ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ט

1 שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" שמות כ, ז.

2 וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה" שמות לד, ז, וכאן נאמר "לא ינקה". וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" קהלת ה, ה, שהחוטא בפיו בשבועת שוא גורם להעניש גם את בשרו, ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם" ישעיהו נח, ז.

3 וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר: "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף . . . על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה" הושע ד, ב—ג.

4 ומקשים על דברי הברייתא: ואימא ואמור שאין נפרעים מכל העולם עד דעביד להו שעושה אותם את המעשים הרעים האמורים בכתוב זה לכולהו כולם! ומשיבים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, דכתיב שנאמר: "מפני אלה אבלה הארץ" ירמיהו כג, י, שמפני האלה — השבועה בלבד אבלה, וכתיב ונאמר בדומה לכך בכתוב שאנו עוסקים בו: "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה" הושע ד, ג.

5 וממשיכה הברייתא, ועוד אומרים לו: וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות עד שנפרעים מצאצאיו, וכאן בשבועת שקר נפרעין ממנו לאלתר מיד, שנאמר: "הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" זכריה ה, ד,

6 "הוצאתיה" — משמע לאלתר, "ובאה אל בית הגנב" — זה הגונב דעת הבריות, כגון שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו תביעת ממון ומשביעו, וגורם לשבועת חינם, "ואל בית הנשבע בשמי לשקר" — כמשמעו, "ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" — הא הרי למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותן, כאבנים, שבועת שקר מכלה אותן. עד כאן האזהרה שמזהירים את הנשבע.

7 אם אמר: "איני נשבע" — פוטרין אותו מיד ודנים בו את דין הראוי לו, שחייב לשלם. ואם אמר "הריני נשבע" — העומדין שם אומרים זה לזה את הפסוק: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" פן תיספו בכל חטאתם" במדבר טז, כו. וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע, שלא על דעתך לפי כוונתך אנו משביעין אותך, אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין לפי הכוונה שיש בליבם,

8 שכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל על קיום התורה אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" דברים כט, יג, כלומר לא רק על דעתכם.

9 ואגב כך דורשים את המשך הכתוב: "כי את אשר ישנו פה" דברים כט, יד, אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני שהם בכלל שבועה זו, דורות הבאים וכן גרים העתידין להתגייר מנין? תלמוד לומר: "ואת אשר איננו" דברים כט, יד.

10 ואין לי אלא שהשבועה כוללת מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצו‍ת העתידות להתחדש על ידי חכמים, כגון מקרא מגילה, מנין שגם הן בכלל הברית והשבועה? תלמוד לומר במגילת אסתר: "קימו וקבלו... להיות עושים את שני הימים האלה" אסתר ט, כז, קיימו באותה שעה מצוות מה שקבלו על עצמם כבר בסיני בשבועה.

11 א ותחילה מבררים את הדברים שבברייתא: מאי מה פירוש "שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה"?

12 כדתנן כמו ששנינו במשנה, אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר לאחר השנה השלישית לשמיטה, שאז בא כל אדם למקדש ומתוודה שנתן את כל המעשרות כראוי, קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפקדון; וקאמר נמי ואמר גם כן בברייתא זו ששבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, שנאמרת בכל לשון.

13 ב ועוד שנינו בברייתא. אמר מר החכם, אומרין לו: הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה מצוה זו? אילימא אם תאמר משום דאתיהב שניתנה בסיני, שהעולם כולו נזדעזע אז, והרי עשר דברות כולן נמי אתיהב גם כן ניתנו בסיני!

14 ואלא תאמר משום דחמירא שהיא חמורה, ושואלים: ומי חמירא והאם היא חמורה יותר משאר כל המצוות? והתנן והרי שנינו במשנה: אלו הן עבירות קלות — עשה ולא תעשה, חוץ מ"לא תשא" שהיא חמורה, חמורות — זו כריתות ומיתות בית דין, ו"לא תשא" עמהן! על כל פנים, אינה חמורה יותר מדברות אחרות שיש בהן עונש מיתה!

15 אלא צריך לומר שהזעזוע והפחד המיוחד בזמן מתן מצוה זו, הוא כדקתני טעמא כמו ששנה את טעם הדבר בהמשך: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה", וכאן נאמר "לא ינקה".

16 ושואלים: וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן "לא ינקה"? והכתיב והרי נאמר: "ונקה לא ינקה" שמות לד, ז!

17 ומשיבים: ההוא מיבעי ליה אותו פסוק נצרך לו ונתפרש לכ דברי ר' אלעזר, דתניא ששנויה ברייתא, ר' אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה" שהקב"ה מנקה על כל העבירות, שהרי כבר נאמר "לא ינקה", ומצד אחר, אי אפשר לומר "לא ינקה" — שכבר נאמר "ונקה"! הא כיצד? מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים.

18 ג נאמר שם: כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו. ושואלים: וכל עבירות שבתורה ממשפחתו לא?

19 והכתיב והרי נאמר במי שעובד למולך: "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו" ויקרא כ, ה. ותניא ושנויה ברייתא, אמר ר' שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? ולמה הם נענשים? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שגובה מסים שלא כדין, שאין כולה מוכסין שכולם נחשבים כמוהו, וכיוצא בזה אין משפחה שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו ומגינים עליו!

20 ומשיבים: התם בדינא אחרינא שם, בעבירות אחרות, נענשים הם בדין, בעונש אחר, קל יותר משלו, הכא בדינא דידיה כאן, לענין שבועה, נענשת משפחתו בעונש שלו. כדתניא כמו ששנויה בברייתא, רבי אומר: "והכרתי אותו" האמור בעובד למולך ויקרא כ, ה, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר תחילה: "ושמתי אני את פני" ויקרא כ, ה, יכול כל המשפחה כולה בהיכרת? תלמוד לומר: "והכרתי אותו", להדגיש: אותו בהיכרת, ולא כל המשפחה כולה בהיכרת, אלא הם נענשים בעונש אחר.

21 ועוד נאמר בברייתא: וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר: "אלה וכחש" הושע ד, ב, וכתיב ונאמר: "על כן תאבל הארץ" ויקרא כ, ג. ושואלים: ואימא ואמור שאין נפרעים מכל העולם כולו עד דעביד להו שעושה אותן את כל העבירות הללו לכולהו כולן האמורות באותו פסוק, "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף"! ומשיבים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך, דכתיב שנאמר: "מפני אלה אבלה הארץ" ירמיה כג, י, הרי שדי בעבירה זו להאביל את הארץ.

22 ושואלים: וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא? והכתיב והרי נאמר: "וכשלו איש באחיו" ויקרא כו, לז, וכוונתו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. ואם כן, משמע שבכל חטא מחייב את כל העולם כולו בחטאיו!

23 ומשיבים: התם שם מדובר שיש אפשרות בידם למחות ולא מיחו, ואילו בענין שבועה מדובר גם במקום שלא היה בידם למחות.

24 ושואלים: מאי איכא מה ההבדל בין רשעים של משפחתו לרשעים דעלמא של העולם, בין צדיקים של משפחתו לצדיקים דעלמא של העולם?

25 ומשיבים: הוא בשאר עבירות שבתורה נענש בדיניה בדין שלו בעונש שכתוב בו, ורשעים של משפחה שמחפים עליו — בדין חמור, ורשעים דעלמא של העולם שיכלו למחות בו ולא מחו — בדין הקל. צדיקי דהכא והכא הצדיקים של כאן וכאן, אלו ממשפחתו שלא חיפו עליו, ואלו של העולם שלא יכלו למחות בידו, פטירי פטורים.

26 אבל גבי אצל שבועה — הוא ורשעים של משפחה נידונים כדיניה כמו הדין שלו, באותו עונש, ורשעים דעלמא של העולם, אלו שיכלו למחות ולא מחו, נידונים בדין חמור, וצדיקי דהכא והכא והצדיקים של כאן וכאן של משפחתו ושל העולם, נידונים על כל פנים בדין הקל, למרות שנהגו כשורה, ובזה חמור עונש השבועה משאר עבירות יותר.

27 א שנינו בברייתא: אם אמר: "איני נשבע" — פוטרין אותו מיד, ואם אמר: "הריני נשבע" — העומדים שם אומרים זה לזה: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" במדבר טז, כו. ושואלים: בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא נניח זה שנשבע עומד באיסור, שהוא עומד להישבע לשקר, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי זה שמשביע אותו מדוע הוא נכלל בלשון "האנשים הרשעים"?

28 ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא, ר' שמעון בן טרפון אומר: "שבעת ה' תהיה בין שניהם" שמות כב, י — מלמד שחלה שבועה ועונשה על שניהם.

29 ועוד אמרו בברייתא וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין. ואומרים: למה לי למימרא ליה הכי מדוע לו לומר כך? משום המעשה בקניא קנה של רבא, שהנתבע הכניס את הכסף שהיה חייב לתובע בתוך מקל חלול, ונתנו לתובע להחזיק בו, ואז נשבע שכבר נתן לו. שאף שנשבע על האמת, מכל מקום היתה זו לפי דעתו, ולא לפי דעת בית הדין שהשביעוהו.

30 ב שנינו במשנה: כדי לחייב בשבועת מודה במקצת, צריכה הטענה להיות שתי כסף. ונחלקו רב ושמואל בפירוש המדוייק של הדברים. אמר רב: כוונת הדברים היא, שכפירת טענה שתי כסף כלומר, כאשר הוא כופר בטענה, צריך שיהא הסכום שכופר בו שווה שתי כסף לפחות. ושמואל אמר: דווקא הטענה עצמה שתי כסף, אבל לענין הכפירה, אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה — חייב.

31 אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה מדוייקת משנתנו כשיטתו של רב, וקראי כותיה והמקראות מדוייקים כשיטתו של שמואל. דיקא מתניתין כותיה מדוייקת משנתנו כשיטתו של רב, דקתני ששנה: הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה שהיא שוה פרוטה לא קתני שנה. ותנן נמי ושנינו גם כן במשנה אחרת ברשימת דברים שדינם בשווה פרוטה: ההודאה שיעורה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני שנה, משמע שהיא בשיעור שונה.

32 ומצד אחר, וקראי כותיה והמקראות מדוייקים כשיטתו של שמואל, דכתיב שנאמר בפרשת מודה במקצת: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" שמות כב ו, ולמדים משם להשוות את הכלים והכסף, מה כלים הם לפחות שנים לשון רבים, אף כסף שנים שתי כסף, ומן הצד השני, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, וקאמר רחמנא ואמרה התורה שיש לחייב שבועה במקרה "אשר יאמר כי הוא זה" שמות כב ח, שהנתבע מודה במקצת טענה זו של "כסף או כלים", וכופר במקצת ממנה, כלומר גם בפחות משתי כסף.

33 ורב, כיצד מסביר הוא את הכתוב? ההוא "כי הוא זה" מיבעי ליה נצרך לו רק להודאה במקצת הטענה. שהביטוי משמעו שהנתבע מודה במקצת, אבל אין מדובר על הכפירה, שהיא צריכה להיות שתי כסף לפחות. ושמואל מהיכן הוא למד דין זה? כתיב כתוב "הוא" וכתיב כתוב "זה", והרי זו כפילות, ללמדנו דאי שאם כפר במקצת ואודי והודה במקצת — חייב.

34 ורב כיצד הוא מסביר את הכפילות? חד אחד להודאה במקצת הטענה, וחד ואחד להודאה שצריכה להיות ממין הטענה. ושמואל, מה הוא משיב לכך? הרי יש צורך ללמוד דבר זה! הוא סבור שגם אם אין הכתוב מיותר, לאו האם לא ממילא שמעת מיניה למדת ממנו שחסרה לה טענה? שהרי אם הטענה היא שתי כסף כפי שלמדנו מן הכתוב "כי יתן... כסף או כלים" והודה במקצת, נמצא ממילא שהוא כופר בפחות משתי כסף! ובאמת יש בכך קושי על שיטת רב, שהרי גם הוא מודה לכאורה שהטענה שתי כסף.

35 אלא אמר לך אומר לך רב: "כסף" כי אתא מעיקרא כאשר בא מתחילה בכתוב "כי יתן... כסף" ולמדנו שהוא שתי כסף, לכפירה הוא דאתא שבא, שכופר בטענה בשווה שתי כסף, ולא שהטענה עצמה שתי כסף. שאם לא נפרש כן, לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק: "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמר", ואנא אמינא ואני אומר: מה כלים שנים אף כל שנים, ובכלל זה שתי כסף, ואם כן "כסף" דכתב רחמנא שכתבה התורה למה לי? אם אינו ענין לטענה, שלא נתחדש בה דבר על ידי ההוספה "כסף", תנהו ענין לכפירה, שאין כפירה בפחות מסכום זה.

36 ושמואל, מה הוא למד מייתור זה? אמר לך אומר הוא לך: אי כתב רחמנא אם היתה כותבת התורה "כלים" ולא כתב היתה כותבת "כסף", הוה אמינא הייתי אומר: מאי מה כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן אין אנו צריכים, ומדובר כשטוען אף על דברים חסרי ערך, קא משמע לן משמיע לנו שצריך להיות כמו הכסף, שהוא דבר חשוב.

37 ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן שנינו במשנה: "שתי כסף יש לי בידך", והשיב הנתבע: "אין לך בידי אלא פרוטה" — פטור; מאי טעמא מה טעם הדבר? לאו האם לא משום שחסרה לה טענה, שכיון שהודה בפרוטה נמצא שהכפירה היא בשתי כסף חסר פרוטה? ותיובתא וקושיה חמורה על דבריו של שמואל!

38 ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך שמואל: מי סברת האם סבור אתה כי שוה קתני שנה? שתובעו שווה שתי כסף? דוקא קתני שנה, שתובעו ממש שתי מטבעות כסף. וכיון שהודה בפרוטה על נחושת נמצא כי מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, ודווקא משום כך הוא פטור.

39 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, אימא סיפא אמור את סופה, המשכה של המשנה: "שתי כסף ופרוטה יש לי בידך", "אין לך בידי אלא פרוטה" — חייב; אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שמדובר במשנה בתובע שוה שתי כסף — משום הכי כך חייב במקרה זה, שלא כבמקרה הקודם, משום שכאן הוא כופר בשתי כסף. אלא אי אמרת אם אומר אתה שמדובר בכסף דוקא, שתבעו שתי מטבעות כסף וגם פרוטה — אמאי מדוע חייב? הרי גם במקרה זה, מה שטענו מטבעות כסף לא הודה לו, ובזה כפר הנתבע בכל, ומה שהודה לו לא טענו!

40 ודוחים: מידי הוא טעמא כלום הוא הטעם, ההסבר אלא לשיטת שמואל, לשיטתו אין זו קושיה כלל, האמר הרי אמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין יחד והודה לו באחד מהן — חייב שהרי כפר במקצת טענתו. ואף כאן, טענו בשתי כסף ובפרוטה, שהיא טענה אחת, והודה לו בפרוטה, ולשיטת שמואל נחשב הדבר כהודאה במקצת.

41 ומעירים: כהבנה זאת שמדובר במשנה בתובע שתי מטבעות כסף, הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר, מדקתני סיפא ממה ששנה בסופה, בהמשכה של המשנה: "ליטרא זהב יש לי בידך", והשיב לו: "אין לך בידי אלא ליטרא כסף" — פטור; אי אמרת בשלמא אם אומר אתה כשיטת רב, שדוקא קתני שנה במשנה, משום הכי כך פטור במקרה זה, שהרי הודה שלא ממין הטענה, אלא אי אמרת אם אומר אתה שמדובר במשנה במי שתובע שוה כסף, אמאי מדוע פטור כשאמר "אין לך בידי אלא ליטרא כסף"? והרי ליטרא כסף טובא הוי הרבה הוא, ובכלל זה בוודאי כפירה של שתי כסף!

42 אלא מדסיפא מתוך שסופה של המשנה מדבר שטענו בכסף דוקא ולא בשווה כסף, רישא נמי ראשה גם כן מדבר בטוען שתי כסף דוקא.

43 ואם כן לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על שיטתו של רב? ומשיבים: אמר לך יכול לומר לך רב: כולה מתניתין כל משנתנו מדברת בטוענו שוה כסף, כשיטתי, ואולם המקרה שטוען ליטרא זהב שאני שונה, ששם הוא תובע זהב דווקא, שהרי אינו תובעו סכום מסויים של דינרי זהב, אלא זהב במשקל.