1כל אחת ואחת אם השביע כמה פעמים וכפרו, בין שנשבע בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, ועם כל ההרחבה הזו אינו מדבר שם אלא בתביעת ממון, שבועת העדות שלא עשה בה נשים כאנשים, ולא עשה בה קרובים כרחוקים, ולא עשה פסולין ככשרים, ואינו חייב אלא אחת אם השביע אותם כמה פעמים בפני בית דין — אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון!2ודוחים: מה לפקדון שהוא שונה, שכן לא עשה בו דין מושבע כנשבע, שמי שהשביעוהו אחרים ולא נשבע בעצמו — פטור, וכן לא עשה בו דין מזיד כשוגג, תאמר בשבועת העדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג שבשניהם מביא קרבן!3תלמוד לומר: "תחטא" "תחטא" לגזירה שוה, נאמר כאן בשבועת העדות "תחטא" ויקרא ה, א, ונאמר להלן בפקדון "תחטא" ויקרא ה כא, מה להלן בשבועת הפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.4א עד כאן ההוכחות השונות בברייתא. ומעתה דנים בדעות השונות שהוזכרו בה. ותחילה דנים בדעת ר' אליעזר, שסיכם כי למדים מ"אואין" שבפקדון שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן. מתקיף לה מקשה על כך רבה בר עולא: "או" "או" האמורים בענין שבועת ביטוי יוכיחו "או נפש כי תשבע" "להרע או להיטיב". ויקרא ה, ד שהן "אואין" ויש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, ומדברים שלא בתביעת ממון!5ודוחים: מסתברא מסתבר שמפקדון הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן יש דמיון במלים, "תחטא" מ"תחטא".6ודוחים: אדרבה, משבועת ביטוי הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן חטאת מחטאת שבשתיהן מביא קרבן חטאת, ואילו בשבועת הפקדון חייב קרבן אשם.7אלא צריך לומר בדרך אחרת, מסתברא מסתבר שמפקדון הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן יש בשניהם צדדים שווים: חטא במזיד תבעיה וכפריה ועבריה תבעו וכפרו ועברו, שהוא סימן לצדדים השווים: בשניהם כתוב "תחטא", ועל שניהם חייב קרבן במזיד, ושניהם באים על ידי תביעה של צד אחד וכפירה של הנשבע, ושתיהן שבועות על העבר ולא על העתיד.8ומקשים: אדרבה, להיפך, משבועת ביטוי הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן יש בה צדדים שווים אחרים, וסימנם: חטאת שירדה לחומש, שעל שניהם מביא קרבן חטאת ולא אשם כבפקדון, בשניהם הקרבן עולה ויורד ובפקדון הוא קרבן קבוע, ועל שניהם אין צריך להוסיף חומש! ומשיבים: מכל מקום הנך נפישן הצדדים הללו ששווים בפקדון ובעדות מרובים יותר ולכן ראוי להשוות שבועת העדות לשבועת הפקדון ולא לשבועת ביטוי.9ב וממשיכים לדון בדברי הברייתא. ר' עקיבא אומר: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" ויקרא ה, ה — יש מאלה שהוא חייב, ויש מאלה שהוא פטור. הא כיצד? תבעו ממון — חייב, תבעו דבר אחר — פטור.10ושואלים: כיון שאין ראיה מגוף הכתוב, איפוך אנא אהפוך אני, ואומר שחייב רק על תביעה שאינה ממון!11ומשיבים: ר' עקיבא על ה"אואין" של ר' אליעזר סמיך הוא סומך, ולומד שבועת העדים משבועת הפקדון, אלא שהוא עושה השוואה שונה קצת.12ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם להלכה בין ר' אליעזר ובין ר' עקיבא? כיון שהם סומכים על אותה ראיה!13ומשיבים: איכא בינייהו יש הבדל ביניהם לגבי משביע עדי קרקע, שלדעת ר' אליעזר חייבין, לר' עקיבא פטורין, משום המיעוט על "מאלה".14ושואלים: ולדעת ר' יוחנן שאמר התם שם שעולה מדבריו לגבי שבועת הפקדון: משביע עדי קרקע אפילו לדעת ר' אליעזר פטורין, אם כן הכא מאי איכא כאן מה יש הבדל בין ר' אליעזר לר' עקיבא?15ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל בהלכה בענין עדי קנס, שלר' אליעזר חייבים, ולר' עקיבא, בגלל המיעוט, פטורים.16ג ועוד באותה ברייתא, ר' יוסי הגלילי אומר: "והוא עד או ראה או ידע" — בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר, והיא עדות ממון, לפי שבעדות אחרת יש צורך שיהא בה גם ראיה וגם ידיעה.17אמר ליה לו רב פפא לאביי: לימא האם לומר שר' יוסי הגלילי לית ליה אינו סבור כשיטת ר' אחא? דתניא ששנויה ברייתא, ר' אחא אומר: גמל האוחר מיוחם ומשתולל בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו — בידוע שזה הרגו, ואין צורך לראות שכך היה כדי לחייב את בעליו. דאי אית ליה שאם יש לו, הוא מקבל את שיטת ר' אחא שהולכים אחרי ידיעה מסוג זה, המבוססת על אומדנא, אם כן בדיני נפשות נמי משכחת לה גם כן מוצא אתה אותה, כמו המקרה שדן בו ר' שמעון בן שטח.18דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' שמעון בן שטח בלשון שבועה: אראה בנחמה של גאולת ישראל השלימה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו ומצאתי סייף חרב בידו של הרודף ודם מטפטף מן הסייף, וההרוג מונח שם מפרפר, אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה?19שהרי רק שנינו מצויים כאן, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" דברים יז, ו ואין כאן שני עדים, אלא המקום הקב"ה יפרע ממך. אמרו: לא זזו משם עד שנשכו נחש ומת! ובמקרה כזה, לדעת ר' אחא יש לסמוך על האומדנא שזה הרגו, להחשיבה כידיעה וודאית, למרות שלא ראה. ולכאורה ר' יוסי הגלילי אינו סבור כן, שהרי הוא אומר שידיעה בלא ראיה אינה אלא בממונות.20ומשיבים: אפילו תימא אית ליה תאמר שיש לו, שהוא מקבל את דברי ר' אחא, שהולכים בדיני נפשות אחר אומדנא בלא ראיה, עדיין יש להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, כי בשלמא נניח ידיעה בלא ראיה משכחת לה מוצא אתה אותה גם בדיני נפשות, באומדנא, אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה כיצד מוצא אתה אותה? מי לא בעי מידע האם אין הוא צריך לדעת אם גוי הרג או ישראל הרג, אם אדם טרפה שקרוב למוות הרג או שלם הרג? ולפיכך יש הבדל בין דיני ממונות לשאר דינים.21ועוד מעירים: שמע מינה למד מכאן מברייתא זו שקסבר סבור ר' יוסי הגלילי: משביע עדי קנס — פטור העד משבועת העדות, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך שהוא חייב, נהי אם אמנם צד של ידיעה בלא ראיה אשכחן לה מוצאים אנו אותה בקנסות, שפעמים אינו רואה את מעשה העבירה אבל יודע שכן היה הדבר, כגון במקרה של אונס. אולם ראיה בלא ידיעה אינך מוצא בקנסות, כי מי לא בעי מידע האם אין העד צריך לדעת אם גויה בעל או בת ישראל בעל, בתולה בעל או בעולה בעל?22ד בקשר לענין זה של ראיה בלי ידיעה בממונות, מספרים: יתיב יושב היה רב המנונא קמיה לפני רב יהודה, ויתיב ויושב היה רב יהודה וקא מיבעיא ליה והיה מסתפק בשאלה זו: אם תובע אדם פלוני ואומר לו: "מנה מניתיך נתתי ומניתי לך בפני פלוני ופלוני",23ועדים היו רואין אותו מבחוץ כשמנה לו, מאי מה הדין? האם אפשר לקבל את עדותם בזה?24אמר ליה לו רב המנונא לרב יהודה: והלה, הנתבע, מה הוא טוען בענין זה? אי אמר אם הוא אומר: "לא היו דברים מעולם" — אם כן הוחזק כפרן, שהרי העדים מעידים שכן היה מעשה! אי אמר אם הוא אומר: "אין, שקלי ודידי שקלי" "כן, לקחתי את הכסף ממנו ואולם את שלי לקחתי", כי אתו כאשר יבואו עדים מאי הוי מה יהיה? הרי אין העדים יודעים מפני מה נטל ממנו כסף זה! אמר ליה לו רב יהודה: המנונא את אתה? עול תא בוא והיכנס, שדברים של טעם אמרת.25ובענין דומה מסופר, ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: מנה מניתי לך כהלוואה בצד עמוד זה, אמר ליה לו החבר: לא עברתי בצד עמוד זה, אתו תרי סהדי אסהידו ביה באו שני עדים העידו בו שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר ריש לקיש: הוחזק כפרן, שהרי הוכח שעבר בצד עמוד זה.26מתקיף לה מקשה על כך רב נחמן: האי דינא פרסאה זה דין פרסי הוא, ולא דין שקול כדיני ישראל! מי קאמר האם אמר שמעולם לא עבר בצד העמוד? בעסק זה קאמר ליה בענין זה אמר לו, ואין דברי העדים שייכים לכאן.27איכא דאמרי יש שאומרים מעין זה בלשון אחרת, ההוא דאמר ליה לחבריה אחד שאמר לו לחבירו: מנה מניתי לך בצד עמוד זה, אמר ליה לו: לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, נפקו ביה סהדי יצאו בו עדים שהעידו בו שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר רב נחמן: הוחזק כפרן שהרי הוכחשו דבריו.28אמר ליה לו רבא לרב נחמן: מכאן אין ראיה שהוא כפרן, כי כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כל דבר שאינו מוטל על האדם לזכור עביד לה, ולאו אדעתיה עושה אותו, ואין זה בדעתו ובזכרונו, וכאשר הכחיש שהיה בצד העמוד — היה זה משום שלא היה צריך לזכור דבר זה.29א ושוב לביאורה של הברייתא, בשאלה מנין שדין שבועת העדות הוא דווקא בדבר שבממון, ששנינו שם שר' שמעון אומר: חייב כאן וחייב בשבועת פקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.30מחכו עלה במערבא היו צוחקים על כך בארץ ישראל על ההוכחה הזו. ושואלים: מאי חוכא מה הצחוק שבדבר?31ומסבירים: דקתני ששנה בהמשך הדברים: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וזה הקושי:32מכדי הרי מושבע מפי עצמו בעדות לדעת ר' שמעון מנא ליה מנין לו? דגמר שהוא לומד דין זה בגזירה שווה מפקדון, והרי פקדון נמי גם כן נאמר כי מושבע מפי אחרים נגמר נלמד באותה דרך מעדות, ונאמר שאף בפקדון חייב כשמושבע מפי אחרים!33ודוחים: ומאי חוכא ומה הצחוק שבדבר? דלמא שמא ר' שמעון הלכה זו לא מגזירה שווה לדין פקדון למד, אלא בקל וחומר מייתי לה מוציא אותה, מדין שבועת העדות בעצמה, וכך הוא לומד: כיצד יודעים שבעדות מושבע מפי עצמו חייב? אם מושבע מפי אחרים חייב, מפי עצמו לא כל שכן!34ומשיבים: אלא חוכא הצחוק הוא על מזיד כשוגג, דקתני ששנה: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וכן הקושיה:35מכדי הרי מזיד גבי אצל עדות מנא ליה מנין לו שהוא חייב? משום שלא כתיב ביה נאמר בו "ונעלם", והרי הכא נמי כאן, בפקדון גם כן לא כתיב ביה נאמר בו "ונעלם", ולפיכך גם בפקדון יהא חייב על המזיד כשוגג!36אמר להו להם רב הונא לחכמים: ומאי חוכא ומה הצחוק שבזה? דלמא שמא הלכה זו שמזיד דלאו שאינו כשוגג בפקדון — מדין מעילה ר' שמעון גמר לה לומד אותה, שמשווה דין שבועת הפקדון לדין מעילה בקדשים, שכשם שבמעילה חייב רק בשוגג — הוא הדין בפקדון!37ומשיבים: והיינו חוכא וזהו הצחוק, אדגמר לה עד שהוא לומד את הדבר ממעילה לומר שאינה במזיד נגמר לה שילמד אותה מעדות, ויחייב גם על המזיד!38ודוחים: מסתברא מסתבר כי ממעילה הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן מעילה ממעילה, שהביטוי "מעל" מופיע גם במעילה "כי תמעול מעל". ויקרא ה, טו וגם בשבועת הפקדון כתוב "כי תמעול מעל" ויקרא ה, כא.39ומקשים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, מעדות הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן "תחטא" מ"תחטא" שמלה זו מצויה בשניהם!40ודוחים: מסתברא מסתבר כי ממעילה הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן יש בפקדון הרבה צדדים דומים למעילה: ששניהם קרויים מעילה ששניהם נוהגים בכל אדם, ולא רק בראויים לכך כמו בעדות. בשניהם נהנה מדבר שאינו שלו במעילה — מקדשים, ובפקדון — מרכוש של אחר. בשניהם יש כפרה בקרבן קבוע ובשבועת עדות בעולה ויורד. בשניהם יש חיוב חומש בנוסף על תשלום הקרן, ואשם ששניהם מתכפרים בקרבן אשם.41ודוחים: אדרבה גדולה מזו, להיפך, מעדות הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שכן חטא "תחטא" "תחטא". בשניהם מדובר בממון של הדיוט ולא קדשים. וכן מדובר בשבועה. בשניהם מתחייב במקרה שתבעיה וכפריה שתבעו וכפר לו, שאין עבירות אלה באות אלא לאחר תביעה וכפירה, ו"אואין" בשניהם מצויה המלה "או" כמה פעמים! ומשיבים: מכל מקום הנך נפישין אלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר.42ושואלים: אם כן, שיישבנו דברי ר' שמעון, אלא מאי חוכא מהו הצחוק שצחקו בארץ ישראל?43כי אתא כאשר בא רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע מבי רב מבית רבם אמרי אמרו כך: היינו חוכא זהו הצחוק, מכדי הרי ר' שמעון בגזירה שוה גמיר הוא לומד בסוף מן המלים "תחטא" "תחטא", ואם כן למה ליה דפריך לו להקשות: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג? היה לו ללמוד דין פקדון מעדות, ולהשוותם בדברים אלה!44ודוחים: ומאי חוכא ומה הצחוק? דלמא כי פריך שמא כאשר הוא מקשה וסבור שיש הבדל באלה — הרי זה מקמי דתיקום ליה לפני שעמדה והוחזקה בידו הגזירה שוה, שקודם הישווה את הדינים בדרך של בנין אב, אבל בתר דקמא ליה אחרי שעמדה לו הגזירה שוה שבה יש השוואה גמורה של הדברים, לא פריך מקשה קושיה הזו, וסבור באמת שבפקדון חייב על המזיד כשוגג!45ושואלים: ולא? האם אין ר' שמעון סבור עוד כך, והוא חוזר בו מקושיה זו? והאמר להו והרי אמר להם רבא בר איתי לרבנן לחכמים: מאן מיהו התנא הסבור ששבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה כלל? שיטת ר' שמעון היא! משמע שהוא עומד בדעתו שבפקדון אין הזדון כשגגה!46ומציעים: דלמא שמא כאשר ר' שמעון מקשה, דווקא ממזיד כשוגג פריך הוא מקשה, והלכה זו עומדת בעינה גם לאחר שלמד גזירה שווה, משום דגמר לה שהוא לומד אותה ממעילה, שכשם שבמעילה מביא קרבן רק על השגגה — כן הוא גם כן לענין הפקדון. והטעם שלמד הלכה זו ממעילה ולא מעדות, הוא כפי שאמרנו דהנך נפישין שאלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר מאשר בהשוואה לעדות, אבל לגבי מושבע כנשבע לא פריך אינו מקשה עוד, אלא הוא סבור שבגלל הגזירה השווה הרי גם בפקדון כמו בעדות עשו מושבע כנשבע.47ושואלים: ואם כן, שלר' שמעון בפקדון אין המזיד מביא קרבן כשוגג, תהדר תחזור העדות ותגמר לה ותילמד מפקדון ונאמר מזיד דלאו שאינו כשוגג: מה פקדון, שוגג — אין כן, מזיד — לא, אף עדות, שוגג — אין כן, מזיד — לא, כי היכי דיליף כמו שהוא לומד פקדון ממעילה!
