מאירי על כתובות ל״ד א

« מאירי על כתובות ל״ג ע״ב מאירי על כתובות ל״ד ע״ב »

2 כתובות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה — לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. הָתִינַח עֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֶלָּא שְׁחִיטַת שַׁבָּת — שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא! דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ — שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה!

3 כתובות פתח ↗

טוֹבֵחַ לַעֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן דִּשְׁחַט בֵּיהּ פּוּרְתָּא — אִיתְּסַר לֵיהּ, אִידַּךְ כִּי קָא טָבַח, לָאו דְּמָרֵיהּ קָא טָבַח! אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ. שׁוֹר הַנִּסְקָל, לָאו דִּידֵיהּ הוּא דְּקָטָבַח! אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁמְּסָרוֹ לְשׁוֹמֵר, וְהִזִּיק בְּבֵית שׁוֹמֵר, וְנִגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית שׁוֹמֵר, וּגְנָבוֹ גַּנָּב מִבֵּית שׁוֹמֵר.

1 השוחט או המבשל בשבת שלא לצורך חולה בשוגג אע"פ שאלו עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה לערב בין לשוחט בין לאחרים וליומה מיהא אסורה בין לו בין לאחרים במזיד אסורה לשוחט לעולם ולאחרים מותרת לערב ויש בדינין אלו קצת תנאים וכבר ביארנו הענין בריוח בראשון של חולין י"ד א' ולמדת מכל מקום שמעשי שבת לא נאסרו מן התורה:

2 השוחט לע"ז מכיון שהתחיל לשחוט לשמה נאסרה ונתחייב בנפשו ואם לא כיון לעבוד אלא בגמר שחיטה לא נתחייב מיתה אלא בגמר שחיטה וכבר כתבנוה במסכת חולין מ' ב':

3 גנב שור הראוי ליסקל וטבחו אם גנבו מבית הבעלים אין צריך לומר שהוא פטור שאף על פי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מכל מקום אסור הוא בהנאה ואינו מפסידו כלום וכי קא טבח לאו דידיה קא טבח ולאו דמריה קא טבח אלא אפילו היה ממון תלוי בו כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו משם פטור ולא סוף דבר משנגמר דינו שאם החזירו אינו מוחזר דאין כאן דבר הגורם לממון אלא אם גנבו קודם שנגמר דינו ואע"פ שאם החזירו מוחזר ונמצא מפסידו פטור שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמו שביארנו במקומו:

2 חולין פתח ↗

מְחַתֵּךְ בְּעָפָר הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּחַטַּאת הָעוֹף עָסְקִינַן, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי. מִכְּדֵי רַב הוּנָא כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּעוּלָּא, וְעוּלָּא מַעֲשֶׂה כֹּל דְּהוּ קָאָמַר. אֶלָּא, בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ. אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא חַטָּאת? לַישְׁמְעִינַן זֶבַח! אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דְּאָמַר רַב הוּנָא סִימָן אֶחָד, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵּיהּ. מַאי מַעֲשֶׂה? מַעֲשֶׂה רַבָּה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דְּאָמַר רַב הוּנָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵּיהּ. מַאי טַעְמָא? דִּידֵיהּ מָצֵי אָסַר, דְּחַבְרֵיהּ לָא מָצֵי אָסַר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּקָנֵי לֵיהּ לְכַפָּרָה – כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן. נָעַ״ץ – סִימָן. רַב נַחְמָן, וְרַב עַמְרָם, וְרַב יִצְחָק אָמְרִי: אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ. מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בַּשַּׁבָּת בַּחוּץ לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, וְאוֹקִימְנָא בְּחַטַּאת הָעוֹף וּבַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם. טַעְמָא דְּחַטַּאת הָעוֹף הוּא, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין,

« מאירי על כתובות ל״ג ע״ב מאירי על כתובות ל״ד ע״ב »