ביאור שטיינזלץ על שבועות מ״א

1 ומאן דמתני לה אסיפא ומי ששונה דברי רב נחמן על סופה, הרי זה בדווקא, שהוא סבור שיש לחלק: הכא כאן הוא דאיכא דררא דממונא שיש גרר של ממון, שיש אחיזה לטענה, ולכן יש מקום לחייבו שבועה, אבל התם דליכא דררא דממונא שם שאין גרר של ממון שאין לו כל אחיזה ובסיס מוקדם לטענתו — לא, אין משביעים אותו אף שבועת היסת.

2 א הואיל והזכרנו שבועת היסת מבררים: מאי איכא מה הבדל יש בין שבועה דאורייתא מן התורה לשבועה דרבנן מדברי חכמים, שבועת היסת? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם מיפך היפוך שבועה, שהנתבע אומר: אני איני רוצה להישבע, שיישבע התובע ויטול. בדאורייתא לא מפכינן בשל תורה אין אנו מהפכים שבועה, אלא ישבע החייב להישבע או שישלם, בדרבנן מפכינן בשל חכמים אנו מהפכים.

3 ושואלים: ולדעת מר בר רב אשי שאמר: בדאורייתא נמי מפכינן בשל התורה גם כן אנו מהפכים שבועה, אם כן לשיטתו מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן מה הבדל יש בין שבועה של התורה לשבועה של דברי חכמים? ומשיבים: איכא בינייהו מיחת לנכסיה יש ביניהם הבדל לענין ירידה לנכסיו, ולגבות מן המחוייב שבועה שלא נשבע, בדאורייתא נחתינן לנכסיה בשל התורה יורדים אנו לנכסיו, בדרבנן לא נחתינן לנכסיה בשל חכמים אין אנו יורדים לנכסיו.

4 ושואלים: ולשיטת ר' יוסי שאמר: בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה בשל חכמים גם כן יורדים אנו לנכסיו,

5 דתנן ששנינו במשנה: מציאת חרש שוטה וקטן, אף שאין בהם דעת ואין להם יכולת קנין מדין תורה, מכל מקום הלוקח מהם מציאה שמצאו — יש בהם גזל מפני דרכי שלום, שלא יבוא הדבר לידי ריב, ר' יוסי אומר: גזל גמור הוא. ואמר רב חסדא: גזל גמור מדבריהם מדברי סופרים, ומסבירים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזו אם גזל גמור הוא — לענין להוציאו בדיינין, שיורדים לנכסיו של הגזלן ונוטלים ממנו בעל כורחו. ואם כן לשיטת ר' יוסי, שגם בדבר שהוא מדברי סופרים יורדים לנכסיו, מאי איכא מה הבדל יש, בין דאורייתא לדרבנן שבועה של התורה לשבועה של דברי חכמים?

6 ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל במקרה שכנגדו שהנתבע חשוד על השבועה, בדאורייתא בשבועה של התורה — כאשר שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן ליה אנו מהפכים לו את חובת השבועה ושמו אאידך על האחר, שישבע התובע ויטול. בדרבנן בשבועה של חכמים — הרי היא עצמה תקנתא תקנה היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ותקנה לתקנה אין אנו עושים.

7 ושואלים: ולרבנן דפליגי עליה ולשיטת חכמים שחלוקים על ר' יוסי, שאמרו: בדרבנן לא נחתינן לנכסיה בשל חכמים אין אנו יורדים לנכסיו, מאי עבדינן ליה מה עושים אנו לו, לזה שנתחייב להישבע ואינו רוצה? ומשיבים: משמתינן ליה מנדים, מחרימים אותו.

8 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: האי נקטיה בכובסיה דנשבקיה לגלימיה הוא זה הוא כמו אוחזו באשכיו כדי שיעזוב את גלימתו הוא כלומר, אם מנדים אותו עד שיישבע, הריהו לחץ כבד, וכמוהו כירידה לנכסיו שנוהגים בשבועה של תורה! אלא אם אין מנדים אותו מאי עבדינן ליה מה עושים אנו לו? אמר ליה לו : משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה מנדים אותו עד שיגיע זמן הלקאתו, כלומר שלושים יום, וכשמגיע הזמן ולא התפשר עם התובע נגדינן ליה ושבקינן ליה מלקים אותו ועוזבים אותו.

9 ב אמר רב פפא: האי מאן דאפיק שטרא על חבריה מי שהוציא שטר חוב על חבירו, ואמר ליה לו הנתבע: שטרא שטר פרוע הוא, שכבר שילמתי לך את החוב, ומפני סיבה כלשהי לא קבלתי את שטרי בחזרה — אמרינן ליה אומרים אנו לו: לאו כל כמינך אין זה בכוחך להכחיש על ידי טענה בלבד את השטר הכתוב, אלא זיל שלים לך שלם. ואם אמר הנתבע: לשתבע שיישבע לי שלא נפרע ממני — אמרינן ליה אומרים אנו לו לתובע: אשתבע ליה הישבע לו.

10 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: ומה בין זה לפוגם את שטרו? כלומר, מי שיש בידו שטר חוב על אחרים והודה שכבר נפרע חלק ממנו, שאמרו חכמים שאינו יכול לגבות את השאר אלא בשבועה שלא קיבל יותר משאמר? הרי לפי דברי רב פפא, כל בעל שטר צריך להישבע, אף שלא נפגם שטרו!

11 אמר ליה לו: התם אף על גב דלא טעין איהו שם, בפוגם שטרו, אף על פי שלא טוען הוא הנתבע — טענינן ליה אנן טוענים אנו לו עבורו: שמא שילם לך יותר ממה שאתה אומר, ומחייבים אותו להישבע. הכא אמרינן ליה כאן, כשאין התובע פוגם שטרו, אומרים אנו לו לנתבע: זיל שלים ליה לך שלם לו, ככתוב בשטר. ואי טעין ואמר אשתבע לי ורק אם הוא טוען ואומר: הישבע לי — אמרינן ליה אומרים אנו לו לתובע בעל השטר: זיל אשתבע ליה לך הישבע לו. ואי צורבא מרבנן ואם תלמיד חכם הוא — לא משבעינן ליה אין אנו משביעים אותו.

12 אמר ליה לו רב יימר לרב אשי: צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי וכי תלמיד חכם פושט גלימות אנשים? וכי מפני שתלמיד חכם הוא יטול ממון שיש עליו טענה? אלא אם תלמיד חכם הוא לא מזדקקינן ליה לדיניה אין אנו מזדקקים לו לדינו.

13 ג שנינו במשנה: הטוען לחבירו מנה לי בידך, והודה לו, ואמר לו התובע: אל תפרעני אלא בעדים, וכשחזר ותבעו אומר הנתבע: כבר נתתיו לך — פטור. ובענין זה מביאים מה שאמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים — צריך לפורעו בעדים, ואם אין לו עדים שפרעו — כאילו לא פרע, וחייב לשלם. הוסיף ואמר רב יהודה: כי אמריתה כאשר אמרתי אותה את ההלכה הזו קמיה לפני שמואל, אמר לי, יכול הנתבע לומר לו: פרעתיך בפני עדים פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים. ודי לו בטענה זו. ומביאים ראיה נגד דברי רב אסי.

14 תנן שנינו במשנה: "מנה לי בידך", אמר לו: "הן", למחר אמר לו: "תנהו לי", ואמר הנתבע: "כבר נתתיו לך" — פטור. והא הכא והרי כאן כיון דתבעיה שתבעו בעדים והודה לו בפניהם — כמאן דאוזפיה כמי שהילווהו בעדים דמי נחשב, וקתני ושנה: פטור, משמע אם כן שאין צריך לפורעו בעדים.

15 הרי זו תיובתא קושיה חמורה על שיטתו של רב אסי!

16 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רב אסי: אנא כי אמרי היכא דמעיקרא אוזפיה אני כאשר אמרתי שצריך לפרוע בעדים, הרי זה היכן שמתחילה הילווהו בעדים, דלא לדידיה הימניה שלא לו האמין אלא דאג להסתמך על עדים, הכא הא הימניה כאן הרי האמינו כשהילווהו מתחילה בלי עדים, ולכן אינו צריך לפורעו בעדים.

17 א רב יוסף מתני הכי היה שונה כך מחלוקת זו, בלשון אחרת: אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים — אינו צריך לפורעו בעדים, ואם אמר: "אל תפרעני אלא בעדים" — צריך לפורעו בעדים, ואם לא — חייב לשלם. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה כאשר אמרתי אותה את ההלכה הזו קמיה לפני שמואל, אמר לי: הרי יכול לומר לו: "פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים". ומביאים ראיה לענין זה.

18 תנן שנינו במשנה: "מנה לי בידך", אמר לו: "הן", אמר לו: "אל תתנהו לי אלא בפני עדים", אם למחר אמר לו: "תנהו לי", ואמר הנתבע: "נתתיו לך" — חייב לשלם, מפני שצריך ליתן לו בעדים. הרי זו תיובתא קושיה חמורה על שיטתו של שמואל!

19 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך שמואל: תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא ששנויה ברייתא: מלוה האומר ללווה: "בעדים הלויתיך, בעדים פרע לי" — או יתן הלווה מה שהלווהו או יביא ראיה שנתן. ר' יהודה בן בתירא אומר, יכול לומר לו: "פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים", ואני הולך כשיטת ר' יהודה בן בתירא.

20 פריך הקשה רב אחא על ראיה זו: ממאי ממה אתה מסיק שבשעת הלואה קאי עומד, מדובר שאומר לו? דלמא שמא בשעת תביעה קאי עומד, מדובר, שהילווהו מתחילה בלא תנאי, וכשתובעו הלווה טוען שפרע. והכי קאמר ליה וכך אומר לו המלוה: לאו האם לא בעדים הלויתיך? בעדים היה לך לפורעני. אבל אם התנה עמו בשעת הלואה — דברי הכל חייב. ואין איפוא ראיה מדברי ר' יהודה בן בתירא לשיטת שמואל.

21 ולסיכומה של ההלכה אמר רב פפי משמיה משמו של רבא, הלכתא הלכה: המלוה את חבירו בעדים — צריך לפורעו בעדים. ורב פפא משמיה משמו של רבא אמר: המלוה את חבירו בעדים — אין צריך לפורעו בעדים, ואולם אם אמר: "אל תפרעני אלא בעדים" — צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו: "פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים" — נאמן.

22 ב ומביאים מקרים שונים הקשורים בעדי הלוואה. ונתנו למקרים אלו סימן: ראוב"ן ושמעו"ן דתנ"ו הלכת"א יזפ"י ופר"ע פלוני ופלוני עפצ"י סטרא"י בהימנות"א כבי תרי.

23 ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד, מלוה, שאמר לו לחבירו, הלווה: כי פרעתין כאשר אתה פורעני — פרעין פרע לי באפי בפני ראובן ושמעון. אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא הלך ופרעו בפני שניים סתם, ולא אלה שהתנה עמו, ובא המעשה בפני חכמים. אמר אביי: באפי בי תרי בפני שנים אמר ליה לו לפרוע, באפי בי תרי פרעיה בפני שנים פרעו, ואינו יכול עוד לתובעו. אמר ליה לו רבא: להכי קאמר ליה לכך אמר לו במפורש באפי בפני ראובן ושמעון, כי היכי דלא נדחייה כדי שלא ידחה אותו על ידי עדים אחרים.

24 ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: כי פרעת כאשר אתה פורע לי — פרעין פרע לי באפי בי תרי דתנו הלכתא בפני שנים ששונים הלכות, אזל פרעיה בין דיליה לדיליה הלך ופרעו בינו לבינו, ולאחר מכן איתניסו הנך זוזי נאנסו נלקחו באונס, אותם זוזים מן המלוה.

25 אתא לקמיה בא הדין לפני רב נחמן, אמר ליה לו התובע: אין כן, אכן קבולי קבלתינהו מיניה קיבלתי ממנו את הכסף, אלא שלא קבלתיו כפרעון, שהרי התניתי שלא יפרע לי אלא בפני שוני הלכות, אלא קבלתיו דרך פקדון, כשומר חינם, ואמינא ואמרתי: ליהוי גבאי פקדון, עד דמתרמו בי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה שיהיה אצלי כפקדון עד שיזדמנו שנים ששונים הלכות ויתקיים תנאו. וכיון שהכסף נלקח באונס וכשומר אינני חייב לפצותו — צריך הוא לחזור ולפרוע לי.

26 אמר ליה לו רב נחמן: כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה כיון שאתה מודה שוודאי לקחת אותם, את המעות ממנו — פרעון מעליא הוי מעולה הוא, אי אמרת לקיומי תנאיה אם אתה אומר שהוא צריך גם לקיים תנאו שיפרע לו בפני שוני הלכות — זיל אייתינהו לך הבא אותם את המעות שנתן לך, דהא אנא שהרי אני ורב ששת, דתנינא הלכתא ששנינו הלכות וספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא וכל התלמוד, ובפנינו יתן לך אותם, ויתקיים תנאו.

27 ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: הב תן לי מאה זוזי דאוזיפתך זוזים, דינרים, שהילויתיך, אמר ליה לו: לא היו דברים מעולם. אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה הלך הביא עדים שהילווהו ופרעו. אמר אביי: מאי ניעבוד מה נעשה במקרה זו? אינהו אמרי אוזפיה הם העדים, שאמרו הילווהו אינהו אמרי פרעיה הם אומרים שפרעו. רבא אמר: כל האומר "לא לויתי" — כאומר "לא פרעתי" דמי נחשב, וכיון שעדים מעידים שלווה — צריך לפרוע. ומה שמעידים על הפרעון אינו נחשב, שהרי הלווה עצמו אומר שלא פרע.

28 ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: הב תן לי מאה זוזי דמסיקנא בך זוזים, דינרים, שאני נושה בך, אמר ליה לו: וכי לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני? אתו באו פלוני ופלוני שהזכיר, אמרי אמרו: לא היו דברים מעולם, שלא פרע בפניהם. סבר סבור היה רב ששת למימר לומר: הוחזק הלווה כפרן שקרן, שהרי העדים מעידים שלא פרעו. אמר ליה לו רבא: כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש — לאו אדעתיה כל דבר שאינו מוטל על אדם — לא בדעתו הוא, שאדם עשוי לשכוח דבר שאינו מוטל עליו לזכור.

29 ההוא דאמר ליה לחבריה אדם אחד שאמר לו לחבירו: הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך תן לי שש מאות זוזים, דינרים, שאני נושה בך, אמר ליה לו: וכי לא פרעתיך מאה קבי קבים