רש"י על ברכות כ״א

1 אלא יקצר – כל ברכה וברכה:

2 דלית בה מלכות שמים – אין מלך העולם בברכות של י"ח:

3 ה"ג והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו' – לישנא אחרינא שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. קבלת מלכות שמים כדאיתא בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד ולהאי לישנא גרסינן והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ולשון זה נראה שהוא עיקר מדמשני ליה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא והאי בלאחריו עסקינן ואי ללישנא קמא הא לא איירי בברכת המזון לאחריו בדאתקפתיה דלהדרי תלמודא עילויה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא כו'. ואית דגרסי הכא בלשון קושיא ק"ש דרבנן היא אלא ק"ש דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא לאפוקי תפלה דרבנן ואין בה מלכות שמים למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב:

4 כי שם ה' אקרא – כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במסכת יומא דף לז.:

5 שאינו טעון לפניו – כלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו:

6 טעון לאחריו – כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת:

7 תורה שטעונה לפניה – כדאמרן:

8 איכא למפרך – בתרוייהו כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון איכא למפרך מה למזון שכן נהנה וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה איכא למפרך מה לתורה שכן חיי העולם הבא:

9 ק"ש דרבנן – לקמן פריך לה:

10 אמת ויציב דאורייתא היא – שמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאורייתא היא דכתיב למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים דברים טז:

11 דאית בה תרתי – יציאת מצרים ומלכות שמים:

12 חוזר וקורא ק"ש – קסבר ק"ש דאורייתא היא:

13 ולואי שיתפלל אדם כל היום – בהלכות גדולות פסק הלכה כרבי יוחנן בספק והלכה כשמואל בודאי התפלל:

14 מהו שיגמרו – את הברכה אם נזכר באמצע הברכה באחת מן הברכות שטעה:

15 יחיד ויחיד – כשהתפלל תחלה היה יחיד וכששכח שהתפלל והתחיל להתפלל היה ביחיד:

16 או צבור וצבור – בין בראשונה בין בשניה היה עם הצבור כגון עשרה אחר עשרה וזה עמהם בשתיהן ששכח שהתפלל עם הראשונים:

17 רב הונא סבר – יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"ץ לקדוש לית לן בה אבל מודים אף על פי שיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הצבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו:

18 מפסק לא פסיק – תפלתו לקדושה לענות עם הצבור וכן למודים:

19 במשנה תורה דריש – והאי קרא במשנה תורה הוא נאמר:

20 מכשפה לא תחיה – ולא פירש באיזו מיתה תמות ונאמר אצלו כל שוכב עם בהמה מות יומת:

21 סמכו ענין לו – סמכתו פרשת מכשפה לא תחיה לשוכב עם בהמה:

22 מה שוכב עם בהמה בסקילה – כדאמרינן לה בסנהדרין פרק ד' מיתות סנהדרין דף נד: בגזרה שוה דתהרוגו דהכא מכי הרוג תהרגנו דמסית אף מכשף בסקילה:

23 אמר ליה רבי יהודה וכי מפני שסמכו הענין – לשוכב עם בהמה נוציא זה המכשף לסקילה שהיא חמורה מכל מיתות שבתורה אלא מקרא מפורש יש לו במקום אחר שהוא בסקילה:

24 אוב וידעוני בכלל – לא תחיה דכל המכשפים היו ולמה יצאו בפני עצמן כשהפרישן לסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם להקיש אליהם את כל הכלל שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

25 זב שראה קרי וכו' – לענין טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין לעסוק בתורה קאי ולשאר טמאים לא הצריך וקאמר הכא דאם יש לו טומאה אחרת עם הקרי שאינו יכול לצאת ממנה בטבילה זו כגון זב ונדה שהם טמאים טומאת שבעה אפילו הכי צריך לטבול לקריו קודם שיעסוק בתורה:

26 פולטת שכבת זרע – הרי היא כבעל קרי:

27 ורבי יהודה פוטר – קס"ד דאין טבילה זו מטהרתו מכל וכל:

28 המשמשת למאן קתני לה – להשמיענו כח מי הוצרכו לחלוק בה:

29 אילימא לרבנן – להודיעך כחן דמחייבי בה:

30 השתא זב שראה קרי – שקדמתו טומאת הזיבה מעיקרא:

31 דמעיקרא – בשעה שראה קרי לאו בר טבילה הוא ומחייבי ליה רבנן טבילה לקרי לדברי תורה:

32 משמשת וראתה נדה – דטומאת קרי קדמה וכשראתה הקרי ראויה היתה לטבול מיד:

33 לא כ"ש – דלא אתיא טומאת נדה שהיא אחרונה ומפקעה לטבילה שנתחייבה בה כבר:

34 אלא לאו רבי יהודה – קתני להודיעך דאפי' היכא דקדם הקרי אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה דאין טבילה אלא המטהרת ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא למה ליה לאשמעינן בהא כל בעלי קריין נמי לא בעו טבילה לדברי תורה הלכך על כרחך דוקא קתני לה: