מאירי על כתובות מ״ט

1 כבר ידעת שהאב מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו ואלמנה וגרושה נדריה קיימין שמשנשאת אין לאביה רשות בה שנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה מסרה האב לבעל או לשלוחיו אם הלך האב או שלוחיו עמה עדין היא נקראת ארוסה ואביה ובעלה מפירין ואם מסרה האב או שלוחיו לבעל או לשלוחיו הואיל ויצאת מרשות אב אין לו בנדריה הפרה כלל ואף הבעל אין יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כמו שיתבאר במקומו:

2 המשנה הששית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן אמר הר"ם פי' כרם שם הקבוץ אשר התקבצו החכמים ביבנה בזה העת שנאמר כרם חמר ענו לה והלכה כר' אלעזר בן עזריה אבל בכאן יש משפטים ודינים אספרם לך וזה שהאיש חייב הוא לזון את בניו עד סוף ו' שנים ירצה או לא ירצה ויוכרח על זה בין שיהיה עשיר או עני וכאשר עברו הבנים זה הזמן ולא ירצה האב לזונם הנה ראוי לדיין שיכריחהו בדברים ויביישהו על זה בפני אנשים וידבר אליו בזה הענין ואם לא יתרצה ולא ייטב בעיניו לזונם בשום פנים הנה יעיין הדיין בענינו ואם היה לו ממון יכריחהו ויוציא ממנו הוצאתם לפי שעור ממונו לא בשהוא חייב לזון אותם אחר שעבר ו' שנים אבל שחיוב עליו לעשות צדקה כפי מסת ידו וכאשר לקחנו ממנו זאת הצדקה נזון בה בניו ובנותיו לפי שהם בני צדקה והם יותר ראויים בזה באמרו ית' לאחיך לענייך ומהידוע שהדיין שיכריח האנשים לעשות צדקה לפי שהוא מכלל מצות עשה אשר ראוי שנכה האדם עד שיעשה זאת המצוה אשר ראוי לעשותה בזה העת או ימות וזה שרש בכל מצות עשה ואין הפרש בין זכרים לנקבות בהזנה:

3 אמר המאירי האב חייב במזונות בתו ר"ל שאע"פ שאחד מתנאי הכתבה להיות בנותיו נזונות מנכסיו אחר מותו לא היתה תקנה זו אלא לאחר מותו אבל בחייו אינו חייב בכך ואין אשתו יכולה לכופו לזון את בנותיו זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה כלומר שדרשה והראה בה פנים הבנים יירשו והבנות יזונו כלומר שתי תקנות תקנו חכמים בתנאי כתבה אחת שהבנים ירשו ר"ל כתבת אמם וזו היא תקנת כתבת בנין דכרין והשנית שהבנות יזונו ומה תקנת ירושת הבנים דוקא לאחר מיתה אף תקנת מזון הבנות דוקא לאחר מיתה אבל בחייו אינו חייב בכך וכן הלכה ואף הבנים בכלל זה ר"ל שאינו חייב לזונם אלא שמכל מקום יתבאר בגמרא שאע"פ שאין כאן חובה ואין כופין אותו בכך מכל מקום מצוה עליו לזונם אף בבנות וכל שכן בבנים שעוסקים בתורה ואם אינו רוצה לזונם מפייסין אותו כמו שאמרו כי הוו אתו לקמיה דר' יוחנן אמר ליה ניחא לך דליתזנן בנך ובנתך בצדקה ואם לא נתרצה בפיוס מכלימין אותו ברבים וכמו שאמרו כי הוו אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוו אתו לקמיה דרב חסדא הוא אמר כפו אסיתא בציבורא וליקום איניש עליה כלומר כדי שיעמוד במקום גבוה ויהא קולו נשמע ולימא הכי עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני וכן גוערין אותו בכיוצא בדברים אלו אבל מכל מקום אין כופין אותו ומכל מקום דוקא כשאינו עשיר ואינו מספיק לזונם בהרוחה אבל אם הוא אמיד ומספיק בכך דרך הרוחה כופין אותו לא מתורת חיוב מזון בניו ובנותיו אלא מתורת צדקה שהרי אף על אחר כופין אותו לפי מה שיראו הדיינין וכמו שאמרו רבא כפא ליה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אע"פ שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו ופירשו בפרק אע"פ ס"ה ב' ששיעור קטני קטנים הוא עד בן שש וכן אמרו שם אם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה אלמא שכל שבקטני קטנים מיהא כופין אותו ובתלמוד המערב שאלו אם בני בנים הם כבנים אם לאו ואמרו על זה נמנו באושא המקפיד זקנו ר"ל שהכעיסו והכהו הזקן נותן לו דמי בשתו כלומר שאינו כבנו לענין זה ויראה שבכל התנאים כן ולפי דרכך למדת על מה שאמרו באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים שאין הלכה כן:

4 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 זה שביארנו שכופין על הצדקה יש שואלין בה ממה שאמרו במסכת חולין בפרק כל הבשר ק"י ב' כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה והרי זו מתן שכרה בצדה דכתוב למען יברכך וכו' עד שפירשו בה רבים שלא אמרו כופין אלא כפייה בדברים אבל לא שיהיו בית דין יורדין לנכסיו שאף נודר שאמרו עליו שלשה רגלים עובר הוא בבל תאחר אבל אין כופין אותו ומה שאמרו ב"ב ח' ב' ממשכנין על הצדקה פירושו כשפסקוה על עצמם ויש מפרשין כופין לגמרי בהכאה או בירידה לנכסיו ולא אמרו כל מצוה שמתן שכרה וכו' אלא במצות עשה אבל זו מצות לא תעשה היא דכתיב לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ וכו' וכן יש מפרשין אין בית דין מוזהרין עליה שאין נענשין אבל מוזהרין הם לכופו וכן נראה בתלמוד המערב ומכל מקום אף לדעת זה דוקא בישנו כאן אבל אם אינו כאן אין יורדין לנכסיו כדתני לעיל מי שהלך למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר ופירשו בה מאי דבר אחר צדקה:

6 כבר ביארנו שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מיתת בעלה כל ימי אלמנותה אפילו מת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת היורשת שנתרוקנו הנכסים ביד הבעל לזכיית הפירות והרי הוא כלוקח וכמו שאמרו ב"ב קל"ט ב' בעל בנכסי אשתו לוקח הוי והרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אעפ"כ האלמנה נזונת מנכסיו ולא עשאוהו כלוקח לענין זה אלא כיורש ואפילו מתה הבת ואורעו כל הנכסים ליד הבעל לגמרי ומכל מקום מי שכתב כל נכסיו לבניו בחייו במתנת בריא אין אשתו נזונת מנכסיו אף בחייו וכל שכן לאחר מיתה לא אלמנתו ולא בנותיו שהרי אין מזון האשה והבנות נגבה מן המשועבדים ולא עוד אלא אף הוא בעצמו בחייו אינו נזון מהן מן הדין אלא אם כן כופין אותו מתורת צדקה על הדרך שביארנו ולפי דרכך למדת במה שאמרו באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם שאין הלכה כן ואין צריך לומר שאם נתן נכסיו לאחר שאין הוא ואשתו נזונין מהם מכח דין אומדנא דמוכח ר"ל שלא נתכוון ליתן לשאול הוא על הפתחים אלא מתנתו מתנה לגמרי והופקעו מזונותיו: