1יראה לי עוד מסוגיא זו שתפישת בעל חוב או אלמנה במטלטלין בזמן שהיא מועלת אינה צריכה קנין גמור כדרכי הקניות שבמקח וממכר ר"ל הגבהה במה שהיא ראויה או משיכה במה שהיא ראויה או מסירה במה שהיא ראויה שהרי ספינה שאין דעת אחרת מקנה אותה שיקנה במסירה צריך הוא בה למשיכה ומשיכה אינה קונה ברשות הרבים והם היו מחזרים לזכות עצמם במה שהיו אומרים מחריפתא דנהרא תפישנא לה שהוא רשות הרבים אלמא כל שהוא מוחזק בה מכל מקום תפישה היא ומכל מקום כל ששניהם תופשין הולכין אחר אותו שתפישתו ברורה יותר ובספינה כל שהאחד מוליכה בים במשוטות כדרך המלחים והאחר מושכה משפת הים בחבל יראה שהמוליכה בים קנאה:2הוזכר כאן מעשה באחד שלוה מעות מחברו בשטר ושלחם לו על ידי שליח ואתי שליח פרעם למלוה ואחר הפירעון בקש ממנו השטר ואמר לו שאותו לוה חייב לו אותם המעות מצד אחר בלא שטר ואתה צריך בענין זה לידיעת שני דינין אחד דין המלוה עם הלוה אם יכול לומר כן ר"ל סיטראי נינהו ושיהא יכול לתבוע השטר מצד אחר אם לאו והשני אם תמצא לומר שהמלוה יהא יכול לומר כן אם זה השליח נקרא פושע כשפרע עד שיהא בטוח מהם בהחזרת השטר ויהא משלם ללוה ששלח על ידו אם לאו ולענין הדין הראשון ר"ל דין המלוה עם הלוה אם פרעו בפני עדים אין המלוה יכול לומר עוד סיטראי נינהו אבל אם פרעו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לטעון סיטראי נינהו ושמא תאמר והיאך אתה קורא דבר זה פירעון בלא עדים לגמרי והלא יש כאן מיהא עד אחד שהרי שליח נעשה עד מן הדין כמו שביארנו בשני של קדושין ואינו קרוי נוגע בדבר מצד שאם אינו מעיד שפרע יהא הלוה יכול לומר לו החזירם לי שהרי יכול הוא לומר החזרתי כמו שביארנו שם תדע שמתוך כך יש מפרשים מתוך שיכול לומר לא היו דברים ובשבועת התורה ר"ל שבועת עד אחד יכול לומר סיטראי נינהו ובשבועה ויש מפרשים בה מתוך שיכול לא היו דברים ובשבועה הואיל וטענת לא היו דברים מכחשת דברי העד כמו שכתבנו יכול לומר סיטראי נינהו אף בלא שבועה שהרי טענת סיטראי נינהו אינה מכחשת דברי העד ואינו נכון שהרי מכל מקום הרי הוא בדין נסכא דר' אבא הנזכר בשלישי של בתרא על הדרך שביארנו שם אלא שיש לומר במעשה זה שנאמן היה לומר לא היו דברים בלא שבועה הואיל והמשלח אינו טוען בבריא שפרע שהרי אבימי שהיה המשלח לא היה שם בשעת הפירעון ולי נראה שעד אחד של נסכא הוה ליה עד אחד של תורה שכל ששנים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה אבל עד אחד זה אינו בא להוציא ממון אלא להפקיע ממון מן התובע והוא שבועת עד אחד מעיד שהוא פרוע שאינה תורה ושמא לא נאמר בה מחויב שבועה שאין יכול לישבע משלם ומכל מקום עכשו שנתקנה שבועת היסת ואין השליח יכול לומר החזרתי אלא בשבועה אינו נעשה עד כלל שנוגע בעדות הוא ואפילו היו שנים אינו כלום כמו שביארנו בשני של קדושין נמצא שמעיקר התלמוד אם פרעו בעדים אין טענת סיטראי כלום ואם פרעו בעד אחד הוא מצטרף עמו ואם פרעו שלא בעדים אין עדותו של שליח מפקיע טענת סיטראי אם בשבועה לדעת קצת או שלא בשבועה לדעת קצת הא אחר תקנה אין עדות של שליח כלום לענין תביעת המלוה על השליח כל שהמלוה הזכיר לו שמלוה בשטר הוא היה לו ליתן לב שלא לפרוע עד שיבא השטר לידו או שיהא בטוח בהחזרתה ולא סוף דבר כשאמר לו המלוה שקול שטרא והב זוזי אלא אפילו אמר לו הב זוזי ושקול שטרא וכל שכיוצא בזה אומר לו לתקוני שדרתיך וכו' אבל כל שאמר לו סתם שיפרעם ולא הזכיר לו שם שטר אין כאן פשיעה שאף הוא אומר סבור הייתי שמלוה על פה היתה ומכל מקום אם אמר לו אל תפרעהו אלא בעדים הרי פשע ולמדת שכל שלא אמר לו כן בפירוש אינו זקוק ליתן לו בעדים וכמו שיתבאר מדין חנוני על פנקסו הנזכר במסכת שבועות מ"ד ב' שחנוני אומר נתתי ונשבע ונוטל ואע"פ שפרע לפועלים בלא עדים וכן ממה שאמרו בשני של קדושין מ"ג ב' השתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי שלוחים דיהבי ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה:3כבר ביארנו שתפישה לאחר מיתה אינה מועלת אלא אם כן מטענת מגו הוזכר כאן מעשה באלמנה שהפקיד בעלה אצלה כרך של שטרות ותבעוה היורשים והיא טוענת שמחיים תפשתם ר"ל שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל כתובתה ולא חלה עליהם רשות של יתומים ליקרא מטלטלי דיתמי ויש מפרשים בה שאבי היתומים הפקידם אצל אשה אחרת והיא טוענת שמחיים נתנה לה לעכבם בשביל חוב שהיה לה על אביהם והכל עולה לענין אחד ולענין הדין מיהא הוזכר בה שגמרו את הדין שאם יש לה עדים שנתבעה בהחזרת השטרות בחיי הבעל או המפקיד והיא מעכבתם הרי זו תפישה שמחיים ואין שם מטלטלי דיתמי חל עליהם ואם לאו הויא לה תפישה דלאחר מיתה שכל זמן שהיה מפקיד חי ברשותיה הוו קיימי כדין פקדון ומן הסתם אין אומרין שדעתה היה לעכבם מחיים ובמלוה מיהא נראה שנאמנת ואף בפקדון יש שואלים בה תהא נאמנת מגו דמציא אמרה לקוחות הם בידי על הדרך שביארנו למעלה ואפילו נראו בידה שאין כאן טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי תהא נאמנת בטענת מקח ותירצו גדולי הפוסקים שדין זה אינו אלא בשטרות שאין נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכל שטוענת לקוחות הן בידי ובתורת מקח באו לידי אומרין לה אחוי שטריך והוא שאמרו במסכת סנהדרין פרק בורר ל"א א' ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ונאמנת במתוך של טענת מקח אלמא שלדעת המצריך כתיבה אין כאן מתוך שטענת מקח הא שאר מטלטלין אפילו נראו בידה שאין עוד בהם טענת לא היו דברים ולא טענת החזרתי הואיל ויש בה טענת בתורת מקח באו לידי אף כשטוענת מחיים תפשתים נאמנת ודין זה של גדולי הפוסקים אתה צריך לפרשו בשאין כאן עדים שבתורת פקדון באו לידו אלא שנראו עכשו בידו והואיל ואין כאן עידי פקדון אע"פ שראייתם בידו מפקיע טענת לא היו דברים וטענת החזרתי אינו מפקיע טענת בתורת מקח באו לידי אלא אם כן באומן או בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עמו שביארנו בשלישי של בתרא או בשטרות מטענת אחוי שטריך שאם היו שם עדי פקדון וראה אף בשאר מטלטלין הרי בטל כל מיגו טענת לא היו דברים וטענת החזרתי מדין ראה וטענת תורת מקח מדין עדי פקדון שכל שנתברר שבפקדון בא לידו אינו נאמן עוד בטענת מקח ואפילו בטענת חזרתי ולקחתי מצד עצמה אלא אם כן מצד מגו שבאי זה צד ואם לא היו שם עדים ולא ראה אף בשטרות נאמנת מצד טענת לא היו דברים או החזרתי ואפילו היו שם עדי פקדון ואין שם ראה נאמנת אף בשטרות מטענת החזרתי אלא על כרחך באין שם עדים וראה שאין כאן אלא טענת תורת מקח ובמטלטלין נאמן כל שאינו אמן באמנותו או אחר בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש מפרשין את דבריהם ביש עדי פקדון ולא ראה ואע"פ שכיוצא בה במטלטלין נאמן בהחזרתי בשטרות מיהא אין מגו של החזרתי כלום שאם טוענת החזרתי שטר בידה מאי מהנו ואם כן לא היתה טענת המיגו מועלת לה כלום ויש מפרשין אותה מטעם זה אף בשאין עדים ולא ראה שאין בשטרות מתוך של לא היו דברים והחזרתי שאם כן הרי אינה יכולה להוציאם ומה יועילו לה בתפישתה ושמא תאמר שתלך ללווים ותעשה עמהם פשרה וקנוניא ותחזיר להם השטרות בדמים קלים אין חושדין את הלווים בכך וכן אין חוששין שתאמר להם בב"ד החזרתי ובינה לבינם תאמר להם שיתפשרו עמה שאין חוששין שתהא מעיזה כל כך ומכל מקום למדת שכל שיש שם מיגו אם מטענת לא היו דברים אם מטענת החזרתי אם מטענת תורת מקח במטלטלין אחרים נאמנת וגדולי המגיהים שבהלכותיהם נדחקו להם הדברים והשוו שטרות לשאר מטלטלין ופירשו שאף בשאר מטלטלין כל לגבי תפישה שניא תפישת פקדון הואיל וברשותה דמריה קאי ואין הדברים כלום ושמא תאמר ניהמנה מגו דמציא אמרה אגב קרקע אקנינהו ניהלאי שהרי כל הקנאת שטר אגב קרקע אינו צריך כתיבה ומסירה כמו שכתבנו בבתרא פרק ספינה מתוך כך יש מפרשים שהקנאת שטר אגב קרקע צריך כתיבה ולא הפקיע אגב זה מקניית השטר אלא מסירה הא כתיבה מיהא בעי וכן יש מפרשין שכל לגבות בו אף באגב צריך כתיבה ומסירה ואין צורך בכל אלו שאף אם היא טוענת באגב אקנינהו ניהלאי אומרין אחוי ארעא דאקנייך וכבר נרמזה סברא זו באחרון של בתרא קע"ג א' בענין שני יוסף בן שמעון ושמא תאמר להאמינה במתוך שיכולה לומר במתנת שכיב מרע נתנם לי שאין בו צורך לכתיבה ומסירה כמו שביארנו במקומו אפשר בשנתברר שלא צוה בשעת מיתה או שמא לטענה רחוקה כזו לא חששו ומיגו דאי בעיא קלתינהו נמי ליכא שאין מיגו אלא כשהוא בא לקיים את הטענה כמו שביארנו בבתרא:4תפישת שטרות שהזכרנו אינן כלום לענין גוביינת החובות ר"ל לגבות בהם שהרי אין אותיות נקנות במסירה ואם תטעון שנכתבו לה נאמר לה אחוי שטריך ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהלכות מלוה ולוה פרק י"ו ראובן שהוציא שטר שיש ללוי על שמעון וטען שלוי כתבו לו ומסרו לו ואבד שטרו או שהקנהו אגב קרקע גובה ומכל מקום לדעתנו לענין גובינא אינו כלום אלא לענין שהם משכון אצלה להיות היתומים צריכים לפדותם שאם תאמר לעשות בהם קנוניא לא נחשדו ישראל על כך כמו שביארנו וזהו שכתבו גדולי הפוסקים מחיים תפישנא להו בתורת משכון והיתומים יכולים לפדותם ולפרעה במעות או בקרקע ומכל מקום אם באו מעות של שטרות אלו לידה וטוענת שבחיי הבעל תפשתי תפישתה מועלת ועכשו שתקנו לגבות מן המטלטלין אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו שאף אם לא תפשה מן השטרות גובה מן החובות ושאר המטלטלין כמו שהתבאר:5כבר ביארנו בששי של שבועות שמי שהוא חשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפילו שבועת היסת אלא שאם היא שבועת התורה של טענת בריא כגון הודאת מקצתו ושל עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היא שבועת השומרים שהיא טענת ספק פוטרין אותו ואם היא שבועת המשנה אם הוא מן הנשבעין ונוטלין כגון שכיר ונגזל ודומיהם שכנגדו נשבע ונפטר ואם היא מן השבועות הבאות על הספק וליפטר כגון שתפין שרצה אחד מהם להשביע את חברו פוטרין אותו ושבועת היסת מיהא אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל הכל כמו שביארנו שם וכן ביארנו בשביעי של שבועות על חשד זה שאינו חשד עד שיבאו עדים ויעידו שעבר על שבועתו או עבר עבירה פלונית אבל אם הודה מפי עצמו אינו חשד וכל שכן שפסולי עדות אין עושין את האדם חשוד על פיהם ומכל מקום אם היה הדיין עצמו יודע שהוא חשוד רשאי להפכה לשכנגדו על סמך ידיעתו ולא עוד אלא אפילו העידה אשת הדיין לדיין שהוא חשוד על השבועה כל שהוא ברור בה שאין משקרת לו הופכה על פיה וכן בבנו ותלמידו ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו הא כל שאין ברור לו בכך אינו עושהו חשוד ע"פ עד אחד ואפילו היה העד גדול שבגדולים לא נאמר דבר זה אלא מדין קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו וקצת גאונים כתבו שכל שאדם רגיל להוציא שם שמים לבטלה נקרא חשוד:6היה אחד תובע לחבירו מנה בשטר ובא אחד והעיד שהוא פרוע אם אין הדיין סומך עליו על הדרך שביארנו מגבהו ואין דברי העד כלום אלא להשביעו וכמו שאמרו פ"ז א' עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ומכל מקום אם הדיין עצמו יודע שהוא פרוע או מעיד לו אחד שהוא סומך עליו מתורת קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו הרי זה מחמיץ את הדין על הדרך האמור כאן מרענא שטרא אפומיה כלומר שאינו קורע את השטר ולא מגבה בה כלל ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו שמגבה בה אלא דוקא בשבועה ושמא תאמר ואף בעד אחד שאינו סומך עליו כן כמו שביארנו איפשר לפרש בדבריהם שאין מגבין אלא בשבועה אף בשטר שיש בו נאמנות שכל זמן שלא יתברר בשני עדים שפרע יהא נאמן זה לומר לא נפרעתי מה שאין כן בעד אחד דעלמא ויראה לי כן ממה שאמר לו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר שאף רב פפא לא היה מכוין אלא להשביעו ושבועה והפך שבועה מדרגה אחת הם ואלו היה רב פפא בא להפקיע חובו לא היתה הפקעת חוב שוה להפוך שבועה עד שיהא הוא ראוי לומר לו לא יהא רב פפא כבת רב חסדא ומכל מקום עיקר קושיא אינה שלא אמרו עד אחד מעידה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד אחד כשר להעיד אבל הוא אמר שאף בעדות בנו כן הואיל וקים ליה בגויה אע"פ שלא היה ראוי להעיד לפני אביו והוא שאמר כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה וכן יש מפרשים מרענא שטרא אפומיה לענין שודא דדייני בשני שטרות היוצאין ביום אחד ליתנם לאותו שלא נפגם שטרו בעדות פירעון וכתבו גדולי הפוסקים בשם הגאונים שבדורות הללו אין סומכין על ענין קים לי בגויה כלל לשום דבר אפילו הפוך שבועה או חיוב שבועה ומכל מקום כל שאדם נאמן והגון מעיד בכך מחמצין את הדין כמה שאפשר עד שיראו אם יהו יכולין לבררו על אמתו ואם לאו יקוב הדין את ההר:7כל שנתחייב שבועה בבית דין משביעין אותו וגומרין את דינו אם לפטור אם הוא מן הנשבעין ולא משלמין או להיות שכנגדו משלם אם הוא מן הנשבעין ונוטלין ואין מזקיקין את הנתבע לישבע אלא בפני בית דין טען האחר לפני בית דין שיבא וישבע בעיר במעמד רבים שמא יהיה שם מי שידע בענין ויתבייש יש ללמוד מסוגיא זו ששומעין לו וכמו שאמרו תיתי ותשתבע במתא אפשר דמיכספא מבני מאתא ומכל מקום אין הכרח בכך שמא אף הנשבע לא הקפיד על זו ואלו הקפיד לא היו כופין אותו בכך ויש אומרין שכופין אלא דוקא בשאמר מלוה ללוה שהרי מתחלתו היה יכול לכופו בכך אף למקום הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין ל"א ב' אבל אם אמרה מי שדינו לישבע וליטול לא שהרי אינו כופהו לדון אלא בעירו והילכך נשבע לכאן ונוטל:8טען הנתבע לשבועה הואיל והוא רוצה להשביעני במקום אחר כתבו לי מעכשו פסק הדין אם לפטור אם שישלם הוא לי והניחוהו ביד שליש שיתנהו לי לכשאשבע במקום שהוא רוצה כותבין לו ואע"פ שכותבין לו אנו בית דין הוזקקנו שבא לפנינו פלני וכו' והזקקנוהו לשבועה ונשבע לפנינו כך וכך ומתוך שבועתו זכינו אותו מן הדין והרי עדין לא נשבע ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן במה שיהא אמת אחר שיעשה כגון זו שכשתשבע נמצא לשון המעשה בית דין אמתי וכן אשרתא דדייני שאין הדיינין מכרין חתימת ידי העדים יכולין לכתוב לשון האשרתא קודם שיעידו העדים לפניהם ואע"פ שכותבין מדאתו לקדמנא פלני ופלני וכו' ואסהידו וכו' ועדין לא באו ולא העידו הואיל ומכל מקום לכשיבאו ויעידו יהא הלשון אמתי כשרה ומכל מקום כשהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר צריך שלא יחתמו עד שיכירו שלשתן החתימה או יקיימוה בפני השלישי שאם אין עושין כן נמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם שהרי בשעה שחתמו השנים לא היה השלישי עמהם כלל ונמצא שמה שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא לא יהא אמת לעולם וכן הוא מה שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני אע"ג דממסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן מה שאמרו ב"ק ע' א' לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי אפשר שלא יודה ואין הדבר בא לעולם לידי בירור כמה שנכתב וכבר כתבנו דין זה בפרק שני מעתה שטר חוב שמצאו כתוב באשפה בשם לוה ובשם מלוה חתמו ונתנו לבעל דבר כשר חוץ מגט אשה שצריך כתיבה לשמה וכן שטר שלוה בו ופרעו ביומו שאין כאן משום מוקדם אלמלא נמחל שעבודו היה חוזר ולוה בו ולא היינו חוששין למיחזי כשיקרא אלא שכבר נמחל שיעבודו ואינו חוזר ולוה בו אף ביום ההלואה אע"פ שאין בה תורת קדימה כמו שביארנו במציעא:9הוזכר כאן מעשה באחד שהפקיד מרגליות אצל אחד ומת הנפקד בלא צואה והמפקיד תובע את המרגליות מיורשיו והיורשין מעכבין ואומרין שמא של אבינו היה ובאו לפני ר' אמי ואמר להם חדא דידענא ביה בר' מיישא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא כלומר שהם צרורות בסדין ודוקא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק לא אימר איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא וצריך שתדע ששני טעמים אלו ר"ל חדא דלא אמיד ואידך דיהיב סימנא הראשונה באה להורות שאינה של נפקד ומכל מקום עדיין אין ראיה ממנה ליתנה לזה ומתוך כך הוצרך ליהיב סימנא ודבר זה ראוי לתמוה היאך דן בזה משום דלא אמיד והרי בתלמוד המערב אמרו אית בר נש לא בעי למיפרסם נפשיה כמו שיתבאר בששי של קמא ס"ב א' אלמא כל שראוי לאדם מן הדין אין מפקיעין אותו משום דלא אמיד יראה ממה שכתבו גדולי הפוסקים בשלישי של מציעא שפירושו בעידי פקדון וראה ר"ל שיש לזה עדים שהפקידם אצלו ושהוא ראה אותם עכשו בידם ונמצא שאין לר' מיישא שום מיגו לזכות בהן ואם תאמר אם ראה מה סימנו מועיל והרי הוא רואה סימניו מעתה שמא פירושו שנראה לבית דין כגון שבא לפני בית דין ואמר הפקדתי אצל פלוני כך וכך ובאו בית דין בביתו של זה ומצאו כדבריו או שמא העדים מעידים שהם עכשו ברשותו ומכל מקום מאחר שיש עידי פקדון וראה אין כאן שום מיגו ואפילו היה ר' מיישא קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו שהרי אין כאן שום מיגו לא מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח בא לידי שהרי יש כאן עידי פקדון ולא מגו של החזרתי שהרי יש כאן ראה או נראה וחזרתי ולקחתי אינה טענה שיזכו בה מצד עצמה אחר שנודע שבפקדון בא לידו אלא אם כן מטענת מיגו ובא ללמד שמאחר שאף הוא אלו היה קיים לא היה יכול לטעון כן אף היתומים אין טוענין להם ולדעת זה אף אם היה ר' מיישא אמיד דנין כן שאין טוענין ליתומים מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואחר שכן יש לך לפרש במה שאמרו ידענא ביה דלא אמיד שלא נאמר אלא דרך אמתלא כלומר שאף כשתבא לומר שחזר ולקח אינו נאמן בה מן הדין הואיל ואין כאן שום מיגו וצירף בה דרך סעד שהדברים מוכיחים שלא חזר ולקחה אבל מה שאמר אחר כן ועוד הא קא יהיב סימנא אני תמה מה צורך לנתינת סימן אחר שיש כאן עדי פקדון ועוד היאך אמרו ולא אמרן אלא דלא רגיל וכו' ואף ברגיל היאך נחוש דילמא איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא והלא עדי פקדון יש כאן אלא שראיתי לגדולי הדורות שפירשוה לדעתם שעדי הפקדון לא ראו המרגליות אלא שראו שהפקיד אצלו שק צרור ונמצא שזה מועיל שאינו יכול לומר אותו הצרור בא לידי לידי בתורת מקח או לא היו דברים ר"ל שלא הפקיד לי שום צרור אבל אינו מועיל להחזיר לו המרגליות ומתוך כך נמצא שעכשו הוא צריך ליתן סימן למרגליות שבתוכו או שמא הוא טוען החזירם והללו אחרות הם ומכל מקום דברים רחוקים הם דהא דלא אמיד ודאי דינא הוא דקאמר ונראין הדברים שיש כאן מיגו אם מצד שאין שם עדי פקדון ויש כאן מיגו של לא היו דברים או מתורת מקח אם מצד שלא ראה ויש כאן טענת החזרתי ואלו היה ר' מיישא קיים היה נאמן באי זו טענת מיגו לומר חזרתי ולקחתים אע"פ שאינו אמיד ואף בנתינת סימן של זה אלא שמתוך שמת ר' מיישא אין טוענין ליורש אף מה שהיה אביהם יכול לטעון במה שהוא רחוק מן הדעת ומתוך שלא היה אמיד דנין טענת חזרתי ולקחתיו בטענה רחוקה ואין טוענין אותה ליורש שאין טוענין טענה רחוקה ליורש אף במה שהיה אביו יכול לטעון כמו שביארנו בבתרא פרק המוכר את הבית ע' ב' ומה שאמרו אחר כן ועוד דהא קא יהיב סימנא הוא שהיתומים היו יודעים שבתורת פקדון באו לאביהם אבל לא היו יודעים ממי וכגון שלא יהו שם עדי פקדון ומתוך כך הוצרכו לסימן או שמא היתומים אומרין שמא החזיר והללו אחריני נינהו ובא זה ונתן סימניהם והעדים שראו אותם ברשות היתומים העידו שכך הם ומה שאמרו בפרק נשך דף ע' ע"א הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ויהבינן ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד כלומר ומקבלין בית דין אותו דהבא פריכא במשכון ודוקא דהבא פריכא אבל כלים לא דילמא פקדון ניהו ואתי איניש אחרינא ויהיב סימנא ושקיל להו והתם ודאי בדלא אמיד דאי אמיד אמאי שקיל להו אלמא כל דלא אמיד אף בחייו הוא נוטלם וקשיא לדידן דאמרינן דאלו הוה ר' מיישא קיים לא היו מוציאין מידו מכל מקום אפשר לפרש דילמא אתי איניש אחרינא לאחר מיתת הנפקד אלא שיש לדחותה שהרי הנפקד טען בחייו שהכלים שלו שעל כרחך כשמסר כליו לבית דין אמר להן כלים אלו שלי הם ואם בחייו יכול לטעון לקוחים הם בידי הרי מסירתו כטענה שבודאי אמר להם שלי הם אלא שאפשר שאין מסירתו בחזקת שלו נקראת טענה הואיל ואין שם תובע או שמא לדעת אחרון שכתבנו פירוש דילמא אתי איניש ואמר שבעדים הפקיד ומוציא עדים על כך ויהבינן ליה בסימנין:10כבר ביארנו בשמיני של בתרא קכ"ט ב' על לשון נכסי לך שאם אמרו למי שאינו ראוי לירשו הוא לשון מתנה ובמי שראוי לירשו הוא לשון ירשה ולמדת שנכסי לך הוא לשון הקנאה בשכיב מרע אם מתנה אם ירשה מעתה שכיב מרע שאמר נכסי לפלני ולא נתברר בירור גמור אותו פלני מי הוא כמו שתאמר על דרך משל נכסי לטוביה ולא בירר לאיזה טוביה יראה לי שאם יש שם טוביה ראוי לירשו הוא קודם לכל האחרים ואם אין שם טוביה ראוי ליורשו ובא אחד ששמו טוביה כל שיש בו קצת הוכח שעליו אמרה נותנין לו ואם בא אחר שאדם קורהו ר' טוביה מצד חכמתו או רב טוביה אין נותנין לו שהרי לטוביה אמר ולא לרב טוביה ומכל מקום אם היה לבו גס בו מצד קורבא או שיכות שיש לו עמו ושהוא רגיל אצלו הרבה אומדין שמתוך אותו שיכות הוא קורהו כן ונותנין לו באו שנים ששמותיהן טוביה היה אחד שכן ואחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם שסתמו של אדם בשעת מיתה משתדל לעשות צדקה ומצוה מממונו שיוליך בידו ולא יעזוב את כלו לאחרים ובכלל הצדקות מן הגדולות שבהם מי שמהנה תלמיד חכם מנכסיו וכן הדין בקרוב ותלמיד חכם אחר שאין הקרוב ראוי לירש ר"ל שיש קרובים הימנו וגדולי הרבנים פירשוה אף בשהקריב ראוי לירש ולא יראה כן קרוב ושכן שכן קודם שנאמר טוב שכן וכו' ואף זו לדעתי דוקא בקרוב שאינו ראוי לירש וכל אלו לדעתי בששניהם מאותה העיר היו שניהם בערך אחד כגון שניהם שכינים שניהם תלמידי חכמים וכיוצא בזה שודא דדייני ודנין לפי אומד דעתם למי מהם היה אוהב יותר או לפי מה שמשערין בדעתו ואפילו למי שאמר בשני שטרות היוצאים ביום אחד יחלוקו בזו טעם הדבר מצד שאפשר שלשניהם חתם כאחד אבל בזו אי אפשר שנתן אלא לאחד ומכל מקום אף בשני שטרות הלכה שודא דדייני כמו שיתבאר ומכל מקום בתוספתא בפרק גט פשוט אמרו האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טביים אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולא לזה אלא יחלקו ונראה שהתוספתא כדעת רב בשני שטרות ואין הלכה כן ויש מחלקים בין כל נכסי למאתים זוז ואין נראה כן ויש מתרצין דבעבד מתוך שידוע שאין השחרור ראוי שהרי עובר בעשה אין דנין את הדברים בעיקר שיחרור אלא שדנין שהאחד פדה את עצמו בכסף של אחרים ואין כאן משום קירוב דעת כלום וסופא בתנו מאתים זוז לאו תנו דוקא אלא יש מאתים לפלני בידי אבל במתנה ודאי לפי קירוב הדעת דנין בו וזהו שודא דדייני כלומר לפי שדעת הדיינין מוטלת בו ושודא לשון הטלה כמו ירה בים שתרגומו שדי בימא הא כל שאין להם שום סברא בענין יחלוקו ויש מפרשין שהדיינין דנין כפי רצונם והוא שאמרו בתלמוד המערב והדיינין מחליטין אותה למי שירצו והם גורסים שוחדא לדייני כלומר שוחד יש להם בזה שנותנים אותה מצד רצונם בלא שום אומד הדעת ובדרך שאמרו צ"ד ב' מה שירצה שליש יעשה ואני גורס בה שוחרא לדייני ברי"ש כלומר היכולת בידם על זה מלשון תשחורת ושחוור וזהו שבזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי מקשין עלה אימא שודא דדייני אע"פ שבזו אין בה שום סברא בעולם והילכך נותנין אותה בלא שום אומד ובלא שום סברא לאותו שהם אוהבים יותר אם מצד אי זו מעלה אם מצד הרצון:11המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול שהמכירה בדבר שאין בו ממש אינה מכירה גמורה והרי אין כאן אלא מכירת זכות אלא שחכמים תקנו בה מכירה מתקון העולם ואפילו יורש מוחל מפני שהיורש זכה בה מדין תורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו היה בעין כל שכן בהלואה וכתיבה ומסירה אינו מועיל אלא לענין שיהא יכול לתבוע האחר בדין ולא יהא יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את הא אם רצה למחול מוחל שמחילה חזקה מן ההקנאה וקצת גאונים נתנו בה טעם אחר אלא שהם דברים זרים וכבר נתברר הפסדן בדברי גדולי הפוסקים:12מאחר שהמוכר לחברו וחזר ומחלו מחול האשה שנתגרשה ומתה קודם שגבת כתובתה וכבר מכרתה לאחרים ובאו הלוקחים לתבוע כתובתה ליורשיה או לבעל ובאו יורשיה ומחלוה אצל הבעל הפסידו הלקוחות אפילו היו אותם היורשים בניו של בעל שיחזרו ויירשה ממנו בתורת נכסים של אב:13זקף הלוקח את השטר בשמו אינו יכול עוד למחול והוא שאמרו בסוגיא זו אי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה:14וכן מכנסת שטר חוב לבעלה אף בנכסי מלוג וחזרה ומחלתו אינו מחול שידו כידה:
