מאירי על כתובות פ״א

1 שומרת יבם שמתה יורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והם יורשים כתבתה כך תקנו חכמים שתהא קבורתה תחת כתובתה וכל היורש כתבתה יהא חייב בקבורתה:

2 אלמנה נזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין כמו שהתבאר נ"ב ב' בתנאי ואת תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסאי ומעשה ידיה שלהם שהרי אף בחיי הבעל מעשי ידיה תחת מזונות הם ואין היורשים חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ואינה אמן של יתומים אלא היורשים כתבתה הן אחיה הן בנים שיש לה מבעל חייבין בקבורתה ומה שאמרו יורשיה יורשי כתבתה רומז למה שכתבנו שאם יש לה שני יורשין כגון שומרת יבם אותם שיהיו יורשי כתבתה חייבים בקבורתה כמו שביארנו:

3 ומכל מקום לענין ביאור סוגיא מיהא צריך שנעירך בענינה דרך קצרה והוא שזה שהוצרכו לשאול בסוגיא זו מי קוברה אע"פ שאמרו מ"ז ב' קבורתה תחת כתבה מפני שיש לדון שאמרוה כן מפני שהכתבה מצויה בכלם אבל הוא הדין שהקבורה תחת כל ירושותיה היא והעלו בה שתחת כתבתה דוקא היא והקשה לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר כלומר שהבעל חייב בקבורתה מפני שהוא יורשה אבל זו איני יורש שלה שהרי נכסים שלה יורשי אביה יורשים אותה ומה אני יורש את אחי אני יורש שהיה מוחזק בכך ולא היא ותירץ לו אם הוא יורש את אחיו הרי הוא משועבד לפרוע מה שהוא חייב בו ואם אינו קובר ר"ל שאינו רוצה להשתעבד בחובותיו של אחיו יפקיע עצמו מן הירשה ויתן כתבה וחזר והקשה הכי קאמינא אח אני יורש ואיני יורש שלה עד שאתחייב בקבורתה שאיני יורש אלא של אחי ואם מצד שכל שאני יורש של אחי אני חייב לפרוע מה שהוא משועבד בו אף הוא לא נשתעבד בקבורתה מעולם שהרי מת קודם לה ואם מפני שהכתבה משעבדתו בכך והרי היתה לה כתבה עליו הרי אין כתבה ניתנת לגבות מחיים לא מבעל ולא מיבם והרי אין שעבוד כתבה מכריחני לקברה אחר שאיני יורש שלה ותירץ מאן שמעת ליה מדרש כתבה ר"ל לכשתנשאי לאחר וכו' כלומר כל שאינה יכולה לינשא מחמת זיקה אינה יכולה לתבוע כתבתה עד שנדקדק ממנה לא ניתנה כתבה לגבות מחיים ומאן הוא דאית ליה האי מדרשא לגמרי עד שילמוד ממנה לכל דבר שכל שאין הכתבה ניתנת לגבות אין לה שום זכות הבא מצד הכתבה אע"פ שהגיע זמנו של אותו זכות בית שמאי שאמרו במסכת יבמות קט"ז ב' באשה שאמרה מת בעלה שתנשא ותטול כתבתה והיו בית הלל אומרין תנשא ולא תטול אמרו להם בית שמאי מספר כתבתה נלמוד לכשתנשאי וכו' והרי הותרה לינשא ואע"פ שהודו להם בית הלל לא הודו אלא לגופה של אותה משנה מטעם אם התרתם את הערוה החמורה לא תתירו ממון הקל וכו' וכן בגוף הענין לומר שכל שלא פקעה זיקה אינה גובה כתבתה וכל שפקעה גובה הא לענין שכל שלא באה לידי גיבוי יבטל כל זכות הבא לה מחמת הכתבה אף לכשיגיע זמן של אותו זכות לאו אלא שבית שמאי הוא שסוברים כן ולדידהו הא סבירא להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמו שתראה בהדיא במתו בעליהן שנוטלות כתבה לדעת בית שמאי שכל העומד לגבות כגבוי דמי לענין שנעמידהו בחזקתו והילכך הרי היא כאלו היא הוחזקה בכתבתה תכף שמת בעלה ונמצא יבם יורש שלה וחזר והקשה והאמר לכשתנשאי לאחר בעינן כלומר שאף זה אינו עומד לגבות שהרי בחיי הבעל אינו עומד לגבות ואף כשמת היבם במקומו ותירץ לו דכאחר דמי וכשמת הבעל היה השטר עומד לגבות ואע"פ שבראשון של קדושין י"ג ב' אמרו יבם לאו כאחר דמי פירושו לא איקרי אחר כל כך עד שנפרש ואיש אחר יקחנה דוקא יבם אבל מכל מקום בכלל אחר הוא ומכל מקום לבית הלל אין אנו צריכים לכך שאע"פ שהם סוברים לא ניתנה כתבה לגבות מחיים וכן שהודו במדרש כתבה מכל מקום כל שיעבוד הבא מחמת הכתבה והגיע זכותו ליגבות הרי היא זוכה בו אע"פ שלא זכת' בכתבתה על הדרך שביארנו אע"פ ששטר העומד לגבות אינו כגבוי שהרי בסוטה שמת בעלה עד שלא שתתה אעפ"י שאינה שותה אינה נוטלת כתבה שהרי הואיל וקנא לה ונסתרה ספק זונה היא ואין ספק מוציא מידי ודאי וחזר ושאל לבית שמאי ומי ניתנה כתבה לגבות מחיים כלומר שיהא השטר קרוי עתיד לגבות מצד מיתת הבעל אחר שהיבם במקומו והא תניא הרוצה למכור וכו' ואי סלקא דעתך ניתנה כתבה וכו' עד שנאמר שמשמת בעל נעשית היא כאלו גובת כתובתה ודאי אף אתה אומר ניתנה כתובתה לגבות מחיים לתועלת היבם והילכך נייחד לה שיעור כתבה ושארא ליזבון שהרי ראוי לומר שיכלה שיעבודה מכל מה שיש שם יתר על כדי שיעור כתבה ותירץ לו ולטעמיך לותביה ממתניתין לא יאמר לה וכו' אלא עצה טובה קא משמע לן ולכתחלה וכמו שאמרו לא יאמר וכו' לאשתו ובאשתו מיהא כלהו מודו דאי בעי לזבוני מזבין אלא עצה טובה קמ"ל שאף באשתו לא ייחד לה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא מכל מקום בדיעבד אם ייחד לה ומכר מכר ואף ביבמה כן אלא דר' אבא מיהא קשיא דמדקאמר כיצד יעשה ולא אמר שימכור ובדיעבד מיהא מכר אלמא אף בדיעבד לא מכר וכמו שיתבאר מה שאין כן באשתו ומטעם דיבמה לא כתב לה דאקנה ולא סמכה דעתה ואם תאמר ניתנה וכו' אף ביבמה היה לנו לומר כן ותירצה דביבמה נמי האי שלא אמר ימכור שאם מכר מכר משום איבה הוא הא אם מכר מכר ומכל מקום הלכה שאף בדיעבד לא מכר דהואיל ולא כתב לה דאקנה סברה דילמא לישתדוף ומתוך כך אפילו מכר אינו מכר אבל באשתו אינה אלא עצה טובה ולקמן צ"ה ב' מפרש דאשתו נמי משום איבה דבאיהו נמי סברה דילמא לישתדוף אלא שמכל מקום באשתו אם מכר מכר הואיל ומכל מקום כתב לה דאקנה:

4 למדת לענין פסק הלכה שהיבם אינו יכול למכור בנכסי אחיו מפני שכלם משועבדים לכתבתה ולא סוף דבר קודם שכנסה אלא אף לאחר שכנסה הואיל וכתבתה מכל מקום על נכסי בעלה הראשון ואפילו יחד לה כתבתה ואם מכר לא עשה כלום והיא מבטלת המקח לשעתו אע"פ שאינה באה עדין לידי גבוי כך תקנו לה חכמים הואיל ואין מה שהוא קונה לאחר מכן משתעבד לה והרי אלו נשדף מה שייחד לה ומכר השאר אין לה במה לסמוך שלא אמרו אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אלא בשלא נשארו לה נכסים מראשון ואפילו לא היתה כתבתה אלא מנה והניח האח נכסים במאה מנה אין היבם מוכר כלום ואם מכר מכרו בטל ואם כן הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא אין לו תקנה אלא אם מכר יפייס את אשתו שלא תערער ויהא הלוקח נשען על פיוסו ואם ישראל יגרש ויחזור ויכתוב לה כתבה על נכסיו והוה לה כאשה דעלמא שהרי הוא יכתוב לה דאקנה:

5 ואע"פ שלכתחלה לא ימכור על ידי ייחוד ומשום עצה טובה אם מכר מכל מקום מכר הואיל ונשאר בכדי שיעור כתבה ואף בלא נשאר מכרו מכר עד שתבא לידי גבוי כמו שביארנו במשנה חוץ משלש שדות שמקחו בטל אף מחיים שדה שהכניסה לו שומא בכתובתה ושדה שייחד לה בכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה:

6 אפילו היו שם הרבה יבמים ורצה אחד מהן לפסלה לזה שהיא ראויה לו עד שנתרצה זה להקנותו חלקו בנכסי האח וקנו ממנו על כך או אפילו חלק לו מעכשו אינו כלום ולכשיכנוס חוזר בהקנאתו ובין שייבם ואחר כך חלק לאחיו או מכר בין שחלק או מכר תחלה ואחר כך ייבם אינו כלום:

7 ולענין ביאור מיהא זה שאמרו נכסי פליגנא לך וקנו מידו צריך לשאול שהרי לא זכה בהם היבם עדין ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי כך הוא אלא שהיבם לא היה לו מערער בכך אלא שאחר שכנסה שאל אם יוכל לחלוק לו והשיבוהו שאינו יכול ומה שאמרו למטה מסתפינא דעבדת לי כפומבדיתאה היו סבורים עליו שברמאות היה עושה כן ואמר ליה פלוג מהשתא כלומר שיחזיק מעכשו ויגמר הקנין לכשיכנוס ואף בזו לא הועיל:

8 היבמה אינה נקנית ליבם בקדושין ולא נתרת ממנו בגט כמו שביארנו בראשון של קדושין ומכל מקום כל שאחד מן האחים נתן לה קדושין פסלה לשאר אחים וכן כל שנתן לה גט נפסלה היא וצרותיה על עצמו ועל אחיו ונכסי המת חוזרין לאחים בשוה אחר שאין כאן יבום כמו שיתבאר במקומו:

9 הרי שהלוה מנה לאחיו ומת המלוה ונפלה אשתו ליבום לפני אותו שלוה זכה באותו מנה ואינו בכלל שאר הנכסים שלא יהא רשאי למכרן שהרי מטלטלין לא מישתעבדי לכתבה ומכל מקום בזמן הזה שתקנו הגאונים להיות האשה גובה כתבתה מן המטלטלין וכל שכן למי שהתנה בכך אינו יכול לומר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ושמא תאמר יאמר לה לאו בעל דברים דידי את שאף ר' מאיר לא אמרה אלא במטלטלי שהן בעין ביד יורשי הבעל הרי מכל מקום היה הוא משועבד לה מדר' נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה ועל הדרך שביארנוה ברביעי של קמא מ' ב' ושמא תאמר והלא בסוגיא זו אמרו זו אינה משנה ומשום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה אלא הסובר שמטלטלין משתעבדין לכתבה דוקא במטלטלי שהם בעין והסובר שמוציאין מזה לזה אינו סובר כן אלא בבעל חוב אבל לא בכתבה וכו' ומי עדיפא תקנת גאונים מדר' מאיר גופה באמת כך ראיתי ששאלוה גדולי עולם עד שתירצו שמתקנת הגאונים מטלטלי כמקרקעי וכמו שביארנו ס"ז א' בגמלים של ערביא ולדעתי עיקר קושיא ליתה שלא אמרו אלא לא אשכחן תנא וכו' אלא או כר' מאיר או כר' נתן ואנו כבר פסקנו כר' נתן מעיקר הדין וכר' מאיר מן התקנה וחזרה לה כתבה מן התקנה כבעל חוב לכללו של דברי ר' נתן וזהו הטעם שגדולי הפוסקים הביאוה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאף לתקנת הגאונים אין כופין אותו לפרוע ומטעם שאין תקנת הגאונים עדיפא מדר' מאיר ועוד כתבו בה טעם אחר דמלוה ראויה היא ואין אשה נוטלת בראוי כבמוחזק ומדבריהם למדנו דוקא אשה הא בעל חוב נוטל וכסתם משנה של בכורות נ"ב א' שאמרה האשה בכתובתה והבנות במזונותיה והיבם אין נוטלין בראוי ולא הוזכר שם בעל חוב ומכל מקום בפירושי רב חננאל כתבוה אף בבעל חוב ובבתרא פרק מת קנ"ז א' אמרו נפל הבית עליו ועל אביו זה אומר הבן מת ראשון למדנו שאין בעל חוב גובה מנכסים שנפלו לאחר מיתת לוה מפני שהוא ראוי ובבריתא של בכורות הבכור והיבם והיורש את אשתו ונזק וחצי נזק וכפל וארבעה וחמשה אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל אלמא אף מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין אין נוטלין בראוי ובתלמוד המערב שבפרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלי כרמו פרט לראוי וכן בפרק אע"פ נ"ה א' אמרו נפקא מינה לשבח ולא אמרו לראוי שאף בעל חוב אינו נוטל בו ומה שלא הוזכר בבכורות מפני שעיקרה לשבח נשנית כלומר שאין נוטלין בשבח ובעל חוב נוטל את השבח והרי למדנו שבעל חוב אינו נוטל בראוי ואעפ"כ נוטל במלוה כדאמרינן צ"ב א' יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה שאין המלוה נקראת ראוי לגבי בעל חוב מדר' נתן אלא שבגבו מעות אין לו שאף אם היו בידו אינו גובה מהן מיורשין ולתקנת הגאונים אף בגבו מעות כן וכל שכן בהתנה ואחר שכן אף אשה בדין זה שכל שהוא משועבד מוחזק הוא ושמא תאמר והרי מכל מקום שיעבוד תורה הוא שראוי לומר בו כן ומועיל מיהא להתנה אבל שיעבוד מטלטלין מדרבנן הוא ושיעבוד חכמים לא משוי מוחזק וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ה ב' גבו קרקע יש לו דשיעבודא דאוריתא אלא שיעבודא דרבנן לא משוי מוחזק וכל שכן תקנת הגאונים פירשוה שלא נאמרה שם אלא לרבה אליבא דבני מערבא שאין דנין אותו בגבוי אבל לדעת ר' נתן מוחזק הוא ואף כתבה גובה מן המלוה:

10 חכמי הדורות ראיתי ששאלו מה היבם צריך לומר הואיל ואני יורש החזקתי והרי יורש מוחל אף במוכר והוא הדין למשועבד כדרך שנאמרה בפרק החובל פ"ט א' בענין העבד והאשה פגיעתן רעה ובראשון של מציעא כ' א' בענין מצא שובר שבזמן שהאשה מודה יחזיר ואם כן יאמר היבם זה החוב שנשתעבדתי לך כשם שהיה אחי יכול למוחלה כך הם שאני יורש מוחלו לעצמי ובטל החוב מעיקרו עד שתירצוה בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבוהו בית דין לשלם מדינא דגרמי ומכל מקום עיקר הדברים מה שאף הם חזרו ואמרו שאין היורש מוחל לעצמו מה שנשתעבדו בו נכסיו ולמדנו מכאן שהאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה היורשה היורש נכסי אביו יכול למחול לעצמו ובפרק הכותב פ"ו א' יתבאר לנו לשיטתנו בגרושה שיכולה למחול: