מאירי על כתובות נ״ב

1 כל שאשתו אסורה עליו בלאו בשעת נשואיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להן כתבה כמו שיתבאר בפרק אלמנה ק' ב' הואיל והכיר בה וכן קצת תנאי כתבה אבל מזונות ורפואה אין לה בחיי הבעל הואיל ובעמוד והוצא קאי אלא שלאחר מיתת הבעל אם לא הספיק להוציאה יש לה כמו שיתבאר בתשיעי של יבמות דף פ"ה ע"א ומתוך כך אם נשבית אינו חייב לפדותה אלא מגרשה ונותן לה כתבתה ותפדה עצמה וזה שאמרנו באשת כהן שנשבית שחייב לפדותה אע"פ שהיא עליו בלאו טעם הדבר מפני שאיסור השביה גרם איסורה ולא היתה אסורה לו קודם השביה:

2 כתבו גדולי הפוסקים שכל שאינו חייב בפירקונה אינו זוכה בפירות נכסים שלה והביאוה ממה שאמרו צ"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה שמאחר שאין יורשין כתבתה אין חייבין בקבורתה וכן בזו הואיל ואין חייבין בפירקונה אין זוכין בפירות והוא שאמרו ביבמות שם אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה פירות ר"ל שכשכופין אותו ב"ד להוציא נותן לה כל הפירות שאכל מנכסיה:

3 המדיר את אשתו נדר שהוא חייב עליו להוציא וליתן כתבה כגון שאמר הנאת תשמישה עלי ואחר כך נשבית אינו חייב לפדותה אלא מגרש ונותן כתבה והיא פודה עצמה בין שהיא אשת ישראל בין שהיא אשת כהן ומכל מקום אם נשבית ואחר כך הדירה חייב לפדותה ואחר פדייתה אם רצה יגרשנה שאלמלא כן כל שנשבית אשתו יערים וידירנה כדי ליפטר מפרקונה:

4 לענין ביאור הסוגיא כך הוא פשוטן של דברים המדיר את אשתו ונשבית ר' אליעזר אומר פודה ונותן לה כתבתה ר"ל פודה ואחר כך אם רצה מגרש ונותן כתבה ר' יהושע אומר נותן כתבה ואינו פודה הואיל והדירה ואחר כך נשבית מאי לאו במדיר אשת כהן דאע"ג דאדרה מצי לקיומי תנאי כתבה דידיה דהיינו ואהדרינך למדינתיך ורבא כר' יהושע דהא מכל מקום איסור דבר אחר גרם לה ותירץ לא הכא במאי עסקינן כגון דנדרה היא וקיים הוא פירוש אביי הוא דמתרץ לה לטעמיה כלומר דכולי עלמא אע"ג דאיסור אחר גרם לה כל שיכול לקיים תנאו פודה והילכך כל שהדיר כהן את אשתו הרי מכל מקום יכול הוא לקיים תנאו ואף ר' יהודה מודה והכא דנדרה היא וקיים הוא או שהחריש לה כל אותו היום וסובר ר' יהושע דאע"ג דקיים לה איהו מכל מקום איהי היא דאפסידה אנפשה ואין לה פירקון אחר שהודרה הנאה ממנו ואע"ג דמצי לקיומי תנאיה ר"ל ואהדרינך למדינתיך פטור הא באשת ישראל אע"ג דאיהו נדר פטור דהא לא מצי לקיומי תנאיה דאותבינך לי לאנתו ואין הפרש בין איסור הבא מאליו כגון ממזרת ונתינה לישראל ובין איסור הבא מצדו כגון נדר ומכל מקום שאלו בה אי איהי דאפסדה אנפשה היאך נותן לה כתבה ועוד שאם כן אף בנשבית ולבסוף נדרה כן ואתה למד מכאן לפי דרכך שכל שנדרה אף בנשבית תחלה אינו פודה וכן שאף כתבתה אינו נותן שהרי מתוך שהיא נדרנית הפסידה כתבתה ולענין הסוגיא מיהא חזר ותירץ לדעת רבא שהיא שנויה במדיר בין באשת כהן בין באשת ישראל ואחר כך נשבית ולדעת ר' אליעזר פודה דבתר מעיקרא אזלינן ר"ל שעת התנאי וההיא שעתה הוה מצי לקיומי ואותבינך לי לאנתו ואע"ג דהשתא לא מצי לקיומי בתר מעיקרא אזלינן ולדעת ר' יהושע בתר בסוף אזלינן ר"ל שעת השביה והשתא לא מצי לקיומי דהא אדרה וכן הלכה כמו שביארנו:

5 נשבית לאחר מיתת בעלה אין היבם או היורש חייב לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכן שהכיר בה בעלה ר"ל שנודע לו בחייו שנשבית ונשתעבד בפדיונה כל שמת לו קודם שפדאה אין היבם קודם שכנסה או היורש חייב לפדותה כלל שהרי תנאי הבעל ר"ל ואותבינך לי לאנתו בטל הוא הילכך נפדית משל עצמה או תטול כתבתה ותפדה את עצמה:

6 נשבית והיו מבקשים ממנו יותר מכדי דמיה אינו חייב לפדותה אפילו פעם ראשונה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם אלא בכדי דמיהם ולא כעבד הנמכר בשוק כמו שפירשו רבים אלא לפי ענינם וכבודם כמו שביארנו ברביעי של גיטין וכל שאין מבקשין הימנו אלא בכדי דמיה אף על פי שדמיה יתירים מכדי כתבתה כמה וכמה פודה ואינו יכול לומר זו גיטה וזו כתבתה ותפדה עצמה ומכל מקום דוקא פעם ראשונה הא כל שחזרה ונשבית אם רצה לגרש וליתן כתבה ושתפדה עצמה רשאי אע"פ שאין מבקשין ממנו יתר מכדי דמיה ולא יתר מכדי כתבתה ונמצא שבעשרה בדמיה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ובעשרה בכתבתה הלכה כר' וכן פסקוה גדולי הפוסקים וכן הדין שהרי בפרק השולח מ"ה א' העלינו שזה שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם לאו משום דחקא דצבורא עד שאם הקרובים רוצין לפדותו יהו רשאים בכך אלא משום דלא ניגרו בהו ואף הקרוב אינו רשאי אבל כל שבדמיה פודה אותו הוא כתנאי בית דין פעם אחת כדרך שהצבור פודין:

7 כבר ביארנו בלקתה שהבעל חייב לרפאתה ולענין הבעל אין בו חלוק בין רפואה שאין לה קיצבא לרפואה שיש לה קיצבא אבל אלמנה שהיא ניזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין כמו שיתבאר במשניות של פרק זה לענין רפואה מיהא כל שחלתה האלמנה אם היא צריכה לרפואה שאין לה קצבא הרי היא כמזונות ויורשים חייבים בה שכל רפואה שאין לה קצבא דומה היא למזונות אבל כל רפואה שיש לה קצבא אינה דומה למזונות ואין יורשים חייבים בה אלא מתרפאת מכתבתה ומכל מקום יראה שכל שנטלה כתבתה לצורך רפואה לא הפסידה מזונותיה בנטילת כתבתה והקזת דם במקום שאין המקיזים מצויים הרי היא כרפואה שאין לה קצבא שמתוך שאינם מצויים כשמזדמן להם נותנין יתר ממה שהם רגילים ורבותי כתבו לחלק בין רפואה שאין לה קצבא לרפואה שיש לה קצבא אף בבעל וגדולי המפרשים נסתפקו בה במסכת בבא בתרא דף קמ"ד ע"ב ואין הדברים נראין לי הואיל ושמועה זו לא נאמרה אלא באלמנה אלא שבתלמוד המערב שבתשיעי של בתרא מצאתיה כדבריהם שאמרו שם קריבתיה דר' שמעון בר אבא חלשה עיינה אתת גבי ר' יוחנן אמר אין קציץ מן פורניך אי לא קציץ בעליך יהיב ליך וכן אמרו שם בעלה בעי דליקוץ והיא לא בעיא לבעל שומעין:

8 חלתה בפשיעה כתבו רבותי שאין היורשים חייבין לרפאתה אף ברפואה שאין לה קיצבא ואף לענין הבעל כתבוה רבותי כן על הדרך האמור בבבא בתרא שם באחד מן האחין שחלה אלא שנסתפקו רבותי על מי להביא ראיה והכריעו לומר שמאחר שרפואה בכלל מזונות וכבר אמרו צ"ו ב' במזונות נכסי בחזקת אלמנה קיימי היא נאמנת:

9 יראה לי מסוגיא זו שלא נאמר לחלק ברפואה בין יש לה קיצבא לאין לה קיצבא אלא לענין אשה חולנית וניתקת תמיד מחולי לחולי הא כל שבחולי אחד אע"פ שאין לה קיצבא חייבים לרפאתה וזהו שאמרו דהות צריכא רופא כל יומא כלומר כשהיו סבורים בה שנתרפאת היתה ניתקת מחולי לחולי כדרך אשה חולנית וכן יש אומרים שלא נאמר לחלק בין יש לה קיצבה לאין לה קיצבה אלא לענין שכר הרופא:

10 תלמיד חכם אין ראוי לו ליתן עצה אף לקרוביו כדי להפסיד לבריות וכמו שאמרו כאן על ר' יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ומכל מקום במקום שאין הפסד אלא שמירת נזק של קרוביו ראוי לו ליתן עצה בכך ואין חשש בדבר והוא שאמרו בסוף הפרק נ"ד ב' על ר' יוחנן עצמו שנתן עצה לקרוביו שיאמרו לאביהם שיהא מיחד קרקע למזונות אשתו מחשש שהיו מתיראין עליה שתהא מפסדת מזונות:

11 המשנה התשיעית והכונה בה גם כן לבאר החלק הרביעי והוא שאחד מתנאי כתבה הוא כתבת בנין דכרין לא כתב לה בנין דכרין די יהוין ליך מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתיר על חולקהון די עם אחיהון חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר"ם פי' דין זה התנאי לפי מה שאספר לך וזה האיש כאשר נשא אשה והוליד לו זכר או זכרים ואחר כן מתה בחייו ונשא אשה אחרת והוליד לו גם כן בנים זכרים עוד מתה ומת הוא אחר זה הנה אם הניח קרקע כמו שתי הכתובות ויתר דינר הנה ירשו כל אחת ואחת מהם כתובת אמן ויחלקו שארית הממון בשוה וכאשר מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו הנה אשר תמות אחר מותו אין יורשיה יורשין כתובתה אלא אם כן נשבעה ואחר כך מתה ואז יורשיה יורשין כתבת אמן תחלה ואחר זה ירשו גם כן כתובת אמן הבנים אשר מתה אמן בחיי אביהן אם נשאר להם מה שירשו ואם יש בו מותר על שתי הכתובות חולקין הנשאר בשוה ואם מתו שתיהן אחר מותו ואחר השבועה כמו שביארנו הנה יורשי ראשונה קודמין ליורשי האחרונה וזה מבואר כמו שאנו עתידין לבאר בעשירי מזאת המסכתא:

12 אמר המאירי אם נשא אשה והביאה לו מאה מנה ויש לו בנים ממנה ומתה בחייו שנמצא יורשה ונשא אשה אחרת והביאה לו עשרה מנה ויש לו בנים ממנה גם כן ואחר כך מת הוא ונמצאו שני כתי בנים יורשים ומאחר שנעשה הוא יורש את נשיו היה בדין להיות כל הבנים חולקין בשוה אלא שתנאי בית דין להיות בנים של ראשונה נוטלין כתבת אמן ובנים של שנייה כתבת אמן ויחלקו השאר בשוה וזו היא תקנת חכמים כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וזהו שאמרו לא כתב לה בנין דכרין דיהוון ליכי מינאי אינון יירתון כסף כתבתיך יתר על חלקהון דעם אחיהון חייב מפני שהוא תנאי בית דין:

13 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בדין זה תנאים יתבארו בגמרא ודינין הבאים עליה להשלמת ענין זה עם שאר ענינים המתגלגלים בה אלו הן:

14 מכיון שתקנו חכמים דין כתבת בנין דכרין למדת שראוי לאדם ליתן לבתו דבר הראוי לצורך נדוניתה ואף בכתוב נרמזה כן כדכתוב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ושאלו בה בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו אלא דנילבשה וליכסייה וליתיב לה מידי כי היכי דליקפוץ עלה אינשי וליסבו לה ומכל מקום יתבאר במסכתא זו שאם מת האב והניח בת בית דין כופין את היורשין ליתן לה מנכסיו כפי שאומדין בדעתו של אב ואם אין להם בענינו אמדן הדעת כופין אותן ליתן לה עישור נכסי:

15 ולענין ביאור זה שאמרו מי איכא מידי דרחמנא אמר לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות לאו דתירות ממש אלא שתקנו ליתן לה מעות בכדי ירשה ותירץ דהא נמי דאוריתא היא:

16 אע"פ שעיקר התקנה היא בנדוניא שהביאה מפני שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מכל מקום התקנה מתפשטת אף בעקר הכתבה שהבעל כותב לה ר"ל מנה מאתים שאם האחת אלמנה והאחת בתולה נוטל בן האלמנה מנה ובן הבתולה מאתים וכן בתוספת שאם תאמר דאב לירות דבעל לא לירות אב נמי מימנע ולא יהיב ואפילו בזמן שלא הביאה היא נדוניא כלל יש לבניה כתבת בנין דכרין בעקר כתבה ובכל מה שכתב לה בעל שלא חלקו חכמים בדין:

17 תקנה זו לא היתה אלא לבנים זכרים אבל אם היתה לו בת מן הראשונה אינה יורשת כתבת אמה כלל ולא סוף דבר בת בין הבנים ר"ל שאין לו אלא נקבות מן הראשונה ויש לו זכרים מן השניה אלא אף בת בין הבנות אינה יורשת כתבת אמה כלל אלא חולקות בשוה:

18 תקנה זו אינה מתפשטת אלא בקרקעות אבל במטלטלין כלל כלל לא דייה שתהא גוביינא זו כגוביינא של כתבה ויראה שאם התנה לגבות כתבה מן המטלטלין אף בנין דכרין גובין אותה מן המטלטלין וכן בזמן הזה שתקנו גאונים לגבות כתבה מן המטלטלין אף בסתם גובין אותה אף מן המטלטלין ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שבישיבה נמנו ועקרו דין כתבת בנין דכרין שהרי עכשו קופצין בלא תקנה ונותנין לבנותיהן אפילו ביתר מן הראוי בלשון הזה כתבו גאוני הראשונים כתבת בנין דכרין יצאנו עליה למנין ובטלנוה כלום תקנוה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והלא עכשו הוצרכנו לנדות על מי שמרבה בנדונית בתו ומכל מקום אין הדברים נראין לעקור דין התלמוד בלא טעם ושמא אף עכשו לא היו מרבין אלא על סמך תקנה זו אלא בדין התלמוד ראוי לדון ולהורות בכל מקום ומכל מקום אף הם באים בבטולה מפני שצריך דקדוק בנכסים שיש להן אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר ושאם אמרו יתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו אין שומעין להם והוא ענין שצריך חקירת בית דין ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים:

19 כתבת בנין דכרין שהזכרנו אין הבנים טורפין אותה מנכסים משועבדים שאינן בעלי חוב אצלם כאלמנה הבאה היא עצמה לגבות אלא יורשים הם עליה וכלשון משנתנו שאמרו בה אינון יירתון כסף כתבתיך כלומר דכירושה שויוה רבנן:

20 וכן תקנה זו אינה אלא כשנשאר בנכסיו אחר הכתבות מותר דינר שיהו חולקין אותן בשוה שתהא ירושה דאוריתא מתקיימת בו כמו שיתבאר במקומות שבמסכתא זו: