רש"י על ברכות מ״ה

1 מאי עמא דבר – היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא:

2 שלשה שאכלו וכו' לזמן – להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך:

3 שנטלה תרומתו – קס"ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש:

4 מעשר שני שנפדה – להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל:

5 והשמש – ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא:

6 עד כמה מזמנין – כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך:

7 גמ' מה"מ – דשלשה ראוים לברכת צירוף:

8 גדלו לה' אתי – הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים:

9 אינן רשאין ליחלק – ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון:

10 שלשה אין שנים לא – ה"פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי ויזמנו השנים:

11 שאני התם דהוקבעו בחובה מעיקרא – ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

12 אוכל עמהם – אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו לידי זמון ואי שנים מזמנין אמאי ניחא להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני:

13 דניחא להו דמקבע להו בחובה – דגדול המצווה ועושה:

14 אם רצו אין מזמנים – כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים:

15 דאפילו מאה כתרי דמיין – לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים:

16 דאיכא דעות – דאע"ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי:

17 קוראין לו – להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך:

18 ומזמנין עליו – ואע"פ שאינו בא אצלם:

19 ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן – לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא:

20 לאו דשמיע להו מרבי יוחנן – דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו:

21 והוא דקרו ליה ועני – שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא:

22 לא אמרן – דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו:

23 נראין כעשרה – דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה:

24 מצוה ליחלק – ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון:

25 אחד מפסיק לשנים – אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו:

26 לפנים משורת הדין – לאחשוביה:

27 לא הוה בהו – מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים:

28 דאיכא אדם גדול – שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא דף מז.:

29 בא ומצאן – אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין:

30 ברוך ומבורך – דלא מצי למימר שאכלנו משלו:

31 הא דקאמר ברוך ומבורך – כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן:

32 הא בבונה ירושלים – שהיא סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר:

33 כי היכי דלשמעו פועלים – וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף:

34 וליקומו – לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה:

35 רב אשי עני – לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה"ז משובח לא סגי דלא עני ליה: