1להו להם: אם הזיד בשבועת הפקדון שידע שהוא נשבע לשקר, ושאדם מתחייב על כך מן התורה, וגם התרו בו, מהו דינו? כיון שחידוש הוא דין שבועת הפקדון, שבכל התורה לא אשכחן מצאנו מזיד דמייתי שמביא קרבן לכפרה, והכא וכאן מקרה מיוחד הוא שמזיד מייתי מביא קרבן, אם כן בענין זה לא שנא אתרו ביה ולא שנא לא אתרו ביה אינו שונה אם התרו בו ואינו שונה אם לא התרו בו, ומביא קרבן; או דלמא שמא נאמר כך: הני מילי דברים אלה שמביא קרבן אמורים היכא דלא אתרו ביה במקום שלא התרו בו, אבל היכא דאתרו ביה במקום שהתרו בו — מילקא לקי מלקות הוא לוקה משום שעובר על לאו של שבועת שקר, קרבן לא מייתי מביא; או דלמא הא והא עבדינא שמא זה וזה עושים לו, גם לוקה וגם מביא קרבן?2אמרו ליה לו לרב כהנא, תנינא שנינו דבר זה בברייתא: חמורה הימנה משבועת העדות שבועת הפקדון, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, ועל שבועת העדות אינו מביא אלא קרבן חטאת בין בשוגג ובין במזיד; מדקאמר ליה מכיון שאמר לו שחייב על זדונה מכות — מכלל הדברים אתה למד דאתרו ביה שהתרו בו, שהרי אין מלקות בלא התראה, וקאמר והוא אומר: מכות — אין כן, חייב על זדונה, קרבן — לא. ומכאן תשובה לשאלתו של רב כהנא.3ומסבירים לפי פירוש זה: ומאי חומרא ומה החומרה שבשבועת הפקדון שלוקה, דניחא ליה לאיניש דמייתי שנוח לו לאדם שיביא קרבן ולא לילקי ילקה.4אמר להו להם רבא בר איתי על שהביאו ראיה מברייתא זו: מאן תנא מי שנה ברייתא זו שזדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה על ידי קרבן — זו שיטת ר' שמעון היא, אבל לרבנן לשיטת חכמים קרבן נמי מייתי גם כן מביא, ואם כן אין לפתור את השאלה מכאן.5ומצד אחר אמר להו להם רב כהנא לחכמים: בר מינה דההיא חוץ ממנה מאותה ברייתא אין להוכיח ממנה למה ששאלתי, דאנא תנינא לה שאני הוא זה ששניתי אותה כלומר, אני הבאתי אותה לבית המדרש, והכי תנינא לה וכך שניתי אותה, בנוסח שונה: חמורה הימנה שבועת הפקדון, שאחד זדונה ואחד שגגתה — אשם בכסף שקלים, ומאי חומרא ומה החומרה שבדבר? שאילו התם שם על שבועת העדות, מביא חטאת אפילו בת דנקא מעה, ששווה שישית הדינר, והכא וכאן מביא דווקא אשם בכסף שני שקלים.6ושואלים: אם כן, וליגמר מינה וילמד ממנה תשובה לשאלתו, שבזדון שבועת הפקדון מביא קרבן ואינו לוקה! ודוחים: דלמא דלא אתרו ביה שמא מדובר בברייתא זו כשלא התרו בו, אבל אם היו מתרים בו — שמא לוקה.7ומביאים לישנא אחרינא לשון אחרת, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנתנו: אין חייבין על שגגתה של שבועת הפקדון, מה הן חייבין על זדונה? אשם בכסף שקלים; מאי לאו בדאתרו ביה האם לא מדובר במקרה שהתרו בו ובכל זאת מביא קרבן? ודוחים: הכא נמי דלא אתרו ביה כאן גם כן מדובר שלא התרו בו.8ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה מברייתא ששנו בה: לא, אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה, תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה? מדקאמר ממה שהוא אומר בנזיר שלוקה — מכלל הדברים אתה למד שמדובר במקרה דאתרו ביה שהתרו בו, שהרי אין לוקים בלא התראה, וקאמר ואמר: תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה, אבל קרבן מייתי מביא!9ודוחים: אל תבין כמו שהבנת, אלא מאי מה פירוש "אינו לוקה" בשבועת פקדון? שאינו נפטר במלקות בלבד, אלא צריך להביא גם קרבן. ותוהים: מכלל הדברים אתה רוצה לומר שנזיר טמא נפטר במלקות בלבד? הא הרי קרבן כתיב ביה כתוב בו במפורש! ומשיבים: הקרבן שמביא הנזיר הטמא אינו לכפרת חטאו, אלא התם דמייתי שם שמביא קרבן, הרי זה כי היכי דתיחול עליה כדי שתחול עליו נזירות בטהרה, והיא חלק מדין הנזירות, שהרי קרבן זה מביא גם אם נטמא באונס.10א מסופר, אמרוה רבנן חכמים את הענין הזה קמיה לפני רבה, שסיפרו לו את שאלת רב כהנא, מה דינו של המזיד בשבועת הפקדון והתרו בו, האם הוא חייב קרבן. אמר להו להם: מכלל הדברים אתה מסיק דכי לא אתרו ביה שכאשר לא התרו בו, ואיכא ויש עדים שהוא חייב לחבירו, מיחייב חייב הוא בקרבן? הלוא כפירת דברים בעלמא בלבד הוא כשנשבע, ולא כפירת ממון, שהרי העדים ממילא מחייבים אותו ממון, ועל כפירה שאין בה משמעות ממונית אינו חייב בקרבן! ומעירים, אלמא קסבר מכאן יוצא שסבור רבה: הכופר בממון שיש עליו עדים — הרי זה פטור, כיון שהוא חייב לשלם בגלל העדים, ואין ממש בכפירתו.11אמר ליה לו רב חנינא לרבה, תניא דמסייע לך שנויה ברייתא המסייעת לך לשיטתך על מה שנאמר בשבועת הפקדון: "וכחש בה" ויקרא ה, כב — פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין, אף שכופר באחים או בשותפים האחרים. "ונשבע על שקר" ויקרא ה, כב — פרט ללוה בשטר וכן ללוה בעדים, הרי שעל ממון שיש עליו עדים אינו מתחייב משום שבועת הפקדון.12אמר ליה לו רבה: אי אם משום הא ברייתא זו לא תסייען תסייע לנו, כי יש להסביר שבברייתא מדובר באומר אותו אדם "לויתי אבל לא לויתי בעדים", או "לויתי ולא לויתי בשטר", שאינו כופר בממון עצמו שהוא חייב, אלא טוען טענה אחרת, ולכן פטור משום שבועת הפקדון.13ממאי ממה אתה מבין שכך הוא? מדקתני ממה ששנה תחילה בברייתא: "וכחש בה" — פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין. ונברר: האי זה שאמר שמודה לאחד מן האחין היכי דמי איך היה הדבר? אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה אם תאמר שהודה לו לאח הזה בחלק ששייך לו — מדוע פטור? הא איכא הרי יש כפירה דאידך של האח האחר וכפירת ממון גמורה היא! אלא לאו דאמרי ליה האם לא במקרה שאומרים לו שני האחים: מתרוינן יזפת משנינו לווית, ואמר להו להם: לא, מחד מינייכו יזפי מאחד מכם לוויתי את כל הסכום, דהויא ליה שהרי היא כפירת דברים בעלמא בלבד, שהרי הוא מודה בגוף החוב, אלא מתווכח עם התובעים כיצד היה המעשה. ומכיון דרישא שראשה של אותה ברייתא מדבר בכפירת דברים ולא בכפירת הממון, סיפא נמי סופה גם כן מדבר בכפירת דברים ולא בכפירה בעצם החוב, ואין מכאן ראיה.14ומנסים להביא ראיות שגם הכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן משום שבועת הפקדון סימן לראיות: חובה כיתות דבעל הבית חומר נזירא. תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנתנו: אינו חייב על שגגתה של שבועת הפקדון, ומהו חייב על זדונה? אשם בכסף שקלים. מאי לאו האם לא מדובר בזדון עדים, שכופר במזיד בדברים שאומרים העדים? והרי הוא חייב! ודוחים: לא, מדובר בזדון עצמו בלי עדים, שהוא מודה בעצמו שנשבע לשקר, אבל אם היה זה בעדים — הריהו פטור.15ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה מדין שבועת העדות: היו שם שתי כתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות, מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן. ונברר: בשלמא נניח שניה תחייב תתחייב בקרבן על שבועתה דהא שהרי כפרה לה כת ראשונה, ונמצא שהשבת ממון לבעליו תלויה בעדותם שלהם, אלא כת ראשונה אמאי מיחייבא מדוע מתחייבת בכלל?16הא קיימא הרי עדיין עומדת כת שניה שיכולה להעיד, ואין בכך כפירת ממון. ומכאן משמע שכפירת ממון שיש בו עדים כפירה היא!17אמר רבינא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שהיתה כת שניה של עדים בשעת כפירת הראשונה קרובין זה לזה בנשותיהן ולכן היו פסולים לעדות, אבל נשותיהן היו אז גוססות, מהו דתימא שתאמר: רוב גוססין למיתה ולכן הם נחשבים כראויים להעיד, קא משמע לן משמיע לנו שהשתא מיהת חיי נינהו ולא שכיבי עכשיו על כל פנים חיות הן ולא מתו, ולכן הם קרובים ואינם יכולים להעיד.18ומנסים להביא ראיה נוספת, תא שמע בוא ושמע ברייתא : בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון שטוען שנגנב הפקדון ממנו, ונשבע על טענתו זו, והודה אחר כך ששיקר, ובאו עדים והעידו שלא נגנב ממנו, אם עד שלא באו עדים הודה מעצמו ששיקר — הרי הוא משלם קרן הסכום שלקח וחומש קנס על מה שכפר, ואשם לכפרת שבועת הפקדון. אם משבאו עדים הודה — משלם תשלומי כפל כגנב, ומשלם אשם, ומכאן שגם ממון שיש עליו עדים — מביא עליו קרבן!19ומשיבים: הכא נמי כאן גם כן מדובר במעשה כעין זה של רבינא, שהיו העדים קרובים בשעת שבועה ולא היו יכולים לחייבו ממון, ולכך חייב קרבן על השבועה.20אמר ליה לו רבינא לרב אשי, תא שמע בוא ושמע ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים. מדקאמר ממה שהוא אומר לוקה — מכלל הדברים אתה למד דאיכא שיש עדים בדבר שראו את הפקדון ברשותו, והתרו בו, וקאמר והוא אומר: חייב על שגגתה אשם בכסף שקלים!21אמר להו להם רב מרדכי: בר מינה דההיא חוץ ממנה מברייתא זו אין להוכיח ממנה, דהאמר להו שהרי אמר להם רב כהנא לחכמים בסוגיה הקודמת, אנא תנינא לה והכי תנינא לה אני שניתי אותה וכך שניתי אותה: אחד זדונה ואחד שגגתה של שבועת הפקדון — אשם בכסף שקלים, ואין מדובר שם בעדים שהתרו בו.22ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא: לא, אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה, תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה? ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי דליכא אם שאין עדים, אמאי מדוע הוא לוקה? אלא פשיטא דאיכא פשוט הוא שמדובר במקרה שיש עדים, וקתני והוא שונה: תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה. ונדייק מכאן: מלקא ללקות הוא דלא לקי שאינו לוקה, אבל קרבן מייתי מביא, אף שיש עדים, הרי זו תיובתא קושיה חמורה על רבה! ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא, ונדחו דבריו.23א ובאותו ענין ר' יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים — חייב שלא כשיטת רבה, אבל הכופר בממון שיש עליו שטר — פטור. אמר רב פפא: מאי טעמיה מה טעמו של ר' יוחנן? עדים עבידי דמייתי עשויים שימותו, וגם אם יש עדים יתכן שלא ישלם על פיהם, ונמצא שהוא כופר ממון בשבועה זו. שטר — הא מנח הרי הוא מונח, ונמצא שלעולם אינו נפטר ממון בכפירתו.24אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב יהושע לרב פפא: טעם זה אינו נכון, שהרי שטרא נמי עביד דמרכס שטר גם כן עשוי שיאבד! אלא אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: היינו טעמיה זהו טעמו של ר' יוחנן, משום דהוה שהריהו שטר שעבוד קרקעות, ששטר יש בו סעיף אחריות ושעבוד על הקרקע של החייב, ועל ידו משתעבדת הקרקע, ואין מביאין קרבן של שבועת הפקדון על כפירת שעבוד קרקעות, לפי שאין נשבעים על הקרקע.25איתמר נאמר שחלקו אמוראים בשאלה הבאה: משביע עדי קרקע שיעידו שקרקע זו שלו היא, ונשבעו שאינם יודעים לו עדות — פליגי נחלקו בענין זה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אחד מהם אמר: חייב העד בקרבן משום שבועת העדות, וחד ואחד מהם אמר: פטור. ומעירים: תסתיים תוגדר שר' יוחנן הוא שאמר פטור, מדוע? ממה שאמר ר' יוחנן בענייננו: הכופר בממון שיש עליו עדים — חייב משום שבועת הפקדון, בממון שיש עליו שטר — פטור, והוא כדברי רב הונא בריה בנו של רב יהושע, שהטעם הוא משום שטר שעבוד קרקעות, ואין מביאים קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. ומסכמים: אכן, תסתיים תוגדר שכך הדבר.26אמר ליה לו ר' ירמיה לר' אבהו: לימא האם נאמר שר' יוחנן ור' אלעזר בפלוגתא במחלוקתם של התנאים ר' אליעזר ורבנן וחכמים קא מיפלגי הם חלוקים? דתנן ששנינו במשנה: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר — חייב להעמיד לו שדה אחר, שהרי עתה פחת ערכה הרבה, ועליו מוטל להשיב לנגזל את הגזילה שגזל, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך", שיכול להחזיר את השדה כמו שהיא, למרות שעכשיו נתמעט ערכה, משום שלדעתם הקרקע אינה נחשבת גזולה, כדי שתחול עליה חובת ההשבה, אלא הריהי כמצויה ברשות בעליה.27ואמרינן ואומרים היינו: במאי קמיפלגי במה חלוקים הם? בדרך שבה דורשים את פרשת שבועת הפקדון, שבה מצויה גם חובת ההשבה של הגזילה לבעליה, ר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי דורש בדרך ריבויים ומיעוטים, ורבנן דרשי כללי ופרטי וחכמים דורשים בדרך כללים ופרטים. וכיצד?28ר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי דורש ריבויים ומיעוטים: נאמר שם: "וכחש בעמיתו" ויקרא ה, כא — הרי זה ריבה הכחשה בכל דבר, "בפקדון או בתשומת יד" — מיעט, לומר שמדובר רק בדברים מסויימים, "או מכל אשר ישבע" ויקרא ה, כד — חזר וריבה,29אם כן נמצא שיש פה ריבה ומיעט וריבה, ולפי כללי מדרש ההלכה במקרה כזה ריבה הכל, מאי מהו ריבה? ריבה כל מילי דבר, ומאי ומה בכל זאת מיעט? מיעט דבר אחד: שטרות.30ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי חכמים דורשים בדרך כללים ופרטים: "וכחש בעמיתו" — הרי זה כלל, "בפקדון או בתשומת יד או בגזל" — פרט, "או מכל אשר ישבע עליו" — חזר וכלל, אם כן, הרי זה כלל ופרט וכלל, ובמקרה זה אי אין אתה דן אלא כעין הפרט:31מה הפרט מפורש, דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות — שאין הם דבר המטלטל, יצאו עבדים — שהוקשו הושוו במקרא לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון, אלא הם רק ראיה לממון.32ואם כן, האם נאמר: מאן דמחייב מי שמחייב עדי קרקע משום שבועת העדות, כלומר ר' אלעזר, הוא סבור כדברי ר' אליעזר, שקרקע נכללת בכלל השבת גזילה ושבועת הפקדון, וממילא גם בשבועת העדות שנלמדת ממנה, ומאן דפטר ומי שפוטר, כלומר ר' יוחנן, סבור כרבנן כחכמים, שמוציאים קרקעות מכלל זה?33אמר ליה לו ר' אבהו לר' ירמיה: לא, מאן דמחייב מי שמחייב אכן סבור כר' אליעזר, ומאן דפטר ומי שפוטר אמר לך יכול לומר לך: בהא בדבר זה בענין שבועה אפילו ר' אליעזר מודה שאין מביא קרבן, דרחמנא אמר שהתורה אמרה "מכל אשר ישבע עליו לשקר" ויקרא ה, כד, ומשמעות הדברים היא — חלק ולא הכל, ולפיכך ממעט קרקעות מחיוב זה, שהרי אינם דומים לפרטים שבתורה.34אמר רב פפא משמיה משמו של רבא: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת שאין דין שבועת הפקדון בכפירת שעבוד קרקעות, דקתני ששנה בה: "גנבת את שורי", והוא אומר: "לא גנבתי", אמר לו: "משביעך אני", ואמר: "אמן" — חייב, ואילו "גנבת את עבדי" לא קתני שנה, מאי טעמא מה הטעם מדוע לא שנה אותו? לאו האם לא משום שעבד איתקש הוקש לקרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות?35אמר רב פפי משמיה משמו של רבא בדחייה: אימא סיפא אמור את סופה של המשנה, זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו — חייב, ושאינו משלם על פי עצמו — פטור. ונברר: "זה הכלל" לאתויי מאי להביא את מה? מה החידוש שנוסף על ידי הכללה זו? לאו לאתויי האם לא להביא הלכה נוספת, בטוען "גנבת את עבדי"?
