ביאור שטיינזלץ על שבועות כ״ט

1 ואכל תאנים בשגגה והפריש קרבן על שבועתו השניה, ואחר כך אכל ענבים לחודייהו לבדם בשגגה, הויא להו הריהם הענבים חצי שיעור של שבועתו הראשונה, שהרי נשבע שלא יאכל תאנים וענבים גם יחד, ועל חצי שיעור לא מיחייב מתחייב קרבן. אם כן הכא נמי כאן גם כן, כגון שאמר "שבועה שלא אוכל עשר" שעדיין אינו אסור בתשע וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תשע", ואכל תשע והפריש קרבן על שבועתו השניה, ואחר כך אכל את העשירית, הויא לה הריהי עשירית זו רק חצי שיעור, משום שהיא רק חלק מן השבועה של העשר, ועל חצי שיעור לא מיחייב מתחייב קרבן.

2 א משנה איזו היא שבועת שוא שהוזכרה קודם לכן ראה לעיל שבועות כז,ב? כמה אופנים הם: אופן אחד מי שנשבע לשנות את הידוע לאדם כלומר, שנשבע על דבר שידוע שאינו כדברי שבועתו, כגון: אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה, ועל האשה שהיא איש.

3 אופן אחר הריהו במי שנשבע על דבר שאי אפשר לו להיות, כגון הנשבע: "אם לא ראיתי גמל שפורח באויר", ו"אם לא ראיתי נחש גדול כקורת בית הבד".

4 אופן אחר של שבועת שוא הוא שבועה לבטל מצוה, אם אמר לעדים: "בואו והעידוני", והם אומרים: "שבועה שלא נעידך". וכן כל מי שנשבע לבטל את המצוה, כגון: שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין — זו היא שבועת שוא, ששנינו שחייבין על זדונה אם נשבע בזדון מכות, ועל שגגתה פטור.

5 אם אמר: "שבועה שאוכל ככר זו", ואחר כך אמר: "שבועה שלא אוכלנה" — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה היא שבועת שוא, שהרי נשבע לעבור על איסור שבועה.

6 אם אכלה — עבר על שבועת שוא, לא אכלה — עבר על שבועת ביטוי.

7 ב גמרא על מה ששנינו שהנשבע לשנות את הידוע לאדם היא שבועת שוא, כגון הנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב, אמר עולא: והוא שניכר אותו עמוד לפחות לשלשה בני אדם ויודעים שהוא של אבן. שדווקא דבר שהוא מפורסם לרבים והוא נשבע לשנותו הרי זו שבועת שוא.

8 נשבע על דבר שאי אפשר לו "אם לא ראיתי גמל פורח באויר". ומדקדקים בלשון: הרי "שבועה שראיתי" לא קאמר אמר, מאי מה פירוש בלשון התורה "אם לא ראיתי"? אביי אמר, תקן בלשון תני שנה "שבועה שראיתי". רבא אמר שהוא חלק ממשפט גדול יותר, באומר: "יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר".

9 ג על שבועה זו "אם לא ראיתי גמל פורח באויר", אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ודלמא האי גברא ושמא אדם זה שנשבע שבועה זו, ציפורא רבא חזי ציפור גדולה ראה שעפה באויר, ואסיק ליה שמא וקרא לה בשם גמלא גמל, וכי קא משתבע — אדעתיה דידיה אישתבע וכאשר הוא נשבע — על דעתו שלו נשבע, והרי לפי האופן שהוא מגדיר את הדברים באמת נשבע!

10 וכי תימא ואם תאמר: בתר פומיה אזלינן, ולא אזלינן בתר דעתיה אחרי פיו אנו הולכים, ואין אנו הולכים אחר דעתו שאינו כמשמעות הלשון, והא תניא והרי שנויה ברייתא: כשמשביעין אותו את החייב שבועה בבית דין, אומרים לו הדיינים: הוי יודע, שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין; מאי טעמא מה טעם הדבר? לאו האם לא משום מעשים כגון זה, דאמרינן שאנו אומרים: דלמא איסקונדרי יהיב ליה שמא פיסות עץ נתן לו לבעל חובו ואסיק להו זוזי והוא קורא להם בליבו מטבעות, דכי קא משתבע — אדעתיה דידיה קא משתבע שכאשר הוא נשבע — על דעתו שלו הוא נשבע, ומשום כך צריך להזהיר אותו ששבועה זו אינה על דעתו אלא על דעת בית דין?

11 ודחה רב אשי: לא, פירוש כזה שהוא עושה לדבריו לא היה מועיל, שכיון שנשבע על מטבעות הרי זו שבועה על מטבעות ממש. אלא התם שם משביעים אותו כך משום מעשים כגון המעשה שהיה בקניא קנה של רבא, שנתן אדם לתובע קנה מלא מטבעות ונשבע שכבר נתן לו הכל, שאף שהיתה בזה מרמה, מכל מקום נשבע על עובדה אמיתית.

12 ומקשים עוד באותו ענין: תא שמע בוא ושמע ממה שאמרו חכמים באותה ברייתא: וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל על קיום התורה, ואמר להם: "ולא אתכם לבדכם אני כורת את הברית הזאת" וכו' דברים כט, יג, אמר להן משה: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי; ואמאי ומדוע היה צריך לומר כך? לימא להו שיאמר להם רק: קיימו מאי דאמר מה שאמר אלוה, ועל כך הם נשבעים; לאו האם לא הוסיף ואמר להם שעל דעתו הם נשבעים משום דמסקי אדעתייהו שהוא חושש שמא יעלו על דעתם שהם נשבעים לעבודה זרה למרות שבפיהם הם נשבעים לקיים את דברי ה'?

13 ודוחים: לא, הטעם אינו משום שהם יחשבו בלבם על דבר אחר ממה שנשבעו עליו, אלא משום שעבודה זרה עצמה נמי איקרי גם כן נקראת "אלוה", דכתיב שנאמר: "אלהי כסף ואלהי זהב" שמות כ, ה, ולכך היתה דעתם מועילה, אלמלא התנאי שהתנה עמם.

14 וחוזרים ומקשים: אם כן, שמחשבה אינה מועילה נגד דיבור מפורש, ולימא להו ושיאמר להם ר ק כך: קיימו תורה! ומשיבים: אם כך היה אומר, הרי משמעות הדברים היא רק חדא תורה תורה אחת, והיו נשבעים על מנת לקיים או תורה שבכתב או שבעל פה. ומקשים: ולימא ושיאמר להם: קיימו שתי תורות! ומשיבים: יש במשמעות הדברים עניינים מצומצמים יותר, כגון תורת חטאת, תורת אשם. ומקשים, יכול היה לומר להם: קיימו כל התורה כולה! ומשיבים: שיש במשמעות הדברים איסור עבודה זרה בלבד, שאמר מר החכם: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה — כמודה בכל התורה כולה, ולכן אפשר לקרוא לה "כל התורה"!

15 ומקשים: ולימא להו ושיאמר להם: קיימו מצוה! ומשיבים: אפשר להבין שהכוונה היא לחדא מצוה מצוה אחת בלבד. ועוד מקשים: הרי היה יכול לומר: קיימו מצו‍ת! ומשיבים, אף זו אינה לשון ברורה, שיכולים גם להבינה במשמעות של תרתי שתי מצוות בלבד. ומקשים: שיאמר להם: קיימו כל המצו‍ת כולן! ומשיבים: אפשר לפרש זאת כקיום מצות ציצית, שאמר מר החכם: שקולה מצות ציצית כנגד כל המצו‍ת כולן.

16 ומקשים: ולימא להו ושיאמר להם: קיימו שש מאות ושלש עשרה מצו‍ת ואז יהיה הדבר ברור! ואומרים: ולטעמיך ולשיטתך, שהיה יכול להבטיח את הבנת הדברים כראוי בלשון אחרת, ומשנזקק להשביע אותם על דעתו משמע שמחשבה שבלב היתה מועילה לענין השבועה, לימא להו שיאמר להם רק: אתם נשבעים על דעתי, על דעת המקום למה לי לומר? שהרי לכאורה מספיק שיאמר שהיא על דעתו שלו!

17 אלא שעשה זאת כי היכי דלא תהוי שלא תהיה הפרה לשבועתייהו לשבועתם, כי על ידי כך נעשית זאת כשבועה על דעת רבים דעת המקום ודעתו, ושבועה על דעת רבים אין יכולים להתיר. ואין מכאן ראיה לענייננו, שמחשבה שבליבם אכן היתה מועילה.

18 א שנינו במשנה בענין נשבע על דבר שאי אפשר לו: "ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד". ושואלים: ולא? וכי אין נחש גדול כזה? והא ההוא דהוה והרי היה אותו נחש שהיה בשני בשנותיו של שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא היה אחד שהחזיק, שבלע, שלוש עשרה אורוות של תבן!

19 אמר שמואל: לא מדובר במשנתנו בנשבע על גודלו של הנחש שהוא כקורת בית הבד, אלא בצורתו, שהוא טרוף, שהוא ישר ושטוח כמו קורת בית הבד. ואומרים: כולהו נמי מיטרף טריפין כל הנחשים כולם גם כן שטוחים! ומשיבים: בנשבע שגבו טרוף, שהנחשים שטוחים בגחונם, אבל לא בגבם.

20 ב שנינו במשנה: "שבועה שאוכל ככר זו", "שבועה שלא אוכלנה" — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה שבועת שוא שנשבע לבטל שבועה. אכלה — עובר משום שבועת שוא, ואם לא אכלה — עובר משום שבועת ביטוי. ושואלים: השתא עכשיו, הרי משום שבועת ביטוי מיחייב מתחייב, כשלא אכלה, משום שבועת שוא לא מיחייב מתחייב? הרי מיד שנשבע להתיר דבר האסור לו יצתה שבועה לשוא, בלא קשר למה שהוא עושה!

21 אמר ר' ירמיה, תני שנה: לא אכלה — עבר על שבועת שוא, ואף על שבועת ביטוי.

22 ג משנה שבועת ביטוי נוהגת שלא כשבועת העדות שבפרק הבא בין באנשים ובין בנשים, בין בקרובים ובין ברחוקים, בין בכשרין ובין בפסולין, בין שנשבע בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ובשנשבע מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

23 וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ומפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

24 אחת זו ואחת זו, בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא — גם המושבע מפי אחרים חייב, כגון אם אומר: "לא אכלתי היום" וכיוצא בזה "לא הנחתי תפלין היום", ואמר לו חבירו: "משביעך אני" ואמר: "אמן", אם היה הדבר שקר — הרי זה חייב.

25 ד גמרא אמר שמואל: כל העונה "אמן" אחר שבועה — כמוציא שבועה בפיו דמי נחשב, דכתיב שנאמר כאשר הכהן משביע את האשה החשודה כסוטה: "ואמרה האשה אמן אמן" במדבר ה, כב, שאף שאינה נשבעת, נחשב לה הדבר כשבועה.

26 אמר רב פפא משמיה משמו של רבא: מתניתין וברייתא נמי דיקא המשנה והברייתא גם כן מדוייקות כשיטה זו, כאשר אנו משווים את שתיהן. דקתני שהוא שונה במשנה: שבועת העדות נוהגת רק באלה היכולים לשמש כעדים, ולכן נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים קרבת משפחה לבעלי הדין, שהם פסולים להעיד מחמת קרבתם, בכשרין ולא בפסולין לעדות, ואינה נוהגת אלא באלה שהם ראוין להעיד, ובפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ואולם מפי אחרים — אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, אלו דברי ר' מאיר.

27 ותניא ומצד אחר שנויה בברייתא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים: "בואו והעידוני" והם אמרו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות". או שאמרו לו אחרי שביקש מהם: "אין אנו יודעין לך עדות", ואמר להם: "משביע אני עליכם", ואמרו: "אמן", בין שאמרו זאת בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, בין שהשביעם מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם — חייבין, אלו דברי ר' מאיר.

28 ולכאורה קשיין אהדדי קשים הם זה על זה שהרי הוא אומר במשנה כי מפי אחרים, אין הוא חייב שלא בפני דין! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שיש להבדיל: הא זה שענה "אמן" הרי הוא מתחייב על השבועה גם שלא בפני בית דין, הא זה שלא ענה "אמן"? ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

29 אמר רבינא משמיה משמו של רבא: מתניתין דהכא נמי דיקא המשנה של כאן גם כן מדוייקת כשיטה זו, דקא תני שהוא שונה: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו — ואם נדייק: מפי עצמו אין כן, מפי אחרים — לא; וקתני סיפא והוא שונה בסופה: זה וזה מושבע מפי אחרים — חייב, ולכאורה

30 קשיין אהדדי הרי הם קשים זה על זה! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שיש לחלק: הא זה שענה "אמן" חייב גם מפי אחרים, הא זה שלא ענה "אמן" אינו חייב.

31 ושואלים: לפי שהוכחנו את הדבר הזה מכמה מקורות, אלא שמואל מאי קא משמע לן מה הוא משמיע לנו? הרי הדבר עולה יפה מתוך המקורות הללו! ומשיבים: דוקיא דמתניתין קא משמע לן