רש"י על נדרים ס״ה א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

רש"י על נדרים ס״ד ע״ב:ו׳ » « רש"י על נדרים ס״ה ע״א:ב׳

1 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן: דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ — לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן. דִּכְתִיב: ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה״ — אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה״.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

מי שנשבע כו'. עיין בהך דנדרים דף כ"א בהך מחלוקת דפותחין בחרטה ובהך דגטין דף פ"ג ע"ב במה דאמר שם ר"י דאין חכם מתיר אלא בחרטה ובשאלתות דר"א פ' ויצא דמבואר שם דבאמת הנדר בטל מעצמו רק החכם צריך לומר לו זה ע"ש וע' מש"כ רבינו בפיהמש"נ פ"ט דנדרים בהך מחלוקת דר"א ורבנן דר"א דס"ל פותחין בנולד א"צ כלל שאלה לחכם והוא תמוה וכן כתב בפי' המשנה נזיר פ"ה על הך דנחום המדי ע"ש אך ר"ל כך דעיין בשיטת רש"י עירובין דף ס"ד ע"ב גבי פותחין בחרטה ובנדרים דף ע"ז ע"א וע"ב ע"ש בר"ן בשם הרשב"א. ועיין בהך דשבת דף מ"ו ע"ב מה דמחלק שם בין התרת נדרים לבכור אך ר"ל כך דאם מתירין לו לא בגדר חרטה רק אדעתא דהכי אז אין ההיתר ע"י חכם רק דהחכם צריך שיאמר לו שהוא מותר כמו לשון חכמים מרפא ולכך זה די בג' הדיוטות אף לכתחלה וזה מתירין אפילו בשבת וכעין דאמרינן בהך דנדרים דף ע"ז משא"כ בנדר דההיתר הוא ע"י חרטה אז החכם הוא המתיר וצריך דוקא סמוך. ע' בר"ן דף ח' ע"ב ודף כ"ג ודף ע"ח. וכן נ"מ להך מחלוקת אם בעל יכול להתיר נדר אשתו ורבינו לא הביא זה. ג"כ כך דרק לחרטת אשתו אינו יכול. וע' מש"כ רש"י נדרים דף ס"ה דמשה התיר לעצמו והטעם דעיין בירוש' רפ"ט דנזיר דגבי ב"נ פותחין בנולד ועיין בהך דחגיגה דף י' ע"א ותוס' ב"ב דף ע"ד ע"א ע"ש וכך דגבי ב"נ אף דישנן בכלל נדר מ"מ ההיתר שלהם הוי רק בגדר גלוי מלתא ולכך די אף בנולד והוי כד' נדרים דאף דצריך שאלה מ"מ אינם בגדר נדר ועיין כאן דף ט"ו ע"א ודף פ"א ע"ב גבי הך דר"ג ע"ש. והנה ר"א סבירא ליה דאף נולד הוה כמו אדעתא דהכי ולא גדר חרטה ולכך אף בזה לא צריך חכם. ר"ל דדי בג' הדיוטות. זה כוונת רבינו בפיה"מ הנ"ל וזה מה דר"ל בגמ' שם א"כ אין נדרים נשאלין לחכם ר"ל כה"ג כמש"כ ולכך הביא הר"ן ז"ל כאן דף כ"ב ע"ב דלדידן לא פתחינן בחרטה וזהו משום דלחרטה צריך דוקא חכם מובהק ראשי המטות ולדידן ליכא זה. ובזה יתבאר לך דברי הירוש' פ"ג ה"א בהך מחלוקת דרב ושמואל ור"א ואמר שם דאילו פיתחן בצידן ר"ל דא"צ חכם רק די בג' הדיוטות לכתחילה וע' בהך דנדרים דף ס"ה ע"א גבי נעשה כתולה נדרו בר"ן שם בשם הירוש' ור"ל ג"כ כך דרק היתר חכם א"צ ועיין נזיר דף י"א ע"ב בהך מחלוקת דר"ש ורבנן ושם דף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה ואם לאו ובפיהמ"ש שם אם זה צריך התרה ובירוש' שם דאמר דא"צ. ועיין בתוספתא נדרים פ"ה גבי הנודר מן הבית כו' אח"כ נודע לו שקודם נדרו נפלה לו בירושה אם צריך היתר. וע"ש בנדרים דף כ"ג ע"א אך מדברי רבינו בפיה"מ בנזיר שם מוכח דזה רק לר"א הוה נדר טעות ולא לדידן. אך כאן חזר בו כמבואר פ"ב ה"ב והטעם משום דגבי נדר יש שני דברים: אחד מה שחל על החפץ. והב' שגם הוא נאסר על ידי זה והיתר חכם מועיל לגבי החפץ וממילא פקע האיסור ממנו משא"כ גבי שבועה דלא חל האיסור רק עליו אז רק אם אמר אדעתא דהכי וזה מחלוקת אם יש שאלה בשבועה או לא. ע' דף כ"ח ע"א ודף כ"ב ע"ב ובר"ן ד"ה אמר רבא. ועי' בירוש' פי"א דנדרים דהוה מחלוקת דר"י ור"ל בין בהפרה בין בחכם ור"ל כה"ג דוקא בחרטה וכן גבי הפרת הבעל דוקא משום דאף למ"ד מיעקר עקר נשאר איזה דבר עליו ולא הוה ביטול לגמרי כמש"כ התוס' נזיר דף כ"ב ע"א ע"ש ודף ל"א ע"ב. וגבי נזיר יהא ג"כ תליא אם בנזיר ג"כ אוסר עליו הדברים או זה הוה ממילא ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה. ועיין בגמ' דנזיר דף ל"ב ע"ב שטפוהו רבנן לר"א ולכאורה קשה הא ר"א ס"ל בערכין דף כ"ג דאין שאלה בהקדש וע' נזיר דף ט' דנזירות דמי להקדש וצ"ל דזה רק היכא דלא הוה טעות מעיקרא. אבל היכא דהוה טעות מעיקרא וכמו לר"א אף בנולד שוב גם ב"ש מודה ועיין בהך מחלוקת דר"מ ורבנן גבי קרבנות נזירות אם הוה בכלל נידר ונידב כמבואר בזבחים דף קי"ז ע"ב. ועיין בהך מש"כ רש"י שם אם הדברים הם אסורים ממילא עליו או הוא עצמו אסרם עליו דרש"י כתב שם דיין ותגלחת אסרם עליו משמע אבל טומאה נאסר ממילא. ועיין בהך דנזיר דף י"ד ע"ב דריב"ח ס"ל כן ולכך אחר שכלו לו ימיו אינו לוקה על היין ועל התגלחת דזה לא קיבל עליו רק עפ"י דין לכן כ"ז שלא הביא קרבן לוקה על הטומאה אבל אינך ס"ל מטעם קבלה ולכן לאחר שכלו לו ימיו אינו לוקה. אבל אנן לא ס"ל כן ועיין בהך דמנחות דף ק"ט בפיהמ"ש גבי הריני נזיר לגלח בבית חוניו דעכ"פ בגדר נדר אסור בהני דברים. ועיין מש"כ רבינו בהל' נזירות פ"א ה"ו וכ"מ בזה ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה ובזה תליא אם היכא שבטל הדין נזירות ע"י דבר אם שייך גם בזה הך דין דלשון חכמים מרפא דוקא וא"ש וע' ברא"ש נדרים דף ב' ע"ב ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה וגם נ"מ למה דאמרינן בשבועות דף כ"ח ע"א וכן פסק רבינו לקמן בהל' י"ח דאפילו אכלה כולה נשאלין עליה זה רק ע"י דאדעתא דהכי לא נדרי אבל ע"י חרטה דרק ע"י החכם שמתיר הדבר בזה לא מהני כיון דאין הדבר בעין לא שייך היתר ואין לו על מה לחול. ונראה דגבי נדרי הקדש לכ"ע ההיתר לא הוה רק על הדבר והיכא דאין הדבר בעין שוב לא מהני היתר וזהו כונת תוס' כריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע ע"ש. אך נ"מ באיזה מוקדשים מיירי שם אם בקדשים כגון חטאת או בעולה דגבי חטאת המעילה הוה משום לחמו של מזבח וגבי עולה עדיין נשאר עליו משום הקדש ראשון. ועיין בהך דזבחים דף נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה ומשנה וזהו כוונת הגמ' שם דף ט"ו מחוורתא אין חייבין משום מעילה כו' עולה ר"ל דזה היה מחמת הקדש ואינך משום קודש ונ"מ ג"כ לענין התפסה בה אם נימא דלאו בעיקרא קמתפיס וע' בנדרים דף י"ב ע"א דנקט רק כנותר של עולה ולא נקט כנותר אימורים דשאר קדשים וזה משום דזה שוב עליו שם נדר דזה קדושה חדשה ומאיליו. וע' בדברי רבינו לקמן בהל' נדרים פ"א הי"ב אך רבינו פסק בעיקרא קמתפיס ועיין בהך דנזיר דף כ"ח ע"א מה דאמר שם דלמ"ד אין תגלחת מעכבת אף דמ"מ אסור לטמא עד לערב כמש"כ רבינו בהל' נזירות פ"ח ה"ה מ"מ א"א להפר דזה אינו מחמת דבורה רק ממילא ולזה לא מהני הפרת הבעל וכעין דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב גבי אדעתא דהכי ע"ש דזה הוא דין ולא מחמת ההקדש. ועיין בירושלמי נזיר פ"ד ה"ד דאמר שם גזה"כ הוא הפר נדרה כו' ר"ל כך דאף אם נימא דמיגז גייז דפסק רבינו דצריכה להביא קרבנות מ"מ לענין השער י"ל דפקע הקדושה וע"ש בירושלמי בהל' ח'. אך באמת י"ל דגבי נזיר אין ההפרה משום עינוי נפש שבא ע"י הנזירות רק משום עצם הנזירות וזהו כוונת הגמ' דנדרים דף ד' ע"ב ל"ל היקשא כו' ואמר משום דאית ליה קיצותא ע"ש ור"ל כך דלפי המבואר בספרי פ' נשא דעיקר נזירות הוא מה שיהיה לאחר הזמן הדינים שלו ונזיר עולם הוה דבר בפ"ע ע"ש בספרי פסקא כ"ה נדרו תלה בנזירותו ולא נזירותו תלה בנדרו ר"ל דכ"ז שיש עליו נזירות יש עליו הנדר ונ"מ אם לאחר שכלה ימי נזירותו ולא הביא קרבן דאם עשה אחת מהדברים לוקה אם לוקה ג"כ משום בל יחל עיין בנדרים ג' ע"ב זהו כוונת הספרי. וע"ש דמרבה דגם בנזירות עולם מיקרי קדוש וע"ש בפסקא כ"ז ובפסקא ל"ב דממעט שם נזיר עולם מקרבן טומאה ועיין בירושלמי נזיר פ"א דלא ס"ל כן ובפ"ז סה"א דאמר שם דמביא קרבנות וע' תוס' תמורה דף י"ד ע"ב דמבואר ג"כ כן. אך שם רק בלא נטמא והטעם של הספרי דס"ל דקדושת שער ליכא בנזיר עולם ונ"מ אם בשעה שהוא מקל בתער אם צריך לשלח תחת הדוד. והעיקר משום דעיקר הנזירות הוא שתשלים הנזירות ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל אם נזיר לעולם הוי כמו נזיר עולם או כמו נזיר סתם ע"ש בפ"ב מהל' נזירות הי"א וע"ש מש"כ רבינו בהל' גירושין פ"ח הי"ב וזה רק באומר זמן וא"כ נמצא דעיקר נזירות הוא הזמן וזהו דין לא נדר והוה אמינא דאינו מועיל הפרה קמ"ל דמועיל ולא משום האיסורים שנזיר אסור. ועיין בנדרים דף פ"ג מה דאמר שם ודילמא כו' ממה דלית לה צערא כו' ע"ש בר"ן ורא"ש. אך ר"ל כך דאם כוונתו ההפרה על עצם הנזירות בזה ודאי מבטל הכל אך שמא אין כוונתו רק מה שע"י הנזירות נאסרה ובזה רק דבר דהוה עינוי נפש. אך באמת זה תליא בהך דר"ש ורבנן בנזיר דף י"א אם מועיל חזרה על דבר אחד ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ' בנדרים שם אין נזירות כו' ועיין בנזיר דף ס"ב ע"ב דנזירות חל על עבד אף דאין נפשו קנויה לו ולנדרים אם יש בו עינוי נפש לא חל ע"ש בתוס' ובדברי רבינו והוא כמש"כ דזה דבר ממילא. וע"ש בתוס' אך לאחר השלמת הנזירה אז ההפרה רק בגדר עינוי נפש מחמת הפרטים ולכך כתבו שם התוס' בנזיר דף כ"ח ד"ה ר"ע שמא יש כח ביד חכמים כו' דהוא לכאורה תמוה דהא זה קום ועשה אך ר"ל כך דכיון דמדרבנן לא תועיל ההפרה ותהיה אסורה לשתות יין וא"כ שוב לא פעלה ההפרה כלום כיון דאז ההפרה רק מחמת הפרטים כמש"כ וכאן אינו מועיל כלל ועיין רש"י שבת דף מ"ו ע"ב ד"ה ואמאי ור"ל שם ג"כ דכיון דאז אסורה לאכול משום מוקצה וא"כ לא פעלה הפרת הבעל כלל ולענין אח"כ עיין נדרים דף פ"ט ודף פ"ב ע"ב ודף פ"ז ודף ע"ג אם מועלת הפרה למחצה:

2 רש"ש על נדרים פתח ↗

רש"י ד"ה במדין. ואמר רבי ת"ח יפר לעצמו. עי' שעה"מ פ"ו מהל' שבועות הל"ה:

1 אין מתירין לו - לנודר אלא בפניו של מדיר:

2 במדין לך - מהו במדין לך אלא הכי קא"ל במדין נדרת לפני יתרו לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו ואמר רבי תלמיד חכם מיפר לעצמו:

2 מלבי"ם על במדבר פתח ↗

לא יחל דברו אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו היל"ל לא יעבור על דברו או לא יחליף דברו, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין וזה ע"י הפרה, ואא"ל שלא יוציאם לחולין גם ע"י התרת חכם שא"כ הול"ל לא יֵחַל דברו היו"ד בצירי מבנין נפעל, אבל יַחֵל מבנין הפעיל מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט ח"א סי' צח והמהרי"ט חלק יו"ד סי' כו שע"י פתח יכול להתיר לעצמו, וכ"מ דעת רש"י נדרים דף ס"ה ד"ה במדין, אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין רק שס"ל שאם יש לו פתח הוה כנדרי טעות ונעקר ממילא:

2 הגהות יעב"ץ על נדרים פתח ↗

רש"י ד"ה במדין לך כו' ואמר רבי תלמיד חכם מפר לעצמו. נ"ב זו טעות שלא נזכר זה אלא לענין נדוי של עצמו פ"ק דף ז ע"ב אבל לא בנדרים שבפירוש שנינו ספ"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואמרי' נמי לא יחל הוא אינו מוחל כו' כ"ש נדר התלוי בדעת אחרים מאן ס"ד דלשרי לנפשיה. איברא דהוה ק"ל מאן שרי ליה למשה במדין ויתרו עדיין לא נתגייר. ולא מלתא היא דכה"ג אפי' עובד כוכבים מתיר ומיחל דמה שאסר עליו והשביעו לטובתו ולהנאתו א"צ התרה כדתנן ס"פ דפרקין דלעיל ה"ז יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם ועי' י"ד סרכ"ח סל"ט וס"ס רל"ב וה"נ בנ"נ אילו איהו גופיה הוה מחיל על כבודו ושרי ליה הוה משתרי שלא ע"פ חכם ויתרו נמי דכוותה מרצונו מחל והתיר לו נדרו ושבועתו. מאחר שלדעתו ולהנאתו נדר ונשבע יכול לבטלו ל"ש ישראל ל"ש עובד כוכבים זה פשוט:

רש"י על נדרים ס״ד ע״ב:ו׳ » « רש"י על נדרים ס״ה ע״א:ב׳