ביאור שטיינזלץ על שבועות כ״ח

1 אפילו שייר מהככר כל שהוא נמי גם כן יכול הוא להישאל על שבועתו, שהרי עדיין לא עבר עליה, כיון שנשבע על כל הככר!

2 ומתרצים: אי בעית אימא אם תרצה אמור שמדובר שנשבע "שלא אוכל", אי בעית אימא אם תרצה אמור שמדובר שנשבע "שלא אוכלנה". ומפרטים: איבעית אימא אם תרצה אמור שנשבע "שלא אוכל", ולמרות שכבר עבר על האיסור כשאכל מן הככר כזית, מיגו דמהניא ליה מתוך שמועילה לו, חלה השאלה על הכזית בתרא האחרון שהוא אסור בו בשבועה זו, מהניא ליה מועילה לו, חלה השאלה נמי גם כן על הכזית קמא הראשון, ומתבטל למפרע האיסור שהיה בדבר.

3 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שנשבע "שלא אוכלנה", שאינו עובר על השבועה עד שיאכל את כולה, ולמרות זאת, אי אם שייר מהפת כזית שלם שעדיין לא אכלו — חשיב לאיתשולי עליה חשוב ראוי הוא להישאל עליו, ואי ואם לא השאיר כזית — לא חשיב לאיתשולי עליה חשוב כדי להישאל עליו. הנחת היסוד בדברי רבא היתה שמי שנשבע שלא לאכול ואכל הכל שוב אינו יכול להישאל על השבועה.

4 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: מי שנדר שתי נזירות, ומנה ימי נזירות ראשונה, שהשלים כראוי את כל ימי נזירותו הראשונה, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה — עלתה נחשבת לו שניה בראשונה. הרי אף שהראשונה נגמרה כולה הריהו נשאל עליה!

5 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? בשלא כיפר כלומר, שלא הביא עדיין את קרבנותיו, ולכן נשאר שיור בראשונה, ויכול להישאל עליה.

6 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא שיכול להישאל על נזירותו אפילו כאשר כיפר והקריב את קרבנותיו! ומשיבים: מדובר בשלא גלח עדיין את שערו, ושיטת ר' אליעזר היא, שאמר: תגלחת מעכבא מעכבת, שכל זמן שלא גילח עדיין חל עליו דין הנזירות.

7 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא נוספת, ולפיה גם אם נזיר זה כבר גלח יכול להישאל! אמר רב אשי: מענין נזירות קא רמית אתה משליך, מקשה לענין שבועה? אין הדברים דומים, כי מי גרם לנזירות השניה שלא תחול עד עכשיו? נזירות ראשונה, ואם כן רק עכשיו, לאחר שנשאל אינה קיימת עוד, הרי שעד עכשיו היא קיימת ומשום כך יכול להישאל. מה שאין כן בשבועה, משעה שאכל את הככר שוב אין השבועה קיימת כלל.

8 אמימר אמר, בניגוד לדברי רבא: הנשבע שלא לאכול ככר, אפילו אכלה כולה נשאל עליה, כי אי אם אכלה בשוגג — הרי עדיין הוא מחוסר קרבן שצריך להביא קרבן על שגגתו ולא הביא, אי אם במזיד אכלה — מחוסר מלקות. אבל אם כפתוהו כבר על העמוד להלקותו, אף שעדיין לא הלקוהו — לא יכול עוד להישאל, כדברי שמואל, שאמר שמואל: אדם שנידון למלקות, אם כפתוהו על העמוד להלקותו, ורץ וברח מבית דין — פטור מן המלקות, משום שאנו אומרים שהכפיתה היא כתחילת נתינת המלקות.

9 ודוחים: ולא היא, אין הדבר דומה, התם שם מדובר במי שרץ וברח, ושוב אינו עומד ללקות, הכא כאן לא רץ, ולפיכך עונש המלקות עדיין מוטל עליו.

10 א אמר רבא: אם נשבע באופן כזה "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו" שהתנה שרק אם יאכל את ככר התנאי, יחול איסור שבועה על האחרת, ואכל את הראשונה את הככר של התנאי בשוגג, ואת השניה שנאסרה עליו בגלל אכילת הראשונה אכל במזיד — פטור, שבזמן שצריכה השבועה לחול בשעת אכילת התנאי לא היה מודע לדבר, ואמרנו לעיל שבועות כז,א שאם אין ליבו שלם בשבועה לא חלה השבועה. אבל אם אכל את הראשונה במזיד שידע שאם יאכל אותה ייאסר באחרת, ואת השניה אכל בשוגג — הרי הוא חייב קרבן, ככל אדם שעבר על שבועתו בשגגה. אם אכל את שתיהן בשוגג — פטור, שהרי את התנאי אכל בשוגג, ואם כן לא חלה השבועה.

11 אכל את שתיהן במזיד, אם אכליה לתנאיה אכל את תנאו, את הככר שהתנה עליה, והדר אכליה לאיסוריה ואחר כך אכל את איסורו את הככר שנאסרה עליו מחמת התנאי — מיחייב חייב מלקות על אכילת האיסור, שהרי אכל במזיד דבר שנאסר עליו בשבועה. אבל אם אכליה לאיסוריה אכל את הככר של האיסור והדר אכליה לתנאיה ואחר כך אכל את הככר של התנאי — הרי זו פלוגתא מחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש, למאן דאמר לדעת מי שאומר התראת ספק שמה התראה — הרי הוא חייב מלקות, שכן התראה כזו, שאם יאכל ככר זו הוא עתיד ללקות על אכילת הככר האחרת אף שבשעת ההתראה ספק הוא אם יעשה כן — הריהי התראה, וחייב מלקות. למאן דאמר לדעת מי שאומר התראת ספק לאו אין שמה התראה, שאין התראה נחשבת אלא כשהאדם עומד בוודאי לעבור על איסור — פטור מן המלקות, כיון שנחשב הדבר כמי שלא התרו בו.

12 ובמקרה אחר, אם נשבע על שתי ככרות ותלאן זו בזו, שאומר כך: "לא אוכל זו אם אוכל זו, וכן לא אוכל זו אם אוכל זו", ואכל זו אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חבירתה, שבשעת אכילה ידע שנשבע שלא יאכלנה אם יאכל את השניה, אבל שכח שאסר את השניה בשבועה אם יאכל את זו. ואחר כך אכל גם את זו האחרת בזדון עצמה ובשגגת חבירתה שנזכר שנשבע שלא יאכל את זו אם אכל את הראשונה, ושכח שנשבע שלא יאכל את הראשונה אם יאכל את זו — פטור על שתיהן, לפי, שלא חלה השבועה, שהרי שבשעת אכילת התנאי לא זכר שהוא אוסר על ידי כן את הככר האחרת.

13 אבל אם אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה שלא זכר שיש בה איסור אם יאכל את חברתה, אבל זכר שכאשר אוכל את זו ייאסר באחרת, וכן אכל את זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה ששכח שנאסר בשניה בגלל הראשונה, אבל נזכר שאם יאכל את זו נאסרה הראשונה — חייב, שהרי בשעת אכילת התנאי זכר שהאחרת נאסרת בכך.

14 אם אכל את שתיהן בשוגג — פטור, שהרי שגג בתנאי.

15 אם אכל את שתיהן במזיד — על השניה מיחייב חייב מלקות. על הראשונה — פלוגתא מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש כמו שנזכר קודם לגבי התראת ספק, האם התראה כזו שאם יאכל את הככר השניה יעבור על השבועה באכילת ככר זו ילקה — התראה היא.

16 אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו ראיה לדברי רבא, שאם נשבע על תנאי ואינו זוכר את השבועה בשעה שהתנאי חל — אין השבועה חלה עליו. ששנינו, ארבעה נדרים התירו חכמים שאינם נחשבים לנדרים: נדרי זרוזין כגון שבשעת משא ומתן נודר שלא ימכור אלא בסכום מסויים, משום שבאמת אינו מתכוון לכך, נדרי הבאי שנודר על דבר שידוע לכל שהוא שקר, נדרי שגגות, נדרי אונסין שנאנס על ידי אחרים לנדור.

17 ומסבירים במשנה שם: נדרי שגגות, כיצד? אמר "קונם עלי דבר מסויים אם אכלתי ואם שתיתי", ונזכר לאחר שאמר זאת שאכל ושתה, או אמר "קונם עלי דבר מסויים שאיני אוכל, שאיני שותה", כלומר, אם אוכל או אם אשתה, ושכח את נדרו ואכל ושתה — מותר באותו דבר, משום שבשעת התנאי, שאז הנדר הקונם היה שוגג. ותני עלה ושנויה ברייתא עליה, על משנה זו: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות.

18 ונברר: שבועות שגגות, היכי דמי כיצד הן? לאו כי האי גוונא האם לא כגון זה, שמתנה תנאי בשבועה, ובשעת חלות התנאי שוכח את הדבר? שמע מינה למד ממנה ראיה לדברי רבא.

19 א מסופר, החכם עיפא תני למד מסכת שבועות בי בבית מדרשו של רבה, פגע ביה פגש אותו אבימי אחוה אחיו, ובחנו בדיני שבועות. אמר ליה לו אבימי: אם נשבע "שבועה שלא אכלתי", ושוב: "שבועה שלא אכלתי", מהו דינו אם עבר על דבריו? אמר ליה לו: אינו חייב אלא אחת, שסבר שאין שבועה חלה על שבועה. אמר ליה לו: אישתבשת השתבשת בדבריך טעית, כי הרי כבר יצאה שבועה לשקר בשעה שאמרה, וכבר עבר את העבירה, והשבועה השניה אף היא שבועת שקר גמורה.

20 ועוד שאל אותו: אם אמר "שבועה שלא אוכל תשע, ועשר", כלומר, נשבע תחילה שלא יאכל תשע כגון תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל עשר מהו? אמר לו: חייב על כל אחת ואחת מן השבועות, שהרי שבועה אחרונה כוללת יותר מן הראשונה ומוסיפה עליה. אמר ליה לו: אישתבשת השתבשת טעית, שכשנשבע על עשר חזר על שבועתו הראשונה, שהרי אי אם תשע לא אכיל אוכל, עשר לא אכיל אוכל, שאינו יכול לאכול עשר אלא אם כן אכל קודם תשע, ואין שבועה חלה על שבועה, וממילא על שבועה אחת הוא עובר.

21 ועוד שאלו אבימי: אם אמר "שבועה שלא אוכל עשר ותשע", שקודם נשבע שלא יאכל עשר, ואחר כך נשבע שלא יאכל תשע מהו? אמר לו: אינו חייב אלא אחת, שהיה סבור שהשבועה השניה בכלל הראשונה היא. אמר ליה לו אבימי: אישתבשת טעית, שכן לפי השבועה הראשונה עשר הוא שלא אכיל אוכל, הא הרי תשע מיהא אכיל בכל זאת אוכל שהרי לא נשבע על כך, ולפיכך חלה שבועה על התשע. ואם יאכל עשר — יתחייב משום שתי שבועות.

22 אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא פעמים שאתה מוצא אותה אפשרות שיהיה כדברי עיפא, שנשבע שלא יאכל עשר ואחר כך שלא יאכל תשע, ובכל זאת יתחייב רק על שבועה אחת, כמו שאמר מר אדוני רבה, שאמר רבה: נשבע "שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תאנים",