ביאור שטיינזלץ על שבועות ל׳

1 א משנה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקין בבעלי דין שאין קרבת משפחה ביניהם, ולא בקרובין, בכשרין לעדות ולא בפסולין לעדות מחמת עבירה, ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד.

2 ונוהגת שבועה זו בפני בית דין ושלא בפני בית דין, כאשר העד נשבע מפי עצמו שאינו יודע בעדות. ואולם מפי אחרים, אם אחרים משביעים אותם — אין חייבין העדים משום שבועת העדות, אלא עד שיכפרו בהן בשבועה בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בין שנשבע העד מפי עצמו ובין מפי אחרים — אינן חייבין עד שיכפרו בהן בעלי הדין בבית דין.

3 וחייבין על זדון השבועה הזו, ועל שגגתה עם זדון העדות שאינם יודעים את פרטי ההלכה בענין שבועה זו, אבל יודעים הם שהם מעידים שקר. אבל אינן חייבין על שגגתה הגמורה, כשסבורים שבאמת אינם יודעים את העדות. ומה הן חייבין על זדון השבועה? קרבן עולה ויורד.

4 ב גמרא אמרנו במשנה שאין שבועת העדות נוהגת בנשים משום שאינן ראויות להעיד. ושואלים מנהני מילי מנין הדברים הללו שנשים אינן מעידות? דתנו רבנן ששנו חכמים: "כי יקום עד חמס באיש... ועמדו שני האנשים" דברים יט, יב — בעדים הכתוב מדבר, ולמדים מכאן: אנשים דוקא מעידים ולא נשים.

5 ודנים בדבר: אתה אומר: בעדים מדובר, או אינו אלא בבעלי דינין? כשהוא אומר בהמשך הכתוב: "אשר להם הריב" דברים יט, יב — הרי בעלי דינין אמור בכתוב, הא מה אני מקיים במה יש להעמיד את הכתוב "ועמדו שני האנשים"? בעדים הכתוב מדבר. ואם נפשך לומר ולטעון כנגד זה, אביא לך ראיה אחרת: נאמר כאן "שני האנשים" ונאמר להלן "שני" — "על פי שני עדים" דברים יט, טו, מה להלן מדובר בעדים, אף כאן מדובר בעדים.

6 ושואלים: מאי מה פירוש "אם נפשך לומר"? מה היתה הטענה שאפשר היה לטעון? ומסבירים: כך היתה הטענה, וכי תימא ואם תאמר: ממה שלא כתב המקרא "ועמדו שני האנשים ואשר להם הריב", לומר שמכאן מתחיל הכתוב לדבר בבעלי הדין, אם כן אפשר לפרש כוליה קרא כל המקרא בבעלי דינין משתעי מדבר, על כן מביאים ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן מדובר בעדים, אף כאן בעדים.

7 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת בענין זה: "ועמדו שני האנשים" — בעדים הכתוב מדבר. ויש לדון: אתה אומר: בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? על כך יש לתמוה: אמרת אומר אתה כך? אם כן מדוע מדובר בשנים? וכי שנים באים לדין, שלשה אין באין לדין?! ואם נפשך לומר כנגד טענה זו, אפשר להביא ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

8 ושואלים: מאי מה עניינו של "אם נפשך לומר"? מה היתה הטענה שאפשר היה לטעון? ומסבירים, וכי תימא ואם תאמר: בתובע ונתבע קא משתעי קרא מדבר המקרא, שהכוונה היא פה לשני הצדדים המתדיינים בדין, אף שיכול להיות שיהיו אנשים מרובים בכל צד, על כן מביאים ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן מדובר בעדים, אף כאן בעדים.

9 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת בענין זה: "ועמדו שני האנשים" — בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר: בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת? וכי אנשים באין לדין, נשים אין באות לדין? ואם נפשך לומר, נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

10 ושואלים: מאי מהי הטענה שאפשר היה לטען שרמז לה ב"אם נפשך לומר"? ומסבירים, וכי תימא ואם תאמר: אשה לאו אורחה אין דרכה ללכת לבית דין, משום "כל כבודה בת מלך פנימה" תהלים מה, יד, שאין דרכן של נשים ללכת למקום ציבורי להתבזות בבית הדין, ואפשר היה לומר שהכתוב מדבר בהווה, שסתם מתדיינים הם גברים, ואין הכוונה כאן למעט נשים מעדות. על כן מביאים ראיה אחרת: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

11 ג ומביאים דרשה נוספת בפסוק שדנו בו. תנו רבנן שנו חכמים: "ועמדו שני האנשים" — מצוה לבעלי דינין שיעמדו בזמן הדיונים בעניינם. אמר ר' יהודה: שמעתי, שאם רצו בית הדין להושיב את שניהם — מושיבין, איזהו דבר שאסור לעשות? שלא יהא אחד מבעלי הדין עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו הדיין: "קצר דבריך".

12 וכיוצא בזה תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "בצדק תשפט עמיתך" ויקרא יט, טו — שלא יהא אחד מבעלי הדין יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו: "קצר דבריך". דבר אחר: "בצדק תשפט עמיתך" — הוי דן את חבירך לכף זכות, שתנסה למצוא לו ככל האפשר הצדקה כאשר אתה שופט אותו בליבך.

13 תני שנה רב יוסף על פסוק זה: "בצדק תשפט עמיתך" — "עמיתך" פירושו: עם זה שהוא אתך בקיום תורה ובמצו‍ת, השתדל לדונו יפה, כמבואר להלן.

14 מסופר, רב עולא בריה בנו של רב עילאי הוה ליה דינא קמיה היה לו דין לפני רב נחמן, שלח ליה לו רב יוסף מכתב לרב נחמן: עולא חברנו, עמית בתורה ובמצות כלומר, שהוא אחד מאלה שאפשר לקרוא לו "עמיתך". אמר רב נחמן: למאי למה שלח לי? האם כדי לחנופי ליה להחניף לו? הרי דין צריך להיות דין אמת וצדק! הדר חזר ואמר: לא לשם כך התכוון, אלא למישרא בתיגריה לפתוח בדינו שאם יבואו לפני דינים נוספים צריך להקדים את דינו מפני כבוד התורה.

15 אי נמי או גם כן יש טעם להודיע שהוא תלמיד חכם, לענין שודא דדייני השלכת הדיינים שפעמים אין בידם לפסוק על פי ראיות אלא לפי ראות עיניהם, והודיע לו רב יוסף שאדם זה ראוי שיחליטו לטובתו.

16 א אמר עולא: מחלוקת חכמים ור' יהודה אם חייבים לעמוד או לא, היא דווקא בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל עדותם צריכה להיות בעמידה, דכתיב שנאמר: "ועמדו שני האנשים" דברים יט, יז. אמר רב הונא: מחלוקת זו אם צריכים בעלי הדין לעמוד, היא דווקא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב שנאמר: "וישב משה לשפט את העם ויעמד העם" שמות יח, יג.

17 לישנא אחרינא לשון אחרת בדברי רב הונא: מחלוקת — בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל יהיו דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא שהרי עדים כגמר דין דמו נחשבים, שעדותם היא סיום הענין והכרעתו מבחינתם, וכתיב בהו ונאמר בהם: "ועמדו שני האנשים".

18 מסופר, דביתהו אשתו של רב הונא הוה היה לה דינא קמיה דין לפני רב נחמן, אמר: היכי נעביד כיצד נעשה בענין זה? אי איקום מקמה אם אעמוד לפניה משום כבודה כאשת תלמיד חכם, על ידי כך מסתתמן טענתיה דבעל דינא יסתתמו טענותיו של בעל הדין שאין הכל יודעים שצריך לחלוק לה כבוד משום שהיא אשת חכם, ויחשוב הצד השני שרב נחמן מעדיף אותה משום מה. ומן הצד האחר, אם לא איקום מקמה אעמוד לפניה, הרי אמרו שאשת חבר הרי היא כחבר, וכבוד התורה הוא! אמר ליה לו רב נחמן לשמעיה לשמשו: צא ואפרח והפרח עלי בר אווזא ברווז ושדי עלוואי, ואיקום וזרוק אותו לעברי, ואעמוד, כביכול בגלל הברווז, שאז אקיים את מצות העמידה, אבל לא ייראה הדבר כך.

19 ושואלים: ומה מועילה עצה זו? והאמר מר והרי אמר החכם, רב הונא: מחלוקת ר' יהודה וחכמים היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה! ומשיבים: ניתן לקיים דבר זה באופן דיתיב כמאן דשרי מסאניה שהדיין יושב כמי שמתיר את מנעלו שאין זו ישיבה גמורה אלא מעין חצי עמידה, ואמר ואומר את דינו: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.

20 ב אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן תלמיד חכם ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי שיש להם דין זה עם זה, מותבינן ליה לצורבא מרבנן מושיבים אנו אותו את התלמיד חכם, ולעם הארץ נמי אמרינן ליה: "תיב" גם כן אומרים אנו לו: "שב", ואי קאי ואם הוא עומד, מחמת כבוד או בושה, לית לן אין לנו בה ואין אנו צריכים להקפיד על כך.

21 מסופר, רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה היה לו דין לפני רב פפא, אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה הושיבו והושיב גם כן את בעל דינו, אתא שליחא דבי דינא בטש ביה ואוקמיה בא שליח בית הדין בעט בו והקימו את עם הארץ, שהוא יושב במקום גדולים, ולא אמר ליה לו רב פפא: "תיב" שב. ושואלים: היכי עביד הכי כיצד עשה כך רב פפא? והא והרי בכך מסתתמן טענתיה מסתתמות טענותיו של אותו האיש כשרואה שמעדיפים את בעל דינו! ומשיבים: במקרה זה אמר רב פפא לעצמו, מימר אמר אומר הוא אותו בעל דין בליבו: איהו הא אותבן הוא הדיין הרי הושיב אותי, שליחא השליח הוא זה דלא מפייס מינאי שאינו מרוצה ממני ומציק לי, ואין הוא סבור שהדבר נוגע לדיין.

22 ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן תלמיד חכם ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי שיש להם דין זה עם זה, לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב שלא יקדים התלמיד חכם וישב לפני הדיין ללמוד, משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה שנראה הדבר כמי שמסדר את דינו, טענותיו, לפניו ואסור הדבר. ולא אמרן אמרנו דבר זה אלא בתלמיד דלא קביע ליה עידניה שלא קבוע לו זמנו לבוא ללמוד לפני חכם זה באותה שעה, אבל כאשר קביע ליה עידניה לית לן בה קבוע לו זמנו אין לנו בה, לפי שאז מימר אמר אומר הצד השני: בעידניה טריד בזמנו, בלימודו הוא עסוק ולכן הוא יושב לפניו.

23 ג ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא תלמיד חכם היודע בעדות לאדם מסויים, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה ומזולזל בו הדבר ללכת לבית דין של דיין קטן ממנו להעיד לפניו, לא ליזיל שלא ילך. אמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו ראיה לדבר שמפני כבודו של חכם יכול הוא להימנע ממצוה, ששנינו: מצא אדם שק או קופה בדרך, ואין דרכו ליטול לטלטל דברים כאלה — הרי זה לא יטול כדי להשיבו לבעליו. משמע שמפני כבוד תלמיד חכם מבטלים מצות השבת אבידה שמן התורה.

24 ומעירים: הני מילי בממונא דברים אלה אמורים בעדות ובשאר עניינים של ממון, אבל באיסורא בדבר איסור אין חוששים לכבוד החכם, שהכלל הוא: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' "משלי כא, ל, לומר: כל מקום שיש בו חלול ה' — אין חולקין כבוד לרב, וצריך החכם למחול על כבודו כדי שלא ייגרם על ידי כך איסור, שהוא חילול השם.

25 מסופר, רב יימר הוה ידע ליה סהדותא היה יודע לו עדות למר זוטרא, אתא לקמיה בא לפני אמימר, אותבינהו לכולהו הושיב את כולם את כל העדים, מפני כבודו של רב יימר. אמר ליה לו רב אשי לאמימר, והאמר והרי אמר עולא: מחלוקת — בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל שמעידים בעמידה! אמר ליה לו: האי זו מצות עשה שיעמדו העדים, והאי וזו מצות עשה על כבוד התורה להושיב את רב יימר, עשה של כבוד תורה עדיף, ולכן אני מושיב אותו, וכדי שלא לעוות את הדין, אני צריך להושיב את כולם.

27 ד תנו רבנן שנו חכמים: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון סניגור לדבריו? כלומר, שלא יצדיק את הדברים המוטעים שאמר בכל מיני תואנות? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" שמות כג, ז. ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק", וכשיושב תלמיד כזה לפניו יכול לגרום לדיין לטעות.

28 ועוד, מנין לדיין שיודע לחבירו הדיין שיושב עמו בדין שהוא גזלן ופסול לדין, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן ופסול לעדות, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

29 מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שהוא מרגיש שדברי העדים הם שקר, אף שאינו יכול להוכיח זאת בחקירה ודרישה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין את הדין, ואין אני יכול להוכיח את שקרם, אחתכנו כפי העדות, ויהא