מאירי על כתובות ס״ז א

1 לפי המנהג שכתבנו במשנתנו אם הכניסה לו חתיכות של זהב או כלים של זהב שמין אותן והוא מקבלן בשווין לא מוסיף שליש ולא פוחת חומש לא מוסיף שליש מפני שאינו מטבע שיהא מזומן להשתכר בו ולא פוחת חומש שאינו דבר שיקבל שום פחת הא דינרי זהב הרי הן כספין ומוסיף שליש שהרי הדבר מצוי לפרטן וכלים של כסף פוחת חמש שאף הן מעלין חלודה ופוחתין ודהבא פריכא או ממולא והם גרגרים דקים של זהב וקורין להם בלשון לעז פלול"א מתחסרים הם מעט מעט ונופלים מהם ומתוך כך פוחת בהם חומש ועליו אמרו שהם ככלים ר"ל ככלים של כסף דפחתי אבל חתכות וגרוטאות הרי הן בשווין וכבר ביארנו שבזמן הזה אנו אין לנו בדינין אלו שהרי מנהגנו לשום כל דבר כפי מה שיתרצו ביניהם והם כותבין כנגדו על פי מנהג המקום:

2 כבר ידעת שמטלטלין אינן משועבדין לכתבה ולחוב וטעם הדבר שאין דעת האשה או בעל חוב סומכת עליהם מכל מקום כל שעיקר עסקיהם של בני אותו מקום בסחורות הרי דעת האשה והבעל חוב סומכת עליהם ואשה גובה כתבתה מהם ובעל חוב את חובו והוא שאמרו גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם ר"ל כתבתה ואע"פ שמלת פורנא ר"ל בקצת מקומות ריוח מתוך שהכתבה ר"ל עיקר כתבה והתוספת כעין ריוח הוא קורא לה פורנא ומכאן סמך למה שתקנו הגאונים עכשו שתהא כל כתבה וחוב נגבה מן המטלטלין שהרי עכשו דעת הכל סומכת עליו ר"ל על המעות ועל הסחורות וערביא היה מקום שרוב עסקיהם בגמלים ובארודיא בשקים לצורך תבואות ובבי מיכסי בתותבי ר"ל מלבושים תפורים ומתקנים ובקמחוניא בחבלים ובמחוזא בארנקי ר"ל כיסים גדולים ובכללם בתי ידים וכל מלאכת עור ויש מפרשים שמועה זו על דין הנזכר במשנה בתוספת שליש והוא אצלם הקרוי פורנא מלשון ריוח ואע"פ שהדין דין אמת לדעתי הואיל וסחורה ידועה היא כמו שביארנו בבשמים של אנטוכיא לענין ביאור מיהא אין נראה כן שאם כן היה לו לומר הרי הם ככספים כדרך שאמרנו בבשמים של אנטוכיא ולא היה לו לשנות את הלשון לומר אשה גובה פורנא מהם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

3 המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשין זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה בכסותי אלא מכסה ועודה בבית אביה וכן המשיאים את היתומה לא יפחתו לה מחמשין זוז אם יש בכיס מפרנסין אותה אמר המאירי המשיא את בתו סתם ר"ל שלא פירש כמה יתן לה לא יפחות לה מחמשים זוז ופירשו בגמרא ממטבע מדינה שהוא שמינית לכסף צורי ודין עשור נכסי לא נאמר אלא על היורש וגדולי המחברים פירשוה לענין כסות ר"ל שחייב מיהא ללבשה בכדי שיעור זה וכמו שביארנו בפרק אע"פ ודבר למד מענינו והוא שאמר אחר כן שאם התנה להכניסה ערמה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה אלא מכסה והיא בבית אביה ושאלו בה בתלמוד המערב ולא תני אפילו אמר הריני עומד ערום ומכסה את אשתי אין אומרין לו שיעמוד ויכסה אלא מכסה כראוי לה כלומר שתנאי כזה אינו אלא דברים בעלמא שאין אומרין לילך הוא ערום ולכסות את אשתו ביותר מן הראוי נראה שהם מפרשים במשנתנו לכשתבא לביתי אכסנה בכסותי ואעמוד אני ערום או אתגלגל בשחקים ישנים ומסורטטים וכן ראיתי לקצת רבנים שפירשוה בפירוש ירושלמי שלהם ואף בקצת ספרים גורסין במשנתנו לכסות בכסותי ועל זה שאלו היאך כופין אותו בכך ותירץ תמן ארחא דבר נשא מימר הני לי מיקום ערטילאי ומכסי אנתתי כלומר הנאה היא לי שאעמוד ערום ואכסה את אשתי והוא דרך גוזמא ופטוטי מילי ברם הכא לכך התנה מתחלה וכן המשיאים את היתומה ר"ל גזברי צדקה לא יפחתו לה משיעור זה ואם יש מעות בכיס של צדקה נותנין לה יותר והוא שאמרו מפרנסין אותה לפי כבודה אבל כל שאין מעות בכיס יש להם ללות עד כדי שיעור הנזכר והוא שאמרו בתלמוד המערב אומרים לפרנסים ללות הא כל שיש בכיס מוסיפין לה לפי הראוי לה ואין מצמצמין לה בשביל העתידות לבא ואמרו שם בהדא בולדא ר"ל גוביינא של מס לצדקה שגבאה ר' אמי ולא היה רוצה להוציאה קודם המועד אף לצורך ועל זו אמרו בהדא בולדא אתא ביומוי דר' אמי אישתביק למועדא אמ"ר זעירא ודמיית לי פסיד כלומר ואם ימות הלה ברעב קודם המועד יפסיד חלקו אלא יתכיל ומרי מועדא קיים כלומר יאכל זה מה שצריך ובעל המועדות ר"ל הקב"ה קיים ויכול ליתן לצורך המועד:

4 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 יתום ויתומה שאין להם מה יאכלו ובאו להתפרנס מן הצדקה ומתיראין שמא אין בכיס של צדקה אלא בכדי שיעור פרנסה של אחד מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום בנשאר או במה שיגבו שהאיש דרכו לחזר על הפתחים מה שאין כן באשה ומכל מקום במקום שאי אפשר לחזר האיש קודם כמו שהתבאר באחרון של הוריות י"ג א' ויש מפרשין להתפרנס שבכאן לכסות שהאשה קודמת כמו שאמרו שם אשה קודמת לכסות הא למזונות האיש קודם על כל פנים וכמו שאמרו שם האיש קודם להחיות ואינו נראה כן שהרי דרכו לחזר האמור כאן פירושו לחזר על הפתחים אלא שהם מפרשים בו לחזר על צדדיו ולהרויח לצורך מלבושיו יותר מן האשה והדברים נראין כדעת ראשון: