מאירי על כתובות י״ט א

1 כשם שביארנו שאין אדם משים עצמו רשע באונס ממון כך באונס נפשות כל שהיה לו ליהרג ולא לעבור כגון ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים אין אדם משים בו עצמו רשע:

2 כל שתבע המלוה שטרו ואין לו עידי קיום והלוה מודה בשטר שכתבו אלא שסומך רפואה למכתו לומר פרעתיו או אמנה היה או כתבתי ללות ולא לויתי או כל טענה הפוגמת את השטר צריך המלוה לקיים את שטרו אע"פ שכבר הודה לו הלוה שהודאתו של לוה אינה כלום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומאחר שכן כל שהלוה מודה הואיל וטוען בה מצד אחר אינו כלום עד שיקיימנה המלוה מצד אחר:

3 חכמי האחרונים שבספרד כתבו שלא אמרו בעדים החתומים שכנחקרה עדותם הוא אלא לענין זה שפירשנו שהגיד שראה בדבר זה ואינו חוזר ומגיד אבל כל שעדות שבאותו שטר אינו מבורר כל צרכו והם צריכים להעיד בו בפרט כגון שכתוב בשטר שפלוני חייב מנה לפלוני שלא העידו בראית הלואה ומנין מעות אלא שהוא חייב ואנו צריכים לברר על פיהם כיצד הוא חייב שמא העידו מאומד או עד מפי עד שהעידו שחייב על שספרו טענתם בפניהם והכירו שהוא חייב והם אין נאמנין בכך שלא האמינה תורה את העדים אלא ממה שראו או שמעו מהודאתו של בעל דין אבל להעיד שהדין כך לא מעתה בכל אלו אין אומרין כמי שנחקרה עדותם הוא אלא כל שאומרים שהם כתבו עדות זו על סמך דבר זה ואנו רואים שלא היה להם לכתוב מבטלין את העדות וכל שכן כשהעידו עדות שאינו שלם כגון שדר בחצר זה שלש שנים ולא העידו אם רצופין אם שאינן רצופין אם בימים ולילות אם בימים לבד וכן אם העידו שבדקו את האיש ולא מצאו שתי שערות כדי לבטל מכירות ומתנות שלו ושמא גלח או נתן סם להשירן עד שיעידו שלא ראו שם גומות בכל אלו כל שחקרנום ומצאנו שבדבריהם דברים המבטלים עדות שבשטר מבטלין אותו ואין סומכין עליהם במה שלא העידו וכן אתה דן לכל כיוצא בזה:

4 כל שטר העשוי דרך אמנה על דעת אי זו קנוניא שיהא בה חובת אחרים בשום צד כגון שרצה ללות משמעון והלך לו אצל ראובן שהיה אוהבו או קרובו ואמר לו שהוא רוצה לכתוב שטר למסור לו על דעת שלא יגבה ממנו כלום אלא שכשילוה משמעון יהא קדום בשטר זה כדי להפקיע הלואתו של שמעון והרי הוא מאמין שלא ישקר לו לגבותו ממנו או שרצה למכור נכסיו וכתב שטר לאחד מקרוביו כדי שיטרוף בו אחר כן ויחזיר לו וכן כל שטר העשוי באי זו קנוניא על דעת לחוב לאחרים כל שהעדים יודעים בכך אסור להם לחתום עליה וכן אפילו כתב ומסר ללוה שלא על דעת שירצה ללות ממנו עכשו אלא על דעת שילונו לכשיצטרך לו הואיל ואין בדעתו ללות עכשו שהרי יש כאן חובת אחרים לטרוף בקדימתו והילכך כל שיצא שטר זה ואמרו העדים הן חתמנו אבל אמנה היו דברינו אין נאמנין ולא סוף דבר בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אלא אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי כל שהם אומרים על דעת אמנה חתמנו הרי משימין עצמם רשעים וכן בכל צד שיבואו לפסול את השטר בדבר שהיה אסור להם לעשותו באותה שעה:

5 אמר הלוה כתבתי ומסרתי אבל שטר אמנה היה כל שאין המלוה יכול לקיימו מצד אחר נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהמודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו כמו שביארנו הא כל שהמלוה מקיימו מצד אחר אינו נאמן:

6 אמר מלוה שטר אמנה הוא אם אינו חב לאחרים בהודאה זו כגון שלא היה חייב באותה שעה לאחרים נאמן ותבא עליו ברכה אבל אם היה חב לאחרים בהודאה זו כגון שהיה חייב לראובן מנה ואין לו שאר נכסים וראובן מחזר ליפרע מזה שחייב לו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ונמצא בהודאתו מפקיע שיעבודו של זה אינו נאמן ומכל מקום אינו נאמן להפסיד לאותן שהוא חייב לו אבל נאמן הוא להפסיד את עצמו ר"ל שאם נתפשר עם זה שהיה הוא חייב לו ופרעו ואחר כך בא לתבוע חוב זה שאמר עליו שאמנה הוא מן האחר אף הלה יכול לומר לו נאמן אתה להפסיד את חובך שכבר הודית שאמנה הוא ואע"פ שלא היית נאמן בכך לא היה אלא מפני שהיית חב לאחרים הא במה שאתה חב לעצמך נאמן אתה וגדולה מזו כתבו קצת רבותי לשיטה זו שאם גבו החוב מזה ונתנוהו לזה הוא חוזר וגובה אותם מזה שאומר לו הרי הודית ששטר אמנה היה ולא הייתי חייב לך כלום ונמצא שפרעתי מנה זה בשבילך ואיני מודה בזו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בהפך לומר שמאחר שאינו נאמן להפסיד לאחרים כך אינו נאמן להפסיד לעצמו ואין הדברים נראין שמא תאמר אף כשהוא חב לאחרים ניהימניה מגו דאי בעי מחל ליה ואין לומר שכל שחב לאחרים אינו יכול למחול מפני שהוא כמי שהוא חייב לאותו אחר שהרי בראשון של מציעא בסוגיית מצא שובר התבאר בהדיא שיכול הוא למחול והוא שאמרו שם בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והקשה אמאי נאמנת דילמא זבינה כתבתה לאחרים ואמרה הכי משום פסידא דלקוחות ותירץ דמכל מקום נאמנת מגו דאי בעיא מציא מחלה וכן שאפילו מוכר יכול לחזור ולמחול וכן שמכל מקום ניהמניה מגו דאי בעי קלי לה:

7 ומכל מקום יש מכריעים שכל שלוה מאחרים תחלה ואחר כך הלוה לאחר אינו יכול למחול שמכיון שהיה משועבד כבר לזה ומעותיו בידו הרי הוא כאלו הלוהו בשליחותו וזו של ר' נתן הוא בדרך זה וזהו שאמר לנושה בחברו וחברו בחבירו שכסדרן נמנו אבל מוכר שטר חוב שחזר ומחלו החוב היה קודם השיעבוד ומכל מקום עיקר הדברים בתירוץ זה שמאחר שאינו מחזירו לו ודאי דרך הערמה הוא אומר כן ואומר עכשו אמנה הוא שבוטח על חברו שלא יפסידנו בכך הואיל ואף הוא יודע שאינו אמנה ואם ימחול לו שמא הלה יקח הדברים כפשוטן בטהרה ויפסיד וכל שכן אי קלי ליה ולפירוש זה הוא הדין אם אמר פרוע הוא שאינו נאמן הואיל וחב לאחרים ומכל מקום יש מתרצין שזה שלא האמינוהו במיגו דאי בעי מחיל ליה מפני שכל אמנה עולה הוא ואינו נאמן בכך ואע"פ שלדעת אביי לגבי סהדי אינו עולה שאם כן היה לו לתרץ כרב אשי אינה לדעתו עולה כל כך שיהיו עדים נקראים בה משימים עצמם רשעים בכך אבל מלוה גופיה מיהא אינו נאמן ולדעת זה אף אם אמר פרוע הוא לגמרי אינו נאמן שאף זה עולה הוא שאסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו הא מכל מקום לדעת זה אם אמר נפרעתי כלה חוץ מפרוטה או שאני מעכבה אפשיטי דספרא נאמן מיגו דאי בעי מחיל או מיגו דאי בעי קלייה ועקר הדברים כדעת ראשון ומכל מקום כל שמעידין כשחתמנו יפה חתמנו אבל אחר כך נתגלה לנו שכך וכך היה נאמנין שזו עדות אחרת ואינו סותר עיקר העדות: