפילו היו של כסף וזהב ודוקא בכלי אכילה ושתיה ומטה ומלבוש אבל שאר כלים כגון מגרדת שמתגרדין בה במרחץ או עלי ומכתשת וכיוצא באלו מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים ויש שואלין למה אמרו במעשה של ר' חנינא לא צריך וכן שהחזיקוהו ברמאי על שם ששמעו במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב והרי הוא יכול לקבל מן היחידים איפשר שמן הקופה היה שר' חנינא היה גבאי כדאיתא בשקלים או שמא נודע בו שמעיקרו היה עני וקבצם בקבלת צדקה ויש מפרשים טלי כסף מפות של פשתן לבנות וטלי זהב מפות של משי צבועות ויש מפרשין כאן קודם שיבא לידי גבוי כלומר שאינו הולך אצל גבאי אלא שנוטל מעצמו לקט שכחה ופיאה ואין מוחין בידו לומר מכור כליך ואחר כך תטול אבל כל שתובע מן הגבאי אין נותן לו עד שימכור וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר ואין נראה לי וכבר ביארנו דינין אחרים שבמצות הצדקה בארכה בראשון של בתרא ט' א':

3 המשנה הרביעית והוא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מאה או חמשין זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ר' יהודה אומר אם השיא הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שניתן לראשונה וחכמים אומרים פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה אמר הר"ם פי' ירצה באמרו אם יש בכיס כיס של צדקה והלכה כר' יהודה אשר דעתו שיקישו לפי מה שידעו מכונת האב ורצונו ואם לא יהיה אצלנו הוראה במה שנקח ראיה על כונת האב תנתן לה עשור כל הנכסים ובתנאי מן הקרקעות וממחובר לקרקעות אולם ממטלטלין אין להם עשור נכסים ובזה הדבר אשר אנחנו מדברים והיה באמדן או בעשור והוא אשר יקרא פרנסה דינים חלוקים וזה שהבת כאשר היתה ניזונת מנכסי אביה עוד השיאוה הנה היא תוציא אחר נשואין מה שיתחייב לה מן הפרנסה ואע"פ שהיא לא תחלוק על אחיה בעת הנשואין ולא בקשה אותם ואם לא תהיה נזונת מנכסי יתומים עוד נישאת והיא קטנה ולא עשתה מחאה לאחיה מלבקש הפרנסה הנה לא נאמר כבר מחלה ולא תוכל להוציא מהאחים אחר הנשואין כלם להיותה קטנה ואם לא נשאת עד שבגרה ופסקו מזונותיה ולא בקשה הפרנסה הנה כבר מחלה ואם היו נותנין אליה המזונות הנה לא מחלה להם הפרנסה וכאשר בגרה אשר אין לה מזונות כמו שביארנו בפרק רביעי עוד נשאת הנה תצטרך למחות ואם לא מיחה והיתה ניזונת מהם הנה אבדה הפרנסה ולא תוכל להוציאה אחר הנשואין:

4 אמר המאירי יתומה שהשיאתה אמה ואחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז והיא ראויה ליתר מהם לפי ערך אביה ר"ל ערך נכסיו יכולה היא לכשתגדל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה ולפי מה שהתבאר בתוספתא הוא לפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות שאע"פ שלדעתה נשאת אינו כלום ואין מחילתה מחילה הואיל וקטנה היתה בשעת נשואין ולא היתה בה מחאה ואין צריך לומר אם נשאת שלא מדעתה וכן אפילו מחל הבעל שאין מחילת הבעל מפקעת זכותה ר' יהודה אומר אם השיא וכו' בא לחלוק על מה שקבע תנא קמא את דעתו בראוי לינתן לה שהוא כפי מה שאותן שכנגדה מתפרנסות ובא להודיע שלפרנסה ר"ל נדוניא שמין באב כלומר שחייבין ליתן לה נדוניא כפי מה שאומדין באביה אם היה נדיב וחושש לכבודו להרבות בנדוניית בתו אם לאו הן לפחות מעשור נכסים הן להוסיף עליו ולהוציא מדעת האומרים שלא הלכו אחר אומדנא אלא לגרוע מעשור נכסים אבל להוסיף לא כמו שהביאו דעתם גדולי הפוסקים בהלכותיהם בשם קצת גאונים כמו שיתבאר למטה אלא בין להוסיף בין לגרוע ומעתה אם השיא בת אחת בחייו ינתן לשניה אחר מותו כמו שנתן הוא לראשונה ויתבאר בגמרא שאף אם לא השיא אנו אומדין מכל מקום את דעתו כפי מה שנראה לנו מענינו ומכל מקום כל שאין לנו אומד בו כגון שלא היה רגיל אצלנו כדי לעמוד על סוף דעתו יתבאר בגמרא שהיא נוטלת עישור נכסי וכן מודה ר' יהודה בהשיאוה אמה או אחיה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז שיכולה לכשתגדיל להוציא מידה מה שראוי לינתן לה לפי אומד שאנו אומדין באב ואם אין לנו אומד בו מוציאה מהם עשור נכסי וחכמים אומרים שפעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני ופירשו בגמרא לא עני ממש ולא עשיר ממש שאף ר' יהודה מודה שאם כשהשיא את הראשונה היה עשיר והעני אינו כופה את היתומים ליתן לה כמה שנתן לה אביה לראשונה ואין אומדנא אלא כפי מה שאנו אומדין באב מה היה עושה בנכסים כאלו ולא אמר ליתן לשניה כראשונה אלא כשהנכסים שוין אלא שחכמים סוברים שאין הולכין אחר נשואי הראשונה שפעמים שאדם עני בדעת ר"ל כילי וקמצן ואינו מוצא בדעתו ליתן אלא נדונית עני ואחר כך נעשה עשיר ר"ל נדיב וותרן ורואה בדעתו ליתן נדונית עשיר הילכך אין משערין בראשונה אלא כל שאין לנו אומד שמין את הנכסים ונותנים לה כפי מה שכנגדן מתפרנסות:

5 זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה בכל מה שיש לנו אומד בו הא בכל שאין לנו אומד בו נוטלת עשור נכסי כמו שהוזכר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 כבר ביארנו שהבנות ניזונות מנכסי האב אחר מותו עד שיתארסו או עד שיתבגרו הן במזונות ר"ל אכילה ושתיה הן בפרנסתה ר"ל מלבושים ובדבר זה אין אומרין אלו היה אביה קיים כך וכך היה עושה להן אלא שמין את הנכסים ונותנין להם כפי הראוי:

7 בת הנזונת מן האחים ר"ל שמת אביה ונזונת מן האחין שביארנו שכל שלא היה אומד בדעת האב נוטלת עישור נכסים אם היו לו כמה בנות כיצד יעשו ואלו כל אחת נוטלת עשור נכסים אם יש לו עשר בנות ובן נמצא שאין לבן כלום אלא ראשונה כשבאה לינשא נוטלת עשור נכסים ושניה כשתבא לינשא תטול עשור מה ששיירה ראשונה או ממה שימצא בשעת נשואיה אם השביחו הנכסים או הכסיפו וכן כלם כל אחת במה שימצא שם בשעת נשואיה ואם באו כלן לינשא כאחת נוטלות עשוריהן זו אחר זו כל אחת במה ששיירה הראשונה ואחר כך חוזרות וחולקות כל העשורין בשוה:

8 כבר התחלנו לבאר בעשור זה שגאוני הראשונים כתבו שיש אומרין שלא נאמר שמין באב אלא לפחות מעשור נכסים וכמו שמצינו בר' שפיחת לה ונתן לה אחד משנים עשר אבל להוסיף לא והוא שאמרו בפרק נערה נ"ב ב' עד כמה עישור נכסי אלמא במקום אומד אב אינה עולה יותר וכן ראיה להם ממה שאמרו בפרק הניזקין נ"א א' והא פרנסה מיקץ קיצא מיכתב לא כתיבא ואמרו מוציאין ואם הכל הולך אחר שומת אב אין כאן קיצבה אלא שיש לה קיצבה למעלה שלא להוסיף על העשור בשום פנים ומכל מקום אין בכל אלו ראיה שסתמן במי שאין לנו אומד בו שהוא קצוב למעשר הא כל שיש בו אומד אף להוסיף כן והוא שקראוהו בפרק נערה נ' ב' עלוייא דאב ואם לפחות ולא להוסיף אין כאן עלוייא דאב:

9 בגרה הבת ולא נשאת או נשאת ולא בגרה אלא שמכל מקום נערה היא אם ניזונת מן האחין לא איבדה פרנסתה והרי היא נוטלתה כל זמן שתרצה אע"פ שלא מיחת מפני שלא נמנעה מלמחות אלא מחמת בשת אחר שהיא נזונת מהם ואם אינה ניזונת מהם צריכה למחות ר"ל בבית דין שאינה מוחלת וכל שלא מיחת איבדה פרנסתה ואם לא בגרה ולא נשאת אע"פ שאינה נזונת מהם אינה צריכה למחות ותובעת פרנסתה כל זמן שתרצה ואם בגרה ונשאת אע"פ שניזונת מהם בנדבתם צריכה למחות ואם לא מיחת איבדה פרנסתה:

10 דין זה שכתבנו בנשאת ולא בגרה כבר כתבנו בה שמכל מקום נערה היא שהקטנה אינה בת מחאה ולא איבדה פרנסתה ומכל מקום כשתגדיל ולא תמחה איבדה וכל נישואין שכתבנו כאן בפרנסה פירושו בנשואין גמורין שמחמת אירוסין לא איבדה שמא תמחה בשעת נישואין הא לענין מזונות הבת אירוסין כנשואין כמו שביארנו בפרק נערה:

11 הבת אצל עישור זה הרי היא בעלת חוב גמורה וכל שמכרו האחין טורפת מן הלקוחות ומכל מקום מזונות הבת אין מוציאין אותם מן המשועבדים אע"פ שהאחים שעבדום והוא שאמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ומכל מקום עשור זה אינו נגבה אלא מן הקרקעות בפירוש אמרו נ"א א' ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה בין לכתבה ובתקנת הגאונים לגבות כתבה מן המטלטלין ואחר שכן ואף במזונות כן שתנאי כתבה ככתבה אבל פרנסה הואיל ואינו בתנאי כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע אף לאחר התקנה אלא במקום שכל עסקיהם במעות וסחורות ואסמכתייהו עליהו כמו שהתבאר ויש צדדין שהפרנסה נגבית מן המטלטלין לדעת קצת וכבר ביארנוה בפרק נערה בסוגיית המשנה הששית:

12 מאחר שביארנו שמזון הבת אינו נגבה מן המטלטלין אלא בתקנת הגאונים כתבו גדולי הפוסקים שבמטלטלין מיהא אין אומרין בנות נזונות ובנים ישאלו על הפתחים די להם אם הם שוות לבנים ויזונו אלו ואלו וכשיכלה הממון ישאלו אלו ואלו וכן מזון האלמנה קודם לעשור נכסי של בת על הדרך שמזון האלמנה קודם למזון הבת וכן כתבת אלמנה קודמת לעשור נכסי של בת שזו בעלת חוב של אב וזו בעלת חוב של אחים ומה שאמרו בתלמוד המערב בפרק מי שהיה נשאוי פרנסה קודמת פירושה בכתבת בנין דכרין ואע"פ שאין דין קדימה במטלטלין כל דתקון גאונים כעין דינא תקון:

13 האומר בשעת מותו לא יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו שתנאי כתבה הוא וכל שצוה בשעת מותו לעקור אחד מתנאי כתבה כגון זו או אל תזון אלמנתו או אל יירשו בניו כתבת אמם אין שומעין לו אבל אם צוה שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה חוב עליו בתנאי כתבה שאלו רצה להשיאה בחייה בלא כלום רשאי אלא חוב הוא על היתומים וכל שלא צוה שצוה האב שלא לפרנסה הופקע חייובם וקצת גאונים גורסים בהפך שבלא יזונו שומעין שמאחר שהאב בחייו אינו חייב במזונות בתו אף במותו יכול להפקיעו אבל פרנסה חוב הוא עליו ואין הדברים נראין כלל: