1או דלמא שמא בכל טומאת פנים גמירי למודים אנו במסורת דין שהייה, לא שנא אינו שונה לענין קרבן ולא שנא ואינו שונה לענין מלקות? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.2א בעי שאל רבא: טמא שתלה עצמו באויר עזרה כשיעור השתחוואה, מהו דינו? וצדדי השאלה: כי גמירי כאשר למדו, קיבלו במסורת דין שהייה הרי זה באשר לשהייה שהיא בת השתחואה שאפשר לו להשתחוות, אבל זו דלאו שאינה בת השתחואה, שהרי אינו יכול להשתחוות בעודו תלוי באוויר — לא גמירי למדו חיוב על כך. או דלמא שמא לגבי טומאה בפנים שהייה גמירי למדו, לא שנא אינו שונה שהייה בת השתחואה ולא שנא דלאו ואינו שונה זו שאינה בת השתחואה? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.3ועוד בעניינים אלו בעי שאל רב אשי: טימא עצמו במזיד, מהו הדין לענין שהייה במקדש? וצדדי השאלה: האם דווקא לגבי מי שנטמא באונס גמירי למדו, קיבלו במסורת דין שהייה, ואולם לענין מי שנטמא במזיד לא גמירי למדו דין שהייה. או דלמא שמא בכל טומאת פנים גמירי למדו שהייה, לא שנא אינו שונה היה זה באונס ולא שנא ואינו שונה היה זה במזיד? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד.4ועוד בעי שאל רב אשי: נזיר השוהה בקבר בית הקברות, שאסור לנזיר להיטמא בטומאת המת, האם בעי צריך שהייה כדי להתחייב מלקות על האיסור שעובר בו, או אינו צריך? וצדדי השאלה: האם נאמר כי בפנים בבית המקדש גמירי למודים אנו דין שהייה, בחוץ לא גמירי אין למודים דין שהייה, ומיד מתחייב. או דלמא שמא בדבר טומאה שבא באונס גמירי למודים אנו דין שהייה, לא שנא אינו שונה בפנים ולא שנא ואינו שונה בחוץ? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.5ב שנינו במשנה: בא לו בארוכה — חייב, בקצרה — פטור וכו'. אמר רבא: קצרה שאמרו שפטור עליה, לאו דווקא שיוצא מיד, אלא אפילו הולך בה עקב בצד גודל בפסיעות קטנות ביותר, ואפילו הולך שם כל היום כולו.6בעי שאל רבא: שהיות שלא שהה כשיעור השתחוואה, אלא שהה פחות מזה, ושוב חזר ושהה מעט, מהו שיצטרפו? ושואלים: ותיפשוט ליה מדידיה ותפתור לו את הבעיה הזו משלו ממי שהלך לאט, שהרי אדם זה שוהה בתוך כדי הליכה כזו! ומשיבים: התם שם מדובר בשלא שהה כלל, אלא כל הזמן הוא הולך, ואילו רבא שואל במי שמפסיק בהליכתו ושוהה.7בעא מיניה שאל אותו אביי מרבה שאלה הפוכה מזו של רבא: אם בא לו בארוכה, אבל שהה בדרכו רק שיעור יציאה קצרה, מהו? האם שיעור זמן מסויים גמירי למודים אנו במסורת, וכי וכאשר בא לו בארוכה שיעור קצרה — פטור. או דלמא שמא דוקא גמירי למודים אנו: בארוכה — חייב, בקצרה — פטור? אמר ליה לו: במקרה זה לא נתנה ארוכה להדחות אצלו, ובכל אופן שילך בה, ואפילו עשה אותה בריצה, חייב.8מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא: אלא הלכה זו דקיימא לן שמוחזקת בידינו שטמא ששימש שעבד במקדש, שדינו במיתה בידי שמים, היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה? אי דלא אם שלא שהה שם כדי השתחוויה — היכי עביד כיצד עשה עבודה בפרק זמן קצר כל כך? אי אם ששהה שם — בר בן כרת הוא, ודינו חמור ממיתה בידי שמים!9אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי נניח אם אתה אומר ששיעור זמן למדו במסורת, ואם לא שהה כדי השתחוואה והליכה בדרך הקצרה — פטור, משכחת לה מוצא אתה אותו מקרה שמשמש בטומאה בלא לעבור על כרת — דאניס נפשיה במקרה שדוחק עצמו ועובר במרוצה בדרך הקצרה ועבד ועושה עבודה, ששיעור הזמן שהיה במקדש היה רק כשיעור הדרך הקצרה, שאינו חייב עליו כרת, ולכן נידון רק על מה שעבד עבודה בטומאה.10אלא אי אמרת אם אתה אומר שדוקא גמירי בדקדוק למדו במסורת וכל ההולך בקצרה ושוהה כדי השתחוואה חייב, גם אם לא חרג מזמן ההליכה של הדרך הקצרה, היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה אפשרות זו?11אמר אביי: מאי קושיא מה הקושיה בדבר? משכחת לה מוצא אתה אותה כגון שבא יצא מן המקדש בקצרה אבל תוך כדי יציאתו הפך בצינורא כעין מזלג את אחד מאברי הקרבן על המזבח. וכדברי רב הונא, שאמר רב הונא: זר שאינו כהן שהפך בצינורא את אברי הקרבנות שעל המזבח — חייב מיתה משום שהוא כמקטיר את הקרבנות, שהיא עבודת כהן.12ומבררים: לגופא גופה של הלכה זו שאמר רב הונא שזר שהפך בצינורא חייב מיתה, היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי דלא הפך לה לא מיעכלי אם במקרה שלולא היה הופך אותה לא היו מתעכלים האיברים — פשיטא פשוט שחייב על כך, שהרי מה שעשה היא עבודה של הקטרה! ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי ואם במקרה שגם אם לא היה הופך אותם גם כן היו מתעכלים האיברים — מאי קא עביד מה הוא פועל במה שעשה, שהרי גם ללא מעשהו היו מתעכלים האיברים?13ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו אלא במקרה דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי שאם לא היה הופך בהם היו מתעכלים בשתי שעות, והשתא מיעכלי בחד שעתא ועכשיו על ידי מעשהו הם מתעכלים בשעה אחת בלבד, והא קא משמע לן ודבר זה משמיע לנו, שכל קרובי קירוב עבודה, שגורם לה שתיעשה מהר יותר, אף היא עבודה היא.14א ושבים אל הענין הכללי של הטמא שנכנס למקדש, ומביאים מה שאמר ר' אושעיא: בעינא דאימא מילתא, ומסתפינא מחבריא רוצה אני לומר דבר, וחושש אני מן החברים שיקשו עלי. ומהו אותו שרצה להשמיעו? הנכנס לבית המנוגע בנגע צרעת, שנאמר בתורה שהוא טמא, אם נכנס דרך אחוריו, כאשר גבו נכנס תחילה לבית, ואפילו נכנס כל הגוף כולו בדרך זו חוץ מחוטמו שנשאר מחוץ לבית — הרי הוא טהור, דכתיב שנאמר: "והבא אל הבית... יטמא עד הערב" ויקרא יד, מו, לומר דרך ביאה אסרה כלומר, טימאה תורה.15ומסתפינא מחבריא וחושש אני מן החברים, שיכולים להקשות עליה כך: אי הכי אם כך שהדבר תלוי בדרך הביאה, אם נכנס כולו נמי גם כן היה צריך להיות טהור! אמר רבא: יש להשיב על קושיה זו ולומר שאם היה נכנס לשם כולו באופן זה, הריהו נטמא משום שהוא לא גרע אינו פחות מכלים שבבית המנוגעים שהם טמאים, דכתיב שנאמר: "ופינו את הבית... ולא יטמא כל אשר בבית" ויקרא יד לו.16ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך כשיטתו של ר' אושעיא, שבמקום בו נזכרת ביאה, מדובר דווקא בדרך ביאה: גגין הללו שהיו בעזרה על גבי הלשכות — אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, לפי שאין בגגות הללו קדושת עזרה. וטמא שנכנס דרך גגין להיכל — פטור, שנאמר באשה שנטמאה: "ואל המקדש לא תבא" ויקרא יב, ד, לומר: דרך ביאה בדרך הרגילה שבאים למקדש אסרה תורה, ולפיכך הנכנס למקדש בטומאה שלא כדרך שרגילים לבוא — אינו חייב. ומכאן יש ללמוד גם לענין בית המנוגע, שנאמרה בו ביאה — שרק הנכנס אל הבית דרך ביאה נטמא, וכדברי רב אושעיא.17ב שנינו במשנה: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו'. ושואלים: היכא קאי היכן הוא עומד כלומר, לאיזה ענין מתייחס התנא בדבריו דקאמר שהוא אומר "זו היא" ובשונה מהלכה אחרת שאינה כן? שהרי לא הזכיר כלל ענין חיוב נוסף בזה! ומשיבים: התם קאי שם הוא עומד, במה ששנינו במסכת הוריות: אין חייבין בית דין הגדול להביא פר חטאת על שגגתם, אם הורו בית דין הגדול בטעות על עשה ועל לא תעשה שבטומאת מקדש, וכן18אין אנשים שיש להם ספק אם חטאו בשגגה מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, משום שאין דינים אלה שייכים אלא בעבירה שמביאים על שגגתה קרבן חטאת קבוע, ולא קרבן עולה ויורד כמו שהוא בעבירות אלו.19אבל חייבין הציבור להביא פר חטאת אם שגגו בית הדין הגדול בהוראה על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין אנשים שיש להם ספק אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה.20וקאמר ועל כך הוא אומר במשנתנו: המצוה על הטמא לצאת מן המקדש זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה, אם הורו בית הדין שאין צורך לצאת מיד. ואיזו היא מצות עשה שבנדה שדומה לזו שבמקדש, שחייבין עליה? הרי זה במקרה שהיה משמש עם הטהורה, ואמרה לו "נטמאתי" ופירש מיד — שחייב, מפני שיציאתו היא הנאה לו כביאתו.21ג ובבירור פרטי ענין זה של פרישה מאשה שנטמאה איתמר נאמר שדנו אמוראים, אביי אמר משמיה משמו של ר' חייא בר רב: חייב שתים שתי חטאות על שגגה זו. וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא: חייב שתים, חדא אחת חייב על הכניסה שבא עליה מתחילה וחדא ואחת על הפרישה שפרש מיד.22הוי היה עוסק, מתקשה בה רבה: במאי במה מדובר? אילימא אם תאמר שהיה זה סמוך לוסתה לזמן שבו היא עתידה לראות דם נידה, ובכל זאת בא עליה, ובמאן ובמי מדובר? אילימא אם תאמר שמדובר בתלמיד חכם, הרי בשלמא נניח על הכניסה ליחייב שיהיה חייב קרבן חטאת משום שהיה זה בשוגג, קסבר סבור היה: יכולני לבעול לפני שתתחיל הוסת, אלא על הפרישה אמאי ליחייב מדוע הוא חייב בחטאת? הרי מזיד הוא כיון שהוא תלמיד חכם, ויודע שבמקרה שכזה אסור לו לפרוש מיד, ואין חטאת באה על המזיד!
