מאירי על כתובות ק״ז

1 זה שביארנו במשנה במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שבית דין פוסקין לה מזונות דוקא לאחר שלשה חדשים מיום נסיעתו אבל כל שלשה חדשים מיום נסיעתו אין פוסקין לה מזונות אף בשבועה שאין אדם הולך ומניח ביתו ריקם הא לאחר שלשה פוסקין לה בלא שבועה כמו שביארנו במשנה ולא סוף דבר בששמעו בו שמת שאין לחוש שמא יבא ויטעון כנגדה אי זו טענה וכן שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי אלא אפילו לא שמעו בו שמת שיש לחוש שמא יבא ויטעון שכבר התפישה צרורות או שיטעון שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה ידיך למזונותיך וניפייסה בכך או שלא צוחה עמו לומר אין מספיקין לי וכן שהנכסים בחזקת הבעל מכיון שאלו היה הוא בכאן אינו נאמן לומר הנחתי לה מזונות לענין מזונות של עכשו כמו שנבאר כי איתיה במדינת הים נמי אין חוששין לכלום ופוסקין לה ובלא שבועה ויש מפרשין שבשמעו בו שמת נשבעת ולא יראה כן:

2 לענין ביאור זה שאמרו בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי גדולי הרבנים פירשו משום דליכא למיחש להתפשת צררי שהרי סופה לגבות כתובתה ולישבע שלא גבתה משלו כלום ואין זה נראה שהרי כשאמר שמואל אין פוסקין אף בשבועה אמרה מדאקשינן ליה ממתניתין וקא אמר עד כאן לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני אית לה אלמא לשמואל אף בשבועה לא יהיב לה אלא עיקר הפירוש בשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי ועל הדרך שביארנו:

3 ממה שכתבנו שפוסקין מזונות לאשת איש למדת שאין בית דין יכולין לומר לאשה צאי מעשי ידיך למזונותיך ואפילו בספקא שאם כן יאמרו לה ב"ד כן אלא הואיל ובעלה לא אמר לה אין לבית דין לומר כן שמא אף הוא אינו רוצה שתתגנה או שתתעמל כל כך ופוסקין לה וכשיבא בעלה אם לא עשתה הפסיד וכן הדין באלמנה אצל יתומים שאין בית דין מחשבין עמה על מעשי ידיה אלא נותנין לה מזונות עד שיבאו היתומים ויתבעוה על מעשי ידיה שהרי אמרו בסוגיא בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי דפוסקין אלמא אין בית דין מחשבין על מעשי ידיה כלל ומכל מקום אם היו היורשין קטנים כתבו גדולי המחברים שמחשבין לה וכן למדת שאף בגדולה אמרו שפוסקין לה ואין צריך לומר בקטנה שהרי קטנה אינה בת התפשת צררי וכן שסתם קטנה אין מעשי ידיה מספיקין לה:

4 כל שפסקו לה בית דין מזונות או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר שכבר הניח לה מזונות בכדי צרכה הרי זו נשבעת שלא הניח ואם טען שכבר אמר לה צאי מעשי ידיך בדספקה או אף בלא ספקה אלא שטוען ששתקה לדבריו אף זו נשבעת ואם טען לה עכשו צאי מה שעשית בעודי במדינת הים במזונותיך נשבעת שלא עשתה והבעל מפסיד שמה שפסקו פסקו אבל אם לא פסקו לה בית דין ולא מכרה אלא שלותה וכשבא טען שכבר הניח או שאמר לה צאי נאמן ונשבע היסת וישאר החוב עליה ויש פוסקין אף בזו שהפסיד הבעל ונראה שהם מפרשים הבריתא כך מי שהלך בעלה למדינת הים וכו' ואשתו תובעת מזונות ר"ל מזונות שהוציאה היא ואמר לה טלי מה שעשית במזונותיך רשאי הואיל ודחקה עצמה ולא לותה הא אם לותה הבעל מפסיד ואם טוען לה עכשו צאי אפילו לא עשתה הואיל ואלו עשתה היו מספיקין לה הרשות בידו וישאר החוב עליה ולפי שיטתנו למדנו במה שאמרו בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן שפירושו בלותה אבל לא בפסקו לה בית דין ויש שפירשוה אף בפסקו לה בית דין ומה שפסקו לה נוטלת בכתובתה ואין נראה כן ומה בין זו לאמר לה צאי אלא שגדולי הדורות כתבו שאף בטוען שאמר לה צאי נאמן אף בפסקו ומה שפסקו נוטלת בחשבון כתובתה ולא אמרו אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו אלא בטוען לה עכשו צאי מה שעשית למזונותיך לפי דרכך למדת בכל מה שאמרו שאם אמר הנחתי לה מזונות שנאמן דוקא לשעבר אבל לעתיד אינו נאמן וכן בדין שאם כן אין לך אלמנה זוכה במזונות דל ועני דטעני' ליתמי וכו' וכן בהלך למדינת הים אין פוסקין לה שטוענין לה שכבר הניח אלא אינו נאמן על העתיד כלל:

5 כשם שבית דין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים ויורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כך מוכרין לצורך תכשיטיה שלא תתנוול וכן מוכרין לבניו ובנותיו הקטנים עד בני שש הא מבני שש ולמעלה אין בית דין זנין אותם מנכסיו הואיל ולא צוה בכך ולענין צדקה אין בית דין נזקקין לנכסיו כלל וכבר ביארנוה בפרק נערה:

6 יראה מסוגיא זו שאם השרה את אשתו על ידי שליש ר"ל שהעמיד לה שליש לפרנסה אין עוד לחוש לא לצרורות ולא לטענת צאי וכו' ולכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנע שלא לפרנס והיא לוה ואוכלת אינו נאמן בהנחתי לך מזונות ולא בטענת צאי וכן אם השרה בניו ובנותיו על ידי שליש אפילו היו משש שנים ולמעלה לכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנעו שלא לפרנס פוסקין להם שכבר גלה דעתו שרוצה הוא בתקנתם כן נראה לי ברור וכן הדבר נראה לי בקטנה שאין לחוש בה לא לצרורות ולא לספוק מעשי ידיה כמו שביארנו:

7 אע"פ שהאשה נשאת בעד אחד של מיתת בעלה יורשיו מיהא אין יורדין לנכסיו לנחלה אלא על פי שני עדים ומה שאמרו באחרון של יבמות מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה הוא הדין על פי עד אחד כמו שיתבאר במקומו:

8 יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי הבעל שמא מעברת היא ואינה ראויה ליבם והרי היא כשאר אלמנות שהרי עכבתה מצד הבעל להבחין בין זרע ראשון לזרע שני ואם לסוף שלשה נמצאת מעברת ניזונת והולכת עד שתלד ואם ילדה בר קיימא ניזונת כל ימי אלמנותה כשאר האלמנות ואם לא נמצאת מעוברת או שהפילה אינה ניזונת לא משל יבם ולא משל בעל לא משל בעל הואיל וקשורה באחר ולא משל יבם הואיל ואינה אצלו אלא כעין ארוסה ואף מעשי ידיה שלה ולא של יבם ואם אין מספיקין לה תתבע יבמה לכנוס או לפטור ומכל מקום אם תבעתו בבית דין ועמד בדין וברח נזונת משל יבם ופוסקין לה בלא שבועה והוא הדין לחלה או לשאר אונסין ובמקומו יתבאר שאם נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדיל:

9 האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים וחזרה ואמרה מת בעלי שמתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה כמו שיתבאר במקומו רצתה ניזונת ואינה נוטלת כתובה רצתה נוטלת כתובה אמרה גרשני בעלי הואיל ושלא בפניו אומרת כן אינה נאמנת ליטול כתובה אלא ניזונת והולכת עד כדי כתבתה הא ביתר מכתובתה לא ומכאן למדו גדולי הפוסקים במה שאמרו בתלמוד המערב אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיפרענה פרוטה אחרונה שאין הלכה כן ומכל מקום גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן אינה בפשיעת הבעל הא כל שגירש ברצונו חייב במזונותיה שלא היה לו לגרש עד שימצא עצמו מזומן לפרוע כתובתה וספק גירושיו מיהא בעלה חייב במזונותיה כמו שביארנו בראשון של מציעא ודוקא בעל עצמו אבל אם מת אינה ניזונת שאין מוציאין מיד היורש בספק ואף גדולי המפרשים כתבו שמזו יש ללמדה כשיטת גדולי הפוסקים שמאחר שהוצרכו לומר במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה ודאי בגרושה ודאית אינו חייב אע"פ שלא נתן לה כתובה:

10 הורו מקצת גאונים שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה וכו' או שמת אלא כשיצא שטר כתובה מתחת ידה שאם לא כן שמא מחלה כתובתה או נטלתה ויש חולקין אלא שגדולי המחברים מכריעין שבהלך פוסקין הואיל ומזונותיה מן התורה אבל במת לא:

11 זו שאמרה גרשני וכו' שנתברר בו שמת נוטלת כתובתה בבת אחת ואינה ניזונת ואם לא רצתה ליטול ניזונת עד כדי כתובתה ולא יותר שהרי הפסידה עצמה הואיל ואמרה גרשני:

12 הממאנת אין לה מזונות ואי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה כמו שביארנו בפרק אלמנה הא לא מיאנה משלם ולמדת שזו שאמרו במשנה בעמד אחד ופרנס את אשתו שאיבד את מעותיו דוקא פרנס אבל לותה ואכלה מוציאין ממנו כמו שביארנו במשנה וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות פ"ה א' בעא ר' יוחנן מר' אלעזר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להם מזונות או לא ושאלו בה היכי דמי אלימא ביושבת תחתיו השתא בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וכו' והעלו שיש לה מזונות כמו שביארנו בפרק אלמנה ולמדת מכל מקום שכל שלותה ואכלה הבעל חייב לפרוע:

13 כבר ביארנו במסכתא זו שמאחר שהמזונות עיקר ומעשי ידיה משום איבה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואין הבעל יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן מספקת בכך וכבר ביארנוה במקומה במסכתא זו:

14 וכן מה שנתגלגל כאן במאני דקוניא הן לענין פסח הן לענין יין נסך כבר ביארנוה בשני של פסחים ל' ב' ובשני של ע"ז ל"ג ב':