1זעירי אמר: אף שאור שעובר עליו משום בל תקטירו "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". ויקרא ב, יא ישנו אותו דין של היתר המצטרף לאיסור, שלא רק על הקטרת השאור בכזית עוברים, אלא גם על המקטיר עיסה שיש בה תערובת של שאור ודבר מותר ששיעורם ביחד כזית. ושואלים: כמאן כשיטת מי היא הלכה זו של זעירי — כדעת ר' אלעזר, דדריש שדורש "כל" "כל מחמצת לא תאכלו". שמות יב, כ לרבות תערובתו?2אי הכי אם כך לענין חמץ נמי גם כן כיון שנאמר בו "כל מחמצת לא תאכלו" יאמר זעירי שיש איסור לא רק על אכילת כזית ממנו, אלא אף על כזית מתערובת שיש בה חמץ! ומשיבים: אין הכי נמי כך הוא גם כן שזעירי סבור שאף בחמץ היתר מצטרף לאיסור. אלא מה שאמר זעירי בשאור דווקא היה זה לאפוקי להוציא מדברי אביי שאמר: יש הקטרה בפחות מכזית וחייבים עליה אם מקטיר שאור, על כן קא משמע לן השמיע לנו זעירי שאין הקטרה בפחות מכזית, ורק אם היה שיעור כזית של שאור או של שאור ודבר אחר המצטרף אליו חייבים על הקטרת תערובת זו.3א מסופר: יתיב ישב רב דימי וקאמר ואמר לה להא שמעתא את ההלכה הזו של ר' אבהו, בשמו של ר' יוחנן, שבכל איסורים שבתורה חוץ מנזיר אין היתר מצטרף לאיסור. איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו: המקפה תבשיל סמיך של פירות תרומה, והשום והשמן שבה היו של חולין, ונגע טבול יום טמא ביום שטבל מטומאתו, שפוסל תרומה במגע במקצתן — פסל את כולן בגלל התרומה שהיא עיקר המקפה. ואם היה להיפך, שהיתה מקפה של חולין והשום והשמן של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן — לא פסל אלא מקום מגעו.4והוינן והיינו עוסקים ומתקשים בה בהלכה זו: מקום מגעו עצמו אמאי מדוע פסול? הרי מה שנגע בו היה רובו חולין, וחולין אינם נפסלים במגע טבול יום! ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מה טעם — הואיל וזר האוכל תערובת זו לוקה עליה בכזית, לכך מחשיבים את הכל כאילו היה זה תרומה.5ומסכם אביי את שאלתו: מאי טעמיה מה טעמו של ר' יוחנן שלוקה על התערובת?
