מאירי על כתובות ע׳ ב

1 זה שביארנו שמשנתנו באומר לה צאי פירושו כשאמר לה כן בהדיא הא בסתם אין אומרין נעשה כאומר לה צאי ואין הנדר חל וכן במה שאמרו שהאשה שאמרה קנם שאני עושה לפיך צריך להפר דוקא אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקנם מה שאני עושה לפיך צריך להפר הא כל שלא אמרה כן בהדיא אין אומרין נעשה כאומר לה וכבר ביארנוה בפרק אע"פ:

2 יש צדדין אחרים שהנדר חל על מזונותיה והוא שהדירה קודם שיחול שיעבוד מזונות כגון שהדירה כשהיא ארוסה ויש מפרשים אותה בשהגיע זמן ומשום דבההיא שעתא מזוני דרבנן וחייל נדרא עלייהו ואע"פ שאמרו נ"ז ב' דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מתורת רשות הוא ואין נראה כן שאף שיעבוד חכמים מצינו שמפקיע את הנדר שהרי מעשי ידיה לבעל מדרבנן הוא ואף המזונות לדעת קצת דברי סופרים ואע"פ שהביאוה לעיל מ"ז ב' משארה אסמכתא בעלמא היא אלא שבזו יש חולקין לומר שהם תורה וכן נראה מתלמוד המערב שאמרו ויש נודר שלא לפרוע חובו ותירץ כמאן דמר אין מזונות תורה כלומר הא למאן דאמר תורה אין נפקעין אלא בצדדין שביארנו במשנתנו ומכל מקום מעשי ידיה ודאי של סופרים ואין נדר חל בהם אלא שאנו מפרשין שהדירה כשהיא ארוסה קודם שיגיע זמן הנשואין ואחר הדרתו הגיע זמן ונתחייב במזונות ועד שלשים יום מיום הגעת זמן יעמיד פרנס וזהו שאמרו בסוגיא זו שהדירה כשהיא ארוסה כלומר קודם שהגיע זמן ושאל בה ארוסה מי אית לה מזוני כלומר ומה צורך להעמיד פרנס ותירץ שהגיע זמן כלומר שהדירה קודם הגעת זמן ואחר כך הגיע זמן ושלשים יום יעמיד פרנס והוא ששאל אם כן שלשים יום מאי עבידתיהו דהא השתא לא מציא מימר זילא בי מילתא דהא כל מזונות של ארוסה על ידי אמצעי הם ותירץ דמכל מקום משלשים יום ואילך אף הפרנס מתעמל בכך והיא בושה הימנו ומכל מקום אם הדירה כשהיא ארוסה קודם הגעת זמן ונשאת אינו חייב במזונותיה שהרי סברא וקבילא והרי הוא כמי שהתנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות שתנאו קיים או שמא נפרש סברא וקבילא ליזון על ידי פרנס ואע"פ שבמומין אמרו כסבורה אני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל בענין מזונות אינו כן ונדר זה חל אף לענין תשמיש הואיל ולא חל שיעבודה עדין ומתוך כך לכשנשאת מיהא שבת אחת יקיים מכאן ואילך יוציא ואין אומרין בזו סברא וקבילא שהכל יודעין למה נכנסה:

3 מי שהיה מושלך בבור וצווח ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שכל שאמר יכתוב מתורת שליחותו הם כותבים וכן נותנים אע"פ שלא אמר תנו שהרי דינו כמסכן כמו שיתבאר במקומו:

4 מי שנפלה דליקה בחצרו בשבת מותר לו לצעוק ולומר כל המכבה אינו מפסיד שאין זה צווי גמור להיות המכבה נעשה שלוחו ומכל מקום לא התירוה אלא בדליקה מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר מלאכות כגון שיאמר כל הקוצר בתבואתי או בוצר את כרמי אסור כמו שהתבאר במקומו:

5 מי שהדיר את חברו או את קרובו הנאה ואחר כך ריחם עליו מצד שרואה בו שאין לו מה יאכל ואין לו מי יתיר נדרו הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו ואם אותו חנוני נותן לו על פי דברים ובטח באמונתו של זה שהרי מן הדין אינו חייב לו בכך אלא שבוטח בו ובאמונתו הרי זה נותן לו בהיתר את מעותיו שאין זה אלא כפורע חובו שמותר וכן אם היה ביתו לבנות ושדהו לקצור וגדרו לגדור הולך אצל פועלים הרגילים אצלו ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני ויש לו בית לבנות ואיני יודע מה אעשה לו והם הולכים ובונים על פי דבריו ובטוחים באמונתו והוא נותן שכרם בהיתר וכן מותר לומר באלו כל הזן אינו מפסיד או כל הבונה אינו מפסיד ואע"פ שבמלאכת שבת נאסר חוץ מדליקה הוא מפני שאיפשר לו במוצאי שבת וכן שאני איסורי שבת דחמירי טפי וכן שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין לשון שליחות בכך ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שבנדר לא הותר לומר כל הזן אינו מפסיד אלא לשאר בני אדם אבל לחנוני הרגיל אצלו לא ואין הדברים נראין היה מודר זה הולך עם מדירו בדרך ואין למודר מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה נוטל ואוכל ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל שאין הפקר זה צריך שלשה כמו שביארנו בשני של מציעא ומכל מקום אם הזכיר במתנתו דברים שהן מוכיחין שכונתו במתנתו אינה אלא על דעת שיהא אותו פלוני אוכל כגון שאמר לו הרי הם נתונין לך על מנת שיבא פלוני ויאכל או אף בלא על מנת כגון שאמר לו הרי הם נתונים לך ויבא פלוני ויאכל או אפילו נתן סתם אלא שאמר לו אחר כן שיבא פלוני ויאכל והדבר מוכיח שכונתו היתה לכך כגון שהיתה סעודה נכבדת והיה רוצה להתכבד בה באביו או רבו שהיו מודרים הנאה ממנו אסור שלא גמר להקנותו ועל זו אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כמו שיתבאר במקומו:

6 זה שהתרנו בכל הזן אינו מפסיד לא סוף דבר שיאמר כן לעצמו בכונה שיהיו השומעים עושים כן הא כל שיאמר כן לאדם מיוחד שיהא נאסר בכך אלא אף באומר כן לאדם מיוחד הדין בה כן שהרי מכל מקום אינו מצוהו בכך ומה שאמרו בסוגיא זו כל הזן אינו מפסיד לאו משום דלעלמא קאמר אלא מצד שהלשון מכל מקום אינו חוזר לאדם מיוחד ואע"פ שהוא אומרו לאדם מיוחד ורבותי מדקדקים מזו הפך הדברים ואין צורך בכך: