ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ו

« ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ז ע״א »

1 רש"י פתח ↗

ה"ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה - כך שנויה בת"כ ובמסכת סוטה מפרשה בפרק היה מביא את מנחתה דף יח. היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך:

1 פסקי הרא"ש על שבועות פתח ↗

וכתב רב אלפס ז"ל בתשובה כופר הכל שהשביעוהו שבועת היסת בלא אנקוטי חפצא ואח"כ מצא התובע עד אחד משביעו אותו שנית שבועה דאורייתא באנקוטי חפצא ורש"י כתב ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרינן לעיל שבועות דף לו. ארור בו שבועה: ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. והלכתא כוותיה דרבא ולית הלכתא כוותיה דרב פפא. הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט מדעם בידיה ולית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט מדעם בידיה. שבועה מעומד דכגמר דין דמיא ות"ח מיושב דכבוד תורה עדיף. שבועה בס"ת ות"ח לכתחלה בתפילין: ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה פירוש בכל לשון שהוא מבין ואומר לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרוביו שנאמר ומבשרך לא תתעלם. כל עבירות נפרעין ממנו וכאן נפרעין ממנו ומכל העולם כולו שנאמר אלה וכחש ורצח וגנוב ונאוף וכתיב בתריה על כן תאבל הארץ אומלל כל יושב בה. כל עבירות שבתורה יש לו זכות תולין לו עד שנים ושלשה דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר והוצאתיה נאם ה' והוצאתיה לאלתר ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלים אותו שבועה מכלה אותו:

1 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

כפר ונשבע ארבע או חמש פעמים וכו' עד לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה. משנה בפרק שבועת הפקדון שבועות דף ל"ו:

2 רש"י פתח ↗

ויבא אותו באלה - נבוכדנצר את צדקיהו:

2 רא"ש פתח ↗

ובכל הכנויין הרי אלו וכו'. ת"ר אין אלה אלא שבועה שנאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. אמר רבי אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתוב בנבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. ומהכא נמי שמעינן דבעינן אחד מן הכנויין באלה ובשבועה דכתיב אשר השביעו באלהים וכתיב נמי לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אלמא שאין מוזהר אלא שלא ישבע בשם והא דלא אמר דבשמי הוי שם המיוחד דוקא כדאמר סוטה דף לח. גבי ברכת כהנים ושמו את שמי על בני ישראל במדבר ו׳:כ״ז שמי המיוחד. משום דסיפא דקרא מוכיח וחללת את שם אלהיך משמע שאף על הכינויין הוא מוזהר וכ"כ לא תשא את שם אלהיך והרמב"ן ז"ל דקדק דשבועת ביטוי לא בעינן שם ולא כנוי מדקאמר בשמעתין דלא הוי שבועה. ואי אפשר לפרש שאמר לא אוכל היום היום באלהים. דא"כ ל"ל לאו היינו עיקר שבועה כדאמר פרק אין מעמידין עבודה זרה דף כח. דא"ר יוחנן לאלהא ישראל לא מגלינא אע"פ שלא הזכיר שבועה ואמרי' נמי במס' נדרים דף כב. מרי אלהא לא אכילנא אלא ע"כ באומר לא אוכל קאמר שהוא כמוציא שבועה מפיו. אלמא דשבועת ביטוי לא בעי אפילו כנוי. ואפשר שידות הן כדאמרינן בפרק שני דנדרים דף טז. דהא שבועה שלא אוכל הוי שבועה אע"פ שלא הוציא שם מפיו והיינו ידות והראב"ד ז"ל כתב שאין שבועת ביטוי צריכה שם וכנוי לקרבן ולבל יחל. אבל לשעבר לענין מלקות צריך כנוי דכתיב לא תשבעו בשמי וכתיב לא תשא את שם אלהיך וגו':

2 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש ובלבד שיזכיר שם או כנוי וכו' כן למד הרא"ש בס"פ שבועת העדות שבועות לו. מדא"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב בנ"נ מרד אשר השביעו באלהים וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה"ש ומיהו כתב דאם לא הזכיר שם ולא כינוי אע"פ שאינו לוקה ולא מביא קרבן מ"מ איסורא מיהא איכא ונ"ל שאם קבל האלות הכתובות בתורה לוקה ומביא קרבן שהרי כתוב בהן בתורה שם:

3 רש"י פתח ↗

ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה - כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל:

3 כלי יקר על במדבר פתח ↗

אֶלָּא וַדַּאי שֶׁ״אָרָה״ קָשֶׁה מִן ״קָבָה״, וּלְשׁוֹן ״נַכֶּה״ קָשֶׁה מִן לְשׁוֹן ״לְהִלָּחֵם״, וּלְשׁוֹן ״וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ״ קָשֶׁה מִן ״וְגֵרַשְׁתִּיו״, כִּי לְשׁוֹן ״קָבָה״ אֵינוֹ לְשׁוֹן קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בראשית ל כח: ״נָקְבָה עָלַי שְׂכָרֶךָ״, אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹקֵב וּמְפָרֵשׁ, אוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָהֶם חוֹר קָטָן, מִלְּשׁוֹן ״וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ״ מלכים ב׳ יב י, אֲבָל ״אָרָה״ קָשֶׁה כִּי בּוֹ קְלָלָה בּוֹ נִדּוּי. שבועות לו. וְכֵן ״לְהִלָּחֵם״ אֵינוֹ כָּל כָּךְ רַע בְּהֶחְלֵט, כִּי יֵשׁ לוֹחֵם כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ לְבַד, אֲבָל ״נַכֶּה״ הוּא מַכֶּה מַמָּשׁ. וְכֵן ״וְגֵרַשְׁתִּיו״ מַשְׁמָע לְגָרְשׁוֹ רַק מֵעָלָיו לְבַד, אֲבָל ״וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ״ מַשְׁמָע מִכָּל הָעוֹלָם. וּבְזֶה יְתוֹרַץ הַכֹּל, כִּי בָּלָק לֹא יָדַע שֶׁאֱלֹהֵיהֶם אוֹהֵב לָהֶם כָּל כָּךְ, עַל כֵּן פָּעַר פִּיו לִבְלִי חֹק וְשָׁאַל ״אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ״, דְּהַיְנוּ כָּלָה כָּלִיל כֻּלָּם אֲגָרֵשׁ מִן הָעוֹלָם. וּבִלְעָם יָדַע שֶׁאֱלֹהֵיהֶם אוֹהֵב לָהֶם וּפְשִׁיטָא שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם יְעַכְּבוּהוּ וְלֹא יַעֲלֶה בְּיָדוֹ לֹא זֶה וְלֹא זֶה, עַל כֵּן אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבָּלָק אֵינוֹ שׁוֹאֵל כִּי אִם לִדְחוֹתָם מֵעָלָיו, כִּי אִם יָבֹאוּ לְהִלָּחֵם בּוֹ אָז יַעַבְרוּ בְּלֹא תָצוּר אֶת מוֹאָב, וְדִין הוּא שֶׁתָּחוּל קְצָת קְלָלָה לִקּוֹב חוֹר בְּדַלְתּוֹ לְחַסֵּר מֵהֶם מְעָט. לְכָךְ אָמַר כִּי בָלָק שָׁלַח אֵלָיו ״קָבָה לִּי אוֹתוֹ, אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֵם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו״.

3 כלי יקר על בראשית פתח ↗

וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר. הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וּמְקַלֶּלְךָ אֲקַלֵּל״ אוֹ ״וְאוֹרֶרְךָ אָאֹר״, וְשִׁנּוּי זֶה קָשֶׁה. גַּם בַּפָּסוּק שמואל א ב, ל ״כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ״, כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וּבֹזַי יִתְבַּזּוּ״. וְנִרְאֶה כִּי שְׁלֹשָׁה לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ כָּל אַחַת קָשָׁה מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ, וְסֵדֶר מַדְרֵגָתָן: בִּזָּיוֹן, קְלָלָה, אָרוּר. כִּי בִּזָּיוֹן לָשׁוֹן קַל מִכֻּלָּם, וְהוּא כְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, שֶׁהַמְבַזֶּה אֵינוֹ נוֹהֵג כָּבוֹד בַּמְבֻזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב במדבר טו, לא ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ברכות ח. זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְהוֹלֵךְ לוֹ. וּלְשׁוֹן קְלָלָה מְשַׁמֵּשׁ גַּם כֵּן לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק ״כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי״ דברים כא, כג, וְיֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ גַּם כֵּן קְלָלָה נִמְרֶצֶת מַמָּשׁ, קָרוֹב לִלְשׁוֹן אָרוּר. אֲבָל לְשׁוֹן אָרוּר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שבועות לו. אָרוּר – בּוֹ נִדּוּי, בּוֹ חֵרֶם, בּוֹ קְלָלָה, כִּי לָשׁוֹן זֶה כֻּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ. וְיָדוּעַ שֶׁהַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, כִּי הַפָּחוּת וּשְׁפַל אֲנָשִׁים אִם יְבַזֶּה אוֹ יְקַלֵּל אִישׁ זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים, אֵין דַּי בָּזֶה כְּשֶׁהוּא יְקַבֵּל גַּם כֵּן בִּזָּיוֹן אוֹ קְלָלָה, כִּי אֵין הַצַּעַר שֹׁוֶה בַּנֵּזֶק, כִּי הַשָּׁפָל אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל בִּזְיוֹנוֹ וִיהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינָיו. לְפִיכָךְ לֹא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ״וּבוֹזַי יִתְבַּזּוּ״, כִּי אֵין זֶה שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ ה׳ צְבָאוֹת, שֶׁהָאָדָם הָאוֹחֵז בְּחַבְלֵי בוּז וּבָזוֹזֵי דְבָזוֹזֵי כתובות קיב: וּבָזָה דִּבְרֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּׂא ה׳. לְפִיכָךְ יוֹסִיף ה׳ לוֹ קְלָלָה וְקָלוֹן עַל כְּבוֹדוֹ, וִיקַלְּלֶנּוּ קְלָלָה נִמְרֶצֶת לְפִי עֵרֶךְ הַמְבַזֶּה. וְכֵן אַבְרָהָם שֶׁהָיָה אַב הֲמוֹן גּוֹיִם וְכָל בְּנֵי דוֹרוֹ כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, עַל כֵּן אֵין דַּי כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ מְקַלְּלָיו קְלָלָה, אֶלָּא ״וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר״ – אוֹסִיף לָהֶם מְאֵרָה לְפִי עֶרְכָּם. אֲבָל בַּמְבָרְכִים וּמְכַבְּדִים הַמִּדָּה שָׁוָה, לְבָרֵךְ מְבָרְכָיו וּלְכַבֵּד מְכַבְּדָיו.

4 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש אם ירצו ב"ד להחמיר עליו יותר עד ומחרימין אותו גם זה כתב שם הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל כתוב בתשובות להרמב"ן סימן רס"ד מי שלא נהג עם המנודה כדינו הרי הוא עובר על דברי קבלה ויכולים לקללו ולנדותו ומנודה דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד' אמותיו דכתיב שופטים ה' אורו ארור יושביה וכתב עוד שם בסימן רס"ג דיני המנודה אינם ד"ת אלא דברי קבלה הן אורו ארור יושביה והוא הנידוי כמ"ש שילהי שבועת העדות שבועות לו. ארור בו שבועה בו קללה בו נידוי כתב הרשב"א בתשובה מוחרם לההנותו נ"ל שהוא אסור במי שמחרימין על עבירה והכל נכלל בכלל לא נשכר ולא נשכרין לו וכ"כ הראב"ד יש בו איסור הנאה מבני אדם חוץ מכדי חייו בלבד ולענין שאמרת אם מצטרף לי' בבה"כ נ"ל שאם נתנדה על עבירה וכ"ש אם החרימוהו עליה שאין מצטרף בי' שהעברינים אין מצטרפין עמהם ולא מזמנין עמהן ולא מחמת הנידוי והחרם שאילו כן אפילו נידוהו בעסק הממון אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שהוחרם או שנתנדה עליה ואינו ראוי לחבורה אבל שלא להתפלל כל זמן שהוא בב"ה כמו שראיתי שנהגו במקצת הארצות האלו איני יודע בו שום עיקר אלא א"כ התנו כך בפירוש בדרך הקנסות עד כאן לשונו: ב"ה כתב הריב"ש בתשובה סימן קע"ג פשיטא שמותר לדבר עמו שהרי נשכר ונשכרים עמו ואפי' בשאילת שלום היא בעיא ולא איפשיטא ולקולא אזלינן ואף אם נאמר שזהו במנודה אבל מוחרם אסור בשאלת שלום דומיא דשנון ושכירות י"ל דדוקא בשאלת שלום אבל בדבור בעלמא מותר וראייה מדאמרינן בפרקי ר"א שהיה אומרים למנודה השוכן בבית הזה וכו' ונראה שגם המוחרמים בכלל המנודים שהזכיר כדי שיגמלו חסד עם כולם וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא הזכיר במה שיתר המוחרם על המנודה רק שאינו שונה לאחרים וכו' אלא מעט עסק כדי פרנסתו ואי אפשר להתעסק עמו שום עסק אלא בדבור וכ"נ שכל הבעיות שעלו בגמרא בתיקו ופסקו הרי"ף והרמב"ם לקולא נראה שגם במוחרם הדין כן ומדברי הרמב"ם נראה שדעתו שהמוחרם אסור בכל אותם דברים שלא נתפשטו בגמרא כגון נעילת הסנדל וחייב בקריעה אע"פ שאין כן למנודה וכן נוהג בדברים שנהג בהם ר"א ב"מ נט: אע"פ שמותרים במנודה ומיהו אחרים אומרים נידוי היה ומה שחלץ מנעליו וכו' משום צער בעלמא עשה כן ונ"ל להכריע בדבריהם וכו' ואנא חזיתיה לדעתיה דמר שמותר לאשתעויי בהדיה ושאם בא לבה"כ שאין מכריחין אותו לצאת משם ומותר להתפלל כל שיש שם צבור זולתו ונ"ל שכוונת אל ההלכה שלא אסרו אלא לכוללו לכל דבר שצריך י' כמ"ש הר"מ ז"ל. ומה שאמרת שהשיב הרא"ש מלוניל בשם רבינו האי דמוחרם אסור לדבר עמו ולהתפלל בב"ה שהוא שם וכו' והמתפלל עמו בב"ה או נתחבר עמו בדברים שאמרנו הרי הוא מוחרם כמותו וכן נהגנו ונהגו הקדמונים דאלא"ה לא הועילו חכמים בתקנתן כלום עכ"ל. ואמר מר שפי' השמועה הוא דאיתא רשות לב"ד לאחרומי מאן דאכיל ושתי בהדיה וקאי גו ד' אמות אבל מסתמא נהי דאסור לא הוי מוחרם וכל מאי דאמר מר אמת אבל הגאונים נהגו להחמיר הרבה בגזירתם והעובר על דינם שהרי כתבו אדם שנתחייב לחבירו בב"ד וסרב ועבר על גזירת ב"ד כותבין לקהלות פלוני גזרנו עליו דין וסירב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בי' ולא יזמן בג' ואל תמולו לו בן ואל תקברו לו מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מב"ה עד שיקבל עליו את הדין ע"כ. ובספר א"ח תשובה לרב פלטוי גאון שהוסיף עוד בכתב שכותבין לקהלות בלשון הזה אף אתם נדו אותו והחרימו בכל יום תמיד והכריזו עליו שפתו פת כותי ויינו י"נ ופירותיו טבלים וספריו ספרי קוסמין וחתכו ציצית שלו ועקרו מזונותיו ולא תתפללו עמו ולא תמולו לו בן ולא ילמדם בניו בב"ה ולא תקברו לו מת ולא תכניסו אותו לא לחבורת מצוה ולא לחבורת הרשות ושטפו כוס אחריו ונהגו בו מנהג עכו"ם עכ"ל. וכבר אתה רואה שכל אלו הם חומרות יתירות שהיו נוהגים הגאונים למי שעבר על גזירתם ומסרב בדינם כי היו גאוני עולם והיו על בני הגולה כסנהדרין על כל ישראל אבל לאחר דורם לא נהגו כן רק כפי דין הגמ'. וככר ידעת שאמרו מ"ק מז: נידוי שלנו כנזיפה שלהם והרשב"א כתב בתשובה שהדיבור מותר בין במנודה בין במוחרם ומ"מ אף אם מן הדין מותר לדבר עם המנודה ומוחרם אומר אני שאין להרבות שיהה עמו כיון שמרוחק ומובדל משאר העם ובמקומו נהגו להכריחם לצאת מב"ה ואפשר שהם מכוונים שלא לדחוק היהודים שצריכים להתרחק מתוך ד' אמות שלו ואנו נוהגים להכריח על המנודה או על המוחרם בשווקים וברחובות ומצוים עליו לישב בביתו ולא יצא לחוץ לדבר כדי שלא יכשלו בו רבים ושינהוג איסור בדברים האסורים לו וכן שינהוג איסור בנעילת הסנדל כדי שיכנע לבו ואע"פ שמן הדין אינו אסור בו וכשמבקשים אוהביו להתיר לו אנו חוקרים עליו אם נהג איסור במה שגזרנו עליו ואז מתירין לו עכ"ל:

5 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ארור וגו'. תניא, ארור – בו קללה, דכתיב ואלה יעמדו על הקללה וכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה טור"ל דבמקום שחייב על הקללה חייב נמי אם אמר בלשון ארור, כגון המקלל עצמו או את חבירו או את הנשיא חייב נמי כשקילל בלשון ארור, שאומר ארור הוא לה', דגם לשון זה קללה הוא. .שבועות ל"ו א'

6 רש"י פתח ↗

ודלמא תרתי עבד - אבל ארור לאו לשון שבועה הוא:

6 מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

ונהגו להשביע בארור. ל' הטור ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דארור בו שבועה וכו' והמחבר השמיט תיבת עשרה נראה דס"ל דרש"י והטור דנקטי בעשרה ס"ל דגם כל אינך שבועות צריכין להיות בעשרה וכמ"ש מור"ם לפני זה סי"ז די"א כן וכיון דלא קי"ל הכי בשאר שבועות מ"ה השמיטוהו בארור גם הרמ"ה שכ' הטור בשמו דס"ל כרש"י לא כתב תיבות "בעשרה ובפרישה כתבתי דנ"ל דצריך להזכיר בארור זה לשבועת הדיינים שם או כינוי דכיון דמסיק בטעמו משום דארור בו שבועה והוא מגמרא דפ' שבועת העדות שבועות דף ל"ו ע"א ויליף לה מדכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' וגו' הרי נזכר בו "שם וגם בי"ד סי' רל"ז כתב הטור דארור הוי כשבועה וכתב עליה ז"ל ובלבד שיזכור בו שם או כינוי כגון שיאמר בארור אהא לה' כו' ואף שיזכרו השם בארור מ"מ לא הוי כשבועה בשם דבשבועה נשבע בחיי ה' וכתב ביה לא ינקה משא"כ בארור לה' שאינו אלא קללה לנפשו בה' ודוקא להיסת כ' לפני זה דאינו אלא בשבועה סתם או בארור דשם א"צ שבועה כלל אלא בחרם בעלמא סגי וכנ"ל בשבועת הדיינים ועפ"ר:

6 ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

אפי' הזכירו כו'. שאין דעתם מ"מ אלא להחמיר מי שיעבור על גזרתם וכמ"ש חרם בקרבך ישראל וכתיב וישבע יהושע כו' וע' בשבועות ל"ו א' וז"ש בתד"א כי השבועה הוא החרם ר"ל בכה"ג והטעם כתבו הר"נ והרשב"א וש"פ שכיון שנהגו כך ה"ה כמתנים להיות אסורים עד שיסכימו להתיר וה"ל כמו נדר אשה דאמרינן שבת מ"ו ב' וש"מ ע"ד בעלה נודרת ולכן דוקא במה שנהגו מקדם שנודרין ומחרימין ע"ד הנהוג משא"כ אם מוסיפין בחומרא דבר חדש וז"ש ואם התנו כו' וכן כו':

7 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ולא תשבעו בשמי. מה תלמוד לומר סהפירשו המפרשים למה נאמר אחרי דכבר כתיב בפ' יתרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ותמיהני, שהרי לפי המבואר בדרשה דלעיל הוו שבועת שוא ושקר שני ענינים שונים, ואצטריך להא ולהא כמבואר שם. ולכן נראה דהכונה למה נאמר בפ' יתרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכאן כתיב בסתם ולא תשבעו בשמי, ולא פירש בשם המפורש, ועל זה מפרש הטעם. , לפי שנאמר פ' יתרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שיכול אין חייבים אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות את כל הכנויים, ת"ל ולא תשבעו בשמי – כל שם שיש לי סושמות נקראים יה, אלהים, אדני ולרמב"ם גם שם שדי וכנויים הם צבאות חנון רחום ארך אפים, והנה משמע מכאן דסתם שם כולל גם כנויין, וצ"ע מסוטה ל"ח א' כה תברכו, בשם המפורש, או אינו אלא בכנוי, ת"ל ושמו את שמי, שמי המיוחד לי, הרי מפורש דסתם שם באורו שם המפורש, וצ"ל דבאמת כל מקום דכתיב שם פירושו שם המפורש, ורק בכאן צ"ל דכולל גם כנויין מדכתיב אח"כ וחללת את שם ה' אלהיך ואי ס"ד דמ"ש בשמי פירושו שם המיוחד לבד, הול"ל וחללת את שמי או וחללת אותו, ומדסיים על זה וחללת את שם אלהיך, משמע דשיעור הכתוב ולא תשבעו בשמי, אפילו בכנויין, שמזה ימשך שיתחלל שם ה' אלהיך, ודו"ק. ודע דהא דמפרש הכתוב ענין שבועת שקר בשם אין ר"ל דבלא שם אין איסור, אלא הענין הוא דבשם חייב קרבן או מלקות, ובלא שם יש איסור לבד, וזה מפורש בכתוב שמואל א י״ד:כ״ד ויואל שאול את העם ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, ומפרש בשבועות ל"ו א' דויואל הוא לשון שבועה וארור הוא לשון שבועה, והתם לא הזכיר לא שם ולא כנוי, ועיין בכ"מ פ"ב ה"ד משבועות. .תו"כ

7 מלבי"ם על במדבר פתח ↗

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה זה בא כמאמר מוסגר, ושעור הכתובים ואת כי שטית טומאה וכו' יתן ה' אותך לאלה, ובעבור אריכות התנאים חזר פעם אחרת ואמר והשביע הכהן את האשה ולפרש שהוא שבועת אלה כ"כ הרמב"ן. וזה כמ"ש הריטב"א שבועות דף לו שמ"ש בקדושין דף סב אם שכב הנקי ואם לא שכב תנקי הוא אליבא דרב בסוטה דף ית ששתי שבועות הן, אבל לדידן שהוא שבועה אחת א"צ לכל זה, כי יש בשבועה זו תנאי כפול אם שכב הנקי ואת כי שטית יתן ה' אותך לאלה, שכ"ז שבועה אחת. וכן ברמב"ם פ"ג מה' סוטה ה"ז ואומר לה אם לא שכב וכו' הנקי ואת כי שטית וכו' יתן ה' אותך לאלה, הרי שכ"ז שבועה אחת בתנאי כפול כדינו, שלא הזכיר שיאמר ואם לאו חנקי. אולם יקשה לפ"ז למה חזר שנית והשביע הכהן את האשה בשביעת האלה הלא כבר אמר והשביע אותה הכהן שמוסב על כל השבועה בשני התנאים שבה, פי' חז"ל שבא ללמד שתנאי הראשון של השבועה נקרא בשם שבועה ותנאי השני נקרא שבועת האלה כי בתנאי זה מזכיר קללה שבא ללמד שבכ"מ שנזכר בתורה שבועה כמו בשבועת הפקדון שאמר ונשבע על שקר ובשבועת הדיינים שכתוב שבועת ה' תהיה מן שניהם, גם האלה בלא שבועה הוא בכלל שבועה. דלזה חלק את השבועה וקרא חלק הראשון שאין בו אלה בשם שבועה לבד, ותנאי השני שהוא אלה לבד קורא בשם שבועת האלה ללמד שגם אלה לבד נקרא בשם שבועה ובכ"מ שכתוב לשון שבועה יוכל לקבלו בלשון ארור וכמ"ש בשבועות דף לו ארור בו קללה בו שבועה דכתיב ויואל שאול לאמר ארור האיש וכתיב בהשביע אביו את העם. ועדיין לא ידענו שבמקום שכתוב לשון אלה כמו בשבועת העדות שכתוב ושמעה קול אלה שגם שבועה בלא אלה בכלל אלה, ועז"א יתן ה' אותך לאלה ולשמעה בתוך עמך שהקדים אלה לשבועה שלא כסדר השבועה דכאן שהקדים את השבועה אל האלה להורות שגם תנאי הראשון שהוא שבועה בלא אלה דינו כאלה ובמקום שכתוב אלה גם שבועה בכלל. ובזה תבין אורך לשון הברייתא שלפנינו שהגר"א מחק חצי הברייתא שנראה לו שהוא אריכות לשון. ולפמ"ש הם שני למודים, א על מקום שכתוב שבועה שגם אלה בכלל, ב על מקום שכתוב אלה ששבועה בכלל. וממ"ש ללמד שצריך שבועה בשם מבואר דאתיא כר' חנינא בר אידי, וגם בזה יש שני למודים שהלמוד הא' הוא ששבועה הוא בשם וזה למד משבועת השומרים דכתיב שבועת ה' תהיה מן שניהם שהוא שבועה בשם והלמוד שאלה הוא בשם למד מפה שתנאי של האלה הוא בשם וכן תמצא במכלתא משפטים סי' קמז וסי' קנז ששבועה בשם למד ממ"ש שבועת ה' תהיה בין שניהם. ומ"ש ומה אלה ביו"ד ה"א צריך למחוק ועי' בשבועות שם וע' בספרא ויקרא סי' רצג ומש"ש:

7 רי"ף שבועות פתח ↗

דף לו. א"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה דכתיב יחזקאל יח ויבא אותו באלה וכתיב יחזקאל יח וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים תניא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה בו נידוי דכתיב שופטים ה אורו מרוז אמר מלאך ה' ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז איכא דאמרי גברא רבא הוה ואיכא דאמרי כוכבא הוה דכתיב שופטים ה׳:כ׳ מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם בו קללה דכתיב דברים כו ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ארור האיש בו שבועה דכתיב יהושע ו׳:כ״ו וישבע יהושע בעת ההיא לאמר וגו' ודלמא תרתי עביד בהו אשבעינהו ולייטינהו אלא מהכא שמ"א ויואל שאול את העם בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' ואומר שמ"א ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וגו'

8 חידושי אגדות פתח ↗

ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח וגו' פרש"י המקרא הזה היה דורש כו' ע"ש נראה מלשונו דאילו בקורא בתהלים כדרכו לא הוה א"ל כנה דהא בקורא בתוכחות לא אמרו בספ"ב דמגילה אלא דאין מפסיקין בהו אבל לשנות המקרא ודאי דלא הותר לכנות ולכך פי' דאיירי הכא דהיה דורש זה המקרא וא"ל כנה והיינו הך דרשה דפ' חלק ניתי לדואג לעלמא דאתי גם אל יתצך לימרו שמעתיה בי מדרשא יחתך ויסחך מאוהל ליהוי ליה בנין רבנן ושרשך מארץ חיים וק"ל:

9 רש"י פתח ↗

אמן בו שבועה - העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו:

9 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ואם היה עדים רבים כו'. ר"ל כך דהנה גבי עדים צריך שיעיד כל אחד ולא שיסכים לחבירו וא"כ צ"ל דאף אני כמוהו זהו כמו שאמר מה שאמר חבירו וכמו דאמר בשבועות ד' כ"ט ע"ב גבי אומר אמן ועי' שם ד' ל"ו ע"א ועי' הוריות דף ג' ע"ב גבי הירכין ובירוש' פ"ג דר"ה גבי עדות החדש ועי' מה שכתב הרי"ף ז"ל בסנהדרין על הך דדף ס"ה מה לעדים זוממין שכן ישנן כו' ע"ש ועי' בנזיר ד' כ"א אך כל זה אם הוא תוכ"ד אבל לאחר כדי דיבור של הראשון אף דחד בחבריה מתפס לא הוי רק כעין יד ועי' בב"מ ד' צ"ח ע"ב גבי שאילה בבעלים ושבת ד' ע"א ע"א. אך כ"ז לדידן דסבירא לן בהך דמכות דף ו' וסנהדרין דף ט' דלא מיקרי כת אחת רק תוכ"ד אך ר"ע לא ס"ל כן עי' בתוס' סנהדרין הנ"ל, והנה במשנה נקט והשלישי אומר אף אני כמוהו א"כ הוי לאחר כ"ד מן הראשון ובכך אמר בגמ' כאן סתמא כר"ע אך אנן דלא ס"ל כר"ע לכך נקט רבינו ואם היו עדים רבים דהיינו סתם רבים ג' צ"ל רק כזה שמעתי דהיינו ה' בתוכ"ד של הראשון ולא כתב אפילו מאה כמו"ש בהל' סנהדרין פי"ב הלכה ג' ע"ש:

9 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

והנה כ"כ בזה בשיטת רבינו בהל' יבום פ"ג ה"ה דנאמן ע"א לומר ליבמה שיש לבעלה בן ובזה נפטרת והראב"ד ז"ל חולק עליו אך י"ל דרבינו לא פטרה מחליצה משום הבן רק דפטורה דכיון דהיא מוחזקת עפ"י עד א' שיש לה בן שוב היא על אחי הבעל מחייבי כריתות וזה פוטרה מן החליצה ומן היבום עי' יבמות ד"ח ודל"ב ע"ש וזה צריך דווקא עד אחד ולא אשה כן ס"ל לרבינו ועי' בה' שגגות ובה' סנהדרין וכ"כ בזה בח"א על הך דיבמות דל"ה ע"ב גבי מעוברת דקיי"ל דלא פטרה מחליצה כ"ז שלא ילדה ואמאי, הא מ"מ היא מחייבי כריתות כמבו' במשנה ובאמת כבר כתבתי דגבי מה דפוטר ערוה זה לא מחמת החיוב כרת רק זהו דין דהרי מבואר ביבמות דקי"ב וקי"ג גבי חרש דהוה קידושין דרבנן ואם הייתה אחת מהן ערוה על האח גם הצרה פטורה, ועי' ביבמות ד"ח דמבו' שם דזה ג"כ משום דחל על הצרה ג"כ גדר ערוה ואף דהא לא הוה רק מדרבנן אף דהזיקה ג"כ רק מדרבנן מכ"מ שם כרת ליתא כאן, וע"כ משום דהוה ערוה דרבנן פטור ערוה דרבנן לאו משום הכרת, וכן להיפך דהרי מבואר בגיטין דע"ח ע"ב דאף היכי דהוה גרושה גמורה רק צריך גט בגדר חומרא בעלמא וכמ"ש רבינו בה' גירושין פ"ה הלי"ג מ"מ אם מת צריך חליצה ועכצ"ל דהכרת הוא לא מחמת האישות רק מחמת העדר האישות ובזה לא מפקיע את האישות דרבנן וכבר כתבתי כה"ג בשיטת רבינו דס"ל הלכו' אישות פ"ד הי"ד גבי אנדרוגינוס שנתקדש דרבינו ס"ל דצריך גט מספק ועי' שם בהשגות דהרי חייבין עליו סקילה כזכר, אך טעם רבינו דהחיוב מיתה הוא מחמת שיש בו צד זכרות ולגבי אישות הוה זה כמאן דליתא, והקידושין חלין על צד נקבות ועמ"ש התוס' חולין דקל"ב גבי מתנות כהונה בכוי וכבר כתבתי כה"ג גבי מאי דמבואר בתוספ' דחולין אם ישראל ועכו"ם שחטום בב"א כשירה, וכעין הך דזבחים ד"ב דלא מינה לא מחריב בה וכבר כתבתי כה"ג גבי אורז עם חטים שנעשה עיסה דחייבת בחלה דרבינו ס"ל בה' ביכורים דאף אם לאחר גלגול עיסת אורז עירב עמה עיסת חיטים חייבת ואף דבכ"מ גלגול פוטר זה רק ששייך בו גדר חלה הוה גדר דיחוי משא"כ דאורז וכמו דמבו' בירוש' חלה פ"ד הובא בדברי רבינו פ"ז מה' ביכורים ה"ח גבי שני נכרים שעשו שותפות בעיסה ע"ש, וכן אם הי' האורז מחו"ל ובמ"א אבאר זה, אך מ"מ אם קידש את האנדריגינוס בביא' דאז חייב סקילה ע"ז בזה י"ל דאז לא הוה קידושין, וכה"ג י"ל למ"ד בקידושין דס"ב דיכול לקדש אשת חבירו לאחר שיגרשה אם קידשה בביאה מאי, ועי' בירוש' גיטין פ"ט הל' ב' הובא בדברי הראב"ד הל' גירושין פ"ח הי"ג ע"ש ועיקר הגדר בזה אם ביאה הוי גדר קנין אישות או עצם אישות ועי' כתובות דע"ד ע"א גבי אם יש תנאי בביאה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דיש מציאות אף שבהגוף יש בו צד חיוב מיתה מ"מ לא מבטל להצד השני שבו מתפיסת קידושין, וה"נ אף דיש בה צד גירושין מה"ת ועי"ז הוה גרושת אחיו וחייב עלי' כרת מ"מ לא מגרע זה לצד אישות שיש בה אף מדרבנן, וזה רצה לומר הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ו וכמ' מקומו' ועי' בהך דיבמות דק"ט גבי היכא דהחזיר יתומה בחיי האב ומת דמ"מ צריכה חליצה ועי' ברא"ש ובדברי רבינו אם צרתה אסורה להתייבם ובירוש' בזה הוה מחלוקת וכן בהך דכ' רבינו בפ"א מה' יבום הכ"ב גבי היכא דנגמרו סימנים של הוולד מ"מ חולצת וכן מבואר שם בהל' ה' וצ"ל דשם כמ"ש התוס' ביבמות דכ"ו ע"ב דזה נעשה מחייבי כריתות לאחר מיתה אך מ"מ גבי גרושה גבי הך דגיטין דע"ח ע"ב צ"ל דזה הוה כמו נישואין חדשים והכרת הוא לא מחמת הנישואין ועי' ביבמות דנ"ד ע"ב ונ"ה ע"א גבי קידושי אחיו לאחר מיתת האב דהחיוב כרת הוא משום מציאת אחר וזה תלי' במה שכתבתי אם כל גזירת חכמים כו' שנשאר בה עדיין קצת מהדין של התורה או זה דבר חדש לגמרי כמו לגבי חציצה דרבנן לאחר שטבלה ועי' חולין ד"י ומכות ד"ד ובירוש' פ"ט דתרומו' הוה זה בעי' גבי גידולי תרומה דהוה רק דרבנן אם לא חל רק לאחר שתלשן או דמדרבנן נשאר בה עדיין קדושת תרומה ולא פקע לגמרי וכן במה שכתבתי לעיל במאי דפליגי רבינו והראב"ד גבי כלי מתכת שהזה עליהם בשלישי ואח"כ שברן ותיקנן אם די אח"כ שיזה עליהם הזאת שביעי או צריך להזות עליהם ג' וז' ועי' בירוש' פסחים ספ"ג גבי יוצא בקדשים אם נימא דגזרו עליהם טומאה אם הוה בגדר נטמא בפנים או כמו נטמא בחוץ כיון דמה גרם לו הטומאה מה שנפסל ביוצא ולמה חל עלי' שם יוצא מה שהי' בפנים כמבואר בכמה מקומות דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים, ועי' נדה דמ"א ע"ב גבי פולטת דלא חל ע"ז שם פולטת אא"כ נפלטה מבפנים לחוץ ובמ"א אבאר זה ובדברי רבינו בה' מעה"ק פ"ח הכ"א גבי כלי מתכת שנטמא אם מתקנן בחוץ או בפנים, נחזור לענינינו דרבינו ס"ל דיש פטור מחליצה ביש לה בן גם מחמת שהיא חייבי כריתות ונ"מ לכה"ג גבי עד א' מעיד שיש לה בן וא"כ בזה לא הוה מציאות טבעי רק דין, אך מ"מ עיקר הדבר הפטור הוא ע"י המציאות וכ"כ בזה אך הירוש' אזל לשיטתו דס"ל ביבמות פט"ו הל"ו ובפ"י דגם אם באו שני עדים ואמרו מת בעלה ונישאת ואח"כ בא בעלה אמרי' דלא תצא מחמת דתרי כמאה ולא ס"ל סברת התוס' ביבמ' דפ"ח דגבי דבר הנראה לעינים טבעיי לא אמרי' תרי כמאה ומשום דס"ל דהא דמיתה מתרת להנשא זה ג"כ גדר דין לא טבעיות ולכך מקשה מגרושין אמיתה ועי' בירוש' יבמות פ"ב גבי הרגתיו לא תנשא דא' שם הטעם ממ"נ קטלי' חשוד הוא וקשה מאי איכפת לן, עכ"פ הרי נהרג וע"כ דס"ל דזה דין והיתר לא טבעיות וכמו עפ"י עד א' לדידן דרק מחמת היתר ב"ד למשנתנו כמבו' ביבמו' דצ"א ע' רפ"ק דהוריו' רק למסקנא שם פסקו דלא כמתניתין כדא' שם ליתא למתניתין כו' ר"ל דמשנה ס"ל דזה הוראה מה שמתירין עפ"י עד א' לא דאמרינן דודאי מת בעלה וע' מ"ש התוס' חולין דצ"ו ע"א דאם נישאת לאחר עפ"י עד א' לא הוי קדושין ודאין של השני שתהי' א"א גמורה לענין שתהרג ע"י זה וכן לענין אם מת בעלה השני בלא בנים והיא חלצה צרתה אסורה שמא אינה צרתה כלל או דר"ל שם דלהתיר הצרה צריך עוד הפעם היתר ב"ד וזה ר"ל ג"כ מדא' בגמ' ביבמות דצ"ב גבי קלא דבתר נישואין הואיל ואתיא לב"ד ושרינן כקלא דקמא נישואין ור"ל דזה לא הוי כמו דבר הנעשה רק דכל רגע ורגע מה שהיא מותרת לבעלה הוא מחמת היתר ב"ד דנישואין שלה לא הוי נישואין גמו' ורק על ב"ד סמיך וע' כתוב' ד"ק ע"ב גבי אחריותא אבי"ד ע"ש וא"כ סד"א דהוי כמו קלא דקמא נישואין ובזה מבו' דברי הרמב"ם בהל' גרושין פ"י הי"ד שכ' וכן העד כו' ונישאת הרי זה כו' ולכאורה הוא אינו מובן דהרי מבו' בה' ט"ו וכן הוא בגמ' דלאחר שנשאת לאחר מותר להעד לישא אותה ובתוספ' ג"כ מבו' דאם נישאת לאחי העד ומת בלא בנים יכול העד ליבם ושם נראה דפלי' בזה ר"א ורבנן ועי' ביבמות דקי"ט ע"ב וזה תלי' במש"ל אם יבום הוי דבר חדש או נובע מן קידושי קמאי אך כך דהנה המעיי' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גרושין בהל' ט"ו עד הכ"א נראה כך דהיכא דב' עדים העידו עליו שנעשה בו איזה דבר שא"א שיחי' רק ע"י סיבה רחוקה מאד לא חיישינן לזה ומתירין אותה וכמו בהך דשחט בו רוב שנים המבו' ביבמות דק"כ ע"ב דמעידין עליו והנה בגמ' נקט וברח ונוכל לומר דוקא ברח משום דהרי מבו' בב"מ דק"ז ע"ב דיוכל להיות שע"י סמתרי יחי' ע"ש ועי' ביבמות דקי"ד ע"ב ובב"ב דע"ה ולכך נקט הגמ' ברח דאז ע"י רוח לא מהני כמבו' בב"מ שם וכתוב' דל"ג ושבועו' דל"ד וכמ"מ אך רבינו נקט שם אפילו ברח משום דבשני עדים דאין צריכה היתר בי"ד ומותרת להנשא וכן גבי נפל לבור של נחשים ועקרבים אף דיש לו רפואה וכמבו' ביומא דפ"ג וכמ"מ אך זה סיבה רחוקה מאד ועי' ביבמות דקכ"ב ובדברי הרמב"ם ז"ל דאם ראו א' כו' והרי נשכו נחש ומת מבו' שם דרק אם מצאו שם המת רק שאין מכירין אותו ומתירין מחמת שהוא אמר ששמו כך וכך ובלא זה לא אך בהט"ז שם גבי עד א' כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאף אם דקרוהו או ירו בו חצים א"א להתירו רק אם אוכל בו במקום שנפשו יוצאת ובאמת הגדר כך דהא דמבו' ביבמות דק"כ וחולין דמ"ב דע"י חרב מלובנת או ע"י כווי' יכול לחיות זה רק דבר שאין החסרון עושה הטריפה רק החתך ולכך ס"ל לרבינו בה' איסו"ב מהך דנדה דכ"ד דמן הארכובה ולמעלה הוה וולד כוון שנולד כך וכן נראה דס"ל בה' שחיטה דרק אם נחתך או נשבר מהארכובה ולמעלה טריפה אבל אם נולד כך אז רק כל הרגל, ובזה א"ש ל' רבינו שם ולכך אם ראה שהעוף אוכל בו שם לא מהני שום דבר מעיד עליו ור"ל דלפי המבו' בסנהד' דע"ו ע"ב ודע"ח ע"א ובירוש' שם דגבי שאר דברים אם רצח בו את האדם אז האומד שאומדין כמבו' בכמ"מ בסנה' דע"ח ובב"ק ד"צ וצ"א הוי זה דין המסור לב"ד אבל ע"י ברזל שצריך אומד זה לא שייך לב"ד רק לכל או"א לפי מה שהוא ולכך בסנה' דע"ח גבי אומדוהו לחיים ומת דפטור דאמרי' יצא מב"ד זכאי זה רק אאבן או אגרוף דזה דין ולא אברזל וזה ר"ל הך דסנהד' דע"ו ע"ב דגבי ברזל לא כתיב בתורה יד ר"ל דזה אינו שייך לגדר דין רק אומד של ב"א ועי' בע"ז דכ"ח האי פדעתא סכנתא וכן המעי' ברש"י ז"ל בחולין דל"א ונ"א ונידה וכריתות וכמ"מ גבי יוצא דופן דאדם כ' רש"י רק עי' סם ובבהמה כ' רש"י גם סכין דאדם אסור ע"י סכין ורק בחרב מלובנת יבמות דקכ"א ע"ב ועי' חולין דמ"ב ע"ב ועירכין ד"כ בתוס'. עכ"פ בעד אחד כל שיש איזה חשש רחוק מאד שאפשר שיחי' אינו נאמן להעיד בב"ד כן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל וכן גבי מים שאל"ס גבי ב' עדים כ' רבינו סתם אין מעידין כו' וגבי עד א' יראה שם בה"כ דר' כתב האשה שהעיד לה עד א' וכן כ' ואבד זכרו ונשתכח שמו אז אם נישאת לא תצא ועי' מ"ש בהל' נחלות פ"ז ור"ל כך דב"ד אין מקבלין אותו כלל רק אם העיד לה להאשה ואבד זכרו אז אם נישאת לא תצא וכן בהי"ט דייק שם רבינו גבי עד אחד קברתיו נאמן ותנשא על פיו חזינן כך דיש בעד א' גדרים דצרי' היתר ב"ד ויש דרק על פיו וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גרושין הנ"ל דהיכא דנישאת על פיו אז אף שנישאת לאחר אח"כ כמו אם מת השני לא תוכל להנשא להעד דזה הוי בכל רגע ורגע היתר חדש וכמ"ש ובאמת כבר כתבתי בזה דפשטות הגמר' ביבמות בהאשה רבה ובדקי"ז ורפ"א דהוריות דע"י עד א' צריך דווקא ב"ד ומעכב זה, ועי' בל' רבינו בה' שגגות פי"ד ה"ג ובפ"ה ה"ה דלא מחלק שם וכבר כתבתי דזה תלי' בהך דיבמות דצ"ב אם זה הוראה או טעות באומדנא, ולמ"ד הוראה פטורה מן הקרבן אף דלזה צריך ב"ד הגדול, ועי' רפ"א דהוריות בתו"י אך רבינו ז"ל בה' שגגות פי"ב ה"ב כת' דדי אם האחרים שמעו מב"ד הגדול והם אמרו זה לציבור ע"ש וה"נ הב"ד שלנו מורים ממה דמבואר במשנה דיבמות קכ"ב וקט"ו דב"ד הגדול של ר"ג הזקן היתיר זה ועי' רש"י ב"מ דצ"ו ע"ב אך כ"ז שייך במיתה והריגה אבל ע"א במשל"ס דאז אין ב"ד יכולין לקבלו כלל כמ"ש ולא שייך כלל היתר ומנדין אותם כמבו' ביבמות דקכ"א ועי' רש"י ביצה דכ"ו גבי בכור דהיכי דהתירו את הבכור ביו"ט לא הוי כלל היתר ור"ל דאז לא שייך שליחותייהו קעבדינן וכן מוכח מירוש' פאה פ"ד ושקלים גבי עיבור שלא כדין כגון בשביעית דאף דעיבור הוי עיבור זה רק לחשבון אבל מה שעי"ז נ"מ לד"א כגון לענין מעשרות לא מהני וכ"כ בזה שיטת רבינו בה' בכורות פ"ג על הך דבכורות ד"מ גבי אם אין לו אלא ביצה אחת שא"א להתירו אא"כ מיעכו כו' ואם לא מיעך והתירו אותו ושחטו אף שלא מצאו שום ביצה בכסלים מ"מ אסור דהוה כמו ששחט בלא הוראת חכם בזה וה"נ כן ובאמת בבה"ג בה' יבום וחליצה עמד ע"ז גבי מישאל"ס, ותירץ דבזה וודאי נמצא כמה עדים שראו להטביעה רק שלא באו, אך רבינו לא סבירא לי' כן אבל בב' עדים במים שאל"ס הוי רק תקנה דאסו' להנשא וכ"כ די"ל דאם שלח גט ביד שליח וקודם שהגיע הגט לידה נטבע במים שאל"ס דשם דא"א ליתן לה הגט ולהתירה ממנ"פ דגט כיון דאין חי אין נותנין וכה"ג כתב בעה"מ ב"מ דמ"ז ע"ב דלאחר שנשרפו החיטים אינו יכול לחזור בו דליכא על מה שיחול החזרה, ועי' רש"י נדרים דע"ט ע"א גבי שאלה ובירוש' ע"ז פ"ג גבי ביטול ע"ז דאין חל על שברי ע"ז וכן פדיון מעש"ש לא מהני על טעם גבי תבלין של מעש"ש שבישלם עם דגים וע"ש במעש"ש פ"ה במאי דפליגי ב"ש וב"ה אם צריך לבער ושביעית פ"ז ופ"ח ופסחים דנ"ב ע"א גבי ביעור שביעית וכמ"ש הראב"ד בה' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג והטעם כמבו', אך זה רק קודם שנאסרו אבל אח"כ ה"ה כמו שאר איסורין, ועי' נדרים דנ"ח וכ"כ בזה גבי גדר דטעם כעיקר, ועי' תוספ' מעש"ש פ"ב דאם עשה מדינרי מעש"ש כלים לא מהני ע"ז פדיון וכבר כתבתי בזה ולהתירה להנשא אין יכולין רק בודאי מת וכן הוא הגדר גבי אבלות עי' בד' הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ד ע"ש בכ"מ בשם הרי"ף דא"צ להתאבל על מים שאל"ס והגדר דכיון דעיקר אבלות תליא בשמיעה ושמיעה לא נקרא אלא בדבר ברור ותליא בהך מחלוקת דנדרים דף פ"ז ע"ב ע"ש גבי הפרה וכן י"ל הטעם במה דמבו' בנדרים דע"ד ע"ב דהיכא דהיא זקוקה לשני יבמין דלא מהני ההפרה של שניהם ע"ש בר"ן ובמ"ש רש"י יבמות דכ"ט ע"ב דהטעם דהוי זיקה קלושה וכמבו"ש די"ט ע"א וכן כ' הרא"ש בנדרים שם אך באמת י"ל דלא הוי שמיעה וידיעה כיון דהוי רק במקצת ועי' שבועו' די"ט ודי"ד ע"ב גבי ידיעה במקצת ובירוש' נדרים פ"י למ"ד קדושי מאה תופסין בה מי מפיר ע"ש ובירוש' פ"ג דקדושין דכל אשה שאינה מיוחדת בקדושין לאיש א' לא הוי בגדר אש"א שלא יתפסו בה קדושין אחרים ועי' ב"ב דקמ"ב גבי רפוי' מרפי' ועי' במס' פרה פ"ח מי"א מה דפליגי ר"י ורבנן גבי אמת המים הבא ממקום רחוק אם צריך לידע שלא נפסק ובל' רבינו בפ"ו מה' פרה אדומה הי"ו ע"ש שהאריך בלשונו מ"ש ונמצא ממלא והוא ייתור לשון אך ר"ל כך דכיון דצריך כוונה לקדש ולמלא כמבו' בהל' פרה פ"ו הל"ב דחש"ו פסולים למלאות ועי' בתוספת' פרה הובא בתוס' סוכה דכ"א ע"א מוכח שם דס"ל דנתמלא מאליו ג"כ כשר, לא כמו בקידוש עי' סנהדר' דע"ז ע"ב וסוכה דל"ז ע"א גבי נפל משפופרת כו' אך שם בקידוש, וביומא דמ"ב ע"ב מוכח דגם מילוי בעי כוונה ע"ש ועי' בפרה פ"ה מ"ג בר"ש בשם תוספת' לפי גירסתו דגם מילוי צריך כח אדם והך תוספ' פ"ג שם המבואר בר"ש ותוס' סוכה דדי מה"ת שיהי' מילוי ע"י כוסות בקרני השוורים צ"ל דזה רק להזי' וקדוש של מעלה בעלמא וזהו שיטת רש"י בסוכה דכ"א הנ"ל, ועי' תוס' זבחים דקי"ג ובזה א"ש, דהזי' דקטנ' הוי' רק היכי דהזא' הוא למעל' בעלמ' ועי' במעילה דכ"א גבי פיל וקוף ובהך מחלוקת דידים ספ"א, וכבר כתבתי בזה די"ל דחש"ו גרע בזה ממאיליו וכמו הך דסנהדר' דקי"ב גבי עיר הנידחת, עכ"פ מדברי רבינו בסופ"ו מה' פרה נראה דאף דבכ"מ מעמידים על החזקה כאן גבי מילוי מי פרה כיון דזה הדבר צריך לקידוש ושם צריך כוונה מבוררת לא מהני, וזה ר"ל הספרי פ' חוקת פסקא קכ"ה על קרא יתחטא בו דרק באפר שנעשה כתיקונו, ר"ל שידע בבירור שהוא כתיקונו ולכך מבואר בפרה פי"א מ"ב דכל ספק לתרומה נשפך לחטאת ועי' בירוש' פ"ב דשבועות גבי ספק, ועי' בהך דסוטה דמ"ו גבי איתן ע"ש דהוי פלוגתא אם צריך ישן וע"ש בפי' המשניות דכ' דכשר אעפ"י שאינו ישן ור"ל דזה מחלוקת בגמ' שם דאם צריך שיהא לא נעבד שם ועי' בנידה ד"ח ע"ב גבי קרקע בתולה ובאהלות פי"ח ושם פט"ז בר"ש במ"ה ע"ש. עכ"פ כך דלמ"ד דצריך לדעת שלא נעבד בו מעולם צריך דווקא שיהי' ישן וכן שלא יהא בו חרס דצריך דווקא קרקע בתולה אבל לדידן א"צ זה ולכך כשר, ועי' פסחים דנ"ג ע"א סימן כו' ורבינו לא הביא זה, ועמ"ש הרשב"ם ב"ב דקכ"ו ע"ב גבי יכיר דכל שאינו ברור בוודאי הוי וודאי לא, והך דבכורות דל"ט גבי פדיון במום שעדיין לא נתברר אם הוה מום ואח"כ נתברר דהוה מום אם יש בו מעילה ורש"י ז"ל ס"ל דהספק הוא אף אם נהנה בתוך הזמן כיון שאח"כ נתברר דהוה מום ורבינו ס"ל דרק אם נהנה לאחר שנתברר רק לא קרא שם על הפדיון עוד הפעם, ועי' בחולין דכ"ו גבי תמד דהוה פלוגתא אי מהני אם לקח בכסף מעשר קודם שנתברר שהוא יין ובירו' מ"ק פ"א ה"א גבי טבילת מחטין במעין שאח"כ נתברר שהוא מעיין וכ"כ ביבמו' ד"ק ע"ב גבי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני דהם אוננין מספק מהו הדין לענין קרבן אם חל עלי' שם אונן כיון דלא הוי שמיעה ברורה ועי' בירוש' שם במה דתני ר' חייא אוננים ומטמאי' על הספק ובתו"כ פר' אמור מה דממעט מקרא דאין מטמאי' על ספק ור"ל בגדר ודאי ונ"מ דאם כהן נטמא לזה לוקה דהוי מיעוט בגדר ודאי וכן ר"ל בהך דשבת דקל"ה גבי מילה בשבת בספק ובאמת זה תליא במחלו' ביומא די"ג ע"ב הי' עומד ומקריב כו' מחלו' דר"י ור"י אם הא דאונן מחלל עבודה אם רק בידע שהוא אונן או כמו בע"מ עי' קדושין דס"ו ע"ב דמחלל והך דאונן הוי בגדר בע"מ עי' מו"ק די"ד וט"ו דלא הוי שלם ועי' תוספ' מס' קרבנות פי"א דנקט שם זרק את הדם כו' או שהקטיר קטורת על עבו' שעבד הרי אלו פסולות ומה ר"ל היאך הדין באונן שעבד אם עלה אם ירד עי' זבחי' דס"ח ע"ב ברש"י ומנחות דכ"ה ע"א ובהך מחלו' דר"י ור"ש בכמ"מ ולכאורה זה יהי' תלי' בהך ספק דזבחים דט"ז אם אונן כשר בבמה וגם הא אית' הכשרא בכוה"ג דמקריב אונן ובאמת בירוש' מוכח בפ"ח דתרו' ובפ"ג דהוריות דהא דמכשרינן בדיעבד עבודת בן גרושה אף לשיט' הרמב"ם דס"ל דאף בידע כן זה רק בשנגמרה העבוד' אבל אם קבל הדם ב"ג או ב"ח ולא זרק עדיין לכתחילה אסור לכהן אחר אף כשר לזרק' וכן גבי קטורת אם חפנה בן גרוש' אסור לכהן אחר להקטירה כיון דלא נגמ' העבודה. עכ"פ י"ל דאם נימא דזה רק ע"י שמיעה שוב כיון דלא הוי שמיעה ברורה אין עלי' שם שמיע' וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' עדות גבי טומטום ואנדרו' דכיון דא"א לב"ד לקבלו לעדות מחמת ספק הוי כמי שאינו ראוי לעדות בודאי בפ"ט הל"ג ובירוש' פי"א דיבמות גבי נתערב ולדה בולד שפחתה הוי שם ספק בעי' אם שניהם מעידים דבר אחד אם הוי עכ"פ כמו עד א' וכן ס"ל להראב"ד ז"ל בהל' גניבה גבי קנס בספק שנשאר בתיקו דהוי כמו ודאי לא כיון דא"א לפסוק הדין. עכ"פ י"ל דגבי אנינות דתליא בשמיע' כ"ז שאינו שומע דבר ברור לא וגם י"ל בגדר שאין לבו דוה עליו עי' נידה דכ"ג ע"ב ובדברי הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ח ועי' בהך דיבמות דצ"ב ע"א במה דא' שם גבי דר"א סבר דלא הוי הוראה רק טעות ומביא ראי' מדא' דצריכה להביא קרבן חטאת שמנה ואמ' שם יקוב הדין את ההר ולכאורה קשה הא ר"א ס"ל ביבמות דקכ"ב דאין משיאין עפ"י עד א' ורק ע"פ ב' עדים וב"ב עדים בודאי לא שייך בו גדר הוראה וכמבו' שם דצ"א לכו"ע ובאמת אינו מובן במה דאמר רב ששת שם מאי הוי לי' למיעבד אונס אנסו א"כ למה חייבין בקרבן כיון דהוי אונס עי' ביבמות דל"ה ע"ב בתוס' והך דשבועו' די"ח דאנוס פטור מקרבן ובד' הרמב"ם בהל' ק"פ ספ"א נקט לשון אנוס אף שגם שם חייב קרבן ועי' מ"ש הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב הל"י גבי נמצא טריפה בסתר דהפטור הוא רק משום שעשה ברשות וע"ש בפ"ה הל"ו שהי' לו לבדוק ועי' רש"י יבמות דס"ט ע"ב דגורס שם דאם אכלה תרומה לאחר שמת בעלה אף דאין צריכה לחוש שמא מעוברת היא ומותרת לאכול מכ"מ אם אח"כ נמצאת היא מעוברת לס"ד שם מכ"מ משלמת קרן וחומש ואמאי נימא ג"כ דהוי בגדר אונס וצריך לחלק וכב"כ בחיבורי ח"א מהך משנה דפרה פי"ב גבי המזה בחלון של רבים ונכנס למקדש כו' פטור דנקט רק נכנס למקדש ולא נקט אכל קודש משום דגבי אכילה דגם מתעסק חייב חייב גם כה"ג וכמ"ש הראב"ד בהל' מעילה ה"ז אך מכ"מ בהך דשבו' די"ח ויבמות דל"ה מבו' דאונס גמור פטור מקרבן וצריך לחלק דגבי הך דיבמות דל"ה שם החיוב מחמת דין אש' אח וכן גבי הך דשבוע' די"ח ובגדר מה דמבו' בירוש' שבת פ' האורג אתה אמרת לי' כו' דהוי שם פלוגתא גבי קרבן על שגגות דהתו' חידש זה וזה נעשה ע"י שעשה עבירה בשוגג אם הוי כמו שהוא גרם זה או התורה גרמה ועי' תוס' שבת דכ"ה ע"א דחטאות ואשמות לא ניקרא צורך גבוה ע"ש וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' בהך מחלוקת בפרה פי"א מ"ח גבי מלקט אזוב לצורך הזיה אם הוה כמו לצורך אדם או כמו לצורך עצים גדר גזירת מלך ועי' שבת דקכ"ח בתוס' בסתם אזוב אם הוה כמו לאכילה או כמו לעצים ועי' נדה דנ"א ע"א וכ"מ כיון דמ"מ הכוונה שניה בשביל תיקון האדם וכ"כ בזה דיש בקרבן חטאת ג' גדרים, עצם הקרבן, והחיוב, והכפרה, ובדברי הירוש' ערלה פ"א גבי אתרוג או זית שנטע למצוה או למנורה אם חל עליו שם פרי, ועי' בדברי רבינו בה' שבועות פ"ה ה"כ גבי נשבע שלא יאכל ז' ימים אם זה הוה שבועת שוא וע"ש בראשונים, והגדר דאף דכ' רבינו בה' מא"ס פט"ז דהמהלך במדבר ואין לו מה לאכול רק דברים אסורים א"צ להמתין עד שיסתכן רק אוכל מיד, וכן משמע שם דא"צ ג"כ לאכול פחות מכשיעור ועי' שבת דס"ט ע"ב גבי מהלך במדבר וא"י מתי שבת עושה בכי"ו רק כדי פרנסתו ובירוש' שם הל' כדי קיום נפש ואמאי בה' מא"ס הנ"ל כתב סתם דמותר לאכול, ועכצ"ל דגבי איסור אכילה דזה לא תלי' בזמן והוא נקודה אחת, איסור, דכיון שאנו יודעים שהוא יהא ע"כ צריך לאכול מזה נתבטל האיסור, ול"ד למסוכן דמאכילין אותו פחות מכשיעור, שם מיירי רק היכא דהסכנה נעשה מזה הדבר כמו בעוברה שהריחה כמבו' שם בהל' י"ד וביומא פ"ב ואם יאכל מעט תעבור הסכנה שוב לגבי הרבה אין עליו גדר מסוכן משא"כ מי שאחזו בולמוס דהוי מסוכן מחמת רעבון שם נדחה האיסור רק הקל הקל כן מבואר שם בגמ' דיומא דפ"ג וע"ש דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם ב"ה מא"ס ובה' שביתת עשור, השמטה במ"ש בהך דמאכילין פחות מכשיעור והנה הך דכריתות דף י"ג במאי דאמר התירו לעובר' לאכול כו' ע"ש ואינו מובן ע"ש בתו' אך באמ' דהנ' קשה איך ס"ד דרב פפא שם דנטמא אם אכל כל כזית בכדי אכילת פרס ור"פ עצמו ס"ל ביומא ד"פ ע"ב להיפך אך נראה דהנה מבואר בתו"כ סוף פ' שמיני דאם אכל שאר שרצים שאין בהם טומאת מגע מ"מ טמא טומאת גוי' ע"י אכילת השרצים הנ"ל אף דלא נגע בשום טומאה נטמא מהתו' ע"ש וזה ר"ל קרא המובא ביומא דף פ' ע"ב ולא תטמאו בה' ונטמאתם ור"ל שבמגע אינם מטמאין שאר שרצים אבל טומאת ע"י אכילה מטמאין וזה מה"ת, ובזה י"ל המשנה דכריתות דף י"ב ע"ב גבי אכל אוכלין כו' ע"ש ברש"י דלא קאי אנכנס למקדש ובתוס' שם ובתו"י דף י"ג ע"ב ותוס' יומא דף מ"ח וכ"מ ובזה א"ש דמיירי כה"ג וזה מהתו' אך הא בתו"כ שם מבואר דדם של שאר שרצים אם שתה אין בהם טומאת גוויה וכאן נקט שתה משקין, אך י"ל דגדר רביעית ליכא אך שיהיה חצי פרס ואף דר' בפ"ד מהל' אה"ט לא ס"ל כן יש לומר דשם רצה לומר במגע אינו מטמא מכל מקום כה"ג ס"ל בפ"א מהלכות אה"ט גבי חלב נבילה דבהמה טהורה ובפ"ג גבי נבלת עוף טמא דע"י הכשר מים אם אכלה מטמא טומאת גוויה וא"צ הכשר שרץ וכ"כ רבינו בפי' המשניו' בפ"ג דעוקצין ועי' בפ"א דטהרות, ואף דמהך דנדה ד"נ ע"ב ונ"א לכאורה לא משמע כן ובמ"א אבאר זה ובזה א"ש דר"פ אינו סותר א"ע מכריתות איומא דס"ל לר"פ דזה קאי אשקצים ורמשים דטומאת גוויה שלהם הוא מה"ת וזה ר"ל הבריית' דמייתי שם התירו לעוברה ור"ל לאכילת שקצים ולכך רק משום סכנה וצריך פחות פחות מכשיעור וגם בזה הטומאה רק בחצי פרס בכדי אכילת פרס ומקשה מזה על רב פפא. ע"כ השמטה. אך כ"ז בדבר איסור אבל גבי שבת דכל רגע ורגע הוי איסור חדש א"א להתיר הדבר להזמן שאינו עדיין ולכן גבי מהלך במדבר אף דע"כ מיירי שמוכרח שיהי' שם זמן שבוודאי יהי' באותו הזמן שבת, וא"כ ע"כ יודחה שבת אצלו דזה וודאי אם לא היה נצרך להיות שם זמן שבבירור יהיה שם שבת וודאי שהי' צריך להמתין מלעסוק במלאכה עד שיהי' בסכנה עי' תוס' פסחים דנ"ד ע"ב גבי מהלך במדבר ע"ש, ועי' בירוש' חלה פ"א גבי מאי דאין עושין יו"כ ב' ימים, עכ"פ היכא דהוא הביא על עצמו הסכנה או האיסור אז אמרינן דאף דהותר לו מ"מ הוה שבועת שוא ולוקה ולא אמרינן דלא עבר כלל על האיסור, ועי' ר"ה דף ט"ז ע"ב גבי תקיעת שופר דר"ה שחל להיות בשבת כיון דזה עפ"י דין תקנת חכמים הוי בגדר פטור ולא אנוס ועי' נדרים דכ"ז וב"ק דכ"ח ע"ב בגדר אונס רחמנא פטרי' אך נ"מ אם החיוב הוא לקיים הדבר או שלא יעבור על הדבר עי' שבת דקל"ז ע"ב גבי מילה וקידושין ד"נ ע"א וחולין דפ"ח ובמ"ש הר"ן בנדרים דכ"ד ע"א בד"ה הרני מה דמחלק שם בין קום ועשה לשב וא"ת ע"ש, ועי' עירוכין דכ"ט ע"ב דמבו' שם דשניהם עוברים בעשה המוכר והלוקח, ואינו יכול לומר הרני כאלו לא לקחתי כיון דזה ברצון שניהם, וע"כ לשיטת הר"ן דיש נ"מ בין קום ועשה לשב וא"ת וכן הדין גבי ריבית, עכ"פ גבי שבועה כיון דהוא גרם לזה הוה בגדר ביטול אף דעפ"י דין צריך לעשות כן וזה בגדר הך דמנחות דע"ד ומעילה ד"י וכ"מ אין מפרישין תחילה לאיבוד, ובדברי הירוש' בפ"ז דדמאי במחלוקת דר"א בן ערך ורבנן, וכבר כתבתי גבי אם לאחר שאנסה נשא את אחותה אם א"כ ע"י נדחה הדין דלו תהי' לאשה אם נענש ע"ז לשיטת הירוש' דס"ל דחייב אם לא נשאה וכן אם אח"כ מתה אחותה אם חל עליו החיוב ואם שייך בזה גדר דיחוי ולא דמי למ"ש בירוש' שם דבזמן שאנסה הי' נשוי אחותה ואח"כ מתה דכבר נפטר, דשם לא חל החיוב כו' ועי' בירוש' קדושין גבי מכירת אמה העבריה כה"ג ע"ש, ועי' תוס' ב"מ דקי"ב גבי לא תלין כו' ובגדר מה דקיי"ל דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כמבו' ביבמות וזה ג"כ גדר דיחוי באכילת קדשים עי' תוס' זבחים דס"א ע"ב וב"מ דנ"ג ע"ב ורשב"ם פסחים דק"כ ע"ב גבי פסח וכ"כ בזה שיטת רשב"ם ורבינו דכהן מומר אף שחזר בתשובה אינו אוכל בקדשים לעולם והך דמנחות ק"ט קאי על כהני במות, עי' רשב"ם פסחים דף ק"כ ע"א אבל בהך דיבמות דצ"א גבי גדר אש"א שם הפטור והחיוב הוי מחמת הקנין והעדר שם לא שייך בזה גדר אונס וחייב קרבן וגבי לאסור על בעלה זה הוי בגדר מעל עי' תוס' קדושין דנ"ג ע"ב ומעילה די"ח ובהך דיבמות דצ"ה ע"א מה גורם שתיאסר על בעלה אם החיוב או הפעולה. עכ"פ לר"א גם ע"י ב' עדים הוי ס"ד דהוי גדר הוראה וכשיטת הירוש' דזה ג"כ הוראה מה שנפטרת במיתת בעלה וכבר כתבתי בזה בשיטת רש"י בשבת דקמ"ה ע"ב גבי עד מפי עד בעדות אשה מחמת גדר אפקעינהו דס"ל דיש באישות בלבד המציאות גם דין היתר התורה כי באמת יש נ"מ בין קידושי ביאה לקדושי כסף ושטר דזה גדר עצמיו' וזה קנינו וכה"ג מחלק הירוש' ביבמות פי"ד גבי חרש ע"ש ויהי' נ"מ אם קטן בן ט' ייבם יבמתו ולמ"ד קידושין תופסין ביבמה ולשיטת רבינו והרמב"ן דהוה מן התורה רק לא נגמר יבמות דס"ח וקידושין דף י"ט וכ"מ אם קידשה אחר י"ל דבכסף ובשטר לא קנה ובביאה קנה וזהו כונת רבותיו של רש"י בכתובות ד"ג ובגיטין ל"ג ובכ"מ במה דא' שם תינח כו' שויוה רבנן כו' דפירשו דכל דמקדש בביאה כו' והוא תמוה מאד עי' יבמות דף קי"ח וסנהדרין דף י"א וכמה מקומות עיין שם ורצה לומר כך כמו דהוי ס"ד בכתובות דף ע"ד לומר שלא יהי' תנאי גבי קדושי ביאה ובאמת בתוספ' דקדושין משמע כן ור"ל דזה מחמת דזה הוי עצם הנשואין ובזה לא שייך תנאי דגדר הך דקדושין דכ"ג ע"ב גבי יד עבד ובירוש' שם ותמורה דכ"ה דברי הרב כו' וב"ק דק"י ע"ב הילכתא גמירא הוא וב"ב דקל"ג וזבחים דע"ד ע"ב רחמנא אמר כו' וע"ז אמר הגמ' בכתו' וכמ"מ שם דזה המציאות עשו רבנן בכ"מ כו' ולא נשאר רק קנין כמו בשאר קדושין ומהני תנאי וזה ג"כ מה דאמרי' בכתובות שם ובכמ"מ אתקש הוויות להדי אהדדי ובזה הגדר כ' רש"י בשבת שם דבזה הפקיעו רבנן ונשאר רק הקנינא שלו וממילא כשמת הותרה ואין עלי' גדר דבר שבערוה, נחזור לענינינו ולכך מבו' בבכורות דכ"ח ובר"ה ד"כ הנ"ל דיכולין להכחיש את העדות ע"י דבר טבעי ובגדר שבא הרוג ברגליו מכ"מ מוכח בהך דב"ק דע"ד ע"ב דלהלקות לעדים מלקות עי"ז א"א רק בשהיו שם עדים אחרים המכחישין אותם וגם באמת הא בעי התראה למלקות ועי' כתוב' דל"ג ע"א עדים זוממין לאו בני התראה נינהו והיך שייך התראה גבי עדים שהוכחשו דב"ק הנ"ל ועי' בירוש' פ"א דמכות אך באמת ביאר הגמ' בכתובות דבאמת לפי לשון המשנה דמכות ד"ה ע"א שהעדים המזימין אומרים להם בלשון איך אתם מעידים כו' וזה הוי גדר התראה אך בלא קבלה וגם אז הוי לאחר גמר דין דשוב אין יכולין לחזור בהן כמבו' סנהדרין דמ"ד ע"ב ובאמת הך דכתובות הנ"ל ר"ל דהא עיקר העבירה של עדים זוממין הוי רק בשעת גמר דין וזה ר"ל הך דמכות ד"ב ע"ב תדע שהרי לא עשו מעשה ועי' ב"ק ד"ה וכתוב' דל"ב אך ר"ל דעיקר החיוב רק בשעת גמר הדין דקודם לזה יכולין לחזור בהם ג"כ ועי' רש"י מכות ד"ד ע"ב בד"ה עדים זוממין גו' דהוי אין בו מעשה פי' שם על עדים שהוזמו על עדות של ב"ג וב"ח ר"ל דבשאר עדים זוממי' חייבתן התורה מחמת ועשיתם לו כאשר זמם כמבו' שם אבל גבי ב"ג וב"ח החיוב שלהם משום לא תענה כו' דבאמת הם אין מעידין רק על אביו של זה שנשא גרושה וממילא הבן הוא בן גרושה וזהו באמת כונת הגמ' ברפ"א דמכות לו ולא לזרעו ר"ל דמה שהם נפסלין עפ"י עדותו זה ממילא ור"ל כך אם העדות שלהם הוא על המעשה והמעשה נעשה ע"י האב שהאב נשא גרושה או העדות הוא על הדין ועי' ביבמות דמ"ז דמבו' שם דשייך פלגי' דיבורא שזרעו כשרין והוא פסול ובב"ב דקל"ד מבו' דבחד גופא לא פלגי' דיבורא א"כ חזינן דזה ב' דברים ועי' בירוש' פ"ד דקדושין דהוי מחלו' אם גבי לפסול האשה שבא עלי' הפסול אם גם בזה שייך פלגי' דיבורא ע"ש וא"כ העדות הוא על הפעולה והפעולה עשה האב וכן נ"מ דהרי מבו' במכות ד"ה דאף אם העדים אין יודעין כלל שזה עשה דבר רק שהם מעידין שזה נתחייב בב"ד ליהרג בזמן כך והוזמו הורגין אותם אף דהם לא ידעו שום דבר כלל אך זה שייך רק ברוצח דאז א"צ שיהי' דוקא עדים שראו המעשה כמבו' בהך דסנהד' דמ"ה ע"ב ובדברי רבינו שם אבל בשאר עדות דשם אין יכולין להורגו רק הני דנגמר דינא על פיהן א"כ לפי זה אם באו ב' עדים ואמרו שבב"ד פלוני נגמר דינו של זה על ידיהם בזמן פלוני וא"כ נעשה גמר דין שיכולין להורגו ובאו אחרים והזימום על זמן גמר הדין אז אין הורגין את העדים כיון דבב"ד זה שהעידו השקר לא נעשה כלל גמר דין ואין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ומ"מ בלא הזמה נהרג משמעידין עליו דאף דצריך עדות שאתה יכול להזימה זה רק היכא דצריך לפסוק ולגמור הדין על פיהם אז צריך כל הני דרישות וחקירות דסנהדרין דף מ' עמוד א' אבל כיון שמעידים שכבר נגמר דינו דלפי דבריהם הוא גברא קטילא וא"צ גמ"ד לא איכפת לן, וע' מ"ש רבינו בהלכות ממרים בפ"ז ה"ט וסנהדר' דפ"א ודפ"ה, ובזה א"ש מ"ש הרי"ף ז"ל ב"ק פ"ז גבי עדים החתומים על השטר דאין שייך בזה גדר הזמה מחמת דיכולים לומר דלא הוה אז ע"ש ומ"מ לא שייך בזה לומר עדות שאי אתה יכול להזימה משום דכיון דקיי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד הוי כמו לאחר גמר דין ולא צריך בזה יכול להזימה, ועמ"ש רבינו בה' רוצח פ"ב ה"ט דרק בד"נ ובספי"ז מה' מלוה ע"ש ועי' ב"ב דקנ"ט ע"א גבי הי' יודע לו בעדות בשטר עד שלא נעשה גזלן כו' דאחרים מעידים על כתב ידו וכגון שהוחזק כתב ידו בב"ד ור"ל כמ"ש הרשב"ם ז"ל שכבר נכתב עליו הנפק, ע"ש בתוס' ור"ל כך דלא משום דהחשש הוא שמשקר רק מחמת פסול התורה דאל תשת רשע כו' וצריך תחלתו וסופו בכשרות כמבואר ב"ב דקכ"ח ובתוספ' סנהדרין פ"ה, ובאמת מן התורה כיון דא"צ קיום הוה כמו שכבר נגמר הדין רק מדרבנן צריך קיום וכיון שנתקיים שיש עליו הנפק די בזה ומה לנו שנעשה גזלן אח"כ מאחר שכבר נגמר דינו, עכ"פ גם כאן לא איכפת לנו במה שאינו ראוי להזמה וכעין מ"ש התוספות חולין דף י"א ע"ב ד"ה וכי תימא, עכ"פ זה ר"ל הך דכתובות הנ"ל דאימתי יכולין להתרות בהן דהתראה לא הוי רק בזמן החטא וקודם שהעידו ונגמר לא חטאו כלל וא"כ לא שייך בזה התראה כלל דאז הוי ההתראה רק מילי בעלמא ואכמ"ל אבל להך דב"ק דע"ד ע"ב ע"כ צריך התראה ועי' במ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' עדות פ"כ ה"ד דאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בם מעשה וע"ש בהשגו' ור"ל דאין החיוב על הפועל רק על הנפעל והוי בגדר רודף וגם דזה הוי בפני ב"ד עי' סנהד' דע"ח ויש בזה להאריך אם שייך גבי עדים זוממין דין של ובערת הרע עי' בתוס' רפ"א דמכות ד"ה כל מה שהביא' מן התוספ' אך בירוש' פ"א דמכות שם מוקי לה כגון כמו הך דשם ד"ו ע"ב דגבי ב' כיתי עדים והוזמה אחת מהן דהנידון והעדים זוממין שניהם נהרגין ובערת הרע קאי על הנידון ולא על עדים זוממין וגבי רוצח כיון דקיי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות סנהד' דע"ו ע"ב חזינן דהחיוב הוא לא על הפועל אלא על הנפעל ולכך ס"ל להרמב"ם ז"ל בהל' רוצח פ"ד הל"ז דהיכא שנתערב רוצח שלא נגמר דינו עם נגמר דינם אוסרין אותם ולא כמו בשאר חיובין כמבו' בהל' סנהד' פי"ד ה"ז משום דגבי רוצח אם אח"כ נתברר מי הוא שלא נגמר דינו אז גומרין דינו אבל בשאר חייבי' מיתות כיון דאז אי אפשר לדונו הוי כמו יצא מב"ד זכאי, ולהכניסו לכיפה ג"כ לא כמו בהל"ח שם דזה אין עושין רק היכא דא"א לגמור דינו אבל היכא שיוכל להיות שיהי' גמר דין אין עושין זה רק אוסרין אותם וגם גבי שורים שהרגו את הנפש כך דהיכא ששור שנגמר דינו שנתערב בשורים אחרים מעליא אז פסקינן דסוקלין כולם אבל אם שור שלנג"ד נתערב עם נגמר דינם אז רק כונסין לכיפה ור"ל שמא יוכרו אח"כ וצריך לקיים בהם הדין עי' חולין דקל"ח ע"ב ודק"מ ע"א. עכ"פ הך דב"ק דע"ד ע"ב רק בשני כיתי עדים מכחישין זה את זה ואח"כ בא הרוג ברגליו אז יש מ"ד דלוקה אבל אם לא הי' כת אחרת מכחישם מחמת זה דבא ברגליו בלבד אין מלקין אותו אבל מכ"מ העדים הם נפסלין ע"י זה אבל בהך בסוטה ד"ו ע"א הנ"ל כיון דזה רק גדר מופת א"א לפוסלן ע"י זה את העדים רק אמרי' תגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ולכך מצריך קרא בספרי פרש' נשא פיסקא כ' דגדר סוטה נוהג גם לדורות וע"ש בספרי דממעט מקרא דאינו נוהג בזמן הזה ע"ש בפסקא י"ד ומה זה הא בוודאי צריך משכן ומקדש עי' סוטה דט"ז וסנהדר' ועי' סוטה ד"ז ע"ש בתוס' גבי איום אך ר"ל כך דלפי המבו' בסוטה די"ח דמשקה אותה על להבא וכן קיי"ל, אך כבר כתבתי דזה רק אם הי' קינוי וסתירה כדין ונטמאת בפעם שני' ואז פועלת המים הראשונים ששתה וא"ש שם, וזה ר"ל הספרי כאן דהוה קינוי פעם ב' בזמן המקדש ונסתרה לאחר שחרב אין פועל בה המים הראשונים ששתתה דזה הוה גדר דיני נפשות וצריך בהמ"ק וסנהדר', וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דזבחי' דס"ב ע"א גבי מקום המזבח דכ"מ דזה נ"מ לדין א"א לברר הדבר עפ"י נביאים רק בגדר ראי' אף ע"י נבואה דזה עדיף מראי' חושיית וכן גבי אורים ותומים עי' יומא דע"ג בהך מחלוקת אם בולטות או מצטרפות אף דזה הוי הכל במראה הנבואה כמ"ש רבינו בסוהל' כלי המקדש מכ"מ י"ל דמהני גם לגדר דין ועי' בעירובין דמ"ה ע"א וגיטין דס"ח ע"א וביבמות דע"ט וזה תליא בזה ועי' שבועות דט"ז ע"א ובירוש' שם דצריך דוקא שניהם או"ת ונביא ומקשה שם ולמה זה ע"ש ועי' תמורה דט"ז ע"א גבי הני הלכות דנשתכחו בימי אבלו של משה ובקשו מאליעזר ומפינחס וכל אחד אמר בלשון אחר ע"ש והטעם משום דאליעזר הוי כה"ג ושואל באו"ת ושם הוי גדר ראי' ולכך מבו' ביומא דע"ג דגזירת או"ת אינה חוזרת דכתיב משפט ר"ל דזה עצם הדין ובגדר מה דמבו' בירוש' מגילה פ"א דהלכות לא יתבטלו לעולם ועי' מ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אישות פי"ב ה"ט ע"ש ג"כ בזה הגדר וכן נ"מ בתמורה שם לשון שאמר להם יהושע ולשון שאמר להם שמואל משום דעי' בירוש' ספ"א דנדרים דמקשה על המשנה דלמה לא אמר במומתא של שאול דנקט של מ"ר ולמה לא מקשה ג"כ ושל יהושע כמבו' שבוע' דל"ו אך הגדר כך דבאמת לכאורה אינו מובן הא מבו' בנדרים דס"ה דמש"ר התיר שבועתו וא"כ היאך אפשר להתפיס בו כיון דכבר הותרה אך ככ"ב דכל שכתוב בתורה הדבר הוי נצחי ולא רק מה שהי' ולכך מצי תפיס בה וכן נבואת שמואל הוי ג"כ עצם ואף שמת הדבר ישנו מה שא"כ בשאר נבואות וזה ר"ל הך דברכות דל"א ע"ב ותענית ד"ה ושמואל כתב ספרו מה שא"כ בשאר וכן תליא אם משוח מלחמה מה דמבו' ביומא דע"ג ע"א אם ר"ל כשיטת רש"י וכן מבו' בירוש' פ"א דיומא וכמ"מ דהוא עצמו הי' לבוש בגדי כהונה גדולה בשעת שהוא יוצא למלחמה או רק כפי' רבינו שהוא שואל ועי' במה דפליגי רבינו ורש"י בהך דיומא הנ"ל גבי מה דנקיט שם כלפי שכינה מה ר"ל אם כנגד הארון כשיטת רבינו או כנגד או"ת כמ"ש רש"י דגם בארון הי' שם המפורש כמבו' בב"ב די"ד, ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה לפני ובתוספ' שם אך זה תלי' במחלוקת הירוש' סוטה שם ושקלים מובא בתוס' עירובין דס"ד ע"ב איזו ארון הי' יוצא עמהם ע"ש, ועי' במ"ש רבינו בה' מלכים בספ"ו ובין שיש עמהם ארון כו' משום דלשיטתי' רק בימי נוב וגבעון ובגלגל הי' הארון יוצא למלחמה ולא בשילה וזמן מקדש, וע"ש בירוש' ובתוס' בעירובין שם דלכך נענשו בימי עלי, ובאמת נכנסו לפני ולפנים שלא כדין, ועי' רש"י ע"ז דכ"ד ע"ב ד"ה המהוללה וכ' שהי' שם ס"ת, והלוחות מבואר במדרש דשאול חטפן, ועי' בספרי פ' עקב פיס' ל"ח דמבו' שם דשם הי' רק שברי לוחות ואף דבירוש' מבו' דאז נטלו אותו הארון שהי' לפני ולפנים צ"ל כמ"ש משום דשאול חטפן וכמ"ד ארון אחד, ובאמת הנה רבינו בהל' כלי המקדש פסק דבזמן שהכהנים היו נושאים את הארון הוי צריכים לילך פנים כנגד פנים ומשם משמע דהטעם משום הארון גופא, ובאמת זה תלי' אם הארון הוה כמו אהל בפ"ע עי' תו"י שבת ד"ח ע"א ובירוש' שם פ"א ופ"ה דעירובין ועי' תוס' מנחות דל"ג ע"א לשיטת ר"ת ז"ל דמדמה זה לבימה, ועי' עירובין דף ל"ה ע"א, אך י"ל דבזמן שנושאים אותו בטל ממנו שם אהל ובגדר אהל זרוק כמבו' בכ"מ עירובין דל"א אך למה דייק רש"י שם בע"ז הנ"ל משום ס"ת ולא משום הארון עצמו אך י"ל דגם בארון שייך לומר ובאו פריצים וחללוה, עי' ע"ז דנ"ג ובנדרים דס"ב, ואף דכבר כתבתי די"ל דגבי כ"ש הנמשחים בשמן המשחה לא שייך בהם זה וזה ר"ל הך דיומא דע"ג לא בטל סיכוים וכן זה ר"ל הך דעירוכין ד"י ע"ב גבי מכתשת וצילצול מימות משה הי' ור"ל דבזה א"ש מה שהקשו התוס' בשבועו' די"א ובפסקי תוס' שם הא כ"ש שנפגמו אין מתקנין אלא גונזין דזה רק בכ"ש של שלמה דהוי ע"י עבודה אבל כ"ש של מרע"ה שהיו ע"י משיחה לא פקעה מהם הקדושה לעולם דזה עצם קדושה, וזה ר"ל בסוט' ד"ט לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם אך מ"מ נראה דהארון אף שנמשח בשמן המשחה מ"מ לא הוה בגדר כ"ש של משכן ומקדש ואין מעכב, ולכך רבינו ז"ל לא הביא כלל גדר עשית הארון וכפרת ועי' סוכה ד"ה גבי כפורת טפח ויומא דע"ב אם יש עליו שם כלי ופסחים דל"ז גבי פנים ובדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ בפ"ג ה"ד דלפני הכפורת הוי טפח, ועי' מנחות דכ"ז דבבית שני לא הי' גם כפורת ורש"י פסחים דל"ח ע"ב ואף דמבוא' בתו"כ פ' אחרי דהוה מציאות בפ"ע לא רק בגדר כיסוי לארון ומשום דמבו' בכלים בכ"מ ספט"ז ופי"ב דכיסוי אין עליו שם כלי, ועי' יומא דנ"ה ובירוש' שם אם הי' צריך להזאות דלפני ולפנים שיהיו נוגעים בכפורת, ורש"י זבחים דמ"ז, עכ"פ י"ל דהארון אף שנמשח בשמן הקודש והוא קדשי קדשים וע"י הכנסתו לפני ולפנים בזה נתחנך קדושת לפני ולפנים ועי' שבועות דט"ו באופן הקידוש והארכתי בזה במ"א בהך דברכות דנ"ה בין עשיית משרע"ה ובין בצלאל וכן נ"מ במחלוקת דר"י ורבנן מנחות דכ"ז אם דוקא לפני הכפורת במיתה או גם מן הפרוכת ולפנים, ולכך ס"ל לר"י בזבחים ד"מ דההזאו' שעל הפרוכת ניק' בחוץ, ועי' בל' רבינו בה' פסולי המוקדשין פ"ב הי"ד דשינה שם מל' הגמ' גבי פרוכת ע"ש, אך מ"מ כ"ש גמור לא הוי ולכך לא חשבינן בגמ' ע"ז דמ"ג לחייב אם עשה ארון תבנית ארון וזה ר"ל הך דיומא דף נ"ב ע"ב ובירוש' שם סוטה דאמר להם יאשיהו אם יורד לבבל שוב לא יעלה ור"ל דח"ו אם יגלה תפקע הקדושה ממנו אף שנמשח ולכך דייק רש"י בע"ז דהוא רק משום הס"ת דהוא עצם הקדושה עולמית ולא שייך בה ח"ו שום חילול ובאמת מה זה אורים ותומים לא נתברר ורבינו ס"ל בהל' בית הבחי' ובהל' כהמ"ק דזה הוי ג"כ חלק מהבגדים ומה זה וע"ש בהשגות ולא ר"ל כמ"ש המפרשים ועי' יומא דכ"א ע"ב ושם ד"ה ע"ב מייתי קרא דזה מעכב וע"כ דזה עוד דבר לא מחושן ואפוד ממש ורש"י ז"ל כתב דהוי שם המפו' אך באמת נראה דר"ל מה שנכתב שם האבות בהחושן כמבו' ביומא שם ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש וכן שבטי ישורון ובגירסת רבינו כתוב שבטי עם שם בן ב' אותיות וכן משמע בתוספ' חלה פ"א דמבו' שם שנשבע בציץ ובלבוש שלבש אבא ובשלמא בציץ הוי גדר שבועה משום השם אבל בלבוש מה זה ועיין במה שכתב רבינו בסוף הלכות שבועות וע"כ ר"ל כשיטת רבינו דמשום דחושן דכתיב בו ג"כ שם והני אם נחסרו מן החושן מאי דזה מבו' בתוספ' דמנחות פ"ו דאפילו אות א' מעכב אך זה רק שמות השבטים המבואר בתורה ועי' ר"ה דכ"ו ע"א אבל הני כיון דרק לצורך שאלה באו"ת וא"כ בבית שני דלא היו משיבין מכ"מ כתב רבינו שזה מעכב וכב"כ בזה בחלק ב' אם צריך גם בהם חקיקה או די בכתיבה ולשון רבינו משמע שדי בכתיבה ע"ש וכן נ"מ גבי רמונים ופעמונים של מעיל אם נחסרו עי' זבחים דפ"ח ע"א וביומא דע"ב דקרא לו רק תכשיט כלי לא עצם והארכתי בזה די"ל דלכך כתיב רק במעיל לא יקרע אף דכל בגדי כהונה כן עי' יומא דע"ב וזבחים דצ"ה וגם הא עי"ז הם נפסלין כמבו' זבחים די"ח ע"ב וא"כ לוקה מחמת לאו דלא תעשה כן כמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה ובהל' כלי המקדש וסנהד' דנ"ו וכמ"מ רק די"ל דגבי מעיל ר"ל אף אם קרע ברמונים ואף דהני לא מעכבי מכ"מ עובר בלאו וכב"כ בזה ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוספ' שם הובא בתוס' שם אם גם בגדי כהונה גדולה היו במלחמה מחלו' שם ע"ש דנ"מ אם משוח מלחמה היה לובש בגדי כהונה או לא וכמ"ש, עכ"פ גם באורים ותומים אם זה נקרא גדר ראי' או רק בנבואה ונ"מ אם יש לסמוך עלי' על מילתא דאיסורא. ועי' בירוש' תענית פ"ד דלכך לא שבר מרע"ה את הלוחות אף דנאמר לו בנבואה כי שחת עמך כו' עד וירא את העגל כו' דאסור לאדם לדון אומדות חזינן דצריך דווקא לראות ונפקא מינה נמי לדין, מחמת לא תעשון כן דמכות דף כ"ב ומכל מקום מבואר ביומא דע"ה דמרע"ה דן דין ע"י בירור מהמן דזה הוה ראי' וכמו שכתבתי להך מ"ד בזבחים דס"ב שראו שהמלאך מקריב אף דזה הוה ע"כ במראה הנבואה ועי' יומא דס"ו גבי כרת דצריך דווקא ע"י עדים וה"נ גבי אורים ותומים אם נימא בולטות וכמ"ש. ע"כ השמטה. והנה מהגמ' דסוטה ד"ו שם מוכח דלמאן דא' דאף כשיש עדים המים בודקין אותה ע"י זה שלא נבדקה היו מתירין אותה ומכחישין את העדים ואמאי וצ"ל דכיון שכ' התוס' בסנהד' ד"ח ע"ב דלאוסרה על בעלה צריך דרישה וחקירה ע"ש כאן חזינן דיש פסול בעדים ולא עבדינן דרישה וחקירה וממילא מותרת והנה רבינו בהל' סוטה פ"ג הל"ז והל"ח כתב דלאחר שהוא אומר לאשה בלשון שהיא מכרת כל הפרשה כותב במגילה בלשון הקודש אות באות מלה במלה ולפי הנראה הי' מתחילה קורא בלה"ק וכמו הך דמנחות ד"ל ועי' בגיטין ד"ס ובירוש' סוטה פ"ב דהוה מחלוקת שם איך היתה כתובה בטבלא ועי' תוס' יומא דל"ז ע"ב. ע"כ השמטה. ובירו' שם פ"ב ה"ב מבו' שמהטבלא שבמקדש הי' קורא ומתרגם כל דקדוקי פרשה משמע שלא הי' מתרגם לי' תיבה בתיבה בלבד דזה באמת החילוק בהך דמגילה די"ז וד"ח בין תרגום לכל לשון ע"ש דתרגום ר"ל רק מילה במילה כמו שנכתב במגילה לא הפירוש וכב"כ בזה בהל' ק"ש דזה מחלוקת בין רבינו והראב"ד ז"ל אם גבי ק"ש דבכל לשון אם ר"ל גם כפי סדר התיבות או כפי סדר הלשון ובאמת זה ר"ל רבינו בפי' המשני' ספ"ה דמע"ש דוידוי מעשר קורא הפרשה רק כמו שנתנה ע"י הנביא אף דמבו' במשנה דסוטה דנאמרה בכל לשון ר"ל שיתרגם רק מילה במילה ולא להפוך התיבות כמו בק"ש ועי' בירוש' מגילה פ"ב דפלי' בזה עם גמ' שלנו היכא דקורא מן מגילה הכתובה לפניו רק מתרגם לה אם זה הוי כקורא ע"פ או כקורא בכתב דהגמ' שלנו ס"ל דהוי כמו בע"פ והירוש' ס"ל דהוי כמו כתב וזה רק אם מתרגם מילה במילה ובאמת מה דסוטה אומרת אמן אמן עי' שבועות דל"ו ודכ"ט ע"ב דרל"ט דבאמן נכלל כל הדברים שאומר לה לא רק בגדר הסכם רק כמו שהיא אומרת כל הדברים שאומר לה וכה"ג עי' ברכות מ"א ע"ב גבי הלכתא דברים הבאים כו' ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה הלכתא מה שהקשו על רש"י אך באמת נ"מ כך דבמשנה נקט פטור ור"ל דהברכה קאי גם על זה ונ"מ דאם שכח ולא בירך על הפת צריך לברך על הפרפרת וכן נ"מ בהך דשם דמ"ד ע"א דשם נקט גבי מליח ג"כ לשון פוטר ור"ל ג"כ כך, וכן נ"מ אם אח"כ אכל פת אחר אם צריך לברך על הפת, אם הוא בגדר פוטר א"צ לברך אבל אם נימא כדרב פפא דמ"א ע"ב אין טעונין כמו שפי' רש"י רצה לומר דאין צריך כלל ברכה אז אם אחר כך אכל מאותו המין צריך לברך עליו וכבר כתבתי במ"א דכל היכא שהפטור הוא מחמת הדין הוה כמו שעשה זה וזה ר"ל הך בשבת דקל"א ע"ב גבי ציצית הואיל ובידו להפקירה עי' בתוס' מנחות דמ"ד, ובאמת רב אדא בר אהבה ס"ל דציצית חובת טלית כמבו' שם דמ"ב דמברך עליו אך כבר כתבתי דזה לא נקרא בידו כיון דאינו לובש כלל או לובש בגד של ג' כנפות רק היכי דעושה פעולה שיהי' ע"פ דין פטור אז הוה זה בידו ועי' מכות ד"ח גבי חטבת עצים ושליח ב"ד ובתוס' קידושין דל"ח ע"ב ומ"ש התוס' מנחות דכ"ב דגבי משקה לא שייך לומר אפשר למבטל שיהא כבטל או להיפך משום דאם נסרח המשקה נתבטל מציאות המשקין, ועי' תוס' כתובות ד"מ ע"א גבי אי אמרה לא בעינא ע"ש ברש"י ותוס' ובירוש' מעשרות פ"א דמחלק שם גבי אם הפקיר קמה או הפקיר שיבלים דאם הפקיר קמה וזכה אף דפטור ממעשר מ"מ אם הקדיש חל עליו השם משא"כ אם הפקיר בשיבלים אז אם עבר והפריש לא חל עליו שם ובגדר נראה ונדחה דזה פטור דין וזה ר"ל הך דברכות דנ"א דמחלק שם כה"ג ור"ל כך הך דיחזור ויברך דר"ל אם צריך לחזור ולאכול עוד פת אחר ויברך ויתוקן גם על מה שאכל קודם וכה"ג מצינו סוף פסחים גבי ברכת הפסח וחגיגה דלשיטת רש"י דשם דס"ל דלא כרבינו סוף הל' חו"מ דאוכל גם קודם חגיגה פסח רק דאכילת פסח לבסוף לגמרי חזינן דאף דאכילת פסח לבסוף מכ"מ עי"ז נפטר החגיגה שאכל בתחילה ובאמת זה תלי' בנוסח הברכה אם בל' על כו' עי' רש"י פסחים שם דפליגי עם הרשב"ם אם בל' על או בל' לאכול ובתוספ' מבואר כרשב"ם בל' לאכול אך רבינו ז"ל ס"ל כרש"י בל' על כו' וכן גבי מצה ומרור עי' בגרסת הראב"ד בסוף הל' ברכות, ועי' בתוספ' ברכות פ"ד וברש"י ברכות מ"ח גבי יברך את של זבח אך באמת הגדר כך אם הברכה הוא על הפועל או על הפעולה ועי' ברכות דכ"א ודל"ה גבי ברכות דשלפני' ודמ"ח ע"ב ע"ש ושם ג"כ אם הברכה הוא בפועל או על הפעולה וכן אם הברכה הוא נמשך על הלחם או בגדר פדיון דברכות דל"ה ואם נימא דזה הוא על הפעולה אם יאכל לחם אחר שכבר אכל קודם בלא ברכה אפשר שיתוקן מה שאכל קודם וזה ר"ל יחזור ר"ל דיחזור ויאכל עוד לחם בברכה והי"ז יתוקן על מה שאכל בלי ברכה, וכן י"ל דאף אם יאכל פרפרת אחר הפת שאכל בלא ברכה אפשר דיכול לברך ברכת הפת על זה הפרפרת, וע"ז אמר דלאחר אכילת שום צריך שיאכל דבר למתק השום וה"נ צריך לאכול פרפרת ולא עוד פת ויברך המוציא על הפרפרת, וכה"ג מחלק הר"ש בטבו"י פ"ב מ"ב מה דמבואר שם בתוספתא דאוכל אין לו טהרה ומשקה יש לו טהרה דאף דזריעה מטהר מהטומאה כמבו' בכ"מ זה לא ניקרא טהרה רק דנעשה פנים חדשות, עכ"פ לכך מבואר בשבת דקל"א הואיל ובידו להפקירם דזה הוה כמו פועל המציאות לא העדרי, ועי' תוס' זבחים דט"ז ע"ב גבי היתר לאיסורו וכ"כ בזה, נחזור לענינינו גבי הך דברכות דמ"א ע"ב דיש בזה ב' גדרים אם מחמת דא"צ ברכה כלל או מחמת דהברכה פטרתה, ועי' ירושלמי ברכות פ"ו דמבו' שם לחד מ"ד דלכן צריך לברך על מין ז' דאם יברך על אחר ויפטור את כל מין ז' נעשה כטפל ויתבטל מברכה דמעין ג' ע"ש, והנה בלשון הגמ' דשבועות דל"ו וכן בירוש' פ"ב דסוטה דא' שם דרק דסוטה צריכה לומר אמן ולא בשאר שבועות ובאמת הא בספרי פר' נשא פיס' י"ב ופי' י"ד מבו' דכל שבועות הדיינים צריכה אמן ע"ש ועי' במכילתא פר' משפטים פ"כ מבו' ג"כ כן ולא כמ"ש התוס' שבועות דל"ח ע"ב דמוכח דס"ל דא"צ אמן ועי' במכילתא שם פר' ט"ז דאין משביעין בע"כ ומה ר"ל כיון שצ"ל דוקא אמן וכן הך דשבועות דל"ו ע"ב דמבו' שם לר"מ דמפי אחרים אינו חייב רק בב"ד ור"ל שבועת הדיינים ולכאורה תמוה כיון דגם בב"ד ליכא שבועה רק עי' מה שהוא אומר אמן א"כ הוי כמושבע בפ"ע וגם ע"כ היכא דעפ"י דין צריך שבועה כמו מודה במקצת וכן גבי קרקע לר"מ פטור כיון דצריך דוקא ע"י ב"ד וע"ש בירוש', ובהך מחלוקת דשבועות דל"ז ע"ב גבי קרקע ור"ל אם קפץ ונשבע או אף אם נשבע ע"י גלגול ג"כ פטור מקרבן וכמו דמבו' בב"ק דק"ה ע"א אין משלמין חומש כו' ועי' בתוס' ב"ק דס"ב ע"ב ד"ה יצאו ושבועות דמ"ב ע"ב וכן ס"ל לרבינו גבי קטן בהך דב"ק דק"ו ע"ב דאם נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דאף דחייב שבועה כמ"ש בה' שכירות פ"ב ה"ז מ"מ מקרבן ומכפל פטור וכמ"ש רבינו פ"ד מה' גניבה ועי' בירוש' מעש"ש פ"ג אך לדברי רבינו בה' גזילה בפ"ח מבו' דשייך גזל הגר בקטן וכמבו' ב"ק דק"ט ע"ב חזינן דיש בזה חיוב קרבן אך יש לחלק כגון גדול שלא הביא עדיין שתי שערות כשיעור וכ"כ בזה וכן נ"מ להך דב"ק דק"ו למ"ד שבועה קונה ודוקא שבועה שהדיינים משביעים כמבו' שם דלגבי אמן הוי כמושבע מפי עצמו ושם רק לשון אמן אך מלשון רבינו בה' סוטה פ"ג ה"ז משמע שגם בסוטה אצ"ל דוקא אמן רק בכל לשון שהיא מכרת, וכ"כ בזה במ"א במה דמבו' בסוטה ד"ז ודי"ד דצריך לאיים ע"ש מחמת המגילה דילמא האיום הוא משום השבועה, וע"כ כמ"ש רבינו בה' שבועות פי"א ה"ט דטענת ספק אין בה איום ועי' בסוטה ד"כ ע"ב גבי זכות תולה וקשה תיפוק לי' מחמת השבועה וע"כ כמ"ש דנ"מ כגון אם בשעת השבועה שכחה שזנתה, ועי' כריתות דכ"ו ע"א במאי דמקשה שם מספק סוטות שעבר עליהם יו"כ ובמ"א אב' ואין כאן מקומו. ע"כ השמטה. וגבי שבועת סוטה שאני דאף דהיכא אומרת אמן מכ"מ כיון דשם בלא שמשביעה כהן לא כלום הוא ע"כ הוי ג"כ כמו שבועה מפי אחרים ולכך בירוש' רפ"ב דסוטה יליף מאמן דסוטה לקבלה ולא לשבועה כמו בגמ' דידן משום דיש נ"מ גבי סוטה כגון אם בשעת שנשבעה וקבלה עלי' שבועה שכחה שזנתה אם המים בודקין אותם דזה הוי לדידן שבועת אונסין עי' שבוע' דכ"ו ודכ"ח ע"ב ותוס' גיטין דל"ה ועי' נזיר די"א ע"ב ע"ש ובאמת בירוש' שבועות פ"ג לא ס"ל כן ועי' בירוש' שם פ"ח סה"ב דמספקא לי' שם אם שייך קרבן שבועת בטוי גבי שבועת סוטה עכ"פ לדידן איך ראי' מה שאין המים בודקי' אותה שהיא מותרת שמא בשעת קבלת שבועתה שכחה וע"כ צ"ל דשם החיוב הוא בגדר קבלה וכן נ"מ לרבה דס"ל בשבוע' דל"ז דכופר בדבר שיש עליו עדים הוי השבועה כפירת דברים בעלמא וע' בפלוגתא דשמואל ור"י ב"מ דמ"ג ע"ב וכ"כ בזה וא"כ מאי מקשה הגמ' בסוטה ד"ו גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים נימא דהטעם דאין כאן שבועה אך זה רק אם השבועה הוא בגדר דין אבל אם זה רק על המציאות אז שפיר הוי שבועה ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב דגם אם השביע בן נח או קטן וענו אמן הוי כמו שהוא נשבע אך גבי סוטה לא שייך זה דשם צריך דוקא שבועת כהן וזה ר"ל שיטת ר"ת הובא בר"ן נדרים ד"ב ע"א דהוי כמושבע מפי אחרים וככ"ב בחלק ג' וכן נ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דמלקות לא לקי רק בשם המיוחד אם השביעו חבירו בשם המיוחד והוא ענה אמן אם זה הוי כמו שם המיוחד שילקה וכן כתבתי בזה גבי היכא דצריך עומד על גביו אם זה הוי כמו שהעומד ע"ג עושה הדבר או דמצרפין מה שחסר לזה של זה ועי' ביומא דמ"ג גבי הזאה דקטן שיש בו דעת לחד גירסא ולחד גירסא אף אין בו דעת דזה תליא מה דקיי"ל דהמזה צריך לכוין אם צריך כונה להזאה או כונה לטהרה אך לצרף דעת של האשה המסייעתו לא מהני משום דאשה פסולה לזה דלא עדיף מיניה ועי' בירוש' ברכות סופ"ז היכא דהשמש מוציא את בה"ב בברכה אם הוי כמו שבע"ה מברך דא"צ לברך על כל דבר או לא עדיף מברכות של השמש והארכתי בזה היכא שצריך לעשות הדבר בזה אחר זה ואחד עשה כן ואח"כ בא השני ואמר שגם הוא כן אם מותר זה לכתחי' כיון שאצלו נעשה זה בבת אחת עי' תוספ' סו' דמאי ועי' בהך דערכין ד"ח וד"כ גבי שני ערכי עלי אם הוי זה כמו בבת אחת או לא. עכ"פ לגבי סוטה כיון דכן גזרה התורה ב' דברים שיהי' המשביע כהן והאשה אומרת אמן דהוי כמו שניהם בב"א מפי אחרים ומפי עצמן ובאמת מלשון הירוש' דסוטה פ"ב שם נראה דס"ל דדוקא אמן אבל לא במשמעות אחר וכמוהן וגבי שאר שבועות מהני זה כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' שבועות הל' א' ועי' סנהד' ד"ס גבי אף אני כמוהו דמהני וברי"ף שם על דס"ה דגם הן מהני וכן כ' רבינו בהל' עדות פ"כ ועי' נזיר דכ"א גבי ואני אך מדברי רבינו פ"ג מהל' סוטה נראה דאף דסוטה א"צ לומר דוקא אמן רק גם בשאר לשון אך רק פירוש הלשון ובגדר קבלת הדברים וכמבו' בירוש' הנ"ל ונ"מ ג"כ דגבי פר' סוטה הקריא' של הפר' בל"ק והתרגום שמתרגם לה צריך דוקא ע"י כהן משא"כ גבי פר' משוח מלחמה לפי' הרמב"ם ז"ל במאי דנקט בגמ' כהן מדבר וכהן משמיע ר"ל לא כרש"י דר"ל הכהן משוח מלחמה דהוא משמיע רק הכהן אחר דכהן אחר משמיע מה שהמשו"מ מדבר והנה באמת נראה דלדידן הי' ב' פעמים הכהן משמיע לה א' קודם השבועה וקודם הכתיבה בזמן שהי' צריך להשביע הי' מתרגם לה מלה במלה וע"ז עונה אמן ואח"כ כותב ואח"כ עוד הפעם הי' משמיע ושם הי' מברר לה כל הדברים כמבו' בתוספ' סוטה פ"ב הנ"ל כמו בהך דסוטה ד"ט ע"ב ודכ"ח ע"א דמודיע לה כהן ע"ש ובדל"ב ע"ב, עכ"פ היכא דמתרגם לה מילה במילה ס"ל להירוש' פ"ב דמגילה דזה הוי כמו קרא מן הספר וכבר כתבתי בדברי התוספ' תרומות פ"ד גבי אם בשנת מעשר עני קרא מעש"ש אם ר"ל הדין דמעש"ש או דר"ל הפירוש של המלה עי' עירוכין ד"ד ע"ב גבי מפרש בערוכין דליכא השג יד מ"מ כתבו התוס' שם ד"ה לאמר דאם אמר הרי עלי ערך פלוני שהוא בן עשרים מ"מ לא הוה כמפרש אף דזה מבואר הערך בתו' כיון דזה דין וכן במה דמבו' בזבחים ד"ד גבי תודה לשם שלמים ע"ש דיכול להקריב ולא אמרינן דהוה כמו שמחשב לאכול חוץ לזמנו ועי' במנחות דמ"ט ע"א דאמר שם כן דזה הוה כמו מחשבת פיגול אך צ"ל כיון דקיי"ל במנחות דמ"ו ודמ"ז ע"ב דאם נפרס הלחם של התודה לאח' שחיטה קודם זריקה חל עלי' דין שלמים י"ל דנאכל לב' ימים ועי' רש"י מנחות דע"ח ע"ב גבי שחטה חוץ לזמנה מפרש ע"מ לאכול כו' ולא פי' ע"מ להקטיר או לזרוק עי' מעילה ד"ג ע"ב רק משום דס"ל דלכך ס"ל לר"י דגבי חוץ לזמנו קידש הלחם דאם נימא דלא קידש הלחם שוב הוה כמו שלמים וא"כ לא הוי פיגול וכ"כ בזה וכן בהך דב"ב דס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי אם ר"ל חלק העשירי או מעשר כדין מעשר ובירוש' פ"ה דדמאי אמר שם דאם זרע דבר שפטור מן המעשר צריך גם כן ליתן לו חלק עשירי אך י"ל דצריך לשלם לו מה שהפסידו ע"י זה שפטור מן המעשר ובגדר מבטל שדה חבירו דירוש' פ"ו דב"מ ופ"ט וכן י"ל דלכך חייב ברפ"א דכתובות ודף נ"ז בהגיע זמן ולא נשא אותה דמעלה לה מזונות אך דאינו מובן דהא חיוב מזונות הוא דין מחמת חיובי התורה שארה או תקנת חכמים ורק אם נשא וכאן מכ"מ הא לא נשא וע"כ צ"ל דזה הוי בגדר שבת ובגוף דחייב כמבו' ב"ק דפ"ה ואף דמבו' בחולין דפ"ב דהלוקח שוחט בראשו' ואם שחט המוכר זכה ואף דע"י זה לא יוכל הלוקח לשחוט עפ"י דין מכ"מ פטור וכן בהך דיבמות דכ"ד גבי יבום דמצוה בגדול וע"י זה זוכה בנכסים ואם קדם הקטן זכה ולא מצי תבע לו לגדול הפסד הנכסים דיהא בגדר שבת וע"כ משום דזה רק דין ממילא ועי' כתוב' דמ"ז ע"א מבו' דלס"ד אף דהתו' זכתה לאב להכניסה לחופה מכ"מ יכולה לתבוע ממנו שכר פקעתא וכן בהך דב"מ די"ב וקדושין דט"ז גבי מציאות אמה העברי' דשייכה לאבי' מכ"מ מה שע"י זה לא עשתה מלאכה להאדון בזה הזמן צריך לשלם להאדון ומה זה החיוב אם נימא גדר שבת הא היא ע"כ קטנה וקטן שהזיק פטור וע"כ צ"ל משום דמבו' שם בע"א גבי מציאות קטן לאביו דבשעה שמוצא מוריצה לאביו ור"ל כך דבאמת הקטן א"צ לה רק שיודע שאביו רוצה אותה וקטן אדעתא דאבוה עביד עי' שבת קכ"א ע"א וקדושין דכ"ב ע"ב עבד קטן כבהמה כו' וא"כ האב גורם להגבהת המציאה ועי' בקדושין דכ"ו ע"א וב"ק דצ"ח דכל היכא דהדבר הוגבה על ידו הוי זה גופא גדר הגבהה וא"כ הוי כמו שהאב עצמו הגביה ולכך זכה בו והוי כמו שהוא הזיק ועשה גדר שבת באדון ולכך נוטל האדון מן המציאה. אך גבי הך דחולין דפ"ב שם י"ל דהוי כמבטל חנות חבירו די"ל דפטור עי' בירוש' ב"מ פ"ה דהוי שם בעי' ובזבחים ד"ז ע"א גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון אם זה נקרא שנוי קודש ע"ש בתוס' ובמנחות ד"ג ע"ב גבי מנחות מחבת לשם מנחות מרחשת וגבי חטאת חלב לשם חטאת דם ע"ש דיש נ"מ אם לשם חטאת דם או לשם דם וברמב"ם בהל' פסו' המוקד' בזה ובפיר' המשני' רפ"א דזבחים לשם עושה החטא או לשם עושה החטאת. ואף למ"ד כשר מ"מ לא עלה כמ"ש רבינו בה' פסהמו"ק פט"ז הח' ט' ובה' ק"פ פ"ב ה"ו ואף דכשר מ"מ לא עלה משום דהוי כמו שינוי בעלים דאף היכא דלא פסל מ"מ לא עלה וזה ר"ל רש"י מנחות ד"ג ע"ב ע"ש עכ"פ הירוש' ס"ל דתרגום מלה במלה הוי כעצם וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשני' סוף מע"ש הנ"ל גבי ודוי מעשר דקורא בלשו"ק ור"ל כנ"ל ועי' בפסיק' זוטרתא דמבו' שם ג"כ דקורא בלש"ק וע"כ כנ"ל וכמ"ש וכשיטת הירוש' וכן גבי כהן קודם כתיבת פר' סוטה הי' משמיעה רק תרגם של מילה במילה ולכך כתב הרמב"ם ז"ל בה' סוטה פ"ג הכותב על המגילה אות באות ומילה במילה ועי' במה דפליגי גמרא שלנו לפי פי' רבינו בסנהד' דנ"ו וד"ס גבי עדות על מגדף אם הי' להעדים אומרים הלשון כמו שאמר המגדף בעצמו ואף דע"י זה נמצא גם הם אומרי' זה וכמבו' בירוש' שם דאומרים רק השמות ולא הדבר מפורש ובירוש' נזיר פ"ב גבי מי שאמר הריני נזיר ע"ש וכ"מ. ע"כ ממהדורא תניינא

10 רש"י פתח ↗

ואמרה האשה אמן אמן - דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות:

10 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

העומר שיש בו כו'. וכן יראה לי כו'. הנה לכאורה דברי רבינו תמוהים דמאי קמ"ל כיון דקי"ל דשני עומרים אין מצטרפים ומה נ"מ אם הוה סאתים או יותר מסאתים אך באמת כך דהנה כ"כ לעיל דרבינו ס"ל וכן מבואר בתוספ' דכאן דגבי שכחה ליכא גדר דיחוי היכא דלא נזכר וי"ל הטעם כך כיון דבאמת שכחה לא הוה פעולה רק זה גזיה"כ וזה לא שייך רק היכא דמהני בה אבל היכא דלא מהני לאו כלום היא ולא דמי להיסח הדעת בהך דפסחים דף ל"ד דשם זה הוה גדר עצם אף אם נימא דהוא פסול טומאה ועי' בכריתות דף כ"ו ע"ב גבי חטאת העוף הבא על הספק דמשמע שם דלמסקנא אף לר"י דס"ל דאסורה באכילה אם נודע שחטא משנמלקה לא מטעם דנפסלה בהיסח הדעת רק מטעם גזרה ואף אם נימא כשיטת התוס' זבחים דף ס"א ע"ב דגם גבי אכילה שייך גדר דיחוי ואמאי כאן לא וע"כ משום פסול דהיסח הדעת לא מיקרי דיחוי. ובזה יש לפרש ג"כ מ"ש התוס' מעילה דף ה' ע"א דאמאי לא אמרינן גם גבי קבלה היתר קבלה וכן קשה בהך מחלוקת דתמורה דף ו' ע"ב אם עובר על קבלת בע"מ וכן התוס' במעילה שם כ' דאין איסור לקבל דם פסול ועי' תוס' יומא דף ס"ד ע"א וא"כ אמאי לא חשיב בהך דזבחים דף י"ג ע"א דנ"מ בין קבלה לשאר דברים גם זה דאינו עובר אם מקבל דם פסול ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פסוהמו"ק פ"א הכ"ח ופי"ד ה"ב דקבלה בלחוד ג"כ הפסול עושה שיריים וכל הדם נפסל כמו גבי זריקה בטמא היכא דזרקו כהוגן שלא במחשבה דאם זרקו במחשבה הפוסלת אינו עושה שיריים כמ"ש התוס' זבחים דף כ"ו ע"ב וכן ס"ל לרבינו וכן דייק רבינו בפ"ב מהל' פסוהמו"ק ה"י אך הר"א ז"ל פליג על זה וס"ל דקבלה אינו עושה שיריים והטעם משום דבאמת קבלה הוא דבר ממילא ולא פעולה כמבואר בזבחים דף י"ג ע"ב וע"ש דף כ"ה ע"ב רק רחמנא עבדה עבודה כיון דלא סגיא דלא עביד כמבואר בזבחים שם וזה רק היכא דעשה בכשרות אבל בפסול שוב לא הוה כלום וזהו כונת הירוש' פסחים פ"ז ה"ו נעשה כאילו מקבל מים ואף דגבי קבלת פיגול לא אמרינן כן עי' מנחות דף ק"ב ותוס' פסחים דף י"ג ע"ב ד"ה כל ע"ש זה רק גבי פיגול דהדין הוא כך ובלא עבודה לא שייך גדר פיגול וכעין דאמרינן בכ"מ לפיגולו מרצה וזהו כונת הגמ' מעילה דף ד' ע"ב הלנה הוה מעשה עביד בידים ומחשבה כו' עי' שם בתוס' ורש"י ובאמת ר"ל דזריקת דם שלן עביד העבירה בזריקה דזורק דם פסול ואילו זרק במחשבת פיגול העיקר הפיגול לא הוה רק ע"י הזריקה כמבואר בכ"מ ולכך מיקרי רק מחשבה בעלמא כמבואר זבחים דף כ"ט ע"ב משום דבלא מעשה הזריקה לא חל הפיגול כלל ולכך הוה רק מחשבה ולא פעולה. ובאמת רש"י ס"ל במעילה דף ה' ע"ב ד"ה הפיגול דקבלה גם גבי פסול פיגול לא מיקרי קבלה לענין דין אך במנחות דף ק"ב לא משמע כן וכ"כ בזה ועי' במ"ש רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ג הי"ט דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב והוה מהך דזבחים דף כ"ז ע"ב וע"ש דף פ"ז ע"א ובכריתות דף כ"ד ע"ב וכבר הארכתי בזה אם שייך לומר בזה אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כמו הך דתמורה דף כ' ע"ב וקבלה לא הוה עבירה וכן י"ל גבי הך דמבואר בזבחים דף כ"ז ע"ב דשלא במקומו לאו כמקומו דמי ומ"מ לא יאספנו ור"ל דהוה כלחמו של מזבח המבואר שם דף פ"ה דנהי דלא הוה קרבן דאין בו מעילה מ"מ מיקרי לחמו של מזבח רק דנ"מ על הדם שנשאר דאם כמקומו דמי לא מהני זריקה ועי' מ"ש התוס' זבחים דף ל"ד ע"ב ד"ה פסול ע"ש בשם ר"א וכן שיטת רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ג ה"ז גבי ק"ק שנשחטו בדרום דאם עלו לא ירדו ומ"מ ס"ל דאין בהם מעילה וכן לא מהני בהו לאקבועי בפיגול משום דהוה כמו בלא זריקה וכ"כ בזה במ"א. עכ"פ אמרינן דכל פעולה דהוה ממילא הפעולה מועלת רק היכא דעביד כדין אבל בל"ז אינו כלום וכן נראה להך דמבואר ב"ק דף ק"ו ע"א הובא בתוס' שם דף ס"ב ע"ב וכ"מ דכפל בטוען טענת גנב לא מחייב רק בשבועה בב"ד ועפ"י דין משום דזה דבר דצריך לעשות פעולה וקנין והנה רבינו ס"ל בהל' שבועות פי"א ה"י דגבי שבועת הדיינין לא מהני מושבע מאחרים עד שיענה אמן דהוה כמו מפי עצמו אך מתוס' שבועות דף ל"ח ע"ב ד"ה לאתפוסי לא משמע כן רק דגם בב"ד שייך מושבע מפי אחרים לדינא והנה במכילתא פ' משפטים מבואר להדיא דבלא אמן אין השבועה כלום לדינא וכן מבואר בספרי פ' נשא פסקא ט"ו דגבי שבועת הדיינין בלא אמן הוה שבועת שוא ומ"מ דוקא בב"ד וכן שם גבי פרשת סוטה אף דזה הוה כמושבע מפי עצמו כמבואר בשבועות דף ל"ו מ"מ בעי דוקא שיהא משביעה כהן כמבואר בספרי שם פסקא י"ב דזהו בגדר דין דהרי אף אם שכחה עכשיו שזנתה מ"מ נבדקת אף דמשיטת רש"י שבועות דף כ"ו ע"ב לא חל שבועה כלל ועי' תוס' שבת דף ס"ט ע"א ע"ש וע"כ דזהו גזיה"כ ועי' מ"ש הר"ן רפ"א דנדרים בשם ר"ת ולכך נחשב ג"כ כמושבע מפי אחרים וא"ש מ"ש שם הר"ן כיון דע"כ בעי שתשמע השבועה מפי הכהן ועי' בירוש' סוטה רפ"ז אם מהני עפ"י מתורגמן וכמו גבי ב"ד עי' מכות דף ו' ע"ב ובר"ן נדרים דף ח' ע"ב בשם ירוש' גבי היתר חכם ועי' בספרי פ' שופטים פסקא קע"ו גבי נביא דצריך שישמע מפיו ולא מפי המתורגמן ואז אינו חייב על העובר על דברי נביא ע"ש ונראה דאינו חייב ג"כ רק בעת שהנביא מתנבא לא אח"כ אם אומר שכך באת לו נבואה וזהו מה דמבואר בסנהדרין דף פ"ט ע"ב היכא דמוחזק שאני ע"ש בתוס' מהך דיבמות דף צ' ע"ב משום מגדר מילתא ובירוש' תענית פ"ב ה"ח ובדבורך עשיתי אך נ"מ כך דאז לא הי' מתנבא רק שאמר שכך באת לו נבואה ואז צריך אות ומופת דאז הוה רק בגדר נאמנות שכך באת לו בנבואה ועי' בירוש' סנהדרין שם דמספקא לי' אם ב' נביאים מתנבאים כאחד אם נאמנים בגדר עדות ובאמת הירוש' מגילה ספ"א ס"ל דזהו דין דעפ"י נביא יכולין להקריב בבמה בשעת מקדש ואין עליו שם שחוטי חוץ כלל והוה קרבן ונ"מ ג"כ דיכול * להקריב אחר כך האברים בביהמ"ק כמבואר זבחים דף ק"כ ועי' רש"י ברכות דף ס"ג ע"א ובדברי רבינו סוף הל' יסוה"ת ע"ש דלא סבירא ליה כן מחמת הך דיבמות דף צ' הנ"ל. אך מלשון המשנה שבועות דף ל"ו ע"ב דלר' מאיר גבי פקדון מושבע מפי אחרים לא מחייב קרבן עד שישביעוהו בב"ד והיינו ר"ל בדין כגון שיהי' טענה וכפירה והודאה היכא דצריך ועי' תוס' ב"ק דף ק"ג ע"א וכ"מ אך באמת כך דהנה רבינו בהל' שבועות פרק י' גבי שבועות העדות ס"ל דמפי אחרים בלא אמן צריך שיהי' השבועה דוקא בב"ד רצה לומר ע"י דין וכבר הארכתי בזה בח"ב וא"כ חזינן דלענין זה מהני גם בלא אמן אך שם לכ"ע בקרקעות אם עבר והשביעו אין חייבים קרבן והך דר"ל בירוש' שבועות פ"ו דגבי שבועת העדות אם עבר ונשבע מביא קרבן על קרקע זה רק אם נשבע מפי עצמו ועיין בירוש' שבועות פ"ד גבי נשבע מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב וכן הך מחלוקת דשבועות דף ל"ז ע"ב היינו אם עבר ונשבע הוא עצמו לא עפ"י ב"ד דבזה לא שייך ב"ד כיון דאין הדין כן ולכך מביא שם המשנה גבי גנבה שענה אמן דהיינו מפי עצמו וגבי שבועת הפקדון וכן גבי שבועת מלוה כשייחד לו כלי דאז הוה כפקדון כמבואר ב"מ דף מ"ח אז גם במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן מהני לענין חיוב קרבן וגם לענין שבועת עדות מפי אחרים בלא אמן י"ל דג"כ בעי להלואה יחוד כלי דלא כתוס' שבועות דף ל"ג ע"ב אך י"ל כמו שמחלקים שם התוס' דף ל"ג גבי קנס משום כיון דיש עדים עדיף טפי ודלא כרש"י שם דף ל"ד ועיין שם בתוס' דף ל"ח ע"א ד"ה אלא אך כ"כ בזה בח"א בהל' שבועות דרש"י ר"ל אף היכא דהוה גמר דין גבי קנס מ"מ פטור מקרבן שבועה כמבואר בכתובות דף מ"ב. אבל במושבע מפי עצמו אז גם בהלואה א"צ יחוד כלי. עכ"פ היכא דלא עשה פעולה בעצם אז לא מהני רק אם הוה כדין דאז הוה פעולה ובל"ז לא ולכך גבי שכחה כיון דזה אינו כלום רק דהתורה אמרה דין היכא דלא מהני הוה כמו שלא הי' כלל ולכך לא שייך בזה גדר דיחוי וכמ"ש והנה לפי"ז גבי שכחה אם בשעה ששכחו הי' בו סאתים ואח"כ נתמעט ונעשה פחות מסאתים והנה רבינו ז"ל כאן מדייק אפי' היה בשניהם כו' ולא כ' יש בשניהם כמו ברישא ומשמע שעכשיו נעשה פחות מסאתים ור"ל שמתחילה היו שניהם אחד ואח"כ נחלקו לשנים וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפי' למס' עדיות פ"ד מ"ג דכל דבר שצריך להחלק צריך שיהא גם בהחלק ממנו שיעור הצריך וזה הי' דעתו לחלקם זהו כונת רבינו ועי' מ"ש התוס' ב"מ דף כ"א ע"א ד"ה חצי קב ע"ש דאם יש דבר שלם לא יתחיל אף במקצת ממנו אם הוא של טורח וזה הוה כעין הך דר"ג כאן להך טעם דירוש' משום שאין אתה יכול לפשוט ידיך וליטלו אך יהי' נ"מ אם שכחן בב"א או בזה אחר זה וכ"כ בזה לעיל גבי ג' אינו שכחה:

10 ביאור שטיינזלץ על שבועות פתח ↗

ד גמרא אמר שמואל: כל העונה "אמן" אחר שבועה — כמוציא שבועה בפיו דמי נחשב, דכתיב שנאמר כאשר הכהן משביע את האשה החשודה כסוטה: "ואמרה האשה אמן אמן" במדבר ה, כב, שאף שאינה נשבעת, נחשב לה הדבר כשבועה.

11 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ואמר כל העם אמן. א"ר יוסי בר חנינא, אמן – בו קבלת דברים, דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן לפירש"י האומר לחבירו הריני עושה לך כך וכך על מנת שתקיים לי כך וכך ואמר אמן מחויב לקיים תנאו, עכ"ל. ולכאורה צ"ע בפי' זה, דהא האומר על מנת הוי כתנאי כפול ואם לא יקיים התנאי בטלה המעשה וא"כ הלא ממילא מחויב לקיים התנאי כדי שתתקיים המעשה, אך צ"ל דהרבותא בזה דבתנאי כפול בעלמא בלא קבלה אינו מחויב בקיום התנאי רק אם רוצה בקיום המעשה, משא"כ אם קיבל עליו מחוייב לקיים המעשה ועם זה לקיים התנאי, משום דהקבלה קאי על הכל, על פעולת המעשה ועל קיום התנאי. ופשוט הוא דהוא הדין בברוך כהאי גונא, ויש נזהרים שלא לענות אמן אחר ברכת הש"ץ למי שיתענה תענית בה"ב, משום דלדעתם אם יענו אמן הוי קבלה להתענות ושוב צריך התרה, אבל זה טעות, דהעניה קאי לברך את המתענה. .שבועות ל"ו א'

11 רשימות שיעורים על ברכות פתח ↗

ונראה דאע"פ שהציבור עונים בשחרית אמן לברכת גאל ישראל דהש"ץ עיין ברמב"ם פ"ט ה"א מהל' תפלה, מ"מ אין בעניית אמן הפסק, משום דחל מדין אמן בו קבלת דברים שבועות לו א, דהוי כמוציא ברכה מפיו, כלומר דבעניית אמן הציבור עצמם מברכים את ברכת גאל ישראל ואינו הפסק כלל. משא"כ בעניית אמן אחר ברכה שבירך בעצמו שהאמן מהווה סיום ברכותיו, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"ח "ואין עונים אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת וכו' להודיע שכבר השלים כל ברכותיו ולפיכך עונה אמן". ולכן עניית אמן לברכת גאל ישראל שבירך בעצמו הוי הפסק ואינו נאמר בשחרית.

11 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה אשר לא יקים, כאן כלל את כל התורה וכו'. הוא על פי גמרא שבועות לו ע"א. ואם כן קשים דברי הגמרא בשבת פח ע"א "כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית... מכאן מודעא רבה לאורייתא... אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש" וכו', מה צריך לדחות את קבלת התורה מרצון לתקופה מאוחרת כל כך - ימי מרדכי ואסתר - והרי יש משום קבלה ברצון כבר כאן, ולכאורה צריך עיון, וראה גם דברי רש"י להלן כח, סט. פ' כי־תבוא תשמ"ב וראה "לבוש האורה" שמות יט, יג ברש"י ד"ה יירה. לדבריו, כפיית ההר היתה קודם מתן תורה, אולם אחר כך חזר ההר למקומו, וישראל קיבלו את התורה מרצונם, כמו שאמרו למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה" שמות כ, טז, ותרגם אונקלוס 'ונקבל', וכן שבו וקיבלו מרצון בערבות מואב ובהר גריזים. ומה שאמרו שחזרו וקבלוה בימי אחשוורוש, לא היה זה אלא גילוי למפרע, שמתחילה קיבלו את התורה ברצון.

12 שבועות פתח ↗

בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים – דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָהוּ, אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳, יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ״.

13 רש"י פתח ↗

לאו שבועה - כדמסיים ואזיל שאמר או לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני הרי היא כשבועה מאחר שהחזיק דבריו:

13 בית יוסף פתח ↗

קוברי המת וכו' בפרק זה בורר סנהדרין כו: הנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשרינהו א"ל רב פפא והא רשעים אינון סברי מצוה קעבדי והא משמתינן להו ועבדי זימנא אחריתי אלמא במזיד קא עבדי סברי כפרה עבדי לן רבנן במה שמנדין אותן לכפר להם על מה שעשו מלאכה בי"ט ולעולם מצוה היא זו היא גירסת רי"ף וגירסת הספרים שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע ולהך גירסא הילכתא כרב הונא דעבד עובדא ואכשרינהו אבל לרי"ף דגריס סבר רב הונא הלכתא כרב פפא ומסתברא כגירסת הספרים דאין לפוסלו כיון שיכול למצוא להם טענה של זכות עכ"ל הרא"ש. כתוב במישרים נ"ב ח"ד קוברי מת בי"ט ראשון פסולים לעדות מדרבנן וי"א שכשרים וראשון עיקר עכ"ל. ויש לתמוה עליו למה פסק הפך דעת הרא"ש ועוד שכתב פסולים מדרבנן ואי פסולי מדאורייתא הוא דפסילי לדידן דבקיאינן בקיבועא דירחא. ובענין דעת הרי"ף איפשר לומר דאיהו נמי סבר דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאף ע"ג דרב פפא עבד עובדא כיון דאותביה רב הונא ואוקמיה הלכתא כרב הונא והא דקאמר סבר רב הונא לאו למימרא דס"ל הכי והדר ביה דאדרבא חזינן דאיהו אותביה לרב פפא ואוקמיה הילכך ע"כ לפרושי דה"ק סבר רב הונא לאכשורינהו וקי"ל הכי דדוגמת זה אשכחן בתלמודא דקאמר סברוה וקי"ל הכי וכן נראה מדברי הגהות מרדכי דסוף כתובות שכתבו דאין אדם נעשה גזלן ליפסל לעדות ולשבועה אלא בממון שאין לו טענה כלל. ודברי הרמב"ם פי"ב מהלכות עדות נוטים לומר שהם כשרים כמו שכתבתי בביאורי וכן מוכיח ממה שכתב בפרק ב' מהלכות טוען אם אמר איני חייב לך אפילו הוציא עליו שטר בעדים שלוה אינו חשוד שמה שאמר איני חייב לך כלומר פרעתיך. וכן כתב הריב"ש בסימן י"א שכך הוא דעת הרמב"ם לפסוק כרב הונא ברוה דרב יהושע: כתב הריב"ש בסימן שי"א על ראובן שנשבע לפרוע לפלוני כך וכך דינרים ליום פלוני ובהגיע זמן הפרעון מסרם ראובן ביד דיין העיר וטענו בעדו שאינו עבריין דלביה אנסיה דסבר דנתינה ליד הדיין הוי נתינה כהנהו שכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות עדות יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי להנהו שאין לתלות בלביה אנסיה אלא במה שרוב העולם טועים כהא דאמרינן בפ'"ק דמציעא ה: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומיהו ההוא דהנהו קבוראי בפרק ז"ב אין נראה שרוב העולם יטעו בזה אלא שכיון שאיפשר לתלות תולין כמו שכתב גם הרמב"ם שאם עשה מעשה בשבת צריך להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא ואע"פ שאין רוב העולם טועים בזה אבל כיון שהשכחה מצויה איפשר שזה שוכח הוא ומההיא דהנהו קבוראי וכן מההיא דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו יצא להרמב"ם הדין ההוא שכתב בראש הפרק ההוא עכ"ל: בתשובת הרשב"א נמצא שחשוד על השבועה ואפילו שבועת שוא אין מוסרין לו שבועה לעולם ושכנגדו נשבע ונוטל ואם חשוד על שבועת ממון אף לעדות פסול דתניא בפרק זה בורר אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומועלין בשבועות ואוקימנא בשבועות ממון דהוי רשע דחמס עכ"ל ויש לתמוה על מ"ש דלפוסלו לעדות בעינן שיהא רשע דחמס דהיינו לרבא אבל לאביי כל רשע פסול אפילו דלאו חמס וקי"ל כאביי כמו שנתבאר בסמוך: וכתב עוד שם ואם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו דאין מוציאין ממון אלא בעדות ברורה ואע"פ שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא דעלמא מ"מ מיחש חיישינן ליה ואפילו איתתא מפקינן מנטען בדבר מכוער וקלא דלא פסיק כ"ש זה שאין מוסרין לו שבועה וכ"ש דלא מפקינן ממונא אפומיה דהא תניא שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו ב' ואמרו אנוסים היו וכו' ואקשינן עלה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו אלמא לאפוקי ממונא אפומייהו לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה ולא אמרינן קלא דלא פסיק וכו' אלא בדליכא אויבים וכו' כדאיתא בפ"ב דיבמות כה. : ומי שהיה עובר על החרם שאמרת כבר הורגלו שאומרים בכלל החרם משביעין אנו ומחרימים וכיון שכן ה"ז כחרם ושבוע' ולפיכך העובר על גזירת צבור שגוזרין בחרם חשוד כעובר על השבועה ועוד שהם מסיימין בו וכל העובר ארור הוא וארור בו שבועה כדאיתא בשלהי שבועת העדות שבועות לו.: מי שמסרב ליכנס לתקנת הקהל כדי שלא לפרוע הקנס אין זה כמו עד דחמס שיהא פסול לעדות אף ע"ג דחשוב רשע דחמס עכ"ל מהרי"ק שורש קכ"ו:

13 חידושי רמב״ן פתח ↗

והא דאמרי' לאו לאו שבועה. אי אפשר לפרש באומר לאו אוכל היום באלי"ם דאי הכי למה לי לאו לאו היינו עיקר שבועה וכדאמרינן בעלמא לאלהא ישראל לא מגלינא אע"פ שלא הזכיר שבועה וכדאמרינן נמי במסכת נדרים מארי כולא לא אכילנא וזה אינו צריך ראיה אלא באומר לא אוכל לא אוכל קאמר שהוא כמוציא שבועה מפיו ומכאן ראיה שאין שבועת ביטוי צריך שם ולא כנוי אלא שמא ידות הן כדאמרינן בפירקא קמא דנדרים הימנו שלא אוכל דהוי שבועה אע"פ דלא מפיק שבועה מפומיה והיינו ידות והוא שיהא דעתו ללאו לאו של הקב"ה שהוא שבועה או שנתכוון לשבועה והוציא לאו לאו בפיו.והראב"ד ז"ל פי' שהוא עיקר שבועה אין שבועת ביטוי צריכה שם ולקרבן ולבל יחל אתיא אבל לשעבר לענין מלקות צריך כינוי דכתי' לא תשבעו בשמי וכתיב לא תשא את שם ה' כו'.

14 תוספות פתח ↗

והוא דאמר לאו לאו. ולאו דשבועה ממש היא אלא יש להזהר וקצת יש עונש בדבר:

14 צפנת פענח על התורה פתח ↗

ולא יהי׳ עוד מבול וגו׳. שבועות דף ל״ו דב״פ לאו, הוה שבועה ע״ש, ועיין ב״ב דף ע״ד, וסוטה דף י״א וזבחים דף קט״ז.

14 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ולא יהיה וגו'. א"ר אלעזר, לאו – שבועה, דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב ישעיהו נ״ד:ט׳ כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, אמר רבא, והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דכתיב פ' י"א ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול טזומפרש בגמרא דהוא הדין הן נמי שבועה, דסברא היא, מדלאו שבועה הן נמי שבועה, ולכן גם בהן צריך שיאמר תרי זימני. והב"ח הגיה כאן בהא שאמר והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דצ"ל דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב ולא יהי' עוד המים למבול, ולכאורה הג"ה זו תמוה מאד, דלפי"ז שלשה לאוין נאמרו בזה, אבל באמת טוב טעם בהג"ה זו, כי לכאורה קשה, דמקודם כשאמר לאו שבועה הביא הפסוק ולא יהיה עוד המים למבול, שהוא פסוק ט"ו, ולמה לא הביא המוקדם בפסוק י"א ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, וצ"ל דהפסוק ולא יכרת כל בשר אינו מורה בהכרח שלא יהיה מבול רק שלא יכרת האדם מפני המבול אם יהיה, ולכן הביא מפסוק ולא יהיה עוד המים למבול שלא יהיה כלל מבול, ולכן כשמביא הכרח דצ"ל שני לאוין אין ראי' עוד מן ולא יכרת כמש"כ, ועל כרחך הראי' מן ולא יהיה עוד מבול והביא הפסוק ולא יכרת רק משום דהוא תחלת הפסוק הדרוש ומן ולא יהיה עוד המים למבול, ועיין ברי"ף שגירסתו מכוונת להגהת הב"ח. .שבועות ל"ו א'

15 ברית משה פתח ↗

אבל לכאורה ק"ל על הכ"מ דמדוע לא הקשה על רבי גופא דהיכי סתם במתניתין דמקלל או"א כר' מנחם בר"י ובמתניתין דמגדף כהא דשמואל דמדאמר יכה יוסי את יוסי מוכח כן אלא ע"ז י"ל דהכ"מ סובר דבמתניתין דמגדף באמת לא סתם רבי דבעינן שם בשם והא דאמר יכה יוסי את יוסי הם דברי ר' יהושע בן קרחה אבל הסתם משנה באמה ל"ס דבעינן שם בשם ומה מאד יש להבין בזה בס"ד את היד רמ"ה ז"ל בסנהדרין נ"ו דבד"ה פיסקא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כתב וז"ל תנא עד שיברך שם בשם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא מילתא אחריתי קאמר שאינו חייב עד שיברך שם בשם כו' עכ"ל ולכאור' מה רצה בזה אבל בהנ"ל י"ל דרצה לתרץ שלא תקשה על רבי גופא הקושיא שכתבנו וע"כ כתב דהאי תנא דאמר הגמרא לאו פירושא דמתניתין הוא לומר דהסתם מתניתין סובר דבעינן במגדף שם בשם אלא הוא ברייתא בפ"ע כמובן, אבל לכאורה אכתי ק"ל על הכ"מ דמדוע לא הקשה על המתניתין דשבועות ל"ה ע"א המקלל בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין וכפי הפי' המשניות הנ"ל מחודש י"א הפשט במתניתין דפלוגתתם קאי על שם המברך בו וא"כ לפי"ז מוכח דרבי סתם במתניתין דשבועות כהא דשמואל דבעינן שם בשם ואח"כ במשנה זו סתם כהא דר' מנחם בר"י מדהביא את דבריו בלשון חכמים אלא גם על זה י"ל דהכ"מ באמת סובר הפשט בפי' המשניות כמ"ש התי"ט הנ"ל מחודש י' וע"כ לא הקשה הכ"מ אלא על הרמב"ם כמובן, וגם לפי הנ"ל יש ליישב בס"ד מה שדקדקנו על התוס' שבועות ל"ו ע"א ד"ה בנקבו שם יומת מת"ל שכ' וז"ל תימא הא איצטריך לככדדרשינן בפ' ד' מיתות דאינו חייב עד שיברך שם בשם עכ"ל ולכאו' מדוע לא הקשה התוס' את זה בסנהדרין ס"ו מדוע איחרו עם הקו' זו עד שבועות אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דהתוס' באמת סובר הפשט במתניתין דשבועות בהא דהמקלל בכולן דקאי על שם המברך בו כמו שבררנו לעיל מחודש י"א אליבא דפי' המשניות וע"כ לא הקשה בסנהדרין משום דבסנהדרין י"ל דבאמת פליג ר' מנחם בר"י על הא דשמואל וסובר דלא בעינן במגדף שם בשם כמ"ש רש"י שם אבל בשבועות כיון דרבי סתם כתרווייהו א"כ עכצ"ל דרמבר"י לא פליג על הא דשמואל ע"כ הקשה התוס' שם שפיר הא איצטריך לכדדרשינן דו"ק בזה, וגם מיושב בהנ"ל מה דק"ל על הכ"מ דמדוע לא דיבר מהתוס' דשבועות כלום ולומר דגם התוס' דשבועות הקשה קושיא זו אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר די"ל דהכ"מ סובר דכיון דהתוס' לא הקשה אלא לפי שסובר דרבי סתם בשבועות כתרווייהו כמו שכתבנו וכיון דהכ"מ באמת סובר הפשט במתניתין דשבועות כמ"ש התי"ט הנ"ל ולא מוכח ממתניתין דשבועות דסותם רבי כתרווייהו א"כ ממילא ל"ק קושיות התוס' ע"כ לא דיבר הכ"מ מהתוס' כלום כמובן אנא הכ"מ הקשה על הרמב"ם מרש"י כהנ"ל משמו:

16 רש"י פתח ↗

איש איש כי יקלל - מת"ל מאחר שעתיד לכתוב ונקב שם ה' מות יומת ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות:

16 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

על הכינויים באזהרה וכרת. כתב הרמב"ם פ"ב מהל' עכו"ם ועל שאר הכינויים באזהרה. וכתב הפ"ח תימא דרש"י ותו' כאן ובפרק שבועת העדות דכינויים נמי בכרת והכי איתא בפסחים פרק מי שהיה טמא וי"ל סוגית דסנהדרין ודפסחים פליגי כדאמר הירושלמי דפליגי תנאי בהכי ופסק כסוגית דסנהדרין ושבועות. דסוגיא בדוכתא עדיפא ע"כ. ודברי תימא הם מנ"ל לומר דסוגיות פליגי דהא לשיטתו צ"ל רבנן דהכא ס"ל אלהיו אינו כינוי דאי כינוי הוא ודאי חייב מיתה או כרת דהא כתיב ונשא חטאו א"כ י"ל סברי רבנן מגדף לאו היינו מברך את השם ואיצטרך כרת למברך השם המיוחד. ואי קסבר לכולי עלמא אלהיו היינו כינוי אלא סברי רבנן דהכא ונשא חטאו היינו מלקות ולא מיתה ולא כרת אם כן ודאי פליג אסוגיא דפסחים קשיא סוגיין דמפורש מ"ד על שם המיוחד מיתה וכרת יליף כרת דידיה מכי יקלל אלהיו ועוד קשה ל"ל כי יקלל לאזהרה לכינויין תיפוק ליה מדכתיב אלהים לא תקלל ואלהים כינוי הוא ואפילו למ"ד אלהים חול גמרינן כינוי מיניה בק"ו כדאמרינן בסמיך אם על הדיינים הוא מזהיר לא כ"ש על הכינויים ועוד למסקנת הבבלי דף ס"ו מלא תקלל שמעינן תרתי וה"ל כאלו כתיב קללת קדש בפירוש וכתיב אלהים דהיינו כינוי. ודברי תו' שבועות דף ל"ו בד"ה ועל כו' למ"ד אלהים לא תקלל קדש כו' ע"ש תמוהים וע"ש במהרש"א ולפמ"ש אין פירושו מחוור. ובפירש"י בסוגיין מבואר דר"מ מפרש ונשא חטאו היינו מיתה ולרבנן ונשא חטאו כרת ע"ש לפ"ז צ"ל סוגיא דפסחים כרבנן ותימא א"כ אף למ"ד מגדף היינו מברך את השם איצטרך ונשא חטאו לגופיה לחייב כרת על הכינויין ומנ"ל לחייב כרת אפסח שני בשלמא לר"מ ניחא דסובר על הכינויים חייב מיתה א"כ כרת דכתיב במגדף מסתמא קאי נמי אכינויים דמהיכי תיתי לחלק אלא לרבנן אי לאו ונשא חטאו ה"א לפטור כינויים מכרת כי היכי דפטורים ממיתה דמיעטן קרא בפירוש ולא מיקרי מגדף אלא מברך שם המיוחד על כרחך לומר קסבר רש"י לרבנן אלהיו קאי אשם המיוחד לחייבו כרת אבל על כל הכינויין אינו אלא באזהרה ולמ"ד מגדף היינו מברך אייתר ונשא חטאו לפסח שני. אך קשה א"כ כי יקלל אלהיו ל"ל לכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות כמ"ש רש"י שבועות שם וכ"כ תו' בסוגיין וי"ל דאיצטריך דלא נטעי לומר כגר כאזרח הוא בכרת אבל כותים לעולם בסקילה לכך כתיב כרת קודם ונוקב ותו ליכא למטעי. נמצא דברי הרמב"ם ברורים ואין כאן מחלוקות בין הסוגיות ואין להאריך בדקדוקים שבסוגיא בבבלי:

16 חידושי מים חיים על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ועל שאר הכנויים באזהרה. תימה דרש"י והתוספות כתבו לשם ובפרק שבועת העדות שבועות דף ל"ו דאיתיה נמי בכרת והכי איתא בפסחים פ' מי שהיה טמא וצ"ע. ומצאתי בירושלמי דסנהדרין פלוגתא דתנאי וסבור הרב דסוגיא דפסחים וסנהדרין פליגן ופסק כסוגיא דסנהדרין ודשבועות דסוגיא בדוכתה עדיפא ודוק.

17 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ואמנם מה שכתב מקלל הוריו במענו. צריך ביאור. ולכאורה אינו מובן כלל מה הוא במענו שכתב. דשורש ענה מצינו בהוראת תשובה על דבור של אחר. וזה לא שייך כאן משום דמקלל אביו ואמו חייב אף לאחר מיתתן. וגם בלא"ה עונש מקלל הוא בכל ענין אפי' התחיל הוא בקללתו בלא שום דבור שקדם. וגם מצינו לשון ענה על תחילת הדבור כמו וענו הלוים. וענית ואמרת וכיו"ב. וגם זה לא שייך כאן. דודאי מקלל לא שייך אלא ע"י דבור פה. ואי אפשר בענין אחר. דעל הרהורי לבו לא שייך עונש סקילה. וא"כ צ"ע מה זה שכתב רבינו הגאון ז"ל במענו. ואמנם נראה ע"פ מה דתנן פרק ארבע מיתות ס"ו ע"א המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. קללם בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים עיי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו פסקו כחכמים. אבל יש לדון בזה לפי מאי דאמרינן בגמרא שם מאן חכמים רבי מנחם בר' יוסי הוא. דתניא ר"מ בר' יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם. לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. ופירש"י וז"ל בנקבו יומת היה לו לכתוב. מה ת"ל שם. אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם. תנהו ענין למקלל אביו ואמו. ורבי מנחם לא ס"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם. ואפי' לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי רבי מנחם בר' יוסי מחייב עלי' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז לפי מאי דאמרינן התם לעיל נ"ו ע"א גבי מגדף תנא עד שיברך שם בשם. מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת עיי"ש. ומבואר שם דהכי קיי"ל להלכה. דהכי ס"ל לשמואל. וגם סתמא דגמרא נקט הכי התם להלכה לקמן. דפרכינן ואימא מיברז הוא דכתיב וכו'. ומשני בעינן שם בשם וליכא עיי"ש. ותו פריך התם ואימא פרושי שמי' הוא דכתיב וכו'. ומשני חדא דבעינן שם בשם וליכא וכו' עיי"ש. ותו אמרינן התם ורבי יצחק נפחא אליבא דרבנן האי כגר כאזרח מאי עביד ליה. ומשני גר ואזרח הוא דבעי' שם בשם. אבל עכו"ם לא בעי שם בשם עיי"ש. הרי דפסיקא ליה לתלמודא דהכי הילכתא. וא"כ לפי דברי רש"י ז"ל לא קיי"ל כחכמים דר"מ. דהיינו רבי מנחם בר' יוסי. דאמר המקלל אביו ואמו בכנוי פטור. אלא כר"מ קיי"ל דאפי' קללם בכנוי נמי חייב. וכבר ראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי היא דתניא וכו'. ומשמע דלית ליה לר' מנחם בר' יוסי הך דרשא דדרשינן גבי בנקבו שם עד שיברך שם בשם. ואיכא למימר דר' דתני לה במתניתין בלשון רבים אלמא סבירא ליה הכי. לא נפק"ל משם יתירא. אלא שם מיבעי ליה לעד שיברך שם בשם. ומקלל אביו נפק"ל מיומת יתירא לרבות מקלל אחר שחייב מיתה שיהא כזה. שלא יתחייב עד שיקלל בשם. ומילתא צריכא עיונא עכ"ל עיי"ש. הרי שהניח הדבר בצ"ע אם קיי"ל כחכמים דר"מ. דהיינו ר' מנחם בר"י. דפטרי מקלל אביו ואמו בכנוי. ובאמת דהדבר תמוה לומר דתנא דמתניתין דס"ל כר' מנחם בר"י לא דריש לה מדרשא דר' מנחם בר' יוסי. אלא מדרשא אחרינא דלא רמיזא כלל בשום דוכתא. וגם סתמא דגמרא הכא ובשבועות פרק שבועת העדות ל"ו ע"א. קאמר מאן חכמים ר' מנחם בר"י היא וכו'. ואם איתא דמדרשא אחרינא נפק"ל. א"כ לאו היינו ר' מנחם בר"י. אלא חכמים ס"ל כוותי' ולא מטעמי':

18 רש"י פתח ↗

בנקבו שם יומת כו' - קרא יתירא הוא ותניהו ענין למקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד:

18 תועפות ראם פתח ↗

לפמש"כ רבינו כאן מילתא דשמואל הוא לפרושא מתניתין קאתי דתנן המגדף אינו חייב עד שיפרש השם ועז"א מנה"מ א"ש א"ק ונוקב שם ה' מות יומת וגו' וכמש"כ בס' תורח חיים סצהדרין שם מדאפקי' רחמנא לקללה בלשון נוקב דכתיב ונוקב שם ה' למימר דבעינן שיפרש השם ויברך אבל באמת לשון הגמרא במילתי' דשמואל הוא דא"ק ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת וכפרש"י להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם וכ"ה בנדפס א"ש אמר קרא ונוקב שם ה' וגו' וכתיב בנקבו שם יומת וכצ"ל כאן וגו' בנקבו שם יומת וקאי שמואל לפרש מנה"מ דא"ח עד שיפרש שם בשם ובס' נת"ע על ל"ב מדות דר"א בשרי"ה מדה ט"ז בחידושים ביאר ד' הרמב"ם הל' ע"ג פ"ב הל"ז וכבר קדמו בזה התורת חיים שם בד"ה וחכ"א על שם המיוחד במיתה עיי"ש והוא דלא כמש"כ הפנים יפות ויקרא כ"ד ט"ז וז"ל ושמואל דמפרש מהאי קרא ילפינן שם בשם היינו דצריך שיברך שם הוי' שם אדני דס"ל דשניהם בעינן מפורשים עכ"ל דאדרבה ברישא דקרא כתיב ונוקב שם ה' וכי אהדריה קרא לא כתיב שם ה' אלא בנקבו שם יומת וכדברי הת"ח אולם כדברי הת"ח כבר כתב הרמ"ה בעצמו לתרץ דברי הרמב"ם עיין ספר כתאב אלרסאייל לרמ"ה הנדפס בפאריז תרל"א עיי"ש צד י"ט וצד מ"ז וצד פ"ה אלא שהקשה ע"ז ממ"ש בשבועות ל"ו א' מאן חכמים ר' מנחם בר"י דיליף מבנקבו שם דהמקלל אביו ואמו בכינוי פטור עד שיקללם בשם אלמא בנקבו שם בשם המיוחד קאי ומדר' מנחם ב"ר יוסי נשמע לרבנן עיי"ש ובאמת הרמב"ם כתב בפיה"מ דשבועות פ"ד וז"ל והמחלוקת בין חכמים ור"מ בכנויין לבד ובחנון ורחום שזכר אחריהם אבל אלף דלת ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צ"ל כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלהים עכ"ל וא"כ ר' מנחם בר"י דהיינו חכמים דפוטר מקלל אביו ואמו בכנוי היינו כגון רחום חנון וכי"ב משא"כ שין דלת וצבאות ואלהים המקלל בהם אביו ואמו חייב והיינו מדכתיב בנקבו שם וה"ה למגדף בשם המברך חייב בהם מדכתיב בנקבו שם ואין קושיית הרמ"ה קשיא לשיטת הרמב"ם וכ"כ בס' ערוך לנר סנהדרין ס"ו א' עמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' ממרים ה"ב אינו חייב סקילה המקלל אביו ואמו עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין דמן השמות המיוחדין ר"ל ז' שמות שאין נמחקין כמו לענין מגדף בשם המברך דלהרמב"ם בנקבו שם הוא שמות שאין נמחקין והוא דלא כפרש"י סנהדרין ס"ו א' במשנה ד"ה קללם בכנוי כגון שדי צבאות כו' ומה שהוכיח בערוך לנר שם ממש"כ רש"י בד"ה עד שיקללם בשם בשמות הגמורין דדעת רש"י כהרמב"ם דגם שם אדנות שם המיוחד מקרי צ"ע דמה יענה למש"כ התוי"ט בפ"ז דסנהדרין מ"ה וז"ל מדברי רש"י בגמרא נראה שדעתו שם ההוי"ה עכ"ל ונראה שכיון לפרש"י בגמרא נ"ו א' ד"ה על שם המיוחד וז"ל דהא כתיב ה' והיינו שם המיוחד דכתיב זה שמי לעולם עכ"ל ובקדושין ע"א א' אמרו זה שמי לעלם קאי על שם הוי"ה ככתיבתו ע"ש וכן נראה מרש"י שבועות ל"ו א' שכ' על שם מיוחד בן ד' אותיות דיו"ד ה"א ע"כ. ובערוך לנר שם ה"ר ממשנה דשבועות ל"ה א' באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א בשדי כו' דהפסיק ביו"ד ה"י בין אל"ף דל"ת לשאר כנוים מזה משמע דאל"ף דל"ת שם המיוחד הוא כמו יו"ד ה"י וראיתי בפי' התורה העמק דבר ויקרא כ"ד ט"ז שכתב שני פירושים בכוונת המשנה דשבועות שם ואם נימא בי' ה' היינו שם יה לבדו מבואר דלא חשיב אלא שמות שאין מיוחדין ואדנות בכלל וא"כ אין ראיה משם ומינה נשמע נמי דרש"י שפי' שם ביו"ד ה"י שם הכתוב ד' אותיות הכתוב ביו"ד ה"י א"כ דעתו כהרמב"ם וקשיא להתוי"ט ועיין קול הרמז פ"ז דסנהדרין מ"ח שפי' דמ"ש שמואל א"ק ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת דא"ח עד שיפרש שם בשם דהוא מדכתיב שנית בנקבו שם יומת דהיינו שמפרש שם המברך ונוקב הוא שם המבורך ור' מנחם ב"ר יוסי דייק בנקבו שם שתיבת שם הוא מיותר ומיני' דריש למקלל אביו ואמו ועיין בהתו"ה סדר קדושים סי' ק"ב ועיין מש"כ לעיל סי' קפ"ט אות ב'.

18 כסף משנה על משנה תורה, הלכות ממרים פתח ↗

אינו חייב סקילה וכו'. משנה שם ובסוף שבועת העדות שבועות דף ל״ו המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קללם ובמשנה דף ל״ה המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכנויין חייב דברי ר״מ וחכמים פוטרים ופסק כחכמים.

19 רש"י פתח ↗

ודברי הכל - דלא תימא הואיל וקרא יתירא הוא לרבות תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו אלא דוקא קאמר רבי מנחם לרבות מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא הוא לא תילף מהכא:

19 חידושי הלכות פתח ↗

בפרש"י בד"ה ודברי הכל דלא תימא כו' אלא דוקא קאמר ר' מנחם לרבות מקלל אביו כו' אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא כו' עכ"ל ק"ק לדברי התוס' דחבירו לא אתי אלא ממקלל אביו וחרש נימא דדיו לחבירו שיהיה כמלמד דהיינו אביו דאינו חייב אלח בשם ויש ליישב דבאביו נמי לא אימעיטו כינוין אלא לסקילה ולא למלקות:

19 כסף משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

המקלל עצמו לוקה וכו'. סוף שבועת העדות שבועות דף ל״ו:

20 רש"י פתח ↗

לא תקלל חרש - ומרבינן מיניה בסנהדרין דף סו. כל שהוא בעמך:

20 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ושמר נפשך. תניא, המקלל עצמו עובר בל"ת, דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכדר' אבין, דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת יזועיין ברמב"ם פכ"ו ה"ג מסנהדרין, המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, עכ"ל. ויש להעיר לפי המבואר בדרשה בסמוך ממנחות צ"ח ב' דהשמר ושמור נפשך הן שני לאוין למה לא ילקה שמונים כאן, וצ"ל דלענין מלקות כיון שהוכפלו בענין אחד נחשבין כחד, ורק לענין תוקף האזהרה אמרו דעובר משום שני לאוין, וראיה לזה דבמקום שהדין שלוקה משום שני לאוין אמרו מפורש לוקה שתים לוקה שלש, כנודע, ועיין בסה"מ להרמב"ם בשורש התשיעי. .שבועות ל"ו א'

20 אורים ותומים, תומים פתח ↗

משום לא תקלל חרש כו' אמרינן בגמ' דסנהדרין דף ס"ו ע"א אזהרה למקלל אביו ילפינן מן דיין ונשיא וחרש. דמה לדיין ונשיא שגדולתן גרמה חרש יוכיח מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו פי רש"י מתוך שהוא שפל הזהירה התורה מבלי לצערו דיין ונשיא יוכיחו וכו' ופריך הגמ' מה להנך שכן משונים ואסיק הגמ' דנפיק ליה מן אלקים לא תקלל דאינו צריך לדיין דיליף ליה מנשיא וחרש ואם אינו ענין לדיין תנהו למקלל אביו ואפילו למ"ד אלקי' קודש מ"מ מדכתיב לא תקלל ולא כתיב תקל ש"מ תרתי. וכתבו התו' ד"ה מאי לא תקלל כו' דמקלל חבירו ילפינן מן בנין אב דקללת אביו וחרש דל"ל שהן משונים דאב אין משונה וכו' עכ"ל והרמב"ם פכ"ו מהל' סנהדרין כתב למה נאמר חרש שאפילו זה שאינו שומע ואינו מדבר ולא נצטער בקללת זה לוקה על הקללה זו וכ"כ הטור והקשה הכ"מ והב"ח אדרבא הא אמרינן בגמ' מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו הרי דיותר מסתבר לחייב על קללת חרש מן קללת כל אדם. ותי' הב"ח דבאמת קללת כל אדם לאסור ילפינן מבנין אב מאביו וחרש כמ"ש התו' רק א"כ דבאמת חייב על קללת כל אדם למה נאמר חרש אלא כמ"ש דאפילו חרש דלא נצטער בקללה מ"מ חייב. ויפה תי' הב"ח בכוונת הטור די"ל דס"ל כתו' דקללת אביו ילפינן מן אלקים לא תקלל והדר ילפינן קללת כל אדם מן בנין אב מאביו וחרש אבל אין זה עולה ישוב בדברי רמב"ם דכתב בהלכות ממרים פ"ה הלכה ד' דקללת אביו ואמו נלמד ג"כ מן לא תקלל חרש ולא מן אלקי' לא תקלל. וא"כ אין כאן בנין אב דאביו וחרש וגם קשה למה סותר דברי הגמ' דמשמע בגמ' דא"א למילף מחרש וצריך לומר דיליף מן אלקי' לא תקלל והוא כתב דיליף מן חרש ונראה ליישב דבלא"ה עמד הכסף משנה במה דאמרינן במס' שבועות דף ל"ו בסתמא דמקלל חבירו ילפינן מן מקלל חרש גרידא ואילו בגמ' דסנהדרין אמרינן דא"א ללמוד ממנו שכן חרשותו גרם ליה וצריך בנין אב וכן כתבו התו' בד"ה הנ"ל דגמ' דשבועות נראה כסותר. ולכן נראה לרמב"ם דהתו' הקשה ניליף ממקלל חרש ומקלל עצמו דמוזהר מן קרא השמר לך ושמור נפשך ותו ל"ל שכן חרשותו גרמ' לי' דמקלל עצמו יוכיח וכו' וע"ש שדחקו וס"ל לרמב"ם במה שהקשה התו' בשבועות דף ל"ו הנ"ל ד"ה ושמור וכו' איך אמרינן מקלל עצמו דברי הכל חייב דכתיב שמור נפשך וכו' הא חובל עצמו דג"כ נכלל בשמור נפשך ומ"מ אמרינן בב"ק דף צ' דאית ביה פלוגתא דתנאי וס"ל לרמב"ם בזה דבאמת הא דאמרינן דברי הכל אין פירושו דליכא שום תנא דחולק בזה רק הכוונה ר' מאיר וחכמים דפליגי במשנה בקללת אב ואם אם בעינן שם מיוחד דוקא וע"ז אמרינן דבהך לא פליגי וכן משמע להדיא שם ברש"י ועיי' מהרש"א אבל באמת מ"ד בב"ק דחובל בעצמו רשאי אף מקלל בעצמו ס"ל דרשאי כקושית התו' דמ"ש. וא"כ קושיא התו' הנ"ל דהא דאמרינן בסנהדרין דדרשינן מן אלקי' לא תקלל ולא אמרינן כקושית התו' ניליף מן מקלל חרש ומקלל עצמו ניחא דבגמ' ביקש לומר אוקומת' לכל תנאי דאין בזה באזהרת למקלל אביו ואמו חולק כלל ואילו הוה אמרינן דיליף מן מקלל עצמו הוה קשה הניחא למ"ד דחייב אבל למ"ד חובל בעצמו רשאי וה"ה למקלל מא"ל מנא ליה אזהרה למקלל אביו ואמו ולכך ילפינן מן אלקי' לא תקלל וכו' אבל בסוגי' דשבועות דקאי על המשנה דכ"ע מקלל עצמו חייב ואתיא כהך תנא בב"ק דהוא תנא דר"ע במשנה דחובל בעצמו חייב מן שמור נפשך וכו' וה"ה למקלל א"כ שפיר אמרינן דילפינן מחרש דל"ל מה לחרש שכן חרשותו גרמה ליה דהא מקלל עצמו יוכיח כקושית התו' וגם הרמב"ם בהלכות חובל ובהלכות סנהדרין פסק דחובל בעצמו חייב וה"ה למקלל עצמו א"כ שפיר ילפינן מחרש ולכך כתב בהלכות ממרים דילפינן מחרש וא"ש. וא"כ השתא דילפינן מחרש קללת כל אדם קשה למה נכתב באמת חרש וצ"ל לכ"ש אפי' חרש שאינו מצטער בקללה וכו' וכמ"ש הב"ח וא"ש:

21 רש"י פתח ↗

ויתיב וקאמר מתניתין כדתנן - רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם:

21 חכמת שלמה פתח ↗

גמ' וכדר' אבין אמר כו' כצ"ל:

21 בן יהוידע על בבא מציעא פתח ↗

דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בַּמֶּה. קשא איך קורין אותו בשמו כמו הדיוט ואין מזכירין אותו בשם מלך או לא יזכירו שמו כלל? ונראה לי בס"ד כי הוא מרוב ענוה שלו גזר אומר דכל עת שהוא יושב ולומד תורה בית המדרש עם החכמים והתלמידים יזכירו שמו בלי תואר מלכות וכאשר נהג עוד ענוה בישיבתו שלא היה יושב בית המדרש על הכסא אלא על הקרקע ושונה לחכמים.אמנם קשא במאמר זה הלא כולי עלמא מודים דבת שבע היה לה גט מאוריה ואפילו אויביו לא יכחישו בזה ורק היו אומרים שגרשה על תנאי אם ימות ונמצא בא על ספק אשת איש ואם כן יאמרו לו על סָפֵק אֵשֶׁת־אִישׁ בַּמֶּה ולמה שאלו אותו על ודאי אשת איש דאין זה ענין שלו ומה תועלת יש להם בשאלה זו?ונראה לי בס"ד כי שאלו אותו על אשת איש ודאי כדי שישיב מיתתו בחנק ואז אף על פי דעובדא דידיה היתה ספק אשת איש חשבו שיועיל להם דבור זה שמוצא מפיו מיתה בחנק על אשת איש שילכד בו גם בספק אשת איש משום דברית כרותה לשפתים וכאשר טען דומה שראוי להיות נתפס בדבורו שאמר בֶן מָוֶת הוּא הָאִישׁ הַזֶּה שמואל ב' יב, ה וכמו שאמרו בזוהר בראשית זהר חלק א, דף ח: שאמר הא מלה חדא אית לי גביה דאיהו אפתח פומיה ואמר 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת' ואיהו דן לנפשיה טורנייא אית לי עליה עיין שם. כן הם רצו שישיב כך כדי שיהיה נתפס בכך אך באמת הוא יודע דבת שבע היתה מגורשת גמורה בלי שום תנאי ואם כן אין כאן אפילו ספק אשת איש.ולכך השיב בפה מלא הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק ובזה מובן הטעם דהיו שואלים אותו שאלה זו בזמן שהיו עוסקים בנגעים ואהלות והיינו כי העוסקים בהלכות נגעים וכן בטהרות באהלות וכיוצא הם קפדי וזהירי שלא לדבר בנכח משום חשש 'ברית כרותה לשפתים' וכמו שמצינו בגמרא שבועות לו. שאמר רב יהודה לרב כהנא 'כנה' שלא תדבר בנכח דברית כרותה לשפתים, ולכך בעת שעוסקים בנגעים ואהלות דאותה שעה קפדי וחיישי משום ברית כרותה לשפתים רצו הם ללכדו בזה באותה מעשה אך באמת לא חש מפני כי אפילו ספק אשת איש לא הוה דהיתה מגורשת גמורה.

22 רש"י פתח ↗

ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח - את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים:

22 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

גַּם אֵל יִתָּצְךָ: יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן א"ל כנה יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה א"ל כנה תרתי למה לי מהו דתימא ה"מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל:שבועות לו ע"א

22 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

וכן. שבועות ל"ו א' כנה כו':

23 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

23 בן יהוידע פתח ↗

תַּרְתֵּי לָמָּה לִי. כתב הריטב"א קשא לי מאי קושיא דהא תרי עובדי הוון? ויש לומר אתלמודא שואל למה ליה לאתויי תרווייהו ואיכא דכוותא בפרק קמא דבתרא בבא בתרא ז. דמייתי תרי עובדי ומקשי בגמרא היינו הך והא תו למה לי וכו' עיין שם.ונראה מה דמדמי הריטב"א הא דמכלתין להך דבתרא לא דמיא כלל, דהתם בתרי עובדי מייתי הוראה דרב חמא דאמר בדינא מעכב ולהכי מקשי 'תרי למה לי' כיון דתרוויהו הם דברי רב חמא מה שאין כן הכא בעובדא קמייתא שמעינן דעתו דרב יהודה בלבד שהקפיד בכך אבל לא ידענו דעתו של רב כהנא אם הסכים גם הוא כדברי רבו להקפיד ולהכי מייתי עובדא אחריתי דמשמע שגם רב כהנא דעתו כן להקפיד ואם כן חזרה הקושיא לדוכתא מאי מקשי 'תרתי למה לי'? ויש להדחק דסבירא ליה סגי בעובדא קמייתא כיון דרב כהנא תלמידו של רב יהודה אמרינן מסתמא גם הוא הודה לרבו בדבר זה והסכים עמו דהא שתק וקבל דבריו.ברם הרב ברוך אנגיל הקשה מאי משני הוה אמינא הני מילי במתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן דאם כן לימא מעשה השני דוקא ולא לימא הראשון עד כאן לשונו.ונראה לי בס"ד דאי הוה מייתי מעשה השני דוקא הוה אמינא דההוא מרבנן לא היה קורא לפני רב כהנא פסוקי תהלים בלבד אלא קורא פסוק אחד כולו ואומר עליו הדרשה שיש לדרוש בו באופנים שונים דכך היה מנהגם כמו שאמרו על רב דהוה פסיק סדרא קמיה דרבי וכנזכר ברש"י ז"ל ורב כהנא לא אמר לו 'כנה' על גוף הפסוק תהלים נב, ז דאין לחוש ולהקפיד בקריאת הפסוק ורק אמר לו על הדרשה שרוצה לדרוש עליו דודאי בתוך הדרשה יאמר מילות אלו 'יִתָּצְךָ' או 'יַחְתְּךָ' וכופלה בתוך דברי הדרשה כמה פעמים ועל זה הזהירו 'כנה'.לכך מסדר תלמודא הביא תרי עובדי דהשתא אמרינן ודאי קים למסדר התלמוד בהאי עובדא דההוא מרבנן הוה בקראי בלבד ולא היה ההוא מרבנן אומר הדרשה של הכתוב הוא בעצמו אלא היה אומר הפסוק בלבד ורב כהנא אומר הדרשה שלו ונמצא דאמר לו כנה על אמירת פסוק בלבד דאם נפרש דהוא מרבנן הוא עצמו היה אומר הדרשה ואמר לו כנה בשביל דברי הדרשה תיקשי אמאי הביא תרי עובדי אלו שהם ענין אחד.

23 שערי תורת בבל על בבא בתרא פתח ↗

קכט רע"א רשב"ם ד"ה אי מדמר וכו' והך דרשה דמר זוטרא בתר הכי הואי וכו'.—דבריו אינם נכונים, דמר זוטרא קשיש גם מרב אשי עי' ב"מ טז א תוס' ד"ה ארצי, אלא שקושית התלמוד כאן היא על המסדר שהיה לפניו, שכבר פסק דלית הלכתא כמר בר רב אשי, וגם סידר הוא שדרש מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא כדשלח ליה ר' אבא וכו'. וכעין זה כתבתי לעיל ז א, וכעין זה יש בשבועות לו א "תרתי למה לי", שהמעיין שם ימצא שהקושיא אינה אלא על מסדר התלמוד שקדם לו. ונראה שקושיות הללו מרבנן סבוראי הן. וע"ע כתובות כב א וסנהדרין ל ע"א.

24 רשימות שיעורים פתח ↗

ברם לפי"ז יקשה ממה שפסק הרמב"ם שלשון שלילית פשוטה אינה מחייבת בקללת נשיא, שכן כתב בפכ"ו מהל' סנהדרין הל"ד וז"ל או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו קל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה עכ"ל והוא כסוגיא בשבועות דף לו., ומ"ש קללה מנדר.

25 רש"י פתח ↗

והא לית ליה לרבי מאיר כו' - דתנן במסכת קדושין דף סא. ר"מ אומר כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד ובני ראובן אינו תנאי ואי לא כפליה לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה:

25 תוספות רי"ד על נדרים פתח ↗

פיסקא קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל מותר שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור וזה חומר בשבועות מבנדרים פי' כל אלו שלש לשונות בשבועות נתפסין אבל בנדרים אינן נתפשין שאם אמר קרבן לא אוכל לך אינו כלום שלא אסר עליו שום דבר אבל אם אמר שבועה לא אוכל לך הו"ל שנשבע שלא יאכל לו וה"ה שגם באוכל יש חילוק ביניהם שאם אמר שבועה שאוכל לך הוא חייב לאכול ואם אמר קרבן שאוכל לך אסור לו לאכול אב מ"מ שתי הלשונות נתפשין האי כי דיני' והאי כי דיני' אבל קרבן לא אוכל לך הו אמורת שאינו נתפש כלל הקרבן שאוכל לך אקימנא בשלהי פירקאט קמא כגון דאמר הוא קרבן שמשך בהברת הה"א ומשמע דבחיי קרבן קאמר אבל הא שבועה שאוכל לך אעפ"י שמשך בהברת הה"א אין לו שבשבועה נשבע שאין אדם מתפיס שבועה בשבועה וכך דומה אשבועה שאוכל לך אע"פ שמשך בהברת הה"א כמו שבועה שאוכל לך ואביי דמוקי למתני' במסרבן דוקא בהשבועה שאוכל לך משמע דלא אכיל אבל הקרבן שאוכל לך אע"ג דהוו מסרבין בי' והאי שאוכל דאל אכילנא משמע מ"מ בחיי קרבן נ שבע שלא יאכל ולפי' מותר ורב אשי דמתרץ למתני' שאי אוכל דוקא בשבועה הוא אסור אבל בקרבן אע"ג דאמר שאי אוכל מורת משום דנשבע בחיי קרבן לקרבן לא אוכל מוקימנא בגמרא כגון דמשך בלמ"ד דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך ואע"ג דמכל לא משמע הא מה שאוכל יהא קרבן הא לית לי' לר"מ כללא ולי' מותר אבל מ"מ במשנה לקרבן כתוב בל אא' שאם היה כתוב א' במשנה לא היינו מקשים עלי' ההיא דתנן בפ"ק לקרבן לא אוכל מוקימנא בגמרא כגון דמשך בלמ"ד דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך ואע"ג דמכל לא משמע הא מה שאוכל יהא קרבן הא לית לי' לר"מ כללא ולפי' מותר אבל מ"מ במשנה לקרבן כתוב בלא א' שאם היה כתוב א' במשנה לא היינו מקשים עלי' ההיא דתנן בפ"ק לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר א"ו בלא אלף כתוב מש"ה אקשי' עלה. ותירצנו דהכא כגן שמשך בהברת הלמ"ד ומשמע כאלו אמר לא קרבן וסיפא נמי דקתני לשבועה לא אוכל לך אסור הם ה"נ מלה אחת אמר אואע"פ שמשך הל' אסור הוא דהכי משמע לשבועה עלי שלא אוכל לך אבל בלקרבן לא אוכל לך אין לומר שנשבע בקרבן שלא יאכל שאם כן היתה דעתו אינו כלום דהו"ל נשבע בקרבן אבל בשבועה הוא לשון יפה שנשבע שלא יאכל ואע"פ שמשך הל' משמעות יפה יש לה שנשבע שלא יאכל ומ"ה אסור. והמפרש פירש לא שבועה לא אוכל לך אסור ואפי' לר"מ דהכי גמרי' במס' שבועות דבשבועה אית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכך ראיתי שפירש גם המורה בריש פרק שבועות בתרא לא שבועה לא אוכל לך לא יהא עלי באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל יהא ביאסור שבועה וקשיא לי להאי פי' טובא דכיון דדייקנא בגמ' ואוקימנא כר"מ וכי אמר לקרבן לא אוכל לך במשך הל' הוי מותר משום דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא קרבן ולפי' שרי דלית לי' מכללא היכא אשכחן דשני לן לר"מ בין נדרים לשבועות זה הדבר לא נמצא בשום מקום בתלמוד. ובשלהי פרק שבועות העדות דתנן אל ירבה יברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרים מקשה עלה בגמרא והא לית ל'י לר"מ מכלל לאו אתה שומע ומתרץ איפוך ולא מתרץ אע"ג דבכל התורה לית לי' בשבועה אית לי' כדמפרש האי מפרש ש"מ דבכל דוכתא לית לי' מכלא ותו מתרץ התם דבממונא לית לי' מכללא אבל באיסורא אית לי' ובכל דוכתא קאמר דאית לי' ולא מפליג בין נדר לשבועה אלא בכל איסורא דאורייתא דלא שייך בי' ממונא אית לי' מכללא. ולפום האי תירוצא אית לן למימר דבכל תני דאמר בנדרים דאל אמר מכללא לאו ר"מ היא אלא תנא אחרינא כדאמרן בפירקין דלעיל בהלחולין שאוכל לך האי תנא סבר לי' כוותי' בחדא דלית לי' מכללא ופליג עלי' בחדא דאילו ר"מ דוקא בממונא לית לי' אבל הא יתנאי דבאיסורא נמי לית לי 'ולעולם לא מצינו מי שחילק בין נדרים לשבועות ואלו אמר לא שבועה לא אוכל לך בחולם לא היה אומר התנא דהוה משמע בפי' לא יהא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא שבועה ולית ליה להאי תנא מכללא והאי דקתני אסור משום דאמר לשבועה שאע"פ שמשך הלמ"ד הכי משמע לשבועה אני נשבע שלא אוכל לך:

25 רש"י על במדבר פתח ↗

והשביע אתה וגו'. וּמַה הִיא הַשְּׁבוּעָה? אִם לֹא שָׁכַב הִנָּקִי, הָא אִם שָׁכַב, חִנָּקִי, שֶׁמִּכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לִפְתֹּחַ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה לִזְכוּת שם י"ז; שבועות ל"ו; סנהדרין ל"ג:

26 רשב"א פתח ↗

השתא דתנן הכי ואמר רב יצחק ותני הכי, שמע מינה דוקא תנן. ואם תאמר אם כן תקשי לן דרבנן אדרבנן דשמעינן להו בקידושין מכלל לאו אתה שומע הן, יש מתרצים דרבנן דפליגי התם בקידושין סא, א עליה דר"מ היינו ר' חנינה ן' גמליאל כדאיתא התם, ורבן דהכא חד מהנך דבני פלוגתא דר"מ כר' יהודה ור' יוסי ור"ש, ואית ספרים דגרסי הכא ר' יהודה פוטר, ולפי גירסא זו ניחא לי הא דאקשו אדר"מ לבד, דאלו לגירסת הספרים דגרסי חכמים פוטרים קשיא לי אמאי לא אקשי נמי אדרבנן ולומר והא איפכא שמעינן להו, ובתוספתא פ"ב ה"ז נמי תני לה בר' יהודה פוטר.

27 תוספות על נדרים פתח ↗

דאי ר״מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן - תימה דאמרינן בשבועות פרק שבועת העדות שבועות דף לו. כי לית ליה לר״מ בממונא אבל באיסורא אית ליה וי״ל נדרים נמי חשיב ליה איסורא דאית ביה ממונא כיון שאוסר ממון של חבירו עליו:

27 חידושי הלכות פתח ↗

שם כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה כו' אע"ג דהכא גבי עדות בעינן תביעת ממון מ"מ לגבי עדים לא הוה רק איסור השבועה ולקמן שפרש"י דאי הוה מוקמינן מתני' באיסור גרידתא אצטריך לן לאוקמא בהשבעת עד א' שאינה באה לממון כו' הוא קשה דהא לרבנן דפליגי אראב"ש לעיל ס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואינו חייב קרבן שבועה בע"א ודוחק לאוקמא מתני' כראב"ש דהא לעיל לא בעי לאוקמא מתני' דנזק וחצי נזק כראב"ש ועוד לראב"ש כיון דגורם לממון כממון דמי לא הוה השבעת ע"א איסור גרידתא כמו בב' עדים ואפשר שמתוך זה מחק מהרש"ל כל זה לקמן מפרש"י אלא דאיכא למימר דמקרי שבועת עדות איסורא גרידתא לגבי עדים משא"כ סוטה לקמן דהוה נמי ממון לגבה ודו"ק:

27 חידושי חתם סופר פתח ↗

באיסורא אית ליה הקשה הר"ן מ"מ לא נשמע מיברכך כ"א אל יברכך אבל לא יקללך כדמשני הש"ס בקדושין אקרא דאם בחקתי תלכו ותי' דהתם קאי אליבא דמ"ד לא בעי ת"כ אבל לר"מ דבעי התם תנאי כפול לא אתאינן לכך וההיפוך מן יברכך הוא יקללך. ובזה א"ש דקתני יברכך אע"ג דכבר תני אל יכך לאשמועינן דלר"מ ההיפך מברכה קללה. ע"כ תוכן כוונת הר"ן. אך עדיין צריך להבין לאשמועינן ביברכך ומכ"ש אל יכך י"ל דהמפורשים הקשו מ"ט דרבנן דפטרי הכא הא אפי' בממונא אית להו מכלל לאו אתה שומע הן ותי' דג' מחלוקת בדבר עיין עליהם. והוא דוחק. ובאמת להר"ן הנ"ל לק"מ דאיכא למימר רבנן לשיטתייהו דס"ל התם מכלל לאו אתה שומע הן וקשה מאם בחקתי תלכו וע"כ צ"ל דהא לא ברכה ולא קללה וא"כ ה"נ פטור דההיפך מיברכך הוא אל יברכך אבל לא יקללך. אך ז"א דאכתי מאי טעמא באל יכך דע"כ ליכא למשמע מיניה כ"א יכך ע"כ צ"ל דהנהו רבנן ס"ל דבעי תנאי כפול אפי' באיסורא וג' מחלוקת בדבר והשתא א"ל משום רבנן נקט אל יכך ויברכך וייטיב לך משום ר"מ כנ"ל ודו"ק:

28 רש"י פתח ↗

והרי סוטה דאיסורא - ופרכינן מינה לר"מ כו' דתנן במסכת קדושין מדכתיב אם לא שטית הנקי ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן קללה מכלל ברכה שאם שטית לא תנקי אלמא לא בעינן כפילה ומשני ר' תנחום הנקי כתיב בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית אלמא אי לא הנקי מכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן:

28 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה והרי סוטה. ופרכינן מינה לר"מ במס' קדושין כו'. כצ"ל:

29 תוספות על סוטה פתח ↗

אמר רבי תנחום הנקי כתיב - הכא פרש"י דתדרוש הכי טומאה תחת אישך חינקי אבל בסוף פרק שבועת העדות שבועות דף לו. פירש הנקי בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה ואת כי שטית דמשמע הכי חנקי ממים המרים האלה ואת כי שטית והתם אמר כי לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן בממונא באיסורא אית ליה וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ונשאל רבי והא בפ"ק דנדרים דף יא. אמר בגמרא מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא לקרבן מני מתני' אי ר"מ הא לית ליה מכלל לאו והכי דייק נמי בסוף הפרק שם יג: ובריש פרק שני דף יד. אע"ג דאיסורא גרידתא הוא והשיב רבי דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא שאסר ממונו על חבירו:

29 רש"י על במדבר פתח ↗

29 מנחת חינוך פתח ↗

אבל בלא שם כו' לא יהיה ברוך כו'. נראה לפי עניות דעתי דחסרון דברים יש בלשון הרהמ"ח דמ"ש אל יהי ברוך פטור דהוא בלא שם ובאמת מבואר בר"מ ודרכו של הרהמ"ח למשוך אחר הר"מ בסתם אם לא שכותב בפירוש שלא כדבריו דבלא שם פטור אבל אל יהי ברוך אפילו אמר לד' מכל מקום פטור ועיין כסף משנה דהוא פלוגת' שם בשבועות ופוסק כרבנן דפטרי דל"א מכלל הן אתה שומע לאו וכו' ע"ש וכצ"ל בדברי הרהמ"ח ארור או אל יהי ברוך לה' פטור וכ"ה בש"ע ח"מ סי' כ"ז. והנה דעת הר"מ דאם היתה הקללה מכלל הדברים אינו לוקה ובאו"ת הקשה על הר"מ דהא שם בש"ס דשבועות דבאיסורא גרידא אמרינן מכלל לאו כו' וקללה הוי איסור גרידא וזה לכל הגירסות ה"ל לחייב אך דעת הר"מ כדעת התוס' דוקא באיסור חמור שהוא במיתה סובר ר"י מכלל הן וכו' אבל באיסור קל ל"א מכלל לאו כו' ע"ש בסוגיא ותבין. אך במקלל אביו ואמו הו"ל להר"מ לחייב אף בכה"ג ע"ש באורים ואי"ה במצות אביו ואמו יתבאר עוד:

30 פסקי הרא"ש על נדרים פתח ↗

מתני' לחולין שאוכל לך לכשר לדכי טהור טמא נותר פיגול אסור כאימרא כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל כירושלים נדר באחד מכל משמשי מזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום: גמ' סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן מני מתניתין אי ר"מ הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דתנן קידושין דף סא. ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי אלא רבי יהודה היא: תניא חולין החולין כחולין בין שאומר שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לא חולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר' מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר וקשיא לן הא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ואמר ר' אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך הכא נמי הכי קאמר לא חולין ליהוי לך לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין בשב"א הא דאמר לחולין בפת"ח דמשמע לא ליהוי חולין אלא קרבן הרב אלפס זכרונו לברכה כתב בתשובה דהלכה כרבנן דלא בעינן תנאי כפול לחולין בפת"ח שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין יהא אלא קרבן. מה שאוכל לך וכן החולין חולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך יהא קרבן ובעל הלכות ור"י פסקו דהלכה כר"מ דבעינן תנאי כפול וכן עמא דבר ואע"ג דאמרינן בשילהי שבועת העדות דף לו: דר' מאיר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן באיסורא ונדרים איסורא הוא היה אומר ר"ת דנדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון דאמר שאוכל לך או אהנה ממך ועי"ל כיון דאמר. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דין ממונא אית להו הלכך לחולין שאוכל לך מותר וכן לחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר אבל לא חולין שאוכל לך אסור אף לר' מאיר דהוי כאילו אמר קרבן מה שאוכל לך וכן לקרבן אם אוכל לך דאסור דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכן לחולין בפת"ח לא אוכל לך אסור: מתני' האומר קרבן עולה ומנחה חטאת תודה ושלמים שאני אוכל לך אסור ור' יהודה מתיר קרבן כקרבן הקרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר: גמ' והא תניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן הא עולה הא חטאת הא מנחה הא תודה הא שלמים שאוכל לך מותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן לא קשיא הא דאמר הקרבן והא דאמר הא קרבן בשתי מלות מ"ט בחיי קרבן קאמר וכן הלכתא:

30 ר"ן על גיטין פתח ↗

בעינן הן קודם ללאו. כדאשכחן בתנאי בני גד בני ראובן אם יעברו ונתתם ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן בכי האי גונא ס"ל דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל הלכך אף על גב דמקדימין לאו להן כי היכי דלא לקדים פורענותא לנפשיה כיון שגומר דבריו בלאו סגי ודעת הר"ם במז"ל דשמואל מדינא אתקין הכי משום דקי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול בין בגיטין וקדושין בין בדיני ממונות שכך כתוב בפירוש בפרק ששי מהלכות אישות אבל אחרים אומרים דהא דאתקין ביה שמואל תנאי כפול לרווחא דמילתא אתקין הכי ולאו דבעינן ליה מדינא וכר' מאיר וראיה לדבר דהתם בסוף פרק שבועת העדות דף לו: אמרינן דלא בעי ר"מ תנאי כפול אלא בממונא אבל באיסורא לא והא דבעי ר"מ תנאי כפול בגיטין ובקדושין משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ואילו אנן אשכחן דאפילו בממונא גרידתא לא בעינן תנאי כפול אלמא ליתא לדר"מ וראיה לדבר מדאמרינן בפרק האיש מקדש דף נ. ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל ולא סליק ואמר רב אשי אמרינן ליה קום סליק ואיכא דאמרי אי בעית סלקת והתם ליכא למימר שהתנה וכפל תנאו שאם יעלה יהא מכר ואם לאו לא יהא מכר דאי הכי לא אמרינן ליה קום סליק ולא אי בעית סלקת שאין בעל התנאי חייב לקיים תנאו אלא אדרבה אם רצה הוא עצמו מבטלו כדי שיהא המעשה בטל כדאמרינן בפרקא קמא דקדושין דף כז. זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה אלא ודאי בשלא התנה עסקינן אלא אמר סתם כדי לעלות לארץ ישראל אני מוכר ואפ"ה דוקא משום דאמרינן ליה עדיין אתה יכול לעלות הא לאו הכי תנאו קיים אע"פ שלא כפל תנאו וליכא למימר דטפי עדיף לר"מ אומדנא בגלוי הדעת מתנאי שלא נכפל דהא לעיל בפרק השולח דף מו: גבי מוציא אשתו משום אילונית איכא אומדנא וגלוי דעתא ואפ"ה אמרינן התם דלר"מ בעי דליכפליה לתנאיה אלמא אפילו היכא דאיכא אומדנא וגלוי הדעת בעי ר"מ תנאי כפול אלא ודאי ליתא לדר"מ ושמואל לרווחא דמילתא אתקין לחומרא דלמא איכא דסבר לה כר"מ ואתי לאכשורי לגיטא אפילו כי לא מת ושרי אשת איש לעלמא וכן כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין דף קלז: ומיהו אע"ג דלא קי"ל כר"מ דבעי דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן לגמרי איכא מילתא מיהא דקי"ל כוותיה דר"מ יליף מתנאי בני גד ובני ראובן חמשה דקדוקי תנאין תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח ואנן קיימא לן כוותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפ' השוכר את הפועלים דף צד. כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל והרי"ף כתבה בהלכותיו. ור"ח ז"ל גם כן כתב דאף על גב דלא אשכחן לה אלא אליבא דר"מ הלכתא כוותיה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכן נמי קיימא לן דבעי שיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח ומשום הכי קי"ל דאין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק מצות חליצה דף קו. ובפ' המדיר דף עד. וכי תימא מאי שנא דגמרינן להני תרי מילי מתנאי בני גד ולא גמרינן לכולהו יש לומר דאנן לא גמרינן מתנאי בני ראובן ובני גד דמעשה שהיה כך היה ולא משום דאיצטריך להכי ותדע לה דהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ודאי בלאו הכי לא אפשר ליה אלא דמאי דמשמע לן מסברא מסמכינן ביה ותדע דהא איכא תנא התם ביבמות בפרק ר"ג דף נג. דס"ל דבעי' תנאי כפול וילפי' ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אבל לא ילפינן מיניה דניבעי שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח וקסבר דיש תנאי בחליצה וכיון שכן לדידן נמי מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפינן מיניה ואידך לא ילפינן ונקטינן מיניה בלחוד דבעינן שיהא אפשר למעשה להתקיים ע"י שליח ושיהא התנאי קודם למעשה וא"ת והא תנן בפרקין דף עו: כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפ"ה תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גלוי דבריו ומ"מ צריך לומר דהא דתנן בפרקין שם הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וליחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אבל יש דעת אחרת לר"ם במז"ל במעשה קודם לתנאי כמו שכתבתי בפ' האומר בקדושין בס"ד:

31 רש"י פתח ↗

שתויי יין - דבמיתה לא שמעינן לה אלא הן מכלל לאו סנהדרין פג: דכתיב ויקרא י׳:ט׳ יין ושכר אל תשת ולא תמותו הא אם תשתו בבואכם אל אהל מועד תמותו:

31 שיטה מקובצת על נדרים פתח ↗

רישא דקתני חולין שלא אוכל לך. אימא סיפא לא חולין לא אוכל לך מותר ואמאי מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. וקא סלקא דעתין דהיינו טעמא דר' מאיר דאסר משום דהכי קאמר לא קרבן לא אוכל לך ומשמע מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל עמך יהא קרבן. ולפי שיש בני אדם מגמגמים בלשונם ומשהים בדיבורם וכשרוצין לומר לקרבן משמע בלשונם שרוצים לומר לא קרבן כי סתם נודרין בלשון הקודש נודרין על כן הוה סלקא דעתין למימר הכי. ועוד מאיזה טעם יאסור ר' מאיר אם לא מטעם זה. ותירץ ר' אבא לקמן בפרקין דאינו מטעם זה דהא לית ליה לר' מאיר זה אלא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דהשתא לקרבן לבד הוא הנדר והשאר פירוש הענין. והכא נמי נימא דהכי קאמר לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ולגרסא אחרת נגרוס לחלין להוי לפיכך לא אוכל לך ויהא פשוטה הגרסא טפי. ותירץ המתרץ דתנא דברייתא דלעיל סבירא ליה כר' מאיר בחדא בענין דלא אמרינן מכלל לאו הן ופליג עליה בחדא דודאי לא חשבינן כאלו אמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. והטעם לפי שאין דרך הנודרים לפרש כהאי גוונא. ורב אשי תירץ דברייתא דלעיל אתיא כולה אליבא דר' מאיר וברייתא דלעיל משבשתא היא ותני לחולין לא אוכל לך מותר. והטעם דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. אבל אמר לא חולין לא אוכל לך אסור לדברי ר' מאיר דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ולגרסא אחרת גרסינן הא דאמר לחלין הא דאמר לחלין כלומר ברייתא דלעיל מיירי דאמר לחלין ומתוקמא שפיר אליבא דר' מאיר כי עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא כשאמר לקרבן לא אוכל לך בפת"ח הלמ"ד הא משמע שפיר לקרבן יהא והשאר פירוש. וכן נמי לחלין בפת"ח הלמ"ד משמע כן אבל לקרבן או לחלין אין צריך אחר כך משמעות יהא אלא אדרבה נסמך למה שהוא לפניו דהיינו לא אוכל לך. וכל הסוגיא הזו נוחה לפי זאת הגירסא אבל תמהתי מאד איך נוכל להעמידה לפי האמת דהא אמרינן בפרק שני בתחלתו ולקמן בסמוך מייתינן לה דאם אמר כחלת אהרן וכתרומתו שהוא מנדרי היתר דבעינן דבר הנדור וגם שיהא ראוי למזבח. ונצטרך לפרש לפי גירסא זו בהכרח כי דעת הנודר כשאמר לחלין אסולת לחמי תודה. ונהירא נמי שלא נקראת בתורה אלא תרומה כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. מכל מקום מצינו שנקראו כל הארבעים חלות ועל שם שהרימה נקראת תרומה אבל אמת וברור הוא שיהיה חלה הנקרא עוגה. הרי"ץ ז"ל. כתכ הר' נתן בר יוסף ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל הא מתניתא הוינן בה בגמרא ואמרינן רישא מני ר' מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך לאו חולין וכיון דלא הוי חולין ודאי קרבן הוי ואסור. אימא סיפא וחולין לא אוכל לך מותר. פירוש וקא סלקא דעתין דלחולין בפתח הלמ"ד קאמר ומפרשינן לה לתיבה אחת חולין ליהוי מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דייקינן הא מה שאוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. והיינו דקא פריך והתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר וקשיא לן הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. פירוש דקא סלקא דעתין דלקרבן שתי תיבות דפתחות הלמ"ד מביא אל"ף ואין קו"ף דגושה דומיא דלכשר לדכי דקתני במתניתין שהן שתי תיבות כאילו הוא לא כשר לא דכי והכי קאמר לא קרבן ליהוי מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך ליהוי קרבן. ולר' מאיר ודאי ליכא למימר הכי דהא לית ליה מכלל לאו הן. ואמר ר' אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. כלומר דלקרבן לאו שתי תיבות הן כדקא סלקא דעתין ותיקשי לך אלא תיבה אחת היא לקרבן בשב"א הלמ"ד או לקרבן בפת"ח ובקו"ף דגושה. והיינו טעמא דאסר ר' מאיר משום דדיינינן דיבוריה לתרי טעמא לקרבן יהא שלך לפיכך לא אוכל לך. הכא נמי פירוש הך סיפא דברייתא דקתני לחולין לא אוכל לך אמאי מפרשינן לה לתיבה אחת ומותר נימא דשתי תיבות קאמר האי גברא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ומאי לחולין לא חולין כלומר דנימא דשתי תיבות קאמר הואיל ובפת"ח תחת הלמ"ד קאמר דהא לא ידיע לן אי תיבה אחת קאמר האי גברא ומותר אי שתי תיבות ואסור וניזיל לחומרא ונדון דיבוריה לתרי טעמי. ופריק רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא ליהוי חולין אלא קרבן. פירוש סיפא דקתני לחולין לא אוכל לך מותר כשמתברר מדבריו דתיבה אחת קאמר עסקינן כגון דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד דלא דייקינן הא מה שאוכל לך לא ליהוי חולין דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. הא ודאי לר' מאיר אי איתברר לן דשתי תיבות הן כגון דאמר לא חולין הלמ"ד בחולם אי נמי דלא איתברר לן אם תיבה אחת קאמר או שתים כגון דאמר לחולין בפת"ח הלמ"ד אסור דדיינינן דיבוריה לתרי טעמי לר' מאיר לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כדקאמר ר' אבא בלקרבן לא אוכל לך. וקשיא לן ואפילו אמר בהדיא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך אמאי אסור לר' מאיר דהא לית לן למידק לא חולין אלא קרבן דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. ותו היכי במציעתא דברייתא לחולין שאוכל לן אסור לר' מאיר משום דדייקינן לא חולין אלא קרבן. וכי תימא משום דכי דייקינן לא חולין ליהוי אלא קרבן לא מיקרי כהאי גוונא מכלל לאו הן הא ליתא דבגמרא אמרינן דקתני לא חולין שאוכל לך אסור סברוה מאי לא חולין לא חולין להוי אלא קרבן מתניתין דלא כר' מאיר דאי כר' מאיר כיון דלית ליה מכלל לאו הן ודאי הא דקאמר לא חולין שאוכל לך ודאי מותר דלא דייקינן לא חולין אלא קרבן מדלא קאמר בהדיא קרבן שאוכל לך. אלמא דכהאי גוונא קרי תלמודא מכלל לאו הן. וי"ל דלא חולין שפיר משמע לאיסורא אפילו לר' מאיר דכי האי גוונא לאו מכלל לאו הן דהוי דפשטו של לשון כך הוא דמאי דאינו חולין הוא קרבן. והיינו דקתני במציעתא לא חולין שאוכל לך אסור אפילו לר' מאיר וכן באוקמתא דרב אשי דלא חולין לא אוכל לך אסור לר' מאיר דהכי קאמר לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. והא דמפקינן מתניתין מדר' מאיר משום מכלל לאו הן משום דבמתניתין לחולין לא אוכל לך גרסינן דהוא תיבה אחת. ומתניתין דקתני אסור היינו משום דדייקינן מה שלא אוכל לך להוי חולין הא מה שאוכל לא ליהוי חולין אלא קרבן ולפיכך אסור דכל היכא דגברא לא מיירי במה שיאכל אלא דאנן הוא דדייקינן מלא אוכל הוי מכלל לאו הן והיינו דמפקינן לה מדר' מאיר. ולכשר ולדכי נמי חדא תיבא נינהו וסמיכי ללא אוכל לך. וכן נמצא בגרסאות ישנות דגרסי לחולין לא אוכל לך כדפרשינן. והראב"ד ז"ל נראה שהוקשה לו מה שהקשינו וכתב לו גירסא אחרת בפירושיו דבמציעתא ובכולה סוגיין ובאוקמתיה דרב אשי גרסינן חלין בפתחות החי"ת והן חלות תודה שהם דבר הנדור בקרבן. והיינו דקתני מציעתא לחלין שאוכל לך אסור מפני שהוא נודר בדבר הנדור. ובדרב אשי הכי גריס הא דאמר לחלין הא דאמר לא חלין דמשמע לא ליהוי חלין. ופירושו כי קאמר לחלין לא אוכל לך דהוא תיבה אחת ודאי אסור דהוה ליה כלקרבן לא אוכל לך דר' אבא והוא תרי טעמי. וסיפא דקתני לא חלין לא אוכל לך מותר בדאמר שתי תיבות דמשמע לא יהא חלין מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דייקינן הא מה שאוכל לך יהא חלין וליתסר דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. ולא גריס הראב"ד ז"ל בדרב אשי דמשמע לא חלין ליהוי אלא קרבן דהא קרבן ולחלין הכל אחד דתרוייהו קדשים נינהו ודבר הנדור הן אלא הכי גריס דמשמע לא חלין ליהוי קאמר ותו לא וכן נמצא בספר ספרדי ישן. וכתב רבינו ז"ל וקיימא לן כרבנן. פירוש דסבירא להו מכלל לאו הן דסוגיין בעלמא ר' מאיר בתנאי כפל כלומר דלית ליה מכלל הן לאו יחידאה הוא ורבים פליגי עליה. פירוש דלא בעי תנאי כפול דאי אמר לחבירו אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך אם לא השלים תנאו אינה נתונה לו אף על פי שלא כפל תנאו לומר ואם לא תעשה לא תהא נתונה לך דמכלל הן אתה שומע לאו. ולר' מאיר אף על פי שלא השלים תנאו הרי השדה נתונה לו דכיון שלא כפל תנאו לומר ואם לא תעשה לא תהא נתונה לך דעתו היה ליתנה לו מכל מקום אלא דלזרוזי בעלמא הוא דאמר הכי. ואף על גב דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי בתנאי כפול כר' מאיר. פירוש דאילו לרבנן באם מתי סגי דדייקינן הא אם לא מתי לא יהא גט. לרווחא דמילתא הוא דאתקין. כלומר לצאת מן התקלה אפילו לבית דין טועין כדמפרש ואזיל דסבר שמואל איכא דסבירא ליה הלכה כר' מאיר פירוש דבעי תנאי כפול ואי קאים האי אתי למשרא אשת איש לעלמא. כלומר אם יבא הגט ליד שום בית דין שהוא סבור שהלכה כר' מאיר ויראה שלא כפל תנאו לומר ואם לא מתי לא יהא גט יתיר אותה באותו הגט אף על פי שלא ימות בעלה כי יאמר שאין התנאי כלום מכיון דלא כפליה. וסבר אעביד לרווחא דמילתא דחייש לבית דין טועין. פירוש ולפיכך התקין שיהא מפורש בתוך הגט ואם לא מתי לא יהא גט. וכיון דחש לה שמואל לדר' מאיר אנן נמי חיישינן לה בגיטין וקידושין מיחש בעלמא לחומרא ולא לקולא. פירוש דלענין גיטין חיישינן לר' מאיר לחומרא שאם לא כפל תנאו אלא שכתב אם מתי יהא גט ולא כתב ואם לא מתי לא יהא גט אמרינן הואיל ולא כפל תנאו חיישינן לדר' מאיר דחשיב ליה גיטא אף על פי שלא מת לענין קדושין שאם קדשה אחר חוששין לקדושיו דדילמא מגורשת היא כר' מאיר. ולא לקולא דלא שרינן לה לעלמא הואיל ולא מת אף על פי שלא כתב לה אלא אם מתי יהא גט משום דקיימא לן כרבנן דמכלל הן אתה שומע לאו ושפיר משמע ואם לא מתי לא יהא גט. ולענין קדושין נמי חיישינן לדר' מאיר לחומרא ולא לקולא דאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים ווז ולא כפל תנאו לומר ואם לא תתני לי לא תהא מקודשת חיישינן לדר' מאיר דמקודשת היא לו אף על פי שלא נתנה דהואיל ולא כפל תנאו אמרינן דעתו היה לקדשה מכל מקום הואיל ולא כפל לה ולזרוזי הוא דקאמר לה הכין. ולא לקולא דאילו לר' מאיר אם בא אחר וקדשה אחר כך לא תפסי בה קדושין דודאי היא מקודשת לראשון ואנן כרבנן קיימא לן דאם לא נתנה אינה מקודשת דמכלל הן אתה שומע לאו ושפיר משמע דאם לא תתני לא תהא מקודשת. אבל בשאר מילי כגון דיני ממונות בכגון שדי נתונה לך אם תעשה דבר פלוני לא חיישינן לדר' מאיר ואם לא השלים תנאו אין השדה נתונה לא לו. והדין היא סברא דרבינו הגדול ז"ל דאשכחן ליה בתשובה שאמר דלא בעינן תנאי כפול בממונא. והאי פסקא כרבנן אתיא. כלומר דלא בעו תנאי כפול דאילו לר' מאיר אדרבה עיקר תנאי כפול בממון הוא דכתיב. פירוש גבי בני גד ובני ראובן דכתיב בהו אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ונתתם להם את ארץ הגלעד. ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען כלומר ולא תתנו להם את ארץ הגלעד. ובגמרא דשבועות נמי אסיקנא דכי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא אבל באיסורא אית ליה. פירוש כגון הא דתנן בסוף פרק שבועת העדות שאם השביע התובע את העד בלשון הזה אל יכך ה' ויברכך אם תבא ותעידני ולא העיד ואחר כך הודה שיודע לו עדות ר' מאיר מחייב קרבן שבועת העדות אף על פי שלא כפל לומר ואם לא תעידני יכהו השם ואל יברכהו כדאיתא התם משום דההיא מילתא איסורא גרידא היא לגבי עדים. ואף על גב דתליא בההוא מילתא צד ממון לגבי בעליהן מיהו לגבי עדים איסורא דלית ביה ממונא מיקרי. והיינו דמסקינן התם ודקא קשיא לך סוטה איסורא דאית ביה ממונא שאני. אי נמי איסורא דלית ביה ממונא היינו שתויי יין ופרועי ראש דכתב בהו קרא ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו וכתיב נמי יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו דמשמע הא אם תפרעו ותשתו תמותו כדאיתא בסוף שבועת העדות. אלא דגטין וקדושין והוא הדין לנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא. כלומר והיינו דקא בעי בהו ר' מאיר תנאי כפול דבגט גובה כתובתה ופטור הבעל ממזונותיה ובקדושין לגבי כתובה דקיימא לן ארוסה יש לה כתובה ולמאן דאמר אין לה כתובה מיהו היכא דכתב לה מיהא אית לה. אי נמי ממונא דגבי קדושין היינו כסף קדושין גופיה. ונדרים נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא ליאסר בנכסי חבירו. ומשום הכי אית ליה. פירוש אית ליה לר' מאיר בהו תנאי כפול. ופליגי רבנן עליה. פירוש דלא בעו תנאי כפול. והלכתא כרבים. פירוש דאית להו מכלל הן לאו בכל מילי ואפילו לענין ממון. ואף על גב דקיימא לן דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי לגבי הא דתנן בפרק השוכר את הפועלים וכל תנאי שמעשה בתחלתו תנאו בטל. פירוש כגון שאמר שדי נתונה לך אם תעשה דבר פלוני. אין זה תנאי של כלום דאף על גב דלא קיימיה לתנאיה שדהו נתונה לו דהוה ליה לאקדומי תנאי למעשה ולומר אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך. דגמרינן הא מילתא מתנאי בני גד ובני ראובן דאקדמיה משה לתנאי אם יעברו ונתתם ולא קאמר ונתתם אם יעברו. ואמרינן נמי בפרק המדיר כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם. פירוש כל תנאי האמור על דבר שאיפשר לעשותו על ידי שליח הוי תנאי כי ההוא דבני גד ובני ראובן דהיינו מתנת ארץ הגלעד דאיפשר לעשותה על ידי שליח שיזכה בה לצורך בני גד ובני ראובן וכן קידושין וגיטין איפשר לזכות בהם האשה על ידי שלוחה ולפיכך תנאה דרמו עלייהו הוי תנאה דאי לא קיימיה אין המעשה קיים. דלא איפשר לקיומיה על ידי שליח לא הוי תנאה פירוש כגון חליצה דאי אפשר לחליצה אלא על ידי יבם ויבמה גופייהו לא הוי תנאה. ומשום הכי קיימא לן דאין תנאי בחליצה. פירוש דאם אמר לו ליבם חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז אף על פי שלא נתנה לו חליצתה חליצה משום דאין התנאי כלום וכאילו אינו דמי. אלמא דאיכא מילי דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ותנאי כפול נמי ניליף מהתם. הנהו לאו בתנאי כפול שייכן דטעמא דרבנן בתנאי כפול פירוש דלא בעו תנאי כפול לאו משום דלא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שום מידי פירוש לומר דתנאי כפול בלחוד הוא דלא ילפינן מהתם מטעמא אחרינא. אלא כדקתני עלה ר' חנינא בן גמליאל צריך היה הדבר לאומרו. פירוש שאין טענת הכפל אלא מפני טעם אחר שאלמלא כן פירוש שכפל התנאי לומר ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו פירוש עם שאר השבטים. ולפיכך כפל שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם הראוי להם עם שאר השבטים בין בארץ כנען בין בארץ הגלעד. ולאו משום דלית לן מכלל הן לאו הוא דכפליה. אי נמי כדתניא בפרק מי שאחזו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. פירוש דאפילו תימא שכפל התנאי היה משום דלא סבירא לן מכלל לאו הן אפילו הכי לא ילפינן מהתם לשאר דוכתי דניבעי בהו תנאי כפול משום טעמא דפרק מי שאחזו דרבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. בסוטה אם שכב אם לא שכב. אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו. אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם וכולהו כדאיתנהו בפרק האומר דמסכת קדושין. והוו להו שני כתובין הבאין כאחד פירוש דניבעי תנאי כפול ואין מלמדין שכל דין שכתוב בשנים ושלשה מקומות אין למדין ממנו דאם איתא דללמד מהם נכתב נכתביה בחד דוכתא ונהוי בנין אב לכולם. ושמעת מינה דאיכא מילי דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן פירוש תנאי קודם למעשה ותנאי דאיפשר לקיומיה על ידי שליח. ואיכא מילי דלא גמרינן פירוש כגון תנאי כפול מהני תרי טעמי דאמרן. הילכך אנן לית לן אלא מאי דמוכחן סוגיאתא וליכא לאיתויי ראיה מחדא מילתא לאידך דכל חדא וחדא טעמא באפי נפשה. כלומר דגבי תנאי כפול משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד לא גמרינן מהתם. אבל תנאי קודם למעשה ותנאי דאיפשר לקיומיה על ידי שליח גמרינן מינה דלאו שני כתובין הבאין כאחד הוא דלא איכתיב בדוכתא אחריתי דנבעי תנאי קודם למעשה. וכי תימא והא כולהו תנאים שבכתובין נמי תנאי קודם למעשה נינהו דהא גבי סוטה כתיב אם שכב הנקי דאם שכב היינו תנאי והנקי היינו מעשה ודכוותיה אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם דהיינו מעשה וכן כולהו אידך. יש לומר אנן הכי קאמרינן דלא אשכחן בתנאין שבכתובין תנאי קודם למעשה במידי דאית ביה קפירא אם התנאי קודם או המעשה קודם אלא גבי תנאי בני גד ובני ראובן דהוא מידי דממונא אבל בתנאין דסוטה ודברכות וקללות לא שייכא בהו קפידא אי תנאי קודם אי מעשה קודם דגבי ממון בלחוד הוא דשייכא ההיא קפידא מדאקדמיה האי מקנה לאדכורה להקנאה מקמיה דלידכריה לתנאיה אמרינן דבלא שום תנאי רצה להקנותה לו ותנאה דרמי עליה לאו תנאה הוא. וכן הדין בגיטין וקדושין הוא הדין והוא הטעם. אבל תנאי כפול שייך בכולהו תנאין בין בברכות וקללות בין במידי דממונא ומדאשכחן דכפליה בכל התנאין הוו להו שני כתובין ואין מלמדין וכיון דסוגיין בעלמא דר' מאיר יחידאה הוא ורבנן לא בעו תנאי כפול לענין נדרים נמי קיימא לן הכי כרבנן דמכלל לאו אתה שומע הן. הילכך חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור. פירוש דדייקינן הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דמכלל לאו אתה שומע הן. לחולין שאוכל לך נמי אסור. פירוש דמשמע לא חולין אלא קרבן ליהוי מה שאוכל לך. אבל לא חולין לא אוכל לך ודאי מותר. כלומר אם נתברר מדבריו דשתי תיבות קאמר כגון דאמר בחולם לא חולין דהא משמע מה שלא אוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן הא מה שאוכל יהא חולין ולפיכך מותר. דלא דיינינן דיבוריה לתרי טעמי למימר לפיכך לא אוכל לך וליתסר דר' מאיר הוא דאית ליה האי סברא ולא רבנן. ובדקאמר לחולין פירוש שהיא תיבה אחת אי אמר לחולין שאוכל לך מותר. לחולין לא אוכל לך אסור. פירוש דמשמע לחולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא ליהוי חולין אלא לקרבן ודמיא לרישא דחולין החולין כחולין שלא אוכל לך דלרבנן אסור. פירוש משום מכלל הן לאו כדאמרן לעיל. והא דתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר בדאמר לקרבן היא פירוש שהיא תיבה אחת כגון שהלמ"ד בשב"א או שהיא בפת"ח והקו"ף דגושה. ובהא פליגי ר' מאיר סבר נעשה כאומר לקרבן יהא שלך ולפיכך לא אוכל לך ורבנן סברי לקרבן יהא מה שלא אוכל לך. פירוש ולפיכך מותר דהא לא אסר על נפשיה מה שיאכל לו. והלכתא כרבנן. פירוש דשרו בלקרבן לא אוכל לך. ואי אמר לא קרבן לא אוכל לך פירוש שנתברר מדבריו לשתי תיבות. לרבנן אסור דדייקינן לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן דמכלל אתה שומע הן. ולר' מאיר מותר דלית ליה מכלל לאו הן. עד כאן.

31 דרישה פתח ↗

והוא שיהיה התנאי כפול כו' יש לדקדק למה לא מנה רבינו ג"כ דבעינן שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל לקיימו ע"י שליח וכמ"ש בא"ע סימן ל"ח וכ"פ הרא"ש בגיטין בפ' מי שאחזו וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש מיהו בהא דיכול לקיימו ע"י שליח י"ל דכל דבר שבממון יכול לקיים ע"י שליח ולא נזכר בגמרא כ"א בחליצה דא"א לחלוץ ע"י שליח וגם במקדש בביאה אינו שייך ומן הדין היה להיות תנאי שבו בטל אלא דאיתקשו הוויות דקידושין כסף ושטר וביאה להדדי וכמ"ש ב"י ג"כ שם בא"ע סימן ל"ח ומתמה שם על רבינו שכתבו בתנאי קידושין דבעינן שיקויים ע"י שליח וכתב דלא ניתן להכתב שם ור"ל משום דבקידושי כסף פשיטא דאפשר ובקדושי ביאה אף דא"א אפ"ה התנאי קיים משום דאיתקשו הוויות אהדדי ומש"ה לא כתבו רבינו כאן כיון דכולם נתקיימו ע"י שליח שוב מצאתי בתוס' בפי"נ דף קל"ז ובפ"ק דקידושין דף ו' אהא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא כתבו ז"ל וא"ת אמאי לא יצא הא הוה תנאי ומעשה בד"א והתנאי בטל כדאמרינן בפרק מי שאחזו גיטין דף ע"ה וי"ל הא דלא מהני היינו כששניהם סותרים זא"ז כי ההיא ע"מ שתחזרי לי את הנייר לפי מאי דס"ד התם דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר ואז אינו שלה אבל הכא סבר דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עכ"ל ולפ"ז היה נראה ליישב דגם רבינו השמיט הכא לתנאי זה לפי דקאי על האומר ע"מ ואנן קיי"ל דע"מ כמעכשיו דמי וכדלקמן ואע"ג דאכתי הו"ל לרבינו למכתב דינא היכא דא"ל ה"ז לך מתנה לכשתחזירנו לי דילמא י"ל דלא רצה לכתבו כיון שאינו בכל ענין מיהו זהו דוחק והיותר נראה כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי בהא בפרק מי שאחזו דרבה פליג על רב אדא בר אהבה בהא וגם הרמב"ם ס"ל האי דתנאי בד"א ומעשה בד"א אפילו בגיטין וקדושין ליתא שהרי בפ"ו מה"א לא מנה אלא ד' תנאים וכתב שם המ"מ טעמו משום דס"ל דההיא סוגיא דפ' מי שאחזו לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אשי כו' ע"ש מש"ה גם רבינו ס"ל דדוקא בגיטין וקידושין מחמירין אבל בממונא לא בעינן אלא הני ד' תנאים וכעין זה כתב המ"מ פ"ו דאישות בדין י"ד לדעת אותן הפוסקים דלא בעינן בממונא תנאי כפול שכתב דתנאי קודם למעשה בעינן לכ"ע בכל דוכתי שהרי משנה סתומה היא בפרק השוכר את הפועלים ושצ"ל לדידהו דסוגיית תלמודא מכרעת שאין כל הדברים שווים ולא נתברר הטעם ע"כ כן נאמר לדעת רבינו דאע"פ דאלו ארבעה תנאים בעינן גם בממונא תנאי אחריני לא בעינן אלא בגיטין וקידושין דחיישינן להו מספיקא שאם היה א"א לקיימו ע"י שליח או היה תנאי ומעשה בד"א כי לא קיים לתנאיה מחזיקינן לה במגורשת ואינה מגורשת מקודשת ואינה מקודשת וכמ"ש עוד מזה בסמוך בדרישה: אף על פי שרשב"ם וקצת גאונים כו'. עד לתנאי גיטין וקדושין מ"ש בשם רשב"ם היא ממ"ש בפרק י"נ דף קל"ח ע"ב ממימרא דרבא הנ"ל בנתן לו אתרוג לא החזירו לא יצא וכתב ז"ל ואע"ג דלגבי גיטין קיי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול כו' ה"מ לענין גיטין וקידושין הוא דבעינן לכתחילה לרווחא דמילתא. דילפינן מתנאי דבני גד ובני ראובן מיהו לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול אלא גילוי דעת בעלמא דהא בממון אזלינן בתר גילוי דעת אע"ג דלא אמר כלום כגון הכותב נכסיו לאשתו כו' ומ"ש רבינו ומקצת גאונים כו' הוא מל' הרמב"ם פ"ו דאישות שכתב שם בדין י"ד ז"ל יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שא"צ אדם לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון א"צ לכפול תנאו ואין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים למדו אותן מתנאי דבני גד כו' ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקידושין אלא בממון עכ"ל וכתב שם המ"מ ע"ז ז"ל והם ז"ל תירצו דר"מ בלחוד הוא דבעי להו ויליף להו מתנאי בני גד ואיהו ודאי בדבר שבממון נמי מצריך תנאי כפול ואנן קיי"ל כרבנן דפליגי עליה ועיין בפ' האומר דף ס"א במשנה וגמרא דשם מפורש טעם רבנן דליכא למילף מהתם דלגופיה איצטריך ללמד דאם יעברו ינחלו בארץ ישראל כו' ע"ש ומדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בממון אלא דשמואל אתקין בגט של שכ"מ שיכפול תנאו כדאיתא בפ' מי שאחזו ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפול הוא איכא בי דינא דס"ל כר"מ והוא מתיר אע"פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום א"צ לכפול התנאי והילכך בגיטין וקידושין אם לא כפל ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקין לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכין בה להחמיר מדברי חכמים וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן והרשב"א עכ"ל ואע"פ שמל' רשב"ם הנ"ל משמע דדוקא בממון לא בעינן תנאי כפול מטעם דהולכין בו אחר גילוי דעת הא בשאר איסורין בעינן תנאי כפול כגון בנדרים ושבועות וכדמוכח ל' תשובת הרא"ש שהביא רבינו בסמוך שכתב בה ז"ל וגם רשב"ם פי' דלא בעיא תנאי כפול בממון וגם רבינו שמשון פי' דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כגון בגיטין וקידושין כו' ומדלא ערבינהו וכללינהו לדברי הרשב"ם ור"ש ביחד משמע דשאר איסורין איכא בינייהו מ"מ כתב רבינו כאן גם לרשב"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא לגיטין וקידושין אגב שכ"כ בשם מקצת הגאונים א"נ משום דכתב כל אלו ד' אי אכל ד' דברים הנ"ל דבהן אפשר דגם רשב"ם ס"ל דלא בעינן להו לכולהו כ"א בגיטין וקידושין גם המ"מ מחלק שם בפ"ו דאישות בין תנאי כפול לאינך ע"ש ועוד דהרא"ש בפסקיו שם דף ר"י ע"א כתב בשם רשב"ם בל' אחר שכתב ז"ל פי' רשב"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקידושין משום חומרא דעריות אבל בממון בגילוי דעת בעלמא סגי כו' הרי שכתב בשם רשב"ם ג"כ דוקא גיטין וקידושין ומטעם חומר עריות וכתב עליו וכ"כ ר"ש כו' ש"מ דס"ל דלית בינייהו ולא מידי ומיהו הרא"ש מסיק שם דלא כדבריהם דהא בנדרים גבי לחולין לא אוכל מצריך ר"מ תנאי כפול אע"ג דליתא שם עריות ועוד הקשה שם דזהו קולא הוא בעריות הא דבעי תנאי כפול דאי לא כפל לתנאי אפילו לא נתקיים התנאי הוי גט כו' וע"ש ובגמרא דס"פ שבועת העדות דמסקינן דבאיסורי כגון פרועי ראש ושתויי יין דכתיבי בתורה וללמדנו ההן מכלל הלאו וה"ה בשאר איסורים וכתבו התוספות שם דה"ט בשבועה דחמירי טובא לא בעי ר"מ תנאי כפול כדאיתא בפ"ג דנדרים גבי שבועה לא אוכל לך אבל בנדרים דלא חמיר כולי האי מצריך ר"מ תנאי כפול בספ"ק דנדרים וכ"ש בתנאי ממון דקיל טפי ע"ש ובאשיר"י הנ"ל ובתוס' פ' האומר דף ס"א ע"א ומ"מ ממ"ש לעיל בשם הה"מ למדנו ליישב דל"ת קושיות הרא"ש ורשב"ם וסייעתיה למה הצריכו תנאי כפול בגיטין הא קולא הוא דהא כתב דלא הצריכוהו כ"א לחומרא כגון אם תקבל קידושין מאחר וכן נראה שהן מפרשין מ"ש בירושלמי חומר הוא בעריות דר"ל דהצריכו תנאי כפול במקום חומרא שם ודוק היטב:

32 רש"י פתח ↗

ה"ג אלא לעולם איפוך וכי לית ליה בממונא - כלומר אלא כי מפכת לה לא תימא אפילו באיסורא לית ליה אלא ודאי אית ליה ומשום הכי ליכא פלוגתא גבי שתויי יין:

32 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ואם לא שטית. תניא, רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, אי הכי, ואם שכב חנקי מבעי ליה, אמר רבי תנחום, הנקי כתיב קיאנראה בכונת הקושיא חנקי מבעי ליה, דאין ר"ל שיכתוב ואם שכב חנקי, דהיינו שתחנק, אלא ר"ל דהול"ל דבר והיפוכו מהנקי, דהיינו שאם נטמאה תענש בנפילת ירך וכו', והכונה כמו שהיה אומר והא הול"ל ואם שכב איש אותך לא תנקי, ותפס לשון קצר חנקי מבע"ל, מפני שהוא לשון קללה ונופל על לשון הנקי. ומשני א"ר תנחום הנקי כתיב, ופירש"י הנקי כתיב בלא יו"ד למדרשיה כמקראו לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקיה, ובמסורה נמי מדריש אשבועה קמייתא למשדיה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית, כלומר אם שטית תתחנקי, עכ"ל. ובערוך פי' וז"ל, הנקי כתיב, פי' הנקי רוחך מגופך וישאר הגוף נקי בלא נפש, וכיון שיש לדרשו לרעה הרי בפסוק עצמו כתיב קללה ואינה קללה הבאה מחמת ברכה, פי' אחר, והכי משמע ליה לר"מ דבעינן תנאי כפול אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי, ומשמע הנקי עם פסוק שלאחריו והכי הוא הנקי ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ושקול הוא במקראות שאין להם הכרע. ופי' הנקי כמו ונקתה לארץ תשב ישעיהו ג׳:כ״ו, וכן נקיון שנים עמוס ד׳:ו׳, וכן בלשון חז"ל ב"ק מ"א א' יצא פלוני נקי מנכסיו, עכ"ל, ועיין בחידושי אבן מיג"ש לקדושין שכתב וז"ל, ורבינו הגדול ז"ל הוא הרי"ף פי' הנקי גופך מנפשך שיצא רוחך ויהיה גופך נקי ממנו כמה דאת אמר יצא פלוני נקי מנכסיו וכו', עכ"ל, והנה כמה טרודים ויגעים הדברים נראה לכל מעיין. ולי נראה הבאור עפ"י מה שביארנו כ"פ בחבורנו שדרך חז"ל לדרוש אות ה' כמו אות ח' ולהיפך, מפני שהם ממוצא אחד, וכל האותיות שהם ממוצא אחד מתחלפין, כנודע, וכך דרך חז"ל בכ"מ בגמ' בבלי וירושלמי, כמו בברכות ל' ב' בהדרת קודש אל תקרא בהדרת אלא בחרדת, ושם ל"ה א' קודש הלולים דרשו קודש חלולים, ובשבת ל"ב ב' אל תקרא בהלה אלא בחלה, ושם נ"ה ב' עה"פ פחז כמים, הח' דפחז כמו ה', ושם ק"ה א' דרשו ה' דהמון גוים כמו ח', ובעירובין י"ט א' דרשו גיהנם – גי שיורדין לה על עסקי חנם – עריות עיי"ש במהרש"א והמפרשים לא בארו מאומה, ובפסחים פ"ט א' דרשו מהיות משה – מחיותיה דשה, ובריש מו"ק ב' א' משקין בית השלחין מפרש בגמרא בית השלחין לישנא דצחותא היא, דכתיב ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלהי, ופירש"י ה' מתחלף בח', ובמנחות נ"ג א' מצה תהיה – תחיה, ובכריתות י"א א' וממאי דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא דכתיב וחשטח עליו הריפות, ובירושלמי פאה פ"א ה"א דרשו הפסוק כבד את ה' מהונך – מחונך, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אל"ה הדברים, א' – חד, ל' – תלתין, ח' – תמניא, הרי ל"ט, וסיימו שם לא מתמנעו רבנן לדרוש בין ה' לח'. ואף הכא אפשר לפרש הכונה דאף אמנם הו"ל לכתוב חנקי, אך מכיון דכתיב הנקי אפשר גם לפרש חנקי בחילוף הה' לח', ועפ"י באור הראשונים כמש"כ, ואין להאריך עוד. ודע דבעיקר הדבר דמפרש שאין בענין פרשה זו תנאי כפול צריך באור, דהא לכאורה כופל התנאי בזה כמו שאמר אם לא שכב ואם לא שטית הנקי, ושוב כתיב ואת כי שטית וכי נטמאת והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר יתן ה' אותך לאלה וגו', הרי זה תנאי כפול. אך הענין הוא דכל שקלא וטריא זו אתיא אליבא דמ"ד בסוגיא דסוטה י"ח א' דשתי שבועות יש בענין זה. אחת שבועה שיש עמה אלה, ואחת שבועה שאין עמה אלה ע"ל פ' כ"א, ר"ל שבועה על האשה שתגיד האמת ושבועה על הקללה האלה שתבא עליה אם הגידה שקר, אבל בשבועה ראשונה פסוק זה לא פירש קללה אלא מכלל ברכה, ולכן חכמים דס"ל דשבועה אחת בשני הפסוקים באמת יש בזה תנאי כפול, וקיצור דברים אלו באו ברש"י בסוגיין. – והנה כן קיי"ל כר' מאיר דבעינן תנאי כפול ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. ואמנם מבואר בשבועות ל"ו ב' דזה סבירא ליה לר"מ רק במילתא דממונא אבל במילתא דאיסורא ס"ל גם הוא דמכלל לאו אתה שומע הן, ושאני סוטה דאיסורא דיש בו ממונא הוא, והוא גביית כתובתה. ונ"ל טעם החילוק בזה בין איסורא לממונא משום דאע"פ שע"פ הסברא צריך להבין ולשמוע מכלל לאו הן ומכלל הן לאו, אך לא כל אדם ראוי להבין דבר מתוך דבר, דזה הוא מכח בינה יתירא, כנודע, ולכן בדיני ממונות שצריך להוציא ממון מהמוחזק ע"פ הסברא דמכלל לאו אתה שומע הן, ולפיכך אפשר להמוחזק לומר לא הבנתי דבר מתוך דבר, אבל במילתא דאיסורא לא שמעינן ליה, רק קיימין אסברא דמכלל לאו שומעין הן, וזה הוא מעין מ"ש אין הולכין בממון אחר הרוב כפי שיתבאר למעיין, ויש לפלפל הרבה בזה. .קדושין ס"ב א׳

32 תוספות על סוטה פתח ↗

33 תוספות על שבועות פתח ↗

לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה ואע"ג דבפ"ב דנדרים שם מוקי רישא דהך משנה כר"מ ור"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן גבי נדרים כדאמרינן ספ"ק דנדרים דף יג: יש חילוק בין שבועה לנדרים כמו שאפרש בס"פ שבועת העדות שבועות דף לו: ד"ה ה"ג בע"ה:

33 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'. בספ״ג דשבועות דף כ״ט: תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר״פ שבועת העדות שבועות דף ל' לענין שבועת העדות ובר״פ שבועת הפקדון שבועות דף ל״ו לענין שבועת הפקדון.

33 כסף משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

המקלל עצמו לוקה וכו'. סוף שבועת העדות שבועות דף ל״ו:

34 רש"י פתח ↗

מתני' שבועת הפקדון. באנשים ובנשים כו' - איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו נמי לכולהו:

34 תורה תמימה על התורה פתח ↗

נפש כי תחטא. תניא, נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת העדות פ' א' נפש כי תחטא, מה שבועת העדות חייב על המזיד בשוגג אף שבועת הפקדון חייב על המזיד בשוגג קיחר"ל אפילו אם חשב שאין חייבים קרבן שבועה על שבועת כפירת הפקדון, ולעיל בשבועת העדות ילפינן שחייבין על המזיד כשוגג משום דלא כתיב בה ונעלם כמבואר התם, יעו"ש. וברמב"ם פ"א ה"ט משבועות כתב הטעם דחייבים על המזיד כשוגג בשבועת הפקדון משום דלא כתיב בה ונעלם, כמו שאמרו בגמרא הטעם לענין שבועת העדות, כמבואר. והנה לולא דברי הגמרא דילפינן בגז"ש תחטא תחטא משבועת העדות היה לכאורה טעמו של הרמב"ם מכוון מאוד, משום דבאמת למה לא נילף שם בשבועת הפקדון מדלא כתיב ונעלם כמו דילפינן בשבועת העדות עיין משכ"ל פ' א'. אבל באמת הנה טעם הגמ' נאמן ומוכרח מאד, משום דלא שייך לומר הטעם בפקדון משום דלא כתיב ונעלם, משום דהא דדייקינן כן בשבועת העדות היינו טעמא משום דקרבן שבועת העדות הוא קרבן עולה ויורד, ובכל מקום דכתיב בפרשה זו ונעלם, כולם כתיבי בקרבן עולה ויורד, כמו בטומאת מקדש וקדשיו פ' ב' ובשבועת בטוי פ' ד', ולפי"ז אחרי דגם קרבן שבועה הוא עולה ויורד, והכתוב כללו ביחד עם קרבן עולה ויורד של מטמא מקדש ושבועת בטוי, ולכן שפיר מדייק הגמ' למה לא כתיב ונעלם גם בשבועת העדות, אבל בשבועת הפקדון דקרבנו הוא אשם מהיכא תיתא לדייק מה דלא כתיב ונעלם, וכמה ענינים כאלה דלא כתיב בהו ונעלם ולא דייקינן מאומה, ולכן הוכרחה הגמ' לומר הטעם בשבועת הפקדון, דילפינן בגז"ש תחטא תחטא משבועת העדות. ועיין ברש"י כאן שכתב על הא דאמר בשבועת העדות משום דלא כתיב בה ונעלם וז"ל, בכל המביאים קרבן עולה ויורד שבאותה פרשה כתיב ונעלם וכו', עכ"ל. ודבריו נובעין מגמ' דשבועות ל"ה ריש ע"א, וקרוב לודאי שכוון למש"כ, והדברים א"צ באור, ולפי כל זה צ"ע על הרמב"ם שכתב בשבועת הפקדון הטעם משום דלא כתיב בה ונעלם ועיין בשבועות ל"ו ב' וברש"י שם, ועוד שם ל"ד ב', וראיתי בתוי"ט שהעיר על שנוי גירסות ברמב"ם, וצ"ע רב. .כריתות ט' א'

34 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

כאמור, הרמב"ם פוסק שהבת תובעת ומחייבת שבועת מודה במקצת, וקשה הרי במשנה למס' שבועות דף לו: איתא שהאב הוא התובע המחייב שבועת הפקדון. ותירץ הגר"מ הלוי זצ"ל שדין מודה במקצת תלוי במי שמחייב את החיובים וזוהי הבת. מאידך כפירת שבועת הפקדון המהווה חלות דין גזילה תלוי' אך ורק במי שזוכה בממון ושמפסיד ממון מחמת הכפירה וזהו האב.

35 רש"י פתח ↗

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד - אם מפיו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר שבועה ואח"כ הודה חייב קרבן דכתיב ויקרא ה׳:כ״א וכחש בעמיתו כל דהו:

35 צפנת פענח על התורה פתח ↗

הנה בלשון הגמרא דשבועות דף ל״ו וכן בירושלמי פ״ב דסוטה, דא׳ שם דרק דסוטה צריכה לומר אמן ולא בשאר שבועות, ובאמת הא בספרי פר׳ נשא פיסקא י״ב ופיסקא י״ד, מבואר דכל שבועות הדיינים צריכה אמן ע״ש. ועיין במכילתא פרשת משפטים פ״כ מבואר ג״כ כן, ולא כמ״ש התוס׳ שבועות דל״ח ע״ב, דמוכח דס״ל דא״צ אמן. ועיין במכילתא שם פרשה ט״ז, דאין משביעין בע״כ, ומה ר״ל כיון שצ״ל דוקא אמן, וכן הך דשבועות דל״ו ע״ב, דמבואר שם לר״מ דמפי אחרים אינו חייב רק בב״ד, ור״ל שבועת הדיינים, ולכאורה תמוה כיון דגם בב״ד ליכא שבועה רק ע״י מה שהוא אומר אמן א״כ הוה כמושבע מפי עצמו, וגבי שבועת סוטה שאני, דאף דהיכא דאומרת אמן, מכ״מ כיון דשם בלא שמשביעה כהן לא כלום הוא ע״כ הוי ג״כ כמו שבועה מפי אחרים, ולכך בירושלמי רפ״ב דסוטה, יליף מאמן דסוטה לקבלה ולא לשבועה כמו בגמרא דידן, משום דיש נ״מ גבי סוטה, כגון אם בשעת שנשבעה וקבלה עליה שבועה שכחה שזנתה אם המים בודקין אותה, דזה הוי לדידן שבועת אונסין, עיין שבועות דכ״ו … עכ״פ לדידן איך ראיה מה שאין המים בודקין אותה שהיא מותרת שמא בשעת קבלת שבועה שכחה, וע״כ צ״ל דשם החיוב הוא בגדר קבלה … ועיין בדברי רבנו בהל׳ שבועות פ״ב, דגם אם השביע בן נח או קטן וענו אמן הוי כמו שהוא נשבע. אך גבי סוטה לא שייך זה דשם צריך דוקא שבועת כהן, וזה ר״ל שיטת ר״ת הובא בר״ן נדרים ד״ב ע״א דהוי כמושבע מפי אחרים, וככ״ב בחלק ג׳. וכן נ״מ לשיטת הראב״ד ז״ל דס״ל דמלקות לא לקי רק בשם המיוחד, אם השביעו חבירו בשם המיוחד והוא ענה אמן אם זה הוי כמו שם המיוחד שילקה … עכ״פ לגבי סוטה כיון דכן גזרה התורה ב׳ דברים שיהיה המשביע כהן והאשה אומרת אמן דהוי כמו שניהם בב״א מפי אחרים ומפי עצמן, ובאמת מלשון הירושלמי דסוטה פ״ב, שם נראה דס״ל דדוקא אמן אבל לא במשמעות אחת וכמו הן, וגבי שאר שבועות מהני זה כמ״ש רבינו בפ״ב מהל׳ שבועות ה״א, ועיין סנהדרין ד״ס גבי אף אני כמוהו, דמהני, וברי״ף שם, על דס״ה, דגם הן מהני וכן כ׳ רבינו בהל׳ עדות פ״כ, ועיין נזיר דכ״א גבי ואני, אך מדברי רבינו פ״ג מהל׳ סוטה נראה דאף דסוטה א״צ לומר דוקא אמן רק גם בשאר לשון אך רק פירוש הלשון ובגדר קבלת הדברים וכמבואר בירושלמי הנ״ל.

35 חידושי הלכות פתח ↗

בפרש"י בד"ה בפני ב"ד ושלא כו' ואח"כ הודה חייב קרבן כו' עכ"ל הוצרך לפרש ואח"כ הודה לרבה דבעדים לא מיחייב דהוי כפירת דברים אלא למאי דמסיק תלמודא דביש לו נמי עדים לא הוי כפירת דברים וחייב מצינן לאוקמא מתניתין נמי בהכי וק"ל:

36 רש"י פתח ↗

וחכ"א כו' - דסבירי להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנן בפירקין דלעיל שם:

36 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

והנה יש לחקור ביסוד החיוב דשבועה"פ האם עיקר המחייב הוא הגזילה או השבועה לשקר. ונראה דזה תלוי במחלוקת ר"מ וחכמים מס' שבועות דף לו: דר"מ סובר דהנשבע שבועת הפקדון מפי עצמו חייב בין כשנשבע בפני ב"ד ובין כשנשבע שלא בפני ב"ד. ואילו המושבע מפי אחרים חייב רק כשכפר בב"ד. מאידך חכמים ס"ל דבין הנשבע מפי עצמו ובין מושבע מפי אחרים חייב בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד. ונראה דר"מ סובר שבמושבע מפי עצמו המחייב דשבועה"פ היא השבועה לשקר ומשו"ה מחייב בין כשנשבע בפני ב"ד ובין כשנשבע חוץ לב"ד, דבתרווייהו חל שבועת שקר. משא"כ במושבע מפי אחרים המחייב אינו השבועה לשקר, דמושבע בעל כרחו ולא הוציא שבועה מפיו, אלא המחייב הוא חלות דין גזילה, ולכן ר"מ מחייב רק במושבע בב"ד, דרק כשכפר בב"ד חל חלות דין גזילה בכפירתו, ואילו כשכפר חוץ לב"ד אמרינן דאישתמוטי קמשתמיט ולא חל חלות גזילה בכפירתו. ואילו החכמים ס"ל דכל כפירת פקדון אחרי שבועה מהוה חלות גזילה ואפילו אם כפר חוץ לב"ד, ולכן ס"ל דהמושבע מפי אחרים חייב אף כשנשבע חוץ לב"ד.2ועיין בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"ב דף לא. ד"ה גמ'. במאי קמפלגי אות ד' עמ' מ"ד, ובס' רשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב דף קה: תוס' ד"ה מאי עמ' תרמ"ו. ולפי"ז מבואר דחל דין גזילה בשבועת הפקדון, ונראה דמזה מקור לדברי ר' ששת דהכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין, דעצם הכפירה בפקדון בב"ד מהוה חלות דין גזילה.

37 רש"י פתח ↗

וחייב על זדון שבועה - דלא כתיב בהו ונעלם. זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן:

37 רשב"א פתח ↗

מתני': וחייב על זדון השבועה. דילפינן משבועת העדות בגזירה שוה דתחטא תחטא כדאיתא לעיל בפרק שבועת העדות שבועות לד, א, ואמרינן הכי בהדיא בפרק ארבע מחוסרי כפרה כריתות ט, א.

37 לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

והוא שיזיד בפקדון וכו'. במשנה ריש פרק שבועת הפקדון שבועות דף ל"ו וחייב על זדון השבועה וכו' עיין בכ"מ וכן אמרו שם במשנה גבי שבועת העדות בפ' שבועת העדות שבועות דף ל' ופירשו שם בגמ' דף ל"א כדברי רבינו ז״ל:

38 ביאור שטיינזלץ על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְיֵשׁ לוֹ. שבועת הפקדון.

38 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

ומ״ש מפיו או מפי הדיינין. נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון שבועות דף ל״ו: שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב.

39 רש"י פתח ↗

מפני שיכול לחזור ולהודות - אחר כפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופרו ממון:

39 רשימות שיעורים פתח ↗

שם. מתני'. השביע עליו חמש פעמים וכו' חייב על כל אחת ואחת. אמר רבי שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות. וכ' רש"י ד"ה מפני שיכול לחזור ולהודות וז"ל אחר כפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופרו ממון עכ"ל. יוצא, איפוא, שאף שכבר גזל הממון בשעת השבועה הראשונה עכ"ז חייב על כל שבועה ושבועה הכופרת בממון אח"כ. גם התורה מחייבת שבה"פ בשבועה הכופרת בגזילה שגזל מכבר. ועלינו להתבונן בזה שהרי עיקר המחייב דשבוה"פ הוא חלות גזילה, כי כן נקרא הקרבן אשם גזילות, ומאחר שכבר גזל לפני שנשבע כיצד תחייב השבועה שנשבע אחרי הגזילה.

39 הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות פתח ↗

כל מי וכו'. עיין ב"ק ס"ג ב' ס"ה א' ק"ג א' ושם כל הסוגיא ק"ח ב' ושם כל הסוגיא ושבועות ל"ו ב' ועיין בתוספתא שם פ"ב ג"ד ובב"ק פ"ח ופ"י יעו"ש ועיין בפרק בתרא דשבועות בש"ס ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פכ"ב ופכ"ג יעו"ש היטב.

40 רש"י פתח ↗

שבועה באחרונה - אין לך בידי לא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכולהו:

40 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

מאן תנא ווי"ם ר"י כו'. מכאן מוכח כגי' ר"ת בבבלי שבועות פרק שבועת הפקדון. ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה פרטו כו'. ונראה הא דקאמר מאן תנא ווי"ם ר"י לא אתי אלא לאפוקי דאתיא דלא כר"מ וכדמסיק אבל כר"ש אתיא דכ"ש הוא דהא לדידי' לא הוי פרטא עד שיאמר שבועה לכל אחד. וא"ת לר"ש אף כשהותר האחרון יהו כולם מותרים דהוה ליה כאומר כולכם שאם הותר אחד מהן כולן מותרין וי"ל דמודה ר"ש דלא הוה ככולכם אלא כמו שתלאן זה בזה וכ"כ התי"ט נדרים פ"ט ע"ש ובנדרים פ"ט ה"ו בד"ה לזה כו' כתבתי דקשיין דברי הר"ן אהדדי ע"ש. ומ"ש הר"ן דף פ"ז ע"ב בד"ה אמר רבא כו' דהלכה כר"ש ע"ש. ונראה דאין ראיה מסתם משנה זו דאמרה קונם תאנים כו'. דכולא מתני' לאו הלכתא הוא כמפורש שם בגמרא חכמים פליגי עלה והלכתא כוותייהו הלכך לא חש התנא למיתניי' כהלכתא אף לעניין זה ועמ"ש גיטין פ"ט ה"ז בד"ה חיילי':

40 יד איתן על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

וכן אם תבעו אותן רבים להעיד להם ואמרו שבועה כו' לא לך ולא לך חייבין על כל אחד ואחד. מה שכתב הכסף משנה דנלמד ממשנה דתנן בפרק שבועת הפקדון לענין פקדון. א"צ דבת"כ פרשת ויקרא היא שנויה בהדיא גבי שבועת העדות נמי:

41 שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

שורש וי'ו כללא או פרטא היו חמשה תובעין אותו כו' חייב ע"כ אחד ואחד כו'. הנה מרן בכ"מ פ"ד מה' נדרים ה' י"א כתב דרבינו פסק כרבי יאודה אליבא דר' יוחנן דס"ל דוא'ו כללא הוי אבל בלא וא'ו פרטא הוי וגריס בגמ' כגי' התוס' דגי' רש"י אינה מכוונת דהיאך אפשר שולא לך בוא'ו יהיה יותר פרטא מלא לך בלא וא'ו יע"ש והלח"מ תמה עליו שהרי בפ"ז מה' שבו' ה' יו'ד כתב רבינו דבין אמר לא לך בין אמר ולא לך חייב ע"כ או"א וכ"כ ג"כ בהל' י"ב גבי גזלה ואבידה יע"ש. ולע"ד אפשר להליץ בעד מרן דמשמע ליה בדעת רבינו דאף לרבי יאודה לא חשיב וא'ו כללא אלא דוקא כי דייק בלישניה ואמר לכולן ולא לך בוא'ו דאז איכא למימר דלהכי דייק למימר כי האי לישנא לכלול את כולן בשבועה ראשונה דוא"ו מוסיף הוא וכללא קא כייל את כולן אבל כי שינה לשונו ואמר על אחד מהם לא לך בלא וא'ו אז גילה דעתו דלאו דוקא הוא ולא דייק בלישניה למימר בוא'ו לכללא דא"כ מ"ט קא כייל להני ולא כייל להך בהדייהו אלא ודאי דלאו לכללא קא מכוין וסירכיה דלישניה נקיט ואזיל וכיון שפרט לכ"א ולא כללן להתחייב ע"כ אחד הוא מכוין כנלע"ד ליישב דעת מרן. ומיהו הא ק"ל בדברי מרן במה שדחה גי' רש"י באומרו שהיאך אפשר שולא לך יהיה יותר פרט מלא לך בלא וא'ו כיע"ש דאטו לדידיה מי ניחא דהא לפי גי' התוספו' נמי לר"מ אליבא דשמואל ס"ל דולא לך בוא'ו חשיב פרטא טפי מלא לך בלא וא'ו ותיקשי ליה דהיאך אפשר דבר זה. והתוספות לא דחו גי' רש"י מכח סברא זו שכתב מרן דהא ודאי לא מכרעא דהא איכא נמי ר"מ אליבא דשמואל דס"ל נמי הכי אלא הם ז"ל דחו גי' רש"י משום דלפי גירסתו אזלא הך סוגיא דהכא אליבא דר' יאודה בתר איפכא מסוג' דזבחים כיע"ש וא"כ מהך טעמא הו"ל למרן לדחות גיר' רש"י ולא מכח הסברא דהא לא מכרעא כמדובר וצ"ע. והלח"מ שם בפ"ד דנדרים כתב שדעת רבינו לפסוק כמ"ד דבין בוא'ו בין בלא וא'ו כולהו פרטא הוי אלא דס"ל דהוא'ו התפסה נמי הוי ולכן באומר שאיני נהנה לזה ולזה קאמר רבינו שם דאם הותר הראשון הותרו כולן יע"ש ומה שיש לדקדק לפי דבריו ממ"ש רבינו בפט"ו מה' מעה"ק גבי ההיא דכזית וכזית וכן ממ"ש בספ"ד מה' גרושין גבי ושאלו בשלום פ' כו' כבר עמד בו הרב בני יעקב בדקמ"א ע"ג וע"ד ויישב דבריו על נכון יע"ש. ובס' שער יוסף בתשו' סימן יו'ד דל"ד ע"ד עמד מתמיה ע"ד הלח"מ דלפי דעתו דפוסק דבין בוא'ו בין בלא וא'ו פרטא הוי איך מצינן למימר דכשאמר לזה ולזה תלאן זה בזה הא קי"ל דוא'ו פרטא הוי ומופרדי' זה מזה הם וע"כ דהש"ס התם לפי גירסת הרא"ש בפ"ד דנדרי' מפרש ההיא מתני' דנדרי' דוא'ו כללא הוי לר"ש ולא פרטא אמנם אנן דקי"ל כרבי אי אפשר לומר דהאומר לזה ולזה תלאן זה בזה עכת"ד יע"ש. ולע"ד הא לא ק"מ דהתליה זה בזה אינו תלוי בפרטא או בכללא דמאי דחשיב פרטא באומר ולא לך או ולא לזה לאו משום יתורא דוא'ו הוא דהא בלא וא'ו נמי חשבינן ליה פרטא אלא לישנא יתירה דהוצרך לפרט כל אחד ולא אמר סתמא שאין לכם בידי או שאיני נהנה לכם הוא דמשמ' לן דחשיב פרטא והוא'ו דמייתר מורה על התליה וההתפסה והו"ל כאלו פי' שבועה לכ"א ובלבד שיהיה תלוי שבועתו של זה בשבועתו של הקודם ומש"ה אמרינן הותר הראשון הותרו כולן כו' ודוק. ובספר שער המלך שנדפס מחדש למורי הרב בפ"ה מהל' אישות דכ"ז ע"ג ראיתי שהוקשה לו בתי' הלח"מ דאי ס"ל לרבינו דהוא'ו חשיב התפסה א"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך וכן שאין לך בידי חיטין ושעורים אמאי לא אמרינן דאינו חייב אלא על הראשונה בלבד דהא קי"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואמאי פסק רבינו דחייב ע"כ א"וא וכתב שבשיטה כ"י למסכת נדרים מצא שהקשו כן בדברי רבינו יע"ש וכעין זה הוקשה לו ג"כ בספר קרית מלך רב בדין שבועות ממ"ש רבינו בפ"ב ה"ט וז"ל וכן אם נשבע שלא אוכ' בשר וחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הרי הוא פטור שהרי לא הוציא שבועה מפיו אלא התפיסו ע"כ. משמע דוקא משום שחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הא אם נשבע על הפת והבשר יחד על שניהן דלא הוי התפסה וכן משמע ממ"ש רבינו בפ"ד ה"ו ואפי' אמר שבועה שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ואי הוי התפסה נראה שאינו מצטר' לכזית עכ"ל. ולע"ד הא נמי לא קשייא דאף הלח"מ לא כתב דהוא מורה על ההתפסה לדעת רבי' אלא דוקא היכא דלא אייתר לישניה דנשבע דיתור לשונו מורה שדעתו להתחייב על כל אחד והוא'ו מורה על ההתפסה הילכך גבי שבועת ביטוי כגון שבועה שאיני נהנה לזה ולא לזה דאיכא למימר דיתור לשונו דהוצרך לפרט לכל אחד ואחד הוא להתחייב בשבועה לכל אחד והוא'ו יתירה הוא להורות על ההתפסה אמרינן הכי אבל גבי שבועת הפקדון דאי אמרינן דהוא'ו מורה על ההתפסה עכ"ל דליכא אלא התפסה לבד וליכא שבועה לכל אחד א"כ אייתר לישניה דלמה פרטן לכל אחד ואחד לימא שבועה שאיני חייב לכם דליכא למימר דלהכי פרטן ולא אמר שבועה שאיני חייב לכם משום דלא בעי לישבע לכולן דא"כ למה התפיסן דאין ספק דמדהתפיסן זב"ז דטועה בדין הוא וסובר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם דעתו שלא לישבע עליהן כלל למה התפיסן הילכך עכ"ל שדעתו לישבע לכל אחד ומשו"ה פרטן והוא'ו לאו דוקא ובכן ממילא יתיישב. גם מה שהקשה בס' קמ"ר דכיון דהוא'ו אינו מורה על ההתפס' לבד א"כ בנשבע שלא יאכל בשר ופת וכיוצא כל כה"ג השבועה קאי על כל הדברים שהזכי' בפיו ובשפתיו אלא שהוא'ו מורה ג"כ על ההתפסה זה בזה ומשו' הכי כתב רבינו בפ"ב ה"ט דדוקא כי אמר הרי פת זה כבשר זה אז הוי התפסה לבד אבל אם לא אמר כן אלא שנשבע על דברים הרבה אז הוי כנשבע על כל דבר ודבר אלא שהתפיס דבר בחבירו וכאלו אמר שכל זמן שאהא אסור בבשר אהא אסור בפת וכי תימה א"כ כיון דאיכא שבועה לכל דבר ודבר בפרט אכתי ק' ההיא דפ"ד ה"ו בנשבע שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל למה כתב רבינו דאינו חייב אלא אחת הול"ל דחייב ע"כ דבר ודבר הא ודאי לא קשייא מידי שהרי אמרו בפ' שבועות שתים בתרא דכ"ג גבי נשבע שלא אשתה יין ושמן ודבש דע"כ לא מחייב ע"כ חדא אלא כשהיו מונחים לפניו דאייתר לישניה דהול"ל שבועה שלא אשתה מאלו המינין אבל כשאינן מונחין לפניו לא מחייב אלא חדא דאיכא למימר להכי פרטן כדי למפטר נפשיה מאחרינייתא ודוק ובהכי ניחא מה שהקשה עוד בס' הנז' על מה שאמרו בירוש' גבי שבועת אליהו היכן הותר נדרו של טל אמר רב תנחומא סברון מימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל והוק' לו דתינח לרש"י דס"ל דכללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אמנם לר"י ולר"מ דס"ל דוא'ו פרטא הוי לדעת ר' יוחנן וכן לשמואל אליבא דר' יאודה א"כ הוו ב' שבועות וכה"ג לא אמרינן הותר אחד מהם הותרו כולם יע"ש וע"פ האמור לא קשיא מידי דע"כ לא אמרו דוא'ו פרטא הוי אלא בההיא דולא לך ולא לך דאייתר לישניה דהוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדהוצרך לפורטן ואמרן כי האי לישנא להתחייב ע"כ א' קמכוין אבל היכא דליכא יתור לשון כי ההיא דלא אשתה יין ושמן ודבש דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי ליכא למ"ד דחייב על כל חד וחד וההיא דאליהו דמי ממש לההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ולא היו מונחים לפניו הילכך לא הוי אלא כללא ולא פרטא. עוד ראיתי בספר הנז' הביא דברי הריב"ש ז"ל בסימן רצ"א שכתב דהנשבע או נדר שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי והותר אחד מהם דלא הותר השני דכיון שהן פעולות חלוקות הוו שני שבועות לענין חיוב חטאות וכיון שכן אם הותר על האחד לא הותר השניה וצריך התרה לכל אחד ואחד ע"כ וכתב ומתוך דבריו נ"ל דלא הבין במ"ש רבינו גבי שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כמ"ש הרב לח"מ דהוי פרטא והתפסה דא"כ גם בנדון דידיה נימא הכי וצ"ל דס"ל להריב"ש דבוא'ו הוי כלל כמ"ש מרן כ"מ וקשה עליו ג"כ קו' הרב לח"מ דרבינו ס"ל דהוי פרטא עכ"ל ולע"ד הא לא מכרעא דאה"נ דלדעת רבינו ס"ל להריב"ש כמ"ש הרב לח"מ ולפ"ז בנדון הריב"ש חשיב פרטא והתפסה ואם הותר על הענבים הותר נמי על לבישת בגדי משי ואם הותר על בגדי משי לא הותר על הענבים מיהו הריב"ש לא חש לס' רבינו בזה מאחר שכל הפוסקים ס"ל גבי דשאיני נהנה לזה ולזה דלא חשיב התפסה עד שיאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכגירס' הגמרא בההיא דפ"ד דנדרים. ומה שהוצרך הריב"ש לומר דמשום דהפעולות חלוקות חשיבי ב' שבועות ולא כ' הטעם משום דוא'ו פרטא הוי היינו משום דהכא ליכא לישנא יתירה כמדובר. ודרך אגב ראיתי לעמוד במה שהקשה הרב מחנה אפרי' בהלכות שבועות סי' ט' בעיקר דברי הריב"ש בתשובה זו שלמד דחילוק הפעולות מחלק השבו' מההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דאמרינן בפ' שבועות ב' דחייב ב' משום דכיון דאמר שלא אוכל והדר שלא אשתה גלי אדעתיה דשלא אוכל דקאמר היינו אכילה לחודה יע"ש והוקש' להרב הנז' וז"ל ולא הבנתי כונתו דההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דחייב ב' לאו משום דחילוק הפעולות מחלקת השבועות הוא אלא טעמא הוי משום דלא היה לו להזכיר שתיה בכלל אכילה הוא ולמה הזכירו אינו אלא כדי לחלקן בשתי שבועות ולהתחייב עצמו בב' עכ"ל ולכאורה קושיא אלימתא היא מיהו לע"ד נראה ליישב דעת הרב דמשמע ליה דע"כ לאו מהאי טעמא הוא אלא דהפעולות חלוקות דאי משום דלא היה לו להזכיר שתיה דבכלל אכילה היא אתו כ"ע קרו לשתיה אכילה וכי לא עבידי אינשי דקרו לאכילה אכילה ולשתיה שתיה וכיון דאיכא אינשי הכי ואיכא אינשי הכי אין סברא לומר דמשום לישנא יתירה חשבינן ליה פרטא דלא דמי לההיא דשלא אוכל פת חיטין ופת שעורין דלאו אורחיה דאינשי לאשתעויי הכי ולמימר פת פת בכל דבר וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש לכ"ע איכא לישנא יתירה כל שהיו מונחים לפניו או מסרבין בו לאכול יין ושמן כו' וליכא מאן דמשתעי בהכי הילכך ע"כ מדכפל דבריו לחלק הוא בא משא"כ הכא וכיון שכן עכ"ל דמאי דחשבינן ליה שתי שבועות ומחייב שתים אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן ולא משום כונתו דהכא ליכא יתור לשון כמדובר. ואפשר דהמכריחו להריב"ש טפי הוא ההיא דהוה בעי הש"ס למימר התם דשלא אוכל ושלא אשתה דקתני מתני' דחייב שתים מיירי בדאמ' שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל כיע"ש ואם איתא דחייב שתים הוא משום יתור לשונו כמ"ש הרב מחנה אפרים הא ניחא כשאמ' שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה דכיון דשתיה בכלל אכילה כל שאמר שלא אוכל תחילה הרי שתיה בכלל ולמה אמר שלא אשתה אם לא שכוונתו לחלק אבל כשאמר שלא אשתה תחילה והדר אמר שלא אוכל ליכא לישנא יתירא ואכתי תקשי ליה אמאי חייב שתים וליכא למימר דהשתא נמי איכא לישנא יתירא דהוה מצי למי' שלא אוכל לבד ומדהוצ' לפרט שלא אשתה תחילה והדר שלא אוכל ש"מ שדעתו לחלק דהא ודאי ליתא שהרי כתב מהרימ"ט בח"א סי' ס"ח דכולה סוגייא דהכא אזלא בין אליבא דר"י ור"מ ובין אליבא דר"ש דאפליגו בפרק שבועת הפקדון גבי שבועה ולא לך ולא לך דאע"ג דלר"ש אפילו התם דאיכא לישנא יתירה דהא הוה מצי למימר שבועה שאיני חייב לכם ופרטן לכל חד אפ"ה ס"ל דכללא הוא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וא"כ לדידיה משמע לכאורה דה"נ גבי שבועה שאיני אוכל פת חיטין פת שעורין כו' וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אע"ג דאיכא לישנא יתירה אפילו הכי לר"ש לא מחייב אלא חדא כיון דליכא שבועה בכל דבר מיהו כתב הרב דאפי' לר"ש נמי כל כה"ג אזיל ומודה ר"ש נמי דמחייב ע"כ חדא וחדא משום דהכא איכא כלל והדר פרט דכיון דאמר שלא אוכל וכונתו על דברים שלפניו הרי כלל הכל בשלא אוכל ומדהוצרך לפרט לכל חדא וחדא מיחייב ע"כ חדא וחדא אפילו לר"ש משא"כ בההיא דולא לך ולא לך דליכא אלא פרטא לבד וליכא כללא מעיקרא יע"ש והשתא בנשבע שלא אשתה והדר שלא אוכל ליכא כלל' דאכילה לאו בכלל שתיה היא וא"כ אמאי חייב ב' ודוחק לומר דכי הוה בעינן לפרושי מתניתין הכי הוה מוקי מתני' דלא כר"ש דכל כי האי הו"ל לפרושי הואיל וכולה סוגיא אזלא אף כר"ש כמ"ש מהרימ"ט אלא ודאי דטעמא דחייב ב' לפום האי אוקמתא אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן כמ"ש הריב"ש וליכא מאן דפליג אהאי טעמא ועיין בס' קמ"ר פ"ה מהלכות שבועות הל' י"ח ודוק. הדרן לדמעיקרא שמ"ש הלח"מ בדעת רבינו הוא הנכון וכל מה שהקשו על דבריו הכל בא לכלל ישוב כמדובר ועיין עוד במה שהקשה הלח"מ לפי דרכו בדעת רבינו בפי"ג מה' נדרים הלכה יו'ד וכבר בספר שער המלך למורי הרב בפ"ה מה' אישות דכ"ז ע"ג עמד ויישב דברי רבינו בישוב נכון ואין צורך למה שנדחק שם הרב לח"מ כיע"ש ולפי דברי הלח"מ שם לא ידעתי אמאי לא קשייא ליה טפי לדעת רבי' אנשבע שלא יאכל נבלו' ושחוטות היאך חלה שבועתו בכולל אף אנבלות כמ"ש רבי' בפ"ה מה' שבועות ה' יו"ד הא כיון דלדידיה וא'ו פרטא הוא חשיב כנשבע שבועה על הנבלות ושבועה על השחוטות וכיון דאיכא שבועה לכל חד לחודיה אין כאן טעם כולל כמ"ש הריב"ש בתשו' סי' רצ"א וקנ"ט כיע"ש אלא ודאי דע"כ לא חשיב וא'ו פרטא לדעת רבינו אלא כי ההיא דולא לך ולא לך וכההיא דלזה ולזה דכיון דהוה מצי לישבע על כולם כאחד ופרט לכל אחד אז חשבינן ליה כנשבע על כל אחד אבל היכא דנשבע שלא אוכל נבלות ושחוטות אין יתור לשון לומר דלהכי פרטן להתחייב ע"כ אחד דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וזה ברור. והנה הרב מח"א בה' שבועות סי' ט' רצה ליישב דעת רבינו דס"ל דדוקא גבי שבועה ס"ל כר"י דוא'ו פרטא הוא משום דשבועות חלוקות לחטאות אבל בנדרים דאין חילוק חטאות בהן כמ"ש רבינו בפ"א מה' נדרים הל' ו' כה"ג דאמר זה וזה בוא'ו חשיב כללא כר"ש יע"ש ועיין במה שהקשה עליו בנו הרב בדי"ג ע"ב יע"ש ולבר מן דין אין טעם בחילוק זה דחילוק חטאות שאמרו גבי שבועה אינו אלא היכא דהשבועות חלוקות מצד עצמן אבל בשבועה אחת שכלל בה דברים הרבה ליכא חילוק חטאות כמ"ש רבינו בפ"ד הל' ה' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ע"כ ולפי דברי הרב נימא דוא'ו פרטא הוי הואיל וחלוק לחטאות ויהא חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי דטעם זה לא מהני לחלק השבו' ולעשות מהכלל פרט ומ"ש בפ' שבועות ב' דכ"ג שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות עיין להרב מש"ל ברפ"ד מה' שבועות ד"ה תנן מה שביאר בפי' אותה סוגייא ודוק. עלה בידינו מכלל האמור שדעת רבינו לפסוק כמ"ד דבין באומר לא לך ולא לך בין באומר לא לך לא לך בלא וא'ו כולהו פרטא הוי ולא חשיב כללא עד שיאמר שאיני חייב לכולכם וכיוצא אמנם הר"ן והרא"ש חלוקים על רבינו דהם פסקו כר"ש דס"ל כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וז"ל הר"ן בפי' ההלכות בפ' האיש מקדש עלה דמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו ואמרינן בגמרא מאן תנא אמר רבא ר"ש היא וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא כוותיה ובפ' פותחין נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן כו' והתם נמי אוקומיה רבא כר"ש ואף על גב דבפרק הפקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא אפי"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגייא דהכא אליבא דר"ש קי"ל כוותי' וכן פסקו ר"ח והרמב"ן עכ"ל ומוהרימ"ט בחי' לקדושין הקשה עליו וז"ל ולא ידעתי מאי קא ק"ל אי משו' דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסוק כהני סתמי אם לא דהתם בשבועות איכא סתמא דלא כוותיה דבפרק שבועות ב' תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב ע"כ אחד ואחד ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבועה שלא אוכל אלו ואולי לזה כיוין הר"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא בחדא מסכתא אלו דבריו יע"ש ודבריו תמוהים במ"ש ואולי לזה כיוין הר"ן דאדרבא כלפי לייא דכיון דמחלוקת דפ' הפקדון מוכח דאין הלכה כסתמא דפ' שבועות ב' וההיא סתמא אזלא כרבי יאודה ודלא כר"ש כמ"ש הרב א"כ היא הנותנת לומר דקי"ל כר"ש ומאי קושיא ליה להר"ן מההיא למ"ש דהלכה כר"ש משום דהוי סתם ואח"כ מחלוק' אדרבא זו ראיה לדבריו ואפשר לומר בדוחק דכונת הרב ז"ל היתה לומר דמ"ש הר"ן ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אין הכונה לומר דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם שהרי כתב הרב הנמקי בפ' החולץ דקי"ז בשם הרמב"ן והביא דבריו הרב גופי הלכות בכלל תמ"ח דמ"ש סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו למימרא דבשום דוכתא אין הלכה כסתם אלא כלפי שאמרו מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם כלומר שכן הלכה לעולם עד דפסקי אמוראי בהדייא דלא כוותיה קאמר בתר הכי דסתם ואחר כך מחלוקת אין אומרים הלכה כסתם לעולם אלא פעמים כך ופעמים כך עכ"ל וכיון שכן זה שכתב הר"ן הכא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא הכונה לומר דכיון דסתמא דפ' שבועות ב' הוא כר"י וגם המחלוקת דמייתי בתר הכי בפרק הפקדון הזכיר סברת מאן דפליג אר"ש בלשון סתם וסברת ר"ש אמרה בשם יחיד א"כ זו ראיה דהלכה כמאן דפליג אר"ש כן אפשר ליישב בדוחק גדול אלא כי לשון הר"ן אינו מורה כן. ובספר שער המלך למורי הרב נר"ו בפ"ה מהלכות אישות דכ"ז ע"ב ביאר כונת הר"ן דאיהו ס"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וכיון שכן מספ"ל הי סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא וכ"כ בהדייא הר"ן בפ' ערבי פסחים עלה דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר מצות כו' יע"ש. ואם כן היינו דק"ל להר"ן ז"ל כלפי מאי דקימא לן כר"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן ש"פ מקודשת מתורת ודאי ואהא ק"ל דהו"ל לומר דאינה מקודשת אלא מתורת ספק ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מתורת ספק וכן נמי בההיא דנדרי' היה לנו להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא ולא כתב הו"ל סתם ואחר כך מחלוקת למימר דמספי' הוא דקאמר את"ד נר"ו יע"ש ואין להקשות דכיון דהא דאמרינן סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו בכל דוכתא הוא כמ"ש הרמב"ן א"כ מאי קא ק"ל דכיון דפעמים אין הלכה כסתם א"כ בספיקא תלייא מילתא והו"ל למיזל לחומרא ולא לפסוק כר"ש בין לקולא בין לחומרא ועיין עוד בס' דברי אמת בקונט' הג' די"ו ע"ד ד"ה ויצא לנו כו' שכתב דהרשב"א והתוס' חלוקים על דברי הרמב"ן הללו שהביא הרב הנמקי אבל לדידהו ס"ל דסתם ואחר כך מחלוקת חשיב כמחלוקת יחיד עם רבים דהלכה כרבים זולת היכא דמסתבר טעמיה דיחיד יע"ש אלא דמתוך דברי הר"ן הללו דקרי לההיא דפ' הפקדון מחלוקת נראה דס"ל דכל סתמא דאיכא מחלוקת בצידו לא מקרי סתמא לפסוק כוותיה בכל דוכתא ולא חשיב כרבים נגד יחיד כס' התוס' בפרק החולץ וכס' הרשב"א אלא דס"ל כמ"ש הרב הנמקי בשם הרמב"ן כמדובר אלא דבפרק פותחין דס"ו ע"א ד"ה ולענין הלכה קרי הר"ן לההיא דפ' הפקדון סתמא דנר' דקאי בשיטת התוס' והרשב"א דכל סתמא אפי' מחלוקת בצידו חשיב סתם והלכ' כוותיה דחשיב כרבים לגבי יחיד וצ"ע. ובמ"ש הר"ן הכא ובפרק פותחין דכיון דשקלו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר"ש קי"ל כוותיה וכ"כ הרא"ש בפ' פותחין כיע"ש נלע"ד דלפי גי' הספרים ישנים שהביאו התוס' בפרק הפקדון דכולה סוגייא גרסינן היפך גירסתינו דלר' יאודה כל היכא דאמר ולא לך ולא לך בוא'ו כללא הוא ובלא לך לא לך בלא וא'ו ס"ל דפרטא הוא הנה לפי גי' זו אזלא לה הכרעת הרא"ש והר"ן דהלכה כר"ש מדשקלו וטרו אמוראי אליביה דאיכא למימר דר' אמי ורבא דס"ל בפרק האיש מקדש דהאומר התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דאינה מקודשת עד שיהיה באחרונה ש"פ דמבואר מזה דס"ל דבזו ובזו כללא הוא ומשו"ה בעינן שיהיה באחרונה ש"פ דאי פרטא הוא וחשיב כאומ' התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אפי' בקמייתא נמי מקודשת לאו משום דס"ל כר"ש הוא אלא משום דס"ל כר"י דוא'ו כללא הוא משום הכי ס"ל הכי ואה"נ דהאומר התקדשי לי בזו בזו בלא וא'ו ס"ל דפרטא הוי דאע"ג דלר"ש כללא הוא מאן לימא לן דאינהו ס"ל כוותיה אפילו באומר בזו בזו בלא וא'ו דילמא אינהו כי שקלו וטרו אינו אלא באומר בזו ובזו בוא'ו דוקא אבל באומר בזו בזו בלא וא'ו אפשר לומר דפרטא הוי כר"י ואפילו היה בקמייתא ש"פ והיתה אוכלת ראשונה מקודשת כמו באומר התקדשי התקדשי אלא מפני שהר"ן והרא"ש נראה דגרסי כולה סוגייא דפרק הפקדון כגי' רש"י ולפי אותה גי' ס"ל לר"י דולא לך בוא"ו פרטא הוא ובלא וא'ו הוי כללא הילכך כיון דאשכחן להני אמוראי בפרק האיש מקדש דס"ל גבי בזו ובזו בוא'ו דכללא הוא עכ"ל דסבירא להו כר"ש דאפי' בוא'ו ס"ל דהוי כללא וכ"ש בלא וא"ו דאפי' רבי יאודה אזיל ומודה דהוי כללא כנלע"ד. וע"פ האמור ממילא יתיישב מה שדקדק מרן הב"י בסימן רכ"ט עמ"ש הטור שם דאם אמר קונם שאיני נהנה לכולכם או אפילו אמר קונם שאיני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולן אבל אם אמר קונם שאיני נהנה לך קונם שאיני נהנה לך כו' וכתב מרן ומ"ש בספרי רבינו שאיני נהנה לך ולך ולך שאינו מדוקדק דאפילו בלא ווי'ן הוי כלל כדפרישית עכ"ל ולפי מה שהכרחנו דגי' הרא"ש בפרק הפקדון היא כגי' רש"י שם אדרבא מדוקדקים דברי הטור דלפי גי' זו בלא ווי'ן אף ר"י אזיל ומודה לר"ש דחשיב כלל והיכא דאיכא ווי'ן הוא דס"ל לר"י דחשיב פרטא והשתא הטור דפסיק כר"ש הוצרך להשמיענו דאפילו בווין חשיב כללא דלא כר"י דחשיב פרטא אבל בלא ווי'ן לא הוצרך לאשמועינן כיון דאף לר"י חשיב כללא וברור ועיין בס' כהונת עולם שם ובספר שער יוסף בתשו' דל"ו ע"ב. ובהכי ניחא לי מה שהקשו הרב משפט צדק בח"ב סימן מ"ג והרב כהונת עולם שם בסי' רכ"ט על מ"ש הר"ן בנדרים פ"ג דכ"ז ע"א וז"ל ודאמרינן הותר מקצתו הותר כולו דוקא כשכללם דאמר כולכם או לזה ולזה בוא'ו אבל אם אמר לזה לזה בלא וא'ו הותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים דכמאן דאמר קונם לכל אחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש גבי בזו ובזו ובפרק שבועת הפקדון גבי שבועה לא לך לא לך עכ"ל והקשו עליו הרבנים הנז' דמאי מייתי מההיא דפרק האיש מקדש אדרבא התם ע"כ לאוקומיה סתם מתני' כר"ש דהא קתני רישא התקדשי התקדשי יע"ש ועיין בספר שער יוסף דל"ו ע"ב יע"ש ועפ"י האמור נלע"ד שדברי הר"ן הללו הם כפי גי' הספרי' ישנים שכתבו התוספות בפרק הפקדון דלר"י כל דאיכא וא'ו הוא כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא ולפ"ז הני אמוראי דפרק האיש מקדש דשקלו וטרו גבי בזו ובזו וס"ל דחשיב כללא אפשר דס"ל כר"י דדוקא בוא'ו חשיב כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא וליכא הכרעה אי ס"ל כר"ש אף היכא דאמר בזו בזו בלא וא'ו הילכך לענין הלכה בדליכא ווי'ן מספק' לן אי הלכה כר"ש דחשיב כללא וכסתמ' דקדושין ונדרים או כר"י וכסתמא דשבועות דלא ידעינן הי סתמא בתרא כיון דאין סדר למשנה כמ"ש הר"ן בפרק האיש מקדש ובפרק פותחין הילכך ע"כ למיזל לחומרא ולומר דלענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו חשיב פרטא כר"י דפרק הפקדון ואותו שהותר הותר והשאר אסורים וזהו שכתב הר"ן דהיכא דאמר ולזה ולזה בוא'ו חשיב כללא כדמוכח בפרק האיש מקדש וכונתו למאי דשקלו וטרו אמוראי התם גבי בזו ובזו ומוכח דס"ל דחשיב כללא אבל ממתני' ודאי ליכא הכרעה דכיון דאוקימנא לרישא דמתני' כר"ש ודאי דכי קתני סיפא בזו ובזו לאו דוקא באומר בוא'ו דאפי' בלא וא'ו דינא הכי לר"ש דס"ל כללא הוי עד שיאמר התקדשי לכל אחד אבל הוכחת הר"ן הוא מדרבי אמי ורבא דמוכח התם דס"ל גבי בזו ובזו דכללא הוי ושמעינן מינייהו דס"ל דוא'ו כללא הוי מיהו באומר לזה לזה בלא וא'ו ליכא הכרח מהנהו אמוראי מה ס"ל הילכך כיון דבשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כר"ש היפך סתמא דקדושין ולא ידעי' הי סתמא בתרא אית לן למיזל לחומרא וחשיב פרטא וכאומר קונם לכ"א וא' זה נר' לע"ד כונת הר"ן שם. איברא שדבריו הללו סתרי למ"ש בפרק פותחין דס"ו ע"א ולדבריו שבפרק האיש מקדש בפי' ההלכות וכמו שהקשו הרבנים הנז' כי שם תפס עיקר דקי"ל כר"ש דבין בו' או בין בלא וא'ו כולהו כלל הוי ולפי מש"ל נראה דגירסתו היתה כגי' רש"י בפרק הפקדון ואלו הכא בדכ"ז לא אזיל בשיטה זו כי אם כגי' התוספות שם ואולי שתי הגירסאות נזדמנו לפני הר"ן כמו שנזדמנו לפני רש"י דבפרק האיש מקדש דמ"ד ע"א גריס בברייתא דר"י בגי' התוספות בפרק הפקדון דבלא ווי'ן חשיב פרטא ובפרק הפקדון גריס להפך דבלא ווי'ן לר"י חשיב כללא ובכן אף להר"ן היו לפניו ב' הגי' גם זו לעומת זו ולכן שינה את טעמו ונימוקו ממקום למקום לפי הגי' שנזדמן לפניו בעת ההיא שכבר כתבנו דהכרעתו של הר"ן שהכריע דהלכה כר"ש מדשקלו וטרו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר"ש אינו אלא לפי גי' רש"י בפרק הפקדון דלפי גירסתו בפ' האיש מקדש והיא גירסת התוס' בפ' הפקדון ליכא הכרעה כלל כן נלע"ד ודוק. והנה מהרימ"ט בח"א סי' ס"ח הוקשה לו לשיטת הרא"ש והר"ן והטור דפסקו כר"ש מההיא דפ' שבועות ב' דכ"ד דשקיל וטרי תלמודא גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אמאי חייב ע"כ אחת ואחת וקאמר דה"ט משום דאייתר לישניה דפת פת למה לי וכן יין ושמן ודבש במונחים לפניו דהול"ל שבועה שלא אשתה ממין אלו והואיל ופרטן מיחייב ע"כ חדא וחדא יע"ש ולכאורה אזלא הך סוגייא דלא כר"ש דלר"ש לא מיחייב עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכמו כן הוקשה לו מסיפא דההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה דתני סתמא דחייב ע"כ אחד וא' וכן פלוגתא דרב אחא ורבינא דאפליגו בבעייא דבעי רב אשי התם בפרק הפקדון וברייתא דמייתינן עלה דקתני הרי כאן עשרי' חטאות כולהו אתו דלא כר"ש כיע"ש וכן ההיא דפרק המגרש עלה דמתניתין דחמשה שכתבו בתוך הגט איש פ' מגרש את פ' דאמרינן בגמרא דאי כתב את פ' פ' את פ' בלא וא'ו דהם גיטין מחולקים אזיל כר"י ולא כר"ש דלר"ש לא חשיב פרטא עד שיכתוב גרושין לכל אחד ואחד ועוד הוקשה לו אותה ששנינו בשלהי נדרים אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת כו' הרי אלו ב' נדרי' כו' ואמר רבא מתני' ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ע"כ הרי כאן אע"פ שלא אמר קונם לזה קונם לזה חשבינן להו ב' נדרים לפי שחילקתן ואמרה שאיני טועמת לכל אחד כיונתו לעשותן ב' יע"ש. ומתוך כך העלה הרב דע"כ לא אפליגו ר"ש ור"י אלא כשפרט דברים הרבה בשבועה א' דר"ש סבר הואיל והוציאם כולם בשבועה א' שאתה צריך לצרף כל הפרטי' לשבועה שהזכיר תחילה או בסוף כולם שבועה אחת הן ואינו חייב אלא אחת וכן אותה דנדרים כשאמר קונם שאיני נהנה לך ולא לך כולם צריכים להצטרף עם הראשון שהזכיר בו קונם הילכך הכל נדר אחד עד שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן אבל ההיא דפ' שבועות ב' שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שאני התם שכלל תחילה ואח"כ פרט דכי אמר שבועה שלא אשתה הרי נאסר בכולן כי הדר פרט יין ושמן ודבש לחייב ע"כ אחד ואחד כו' וכן גבי שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורים דכי אמר שלא אוכל סתמא אתסר בכולהו ואף למפטר נפשיה מאחרינייתא לא הוה צריך כיון שלא היה דעתו אלא אלו ואעפ"י שלא פירש פיו ולבו שוין בעינן והא דפריך בגמרא ודילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כתבו התוס' דהכי קאמר דילמא לגלות לעולם שאינו אוסר עצמו אלא מאלו ומשני פת פת למה לי כלומר אם כונתו לגלות דעתו לא היה צריך להזכיר פת פת הא אין עליך לומר מאחר שכלל תחילה שלא חזר ופרט אלא להתחייב ע"כ א"וא בפ"ע ולהכי לא מייתי פלוגתא דר"י ור"ש בפרק הפקדון אלא גבי ה' תובעים אותו שאין שם כלל מוסף על הפרט אלא פרט גרידא שאין לך בידי דבשבועה קמייתא לא אשתבע אלא אחדא וכי הדר אמר ולא לך ולא לך אתה צריך לצרפן לשבועתו של ראשון וה"ט דר"א דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ולהכי גבי הא דקתני בסיפא שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים כו' לא מייתי פלוגתייהו דבהא מודה ר"ש דכי משתבע שבועה שאין לך בידי הרי נשבע על כולם וכשחזר ופרט לחייב ע"כ א"וא בא והיינו דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר אפרטא מיחייב אכללא לא מיחייב פי' שלא יהא חייב על שבועה שאין לך בידי שהיא שבועה כוללת את כולם וחד אמר אכללא נמי מיחייב וכתב עוד דההיא דשלהי נדרים גבי תאנים וענבים שאיני טועמת אע"ג דבמונחים לפניו מיירי מדקתני אלו לא תקשי אמאי לא מיחייב ע"כ א"וא דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאה"נ אילו אמר קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה"נ דמיחייב אפרטי דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו ובהכי פליגי ר"י ור"ש ומתני' ר"ש היא דאמר אף על הפרט שהוא כלול בקונם ראשון אינו חייב אלא אחד עד שיאמר תאנה שאיני טועמת ענבה שאיני טועמת דאז חשבינן להו ב' נדרים וה"ה הכא בשבועות אם אמר שבו' יין ושמן ודבש שלא אשתה באנו למחלוקת ר"י ור"ש וכתב עוד ואעפ"י שלא מצאתי לרבותינו הראשונים שיפרשו בחילוקי השמועות הללו כלום הדברים מוכרעים מחמת עצמן רק את זה מצאתי להרא"ש בהלכותיו פ"ד נדרים אמימרא דרבא דס"ל דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במחליף כתב וצ"ע לרבא אדם שנדר מב' דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם ומצא חרטה כו' או"ד לא אמרי' הותר כולו אלא במחליף כו' ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאילו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמוקמינן לה במונחים לפניו אלמא מודה ר"ש בזו שהרי הוא עצמו פסק כר"ש עכ"ל העתקתי כל דבריו מפני שאין הספר מצוי אצלי. וראיתי להרב כהונת עולם בסימן רכ"ט שתמה ע"ד מהרי"ט הללו שאם כדבריו דסיפא דמתני' דפרק הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורים כו' וכן שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' דקתני חייב ע"כ א"וא אתייא ככ"ע ואפי' כר"ש משום דאיכא כללא והדר פרטא כמ"ש ז"ל היאך צידד הר"ן בפ' פותחין דס"ו ובתשו' סימן י"ו דאין הלכה משום דסתם לן תנא דלא כוותיה בפרק הפקדון ועכ"ל דהיינו דסתם לן דלא כוותיה בהנהו תרי בבי דפקדון ותשומת יד ודחיטין ושעורין ואי ס"ל להר"ן כחילוק הרב איך אמר הר"ן דהך דפרק הפקדון הוי דלא כר"ש יע"ש ולע"ד לא קשיא דמאי דקא' הר"ן דבפ' הפקדון סתם לן תנא דלא כר"ש לאו משום הנך בבי דסיפא הוא דודאי הרי אתו ככ"ע כמ"ש מהרי"ט ז"ל אלא עיקר הכרעת הר"ן מדקתני רישא סתמא גבי שבועה לא לך לא חייב על כל אחד ואחד ואע"ג דתני עלה דר"ש פליג ואמר דאינו חייב עד שיאמר שבועת לכל אחד מ"מ כיון דמילתיה דמאן דפליג אר"ש תני לה סתמא הכי הלכתא כדאמרינן בריש ביצה גבי ההיא דמחתכין את הדלועין ואף למ"ש התוס' והרשב"א בפ' החולץ דכל דאיכא סתמא ומחלוקת בצידו לא חשיב סתמ' היינו דלא חשיב סתם גמור לאקשויי מיניה לר"י דאמר הל' כסתם משנה אבל מ"מ חשיב סתמא כי האי כרבים לגבי יחיד דהלכתא כוותייהו זולת היכא דמסתב' טעמיה דיחיד וכבר האריך בזה בס' דברי אמת בקונט' הג' די"ו ע'ד יע"ש וכמ"ש לעיל ועיין עוד שם שהכריח דאפי' היכא דאפליגו תרי תנאי אסתמא אפי"ה הלכה כסתמא דחשיב סתמא כרבים טפי יע"ש. עוד הקשה הרב הנז' על דברי מוהרי"ט ז"ל וז"ל דאם איתא מאי פריך תלמודא בפ' הפקדון ממתני' דפקדון ותשומת יד לר"מ דס"ל דוא'ו כללא הוי ולפי דברי הרב מאי קושייא הא כי היכי דבהני אפי' ר"ש מודה דפרטא הוא ה"נ נימא דמודה בהו ר"מ דהוי פרטא וכן יש לדקדק לפי גי' התוס' וכתב ולזה נ"ל דלא אמר הרב אלא אליבא דר"ש דלדידיה הוא'ו לא עביד ליה כללא דהא בלא וא'ו נמי הוי הכי ומשו"ה בהך גוונא דלא הוה צריך לאומרו חייב ע"כ אחד ואחד אבל לר"מ פריך דאף דאכפל לאומרו ומוכח קצת דלחלק נתכוון מ"מ מדאמרינהו בוא'ו הוי הוכחה אליביה דלכללא נתכון ולא מחייבינן ליה קרבנות הרבה מספק עכ"ל ולא נחה דעתי בזה דכיון דלר"ש כל דלא אמר שבועה לכל אחד ואחד חשיב כללא ואפילו בגוונא דלא הוה צריך לאומרו ואפי"ה מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא דחשיב פרטא משום דכל דאיכא כללא והדר פרטא מסתבר טפי לומר דלפרטא נתכוון א"כ מינה איכא למילף לר"מ דאע"ג דלדידיה היכא דאיכא וא"ו חשיב ליה כללא אפי' בגוונא דלא הוה צריך לאומרו מ"מ היכא דאיכא כללא ופרטא מסתבר טפי למימר דלפרטא נתכוון אפי' היכא דאיכא וא"ו דכי היכי דסלקינן דרגא לר"ש היכא דאיכא כללא והדר פרטא ה"נ סלקינן דרגא לר"מ משום דהאי לישנא אלים טפי להחשיבו פרטא אפי' לגבי וא'ו משום דאיכא תרתי יתור לשונו שהוצרך לפרט אותן אחד לאחד ואיכא נמי כללא והדר פרטא וכל כי האי איכא למימר דאף ר"מ וא'ו לא דריש בלשון הדיוט ועוד דההיא מתני' דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמתנייא בפ' שבועות ב' בתרא סתמא ולדעת מוהרימ"ט אתייא לכ"ע תני בוא'ו ואפי"ה חשיב פרטא לכ"ע משום טעמא דאיכא כללא והדר פרטא א"כ מבואר יוצא דאפי' לר"מ אליבא דשמואל דס"ל וא'ו כללא הוי מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא וא'ו לא דריש ולא חשיב כללא היפך מ"ש הרב כהונת עולם. כי על כן נלע"ד ליישב בדוחק לדעת הרב מהרימ"ט דמאי דפריך תלמודא מההיא דפקדון ותשומת יד כו' לאו אעיקר מימריה דשמואל דאמר דלר"מ וא'ו כללא פריך דשפיר איכא לשנויי דכל כה"ג דאיכא כללא והדר פרטא אפילו לר"מ חשיב פרטא אפילו דאיכא וא'ו א' תלמוד' אמאי דמשני מקמי הכי לההיא דולא לך ולא לך אימא לא לך לא לך קאי ולמימר דאין לשנו' ולהגיה לישנא דמתני' דודאי לישנא דמתני' דקתני חד בוא'ו ולא לך וחד בלא וא'ו לא לך קושטא הכי הוא וראיה מסיפא דתני נמי פקדון ותשומת גזל ואבידה חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ומדלא תני כולהו בוא'ו דאיכא חידושא לר"מ דאפי' דלדידיה ס"ל דוא'ו כללא אפי"ה הכא דאיכ' כלל' והדר פרט' ס"ל דפרטא הוא דהיכא דליכא וא'ו מאי חידוש' פשיטא דפרטא והו"ל למתני כי ההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאיכא וא'ו בכלהו דחשבינן ליה כללא לכ"ע משום דאיכא כללא והדר פרטא ומדלא תני כולהו בוא'ו עכ"ל דאגב ריש' דתני גבי לא לך כו' חד בוא'ו וחד בלא וא'ו תני סיפא נמי הכי אבל ודאי דלא הוה צריך למתני אלא כלהו בוא'ו לחידושא דבוא'ו נמי חשיב פרטא לר"מ דבלא וא'ו ליכא חידושא דאפי' היכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דלא לך דרישא חשיב פרטא לר"מ וכיון שכן עכ"ל דרישא תני תנא חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ואגב רישא תני סיפא וא"כ הדרא קושיין לדוכתא מרישא דמתני' דאפי' בלא וא'ו חשיב פרטא לר"מ ודלא כשמואל ומשני דאף סיפא נמי תני כלהו בלא וא'ו דומיא דרישא ואע"ג דליכא חידושא השתא לר"מ בלא וא'ו תנא לא נחית אלא לאשמועינן דבהא אפי' ר"ש מודה ונקט לה בלא וא'ו אגב רישא כנלע"ד ועיין להרב מחנה אפרים בה' שבועות סימן ט' בהגהת בן הרב המחבר שגם הוא הוקשה לו קושיא הלזו בדברי מהרימ"ט ושנה בה בספרו הנדפס מחדש בדין זה והוא לא ראה שכבר קדמו בזה הרב כהונת עולם ועלה ליישבה כמדובר. ומיהו הא ק"ל טובא על מהרימ"ט ממ"ש הר"ן בפרק ואלו נדרים דפ"ד ע"ב ד"ה אמר רבא ר"ש היא כו' וז"ל אבל אם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה לר"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים וכבר כתבתי בפרק פותחין דקי"ל כר"ש עכ"ל ולפי מ"ש הרב ז"ל דמאי דאוקומיה רבא לההיא מתני' כר"ש אע"ג דאיכא כללא והדר פרטא דאה"נ אילו אמרה קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה"נ דמחייב אפרטי לכ"ע כיון דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו כו' כיע"ש א"כ איך כתב הר"ן דאם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר"ש הוי נדר אחד ולרבנן ב' נדרים הא כיון דאמר' כי האי לישנא דאיכא כלל והדר פרט לכ"ע חשיב ב' נדרי' ולא היה לו להר"ן לומ' אלא דאם אמר' כי האי לישנא לכ"ע ב' נדרים הן וליכא למימר דהר"ן מיירי באינן מונחין לפניו דאפילו איכא כללא והדר פרטא לא חשיבי ב' נדרים לר"ש דא"כ אף לרבנן דר"ש נמי לא חשיבי שני נדרים דע"כ לא אפליגו רבנן ור"ש אלא גבי ההיא דולא לך ולא לך דעומדי' לפניו והוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדאכפל לפרט לכ"א ואחד משמע להו דלחייב עצמו בשבוע' לכל אחד הוא דאתא אבל כשאינן עומדין לפניו וכן אם נשבע או נדר על פירות שאינן מונחין לפניו ליכא למ"ד דאפי' פרטן חייב ע"כ או"א דדילמ' למפטר נפשיה מאחריני הוצרך לפורטן וכדפריך הש"ס בפשיטו' בפ' שבועו' ב' גבי מתני' דשבו' שלא אשת' יין שמן ודבש ודילמ' למיפט' נפשיה מאחריניית' קאתי והוצרך לאוקומיה במונחים לפניו א"נ בהיה מסרהב בו חבירו כדאיתא התם אלא ודאי דהר"ן במונחים לפניו הפירות מיירי כדתני במתניתין ואפ"ה קאמר דאם אמרה שבועה או קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר"ש לא חשיבי שני נדרים וזה היפך מ"ש מהרימ"ט דבכה"ג אף לר"ש חשיבי שני נדרים והוא פלא איך אשתמיט מיניה דמהרימ"ט דברי הר"ן הללו אחר דהוא שקיל וטרי בסוגיא זו ליישבה לפי דרכו וצ"ע. ואי לאו דמסתפינא ממהרימ"ט היה נלע"ד ליישב כל מה שהוק' לו להרב ז"ל אפי' אם נאמר דליכא חילוק בין היכא דאיכא כללא והדר פרטא להיכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דולא לך ולא לך ומאן דס"ל בההיא דולא לך ולא לך דלא מחייב ע"כ או"א עד שיאמר שבועה לכל אחד ה"נ ס"ל אפי' איכא כללא והדר פרטא כי ההיא דסיפא דמתני' גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' וכההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן מאן דס"ל דהיכא דליכא וא'ו חשיב כללא כההיא דולא לך לפי גי' רש"י או היכא דאיכא וא'ו לפי גי' התוספות ה"נ ס"ל בהני בבי דסיפא דמתני' ובההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ומה שהוקשה לו למהרימ"ט דא"כ סיפא דמתני' בהני בבי דשבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכן בשבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד סתמא דלא כר"ש והיאך פסקו הפוסקים דלא כהאי סתמא אי מהא לא אירייא דהא הר"ן וגם הרא"ש בפרק פותחין דס"ו הוקשה להם מהך מתני' ודחו לה משום דהנך אמוראי דפרק האיש מקדש אזלי ושקלי וטרו אליבא דר"ש ש"מ הלכתא כוותיה ומה שהוקשה לו להרב מאותה סוגיא דפרק שבועות ב' בתרא גבי ההיא דפת חטין ופת שעורים וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ואף הרא"ש דפסיק הלכתא כר"ש הביא אותה סוגיא בפסקיו ואם לא נחלק כחילוק הרב אזלא אותה סוגיא דלא כר"ש ותקשי להרא"ש שהביאה נלע"ד דמהא נמי לא אירייא משום דאין ספק דאף לר"ש דס"ל גבי ולא לך ולא לך דכל דלא אמר שבועה לכ"א ואחד דלא מחייב ע"כ חד וחד דלדידיה כללא הוא דהוי ולא פרטא דודאי אם פירש בהדיא זה הנשבע כונתו ואמר דלהכי פרטן לכל אחד ואחד ולא כללן כולן כאחד לומר שבועה שאין לכם בידי דכונתו להתחייב בשבועה פרטית לכ"א וא' ומשו"ה

41 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

אחד הגוזל או העושק וכו'. זה מפורש בכתוב ובגמרא בהרבה מקומות איתא בשבועת הפקדון דף ל"ו::

42 רש"י פתח ↗

אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת - בגמרא מפרש לה:

42 מעשה רקח על הלכות שבועות פתח ↗

פחות משוה פרוטה אינו ממון וכו'. כתב מרן ז"ל משנה פרק הגוזל קמא וכו' ע"כ. הנה ראיתי להתוס' יו"ט ז"ל בפרק שבועת הפקדון אמתני' דהיו חמשה תובעין אותו וכו' רבי מאיר אומר אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת ופי' הרע"ב ז"ל דרבנן סברי גרגיר אחד של חטה וכו' קאמר ומהא שמעינן דבפחות משוה פרוטה לא מחייב ובספרא לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה ולא ידעתי למה נדחק הכ"מ בסוף פ"ו פ"ז דהל' שבועות עמ"ש הרמב"ם דפחות משוה פרוטה אינה ממון וכו' הביא ממרחק לחמו שכתב דתנן פ' הגוזל קמא וכו' והרי משנה שלימה היא כאן בקרבן עצמו וכן ההיא דספרא לאשמה בה בקרבן כתיב וכן נמי בגמ' אמתני' א"ר יוחנן פרוטה מכולן מצטרפת וכו' ע"כ מתוך ריסי עיני התוס' יו"ט ז"ל נראה דלא ראה דברי רבינו בהל' י"א שכתב ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולם הרי אלו מצטרפין וכתב שם מרן ז"ל מימרא דר"י וכו' שהיא זאת המימרא עצמה שהקשה ממנה התוס' יו"ט ז"ל וכיון שכן הרי יצא ידי חובתו להזכיר דברי ר"י אלא שדין זה שכתב רבינו דבפחות מש"פ אינו ממון וכו' ודאי שהוא דין אחר ואינו אותו שהזכיר בהל' י"א וודאי שלא הוציאו רבינו אלא מההיא דפרק הגוזל דמבואר הדין שם בין לענין גזל וכו' בין לענין שבועת הפקדון דהכי קתני ליה בהדיא. ואפשר ג"כ דר"י גופיה דחייב על ההצטרפות לא הוציאו אלא מהך מתני' דפ' הגוזל ודברי התוס' יו"ט ז"ל הם מכח דיוק קל וכיון שיש לנו משנה ערוכה להדיא וגם דברי רבינו מורין כן שהרי סידר תחלה דין דהתורה רבתה חמישיות הרבה ואחריו דין פחות מש"פ דאינו ממון ואלו השני דינים הם שם מבוארים כשמש מעתה צדקו דברי פי קדוש מרן ז"ל ואחרי המחילה הראויה מהתוס' יו"ט ז"ל דלא דק בהאי מילתא כראוי וגם דבריו ז"ל לא באו על נכון למעיין בהם עיין עליו:

42 רש"ש על שבועות פתח ↗

גמרא ודילמא לכוס כו'. ק"ל דהל"ל חטה ושעורה וכוסמת דמשמען פת כדאיתא בס"פ הנודר מן המבושל ועמש"כ לקמן ל"ו ב' וראיתי להר"ן שכ' בהני לישני דודילמות דלקמן דלפי האמת אינו כן אלא דר"ל דהוא טעי בהכי ע"ש ומיושבת קושייתי וכעין פירושו הוא בזבחים ל' ב' ור"י אי אמר תמורת עולה כו' ה"א פלגא כו' להכי אמר כו' ופרש"י וטעי כו' ע"ש ותמיהני על התור"ע באות ט"ז שכ' דברים שהם נגד הר"ן ולא הזכירו כלל ע"ש:

43 רש"י פתח ↗

שאינו משלם קנס על פי עצמו - וכיון דאי אודי לא מיחייב לשלומי כי כפר נמי לאו ממונא קא כפר ליה:

43 צפנת פענח על התורה פתח ↗

ספרי שם.עיין מה דס״ל לרבינו ז״ל בהל׳ חובל ומזיק דמה״ת אין מתחייב חבלה בלא עדים ע״ש בפ״ה ה״ו, והטעם משום דס״ל דמן ההודאה אין ראיה שהיה המעשה, רק דגבי ממון מ״מ נתחייב בהודאה, כמו הך דב״ב דף קמ״ט, וזהו המחלוקת דשם דף ל״ג בהך דרב אידי בר אבין, דר״ח ס״ל דאין צריך לשלם הפירות של קודם ההודאה, משום דס״ל דזה הוה רק חיוב חדש, ורק מכאן ולהבא, ואביי ורבא לא ס״ל כן, ועיין בהך דכתובות דף מ״ד ע״א בהך דרפרם דאמר אודויי אודי, ואמר שם דצריך לשלם הפירות, וע״כ ס״ל כאביי ורבא, ועיין בהך דגיטין דף מ׳ ע״ב, ובזה ג״כ כונת הגמ׳ דב״מ דף ג׳ ע״ב דאמר שם דהודאה לא מחייב, ומקשה שם והא הודאת בעל דין וכו׳, ומתרץ שם קנס, וזה ר״ל הס״ד דהודאה לא מברר שהדבר היה כן, רק שמחייב עצמו, והקשה דהא קיי״ל כמאה עדים, ר״ל גדר בירור, ותירץ קנס, דר״ל דהנה זה פלוגתא בב״ק בב״מ אם מודה בקנס דפטור, אם משום דהוה פטור, או משום דאינו יכול להתחייב על ידי זה, וזה תליא בהך דרב ושמואל שם דף ע״ה ע״א, וע״ש דף מ״ג ע״ב מה דמחלק שם בין כופר לקנס, וא״כ למ״ד דרק דאין ב״ד יכולין לחייבו, הטעם הוא דהודאה לא הוה בירור רק חיוב והתורה לא חייבה קנס וחבלות רק אם נעשה הפעולה ועל ידי הודאתו לא נתברר הפעולה, ועיין בירושלמי שבועות פ״ד ע״ש בה״ו תן לי קנס בתי וכו׳ והוא אומר לא נתחייבתי, אך שם ר״ל כהך דכתובות דף מ״ב ע״א דהיינו שאמר שכבר נגמר דינו, ועיין מכות דף ג׳, ואף בזה ס״ל דפטור, ועיין תוס׳ שבועות דף ל״ג ע״א ד״ה או ודף ל״ח ע״א ד״ה אלא, אך רש״י ז״ל, בדף ל״ד ע״א ד״ה א״כ לא ס״ל כן משום דס״ל דר״ל אף לאחר שנגמר דינו ומשום דאיקרי קנס, כמו הך דכתובות דף מ״ב ע״ב, ובזה פליגי ג״כ רבינו ז״ל והר״א כאן בה״ב אם שייך חזקה גבי קנס דאנוסה, ועיין בהך דכתובות דף נ״א ע״ב ותוס׳ שם דף ס״ג ע״ב גבי זנות, אך כאן גבי קנס ס״ל להר״א ז״ל דלא מהני חזקה, ועיין בספרי פ׳ תצא דאמר שם בפסקא רמ״ד ונמצאו בעדים, ור״ל כעין דאמרינן בירושלמי פ״א דסוטה, ופ״ט גבי עגלה ערופה דכל מקום שנאמר מציאה אינו אלא בעדים, וזה בודאי לא ר״ל מחמת קנס דצריך עדים, דזה בודאי דמודה בקנס פטור, אך לשיטת רבינו י״ל דגם מפגם ומנזק פטור בלא עדים, וכמש״כ בהל׳ חובל ומזיק הנ״ל, ומה שהקשה שם הרב המגיד מהך דשבועות דף ל״ו ע״ב, שם ר״ל שהוא טוען שהיו שם עדים בשעת מעשה וגם הוא מודה לזה ולכך בבושת ופגם חייב, אבל בקנס כל זמן שלא העידו בב״ד הוה ההודאה פטור.

43 רשב״א על בבא מציעא פתח ↗

הא דאמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו. פירש רש"י ז"ל, דאי בהלואה גרידא ליכא קרבן שבועה הואיל ונתנה להוצאה, אבל ייחד לו עליה הויא ליה דומיא דפקדון. ואינו מחוור, דהא לא בעינן דבר מיוחד באפי נפשיה כפקדון, דתנן שבועות לו, ב, אנסת ופתית את בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי, והוא אומר משביעך אני ואמר אמן חייב, ור' שמעון פוטר לפי שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו, אלמא אע"ג דלא מיוחד כפקדון, אם כפר חייב עליו קרבן שבועה. ואמרינן נמי בריש פרק נערה שנתפתתה כתובות מב, א בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחברו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון מהו, כיון שעמד בדין ממונו הוי וחייב או דילמא קנסא הוי ופטור, אלמא כל שאינו קנסא חייב. אלא ודאי אפילו אהלואה גרידתא חייב, והכא היינו טעמא דרב חסדא דאוקמיה ביחד לו כלי, משום דמשמע ליה הכין מדלא אהדריה קרא, דאי בכופר בהלואה עצמה, אמאי לא אהדריה קרא, אלא שמע מינה דכאן שיחד לו כלי הוא, והיינו טעמא דלא אהדריה לאשמועינן דאין מעות קונות. ואי נמי יש לפרש, דמשמע ליה מדכתיב הגזלה אשר גזל או את העושק דמשמע הידוע, לומר שנתיחד, דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידתא, הא לא משלם המלוה ממש, שמלוה הוא ולהוצאה ניתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו. וא"ת, אכתי מאי קא דייק מהכא דלא קני, דילמא התם הוא משום דאין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה, ומעות מלוה אינן קונות, כדאיתא התם בקדושין מז, א, ושוין במכר שזה קנה, ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאה. וי"ל, דמיירי כגון שיחדו לו בשעת הלואה, ואי נמי שיחדו לו לשכיר בשעת שכירות, וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף קידושין מח, ב.¨עי' רשב"א ור"ן.מהא דאמרינן לעיל בבא מציעא מז, ב, אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל אמרו, משמע שאין מוסרין אותו למי שפרע אלא כשקנה דבר תורה, אבל כל היכא דמדינא לא קנה אף למי שפרע אין מוסרין אותו, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, לריש לקיש הוא דאמר הכי, אבל לר' יוחנן לא הוי טעמא אלא משום דמעות קונות, ואנן כר' יוחנן סבירא לן. והכי נמי משמע מדגרסינן בירושלמי במסכת קידושין פ"ב ה"ה קדושי מלוה לחומרין דאשה אינה מקודשת בקרקעות לא קנה במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, אלמא משום דמלוה אינה קונה אין מוסרין אותו למי שפרע. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל, דברים בלא מעות לא קאי באבל, ואפילו דברים ומשכון לא קאי באבל, והביא ראיה מההיא אמתא דזבון אתו בני רב הונא ואותיבו נסכא עילוה, דאסיקנא התם בקדושין ח, ב נסכא אין כאן פריטי אין כאן. ומשמע, דיכול מוכר לחזור בו ואין מוסרין אותו למי שפרע, דאם איתא, מימר הוה אמר להו התם, פריטי אין כאן נסכא אין כאן ומקבל עליו מי שפרע. ומיהו איכא למידק, מהא דאמרינן לקמן בפרק איזהו נשך בבא מציעא עד, א, האי סיטומתא קניא, למאי הלכתא, רב חביבא אמר למיקנא ממש, ורבנן אמרי לקבולי מי שפרע, אלמא אע"ג דמדינא לא קניא מוסרין אותו למי שפרע. ואמרינן נמי בההוא פרקא שם ע"ב, ההוא גברא דיהב זוזי אנדונייתא דבי חמוה, כלומר, נתן מעות לשליח למזבן ליה בגדים הצריכים לנדונייתו, לבסוף ולא זל נדונייא, אתא לקמיה דרב פפא וכו', ואסיק רב פפא דמשלח זה אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא, ואי לא, מקבל עליו מי שפרע, אע"פ שלא היתה נדונייא לשליח זה באותה שעה ולא קנו לו למשלח מעותיו. ואולי בזו נוכל לומר, דנדונייא דבר מצוי הוא הרבה כל ימות השנה, ופוסקין עליו שאע"פ שאין לזה יש לזה, והרי זה כמי שיש וכענין שאמרו לקמן בבא מציעא עב, ב, בזבל שפוסקין עמו על הזבל כל ימות השנה, ועל ההיא מתניתין הוא דאייתו ליה להאי עובדא דנדונייא. והיינו נמי דאקשו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסק כשער הגבוה מקבל כדמעיקרא, מעות נינהו ומעות לא קנו, ואם אין פוסקין עליו לפי שאין לו, דעדיפא מינה הוה להו לאקשויי, והוא והא דבר שלא בא לעולם הוא, אלא דבהא איכא לדחויא, דדילמא רבותא קאמר ליה הכין, דאפילו בדאית ליה לא קנה, דמעות אינן קונות. ואע"ג דאמרינן לעיל בבא מציעא טז, א מה שתעלה מצודתי מכור לך לא קנה, התם אין הדגים מצויים לצוד כל כך כמו שהנדונייא מצוייה תדיר בשוק, ומכל מקום ההיא דסיטומתא קשיא, וצריך עיון.

44 פרדס יוסף פתח ↗

ונמכר. הגה"ק מטשעכאנאוו ז"ל הק' בשבועות ל"ו: גנבת שורי והוא אומר ל"ג משביעך חייב, וק' דבתוס' ל"ז: ד"ה ואין, הק' איך משכחת שבועת פקדון דהוי כפירת ש"ק ותי' בלי"ל קרקע, ולרש"י קידושין ז'. ותוס' דגם בן חורין איתקש לקרקעות, א"כ בשורי גנבת תמיד הוי כפירת ש"ק דאם אי"ל ונמכר ואיך משכחת ק"ש, ובכל"ח תי' דז"ב אם מודה שגנב חייב לשלם, וכ' הראב"ד דל"ש אאמע"ר דמה שנוגע לממון ל"ש זה דלחובתו נאמן ואמרי' נהי דלא גנב מ"מ חייב לו באופן אחר יהי' סיבה אחרת, אבל ב"ד לא יוכל למכרו דלענין זה ל"מ הודאתו ואמרי' אאמע"ר, וא"ש דל"ה כפירת ש"ק דבזה אפי' יודה בעצמו ג"כ ב"ד לא ימכרוהו ע"ש, אבל במנ"ח ממ"ד כ' דמודה שגנב מהני הודאתו למכור א"ע, רק נסתפק אי מותר למסור לו ש"כ וכמו איסור בע"א יוחזק, ובהמקנה י"ח. ברש"י ד"ה ולא ג"כ כ' דמהני הודאתו שיהי' נמכר, וע"ע בחלק"י מ"ת בהשמטות אות צ"ח דבמודה א"י למכור א"ע לעבד, וכ"כ בעט"ח קידושין ועמש"ל בזה כ"א י"א: ובקידושין י"ח. בגנבתו ולא בכפלו וזממו, ובתשו' הרא"ש כלל ע"ח סי' ב' ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו, ושכירות ליומי ממכר הוא, לכן אין כופין להשכיר עצמו, וכ"ה בחו"מ צ"ז סט"ו, וכ' הסמ"ע דכ' כי לי בנ"י עבדים ושטר הקב"ה קודם ע"ש, וצ"ע מתוס' ב"מ י' ע"א ד"ה כי, דז"ש רק בע"ע דא"י לחזור קודם זמנו, אבל שכירות בעלמא מותר, וצ"ל רק דאינו מחויב להשכיר עצמו, אבל מותר וע' בתו"ת.

44 מגדל עוז על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

וכן האומר לחבירו גנבת כו' עד שאילו הודה חייב לשלם. פ' שבועת הפקדון ופרק הגוזל עצים דף ק"ח: :

45 רש"י פתח ↗

המית שורך את עבדי קנסא הוא דמשלם שלשים סלעים אפילו - אינו . שוה אלא דינר:

45 פרדס יוסף פתח ↗

וכי יגח. בב"ק מ"א. א"י שהוא נבלה מת"ל ולא יאכל את בשרו שאם שחטו לאחר גמ"ד אסור, והק' בתוס' דלמא איצטריך לבן פקועה דל"ב שחיטה, ותי' הרשב"א דלא אקרי שור רק דרך לידה כמ"ש שור וגו' כי יולד, אבל שה אפי' ב"פ אקרי שה לענין פט"ח, ובג"וו בפתיחה ד"ה יש טועין ומקשין, למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלמא איצטריך לא יאכל לעוף דילפי' שור שור משבת דאפי' בכ"מ דכ' שור אפי' חיה ועוף בכלל, אבל זה טעות דעכ"פ נחירה בסימנין בעי, ואם סקלינן בסימנין זה שחיטתו ע"ש, אך ק' לתוס' ב"ק נ"ה. ד"ה המנהיג דילפי' בהמתך בהמתך משבת דשייך גם בדגים ודלמא איצטריך לא יאכל אדגים דאפי' נחירה בסימנים לא בעי, וזה ק' לכ"ע, וכן הק' לי הרה"ג ר' חיים פוטעלניק שיחי' מקראקא מח"ס זרע חיים, ולכאו' י"ל דכ' את בשרו, ובשר דגים ל"מ בשר לרבנן דר"ע בנדרים נ"ד: אבל ז"א דדוקא בנדרים ס"ל כן דהולכין אחר לשון בנ"א ומידי דמימלך עליו שליח לאו מיני' הוא, אבל בלשון תורה מצינו דבשר דגים מקרי בשר, כמ"ש בפ' בהעלותך מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו', ובאמת ק' מדוע לא הביא הש"ס ראי' מכאן דכל מילי דמימלך שליח מיני' הוא, שהרי הם שאלו בשר ומ"ר אמר כל דגי כו', והלא אפי' ימצא להם עכ"ז לא ישקטו תאותם בהם כיון דמימלך עלי' שליח ולא יחשב להם כבשר:וגם יש להעיר במה שחידש הצל"ח פסחים ע"ג שכ"מ שהתורה אסרה השחיטה אמרי' אעל"מ ואין השחיטה מועלת והוי נבלה ומטמאה, וכאן כ' סקל וצריך לקיים מצות סקילה, הרי דשחיטה אסורה וכאלו נכתב לא ישחטנו ממילא אפי' שחטו אין השחיטה מועלת והוי נבלה. ומה תי' בש"ס דלא יאכל לשחטי' משחט הלא גם בשחיטה נבלה הוי. ואי"ל דכאן הוי רק לאו הבא מכלל עשה סקל דנשמע מזה דלא ישחטנו, וזה ל"ה בכלל דארל"ת אלא בלאו מפורש, אך ז"א דהצל"ח מיירי בשחטו שלא לאוכלי' דגם שם אין לאו מפורש, רק איש לפי אכלו כתב דג"כ להבמכ"ע ואפ"ה הוי בכלל דארל"ת וצ"ע, ולמהרי"ט וחו"ד סי' א' דאם לא יתוקן האיסור מהני א"ש, ועשעה"מ פ"ג הי"ט מגירושין, ותשו' רע"א קכ"ט. וראיתי לתרץ דרק אם העבירה מצד עצמה, וכאן עצם השחיטה אין שום עבירה רק שגורם לבטל מצות סקילה, אבל צ"ע מכתו' פ"א: כיון דאמרו רבנן לא ליזבן ל"מ וגם שם המכירה אין איסור וצ"ע, ובתשו' רע"א שם ובסי' קע"ד כ' דמכתו' אין ראי' דגם באיסור דרבנן אעל"מ, דכ' הפמ"א ח"א ל"ד דהתם הוא הפקעת זכותא דאחרינא וחסו חז"ל שלא להפקיע זכותו גם דיעבד ל"מ ע"ש, וע' מהרי"ט ח"א קט"ז וארעא דרבנן ו' ופלא שלא הביא שקדמו בזה הט"ז או"ח תקכ"ד, ועמ"ש בשו"ת ברית אברהם אה"ע קכ"א אות י"ב:ועל קו' תוס' ב"ק הנ"ל דדלמא איצטריך לב"פ כ' בשטמ"ק בשם תוס' רי"ד דאף ב"פ בעי נחירה, ואם מת מיתת עצמו אסור באכילה והוא דבר חדש, וע' חולין ע"ה. פלוג' אי ב"פ מקבל טומאה מחיים ופסקינן דלא מקבל דמ"מ חי הוא ודומה לדגים וער"מ פ"ב ה"ו מטומאת אוכלין. ולענין שבת אם שחט ב"פ ודאי חייב משום נטילת נשמה, וכמ"ש פמ"ג או"ח שכ"ח במ"ז סק"ט, ובשי"ח מ"ז סק"ב כ' להיפך דרק מדרבנן, וע' אור חדש הנספח לכת"א וירא דמקלקל הוא ופטור, אך אי ב"פ אסור לב"נ חייב דמתקן, ועח"ס יו"ד י"ד ומה שכתבתי בזה בפ' בראשית דט"ו., ובקול תורה שנה ג' סי' ד', וגם בלא"ה צ"ע דהרי גם איכא משום ל"ת על הדם כמ"ש בפר"ד ד"א ובאחרונים ביו"ד י"ג. ואפי' אם נאמר דהוי רק מדרבנן מ"מ במה ששוחט הוי מתקן, וכיון דבל"ז מדרבנן אסור באכילה ואיך נאמר דמקלקל וצ"ע בזה:ובתוס' רי"ד קידושין נ"ו כ' דב"פ שהמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מעולם, אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא הוו, ודמי לשור ששחטו בו רוב ב' סימנים והמית אדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט ע"ש ובריטב"א, ובעדות פ"ו מ"א ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג נפש, ולכאו' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הול"ל דאינו נסקל, וסתם משנה לכ"ע אף למ"ד א"ש לעוף מה"ת, והלא הוי כב"פ לתוס' רי"ד, ועכצ"ל דל"ה כשור הנסקל לגמרי אלא דנסקל אבל ל"ה אסור באכילה כנ"ל, ומצאתי שהעיר בזה באמה"צ שם, וכ' להנ"ל דב"פ בעי נחירה מה"ת א"ש דבחולין כ'. בתד"ה לא כ' דאף דא"ש לעוף מה"ת אבל נחירה בעי מה"ת א"כ הא דנסקל תרנגול דהוא ממש כמו שה"נ דאסור בהנאה, וכעת ראיתי באמה"צ בקונ' פלפול חברים שהאריך בזה, וג"כ נסתפק בדג שהרג נפש נהי דדינו כשוה"נ שמצוה להרגו משום ובערת הרע, אבל מנ"ל שיהי' אסור בהנאה כמו שה"נ, וראיתי בשו"ת חמדת אפרים יו"ד ג' ג"כ נסתפק בזה אי דג שהרג נפש אסור בהנאה, ע"ש. וברא"ם כאן ומה שהק' עליו בכנה"ג בלשונות רש"י דקמ"ח, ולימודי ה' סי' כ"ו פתיחה לגו"ו ד"ה וראיתי להרא"מ, בס' עפר יעקב בשם אורים גדולים אריכות בזה, ובפ' נח ט' ה', ויתרו כ' י"ג, הארכתי מענין סקילת השור, אי מצד עונש או מטעם ובערת הרע:ושם בבראשית דט"ו. הבאתי תוס' רי"ד ומנ"ח אם הרג טריפה בשבת פטור, ותמוה מפסחים ע"א: בשחטו ונמצא טריפה בסתר פטור אבל בידע חייב, ומביצה ל"ד. בטרפה בכותל עש"ה, ושמעתי שהבי"צ ז"ל הקשה זאת להמנ"ח ז"ל, והשיב שנעלם ממנו זאת, אולם הקו' ביותר על התוס' רי"ד, אבל בתוס' סנהד' ע"ח. ד"ה ההורג ב' הטעם דלמ"ד טריפה חיה פטור בהורג טריפה משום דסופו שימות בחבלה ע"ש, הרי משום שסופו שימות חשוב כאינו חי אף אי טריפה חיה, ולשי' הרשב"א בתשובה דטריפה יתרת חיה יחיה אלף שנים, ועש"ך יו"ד נ"ז סקמ"ח משמע דבא למעט, דלא דמי למ"ד טריפה חיה, רק יחיה לעולם, שלא יגרום טריפה זו שום מיתה כלל, ויתחייב ההורגו, דהא לא ימית כלל מחמת זו דהוי כחי גמור, ובאמת במלא הרועים ערך טריפה אות כ"ד נסתפק בזה. ולפ"ז גם בטריפה יתרת יתחייב גם משום שבת משום נט"נ, כמו דחייב על הכאת טריפה יתרת, וי"ל דמשנה פסחים מיירי בטריפה יתרת, ואף שבר"ח פסחים אי' דלא מיירי בטריפה יתרת, מ"מ הריב"ם י"ל דס"ל כן וא"ש, וכן כתב לי החו"ב ר' צבי עדעלמאן נ"י מלאדז. ומהא דביצה י"ל דשם בעל האיבעי' הוא ר' ירמי', וברש"י חולין ע"ו: כ' דר' ירמי' תלמידו של רב ואמר לה לשמעתתא דרב ובשבת קכ"ח: אי' דתלמיד ס"ל כרב, ורב ס"ל בשבת ע"ה: דשוחט חייב אף משום צובע, וא"כ א"ש אף דבטריפה א"ח משום נט"ש מ"מ חייב משום צובע, ור"י ס"ל כרב רבו, ושפיר איבעי' לי' אי מותר לשחטו בי"ט, וער"מ פ"ב ה"ד מיו"ט ובכ"מ, ופי"א ה"א משבת ובהה"מ, ויהי' ראי' לרמב"ם דבטריפה ליכא נט"ש, וע"ע בחבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ה:ור' בחיי כ' הא דבנגיחה לאדם כ' כאן יגח, ובבהמה כ' בפסוק ל"ה יגוף כמ"ש בב"ק ב': אדם אי"ל מזלא כ' יגח, ובהמה דלי"ל מזלא כ' יגוף כלו' אדם שעשה במתכוון ובהשגחה פרטית, ובהמה בדרך מקרה. ובס' איי הים שם כ' דמה יעשה ממקראות הרבה המדברים מהשגחה עליונה וכ' ל' נגיפה, ונגף ה' את מצרים ישעי' י"ט כ"ב, ואלקים נגף את ירבעם דה"ב י"ג ט"ו, יגפנו וגו' ש"א כ"א י', ואם נאמר דקאמר מצד השגחה מכוונת ושל אדם השור בפרטות להרגו, ואת שור רעהו אין מתכון להרגו רק ההכאה באה מאתו דרך מקרה, אין זה משמעות אי"ל מזלא. והמאירי כ' באדם קראו נגיחה הואיל ואימתו עליו וא"א לנגחו פתאום כ"כ, אלא צריכה אומד וכוונה בשעת נגיחה, ואף הוא יש לו צד בהצלה שנגיחה ל' מלחמה כת' אונקלס ה' ילחם לכם לכון קרב, אבל בבהמה אחרת א"צ אומד אלא שנגחה פתאום ואין שכנגדה טבע להשתדל בהצלה ע"ש בשטמ"ק ואמה"צ. והא דאי' שם בב"ק מ"א. דשה"נ לאחר גמ"ד אסור בהנאה, ואי שחטו קודם גמ"ד מותר בהנאה ואי אם רשאי לשחטו לכתחלה ונ"מ בזה"ז דליכא גמ"ד דליכא סנהדרין, עפ"ת יו"ד קנ"ג סק"א מתשו' בית יעקב דאסור לכתחלה לשחטו וביד אלי' חולק ע"ש. ובס' חקר הלכה באיסור שה"נ הביא ראי' מב"ק מ"ה:, בפלוג' בשור שנגמר דינו בבית שומר והחזירו לבעליו אי מוחזר, והק' שטמ"ק שהו"ל לשומר לשחטו קודם, ותי' דאינו רשאי לשחוט של אחרים, ואי נימא דאסור לשחוט לכתחלה מה הק', וע' רביד הזהב דמכאן מקור הא דכ"מ כל העומד לשרוף כשרוף דמי, מנחות ק"ב: וכן שאר דברים, בכתו' נ"א., וב"ק ע"ו: ע"ש אריכות:ושור טריפה שהרג פטור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף דבאדם פטור משום דהוי עשאאי"ל ובשור ל"ש זה מ"מ גזה"כ מיתת שור כאדם, וכן שור של אדם טריפה, ובראב"ד פ"י ה"ז מנזקי ממון כ' אם הרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע מקרבך, והר"ם השמיט, וכ' הה"מ דבערת ל"נ רק באדם, וצ"ע מחולין קמ"א. עוף שהרג נהרג משום ובערת, וכ"כ רש"י סנהד' ל"ו: בשה"נ וע' תו"ת, ובמנ"ח מנ"א נסתפק בשור של ב' שותפים וא' טריפה אי נהרג השור, ובקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קט"ו ראיתי שפשט מב"מ צ"ו. בשאלה בבעליו, מבעי' אי שאל משני שותפין אי בעליו כולו בעינן או אפי' מקצתו ע"ש, ועחו"מ שמ"ו סי"א דהוי ספק ואי תפס אין מוציאין מידו, ודינו של שור בכ"ג ושורו של ב"נ אינו נידן בע"א ודיין א' כבעלים עחכ"צ קי"א. ושור שהמית עבד חייב ל' שקלים והוא קנס ומודה פטור, ודעת ראב"ד בפ"י הי"ד מנזקי ממון אף דלא משלם כופר במודה מ"מ משלם ממין דמי שווי', ובמנ"ח הק' משבועות ל"ו: המית שורך את עבדי והוא אומר לו המית פטור דאינו משלם עפ"ע ואי נימא דחייב דמי שווי' יחייב בק"ש דהא איכא כפירת ממון ונשאר בצע"ג, ובמח"כ לא ראה שבירו' פ"ה ה"ו משבועות הק' כן הא עכ"פ מה ששוה העבד אינו קנס ותי' במוכה שחין, ועשו"ת זרע אברהם ט"ו אריכות בזה, ובמשובב נתיבות סי' ל"ח, ומנ"ח מנ"ב. וראיתי בירו' פ"ב דפסחים בעי' בפטר חמור שהרג אדם אי דנין בעריפה או סקילה, ועשו"ת בית יצחק יו"ד בפסחים ל"ה בזה. ועתו"ס סנהדרין ע"ט: ד"ה בשור, דשה"נ אינו נאסר מחיים רק לאח"מ ובחיים מותר בגיזה ועבודה ודעת הר"מ אינו כן, ובזה"ז שה"נ אינו נוהג ומותר באכילה, עט"ז יו"ד קנ"ג סק"א, ובחכ"צ פ"ה אריכות, ובמנ"ח הק' הא דיומא ס"ד. דחייתו לצוק זו שחיטתו כיון דמצותו בדחיי' הוא במקום שחיטה, ואם כן בשה"נ דמצותו בסקילה ראוי לומר סקילתו זו היא שחיטתו, ומה פריך בש"ס בפשיטות שהוא נבלה ונשאר בצ"ע, וכן הקשה זקיני הגז"ל מלאסק בחידושי הרד"ד פסחים דכ"ו:, והביא הא דחולין פ"ב: לענין ע"ע עריפתו זו היא שחיטתו, ומנחות ק"א: לענין טומאה ומגודל אריכות לא העתקתי, ובשו"ת שדה יצחק סי' י"ג כ' דבסנהדרין מ"ה: מנין שאם א"א להמית במיתה זו שאתה ממיתו בכל מיתות שנאמר מות יומת מ"מ, ובשה"נ אף שבסקילה אי' בריש סנהד', וב"ק ט"ו: כל הקודם להרגו זכה, משמע גם כן דיכול להרגו בכל מיתות והטעם דכ' סקל יסקל מ"מ, וי"ל הא דהכשר מצוה הוי כמצות שחיטה, ז"ד במליקה או עריפה ודחי' לצוק שאסור לשנות מהכשר דבר, אבל בשה"נ שאפשר להמיתו גם בשאר מיתות לא שייך סקילתו זו שחיטתו, ומדוקדק ל' הש"ס דהו"ל להקשות מכדי השור בסקילה כו', ורק הק' כ' סקל יסקל השור כפל הלשון, דאתי להורות שתוכל להמיתו בכל מיתות, אם כן אין הסקילה הכשר מצוה ול"ש סקילתו שחיטתו, וראיתי עוד בחרע"ק בלקוטים על ב"ק דמ"א שכ' דמ"מ טהרת מידי נבלה כמו טריפה והביא ראי' ממנחות שם, ועי' מהר"ם שיק על מצות נ"ב הגהות רש"ש סנהד' קי"ב, שו"ת חמדת אפרים יו"ד ג', והמאסף תרע"א סי' מ"ח, ותרע"ב מ"ה וס"ב, בכורי שלמה יו"ד ס"י ומהאריכות לא העתקתי:ובב"ק י"ג. נגח ואח"כ הפקיר פטור, ובפלפלא חריפתא על הרא"ש אות ע' הקשה א"כ לא משכחת מועד שישלם מעליה, דפשיטא שיפקירו וכתוס' ב"ק כ"ב. ד"ה אשו, דאשו משום ממונו אין הפשט שיהי' אש שלו דיפקיר הגחלים וידליק גדישו ש"ח, ונשאר בקו', ובאמת נמצא הקו' בשטמ"ק דמ"ה. דלעולם יפטור עצמו על ידי שימכר המזיק שורו לאחרים ע"ש. ועיקר קושייתו על תם דרק משתלם מגופו ומכיר אותו, ומשו"ה לא הק' שיפקיר או יקדיש דאכתי יפסיד גוף השור ולא יהי' ריוח לו, ומשו"ה הוכרח הש"מ דבמכר גם כן דנין השור דאכתי מקרי דיש לשור בעלים, אבל במועד הדק"ל דיוכל לפטור עצמו אם ההיזק יותר משווי' של שור המזיק, ויוכל לפטור עצמו לשלם מעליה, ובאמה"צ שם אות נ"ז תי' על פי פלפול, וע"ע בזה בחי' מהגרצ"ה קאלישער במשניות ווילנא פ"ד מ"ו מב"ק ומהאריכות לא העתקתי. ועי' דגל התורה שנה ב' סי' מ' דרק התורה מיעטה דב"ד א"י לחייב היכי דהנגיחה והעמדה בדין וגמ"ד אין שווין כאחד, אבל חיוב יש על הבעלים לשלם, ובכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' ומועיל תפיסה כט"ז חו"מ א' לענין קנס, וא"ש קו' העולם דיחייב משום דדג"מ, ולהנ"ל א"ש דבקל האדם יוכל לתפוס כמ"ש הכ"מ פכ"א ה"ד מעדות וא"ש קו' הש"ש ש"ו פ"ג עש"ה: ובענין זה עי' ריש מעשרות דחייב רק שיהי' נשמר למעוטי הפקר, ובירושלמי שם ופ"ג מ"ב מדמאי, דמרח קודם שהפקיר אין הפקר מוציאו מידי חיוב, וכ"ה בתוס' ב"מ כ"א: ד"ה ופטורות, ועשעה"מ הלכות לולב פ"ח ה"ב ד"ה ושל דמאי, ועמנ"ח מ' שצ"ה שהביא ראי' מיומא פ"ג. באחזו בולמוס בטבל ותרומה איזה קל, ואי הפקר מהני יש עצה להפקיר ושלא יהי' שום חיוב וע"כ דל"מ הפקר לאחר חיוב, אבל לפמ"ש בפר"ד דרוש י"ט דהגמ' ע"כ כשאין הבעלים כאן ע"ש, ואם כן אין ראי' דהא ליתא לבעלים שיפקירו, ועי' אמה"צ מרובה אות מ"ג, ואומץ יוסף או"ח תנ"ז:ובשו"ת רע"א קצ"ו הק' לרא"ש ב"ק י"ג: דרבנן ור"י לא נחלקו רק למיתה, אבל לנזיקין מודי דנגח ואח"כ הפקיר פטור, אם כן מה הק' בדצ': ולדייני ד"נ ואח"כ ד"מ, הרי אם יגמור דינו של שור תחלה נעשה הפקר וא"א לדונו אחר כך ד"מ דהוי כמו נגח ואחר כך הפקיר ונשאר בצע"ג, ומצאתי הקושיא בקצה"ח ת"ה סק"ב, וגם בחת"ס חו"מ קס"ה השיב לחותנו הגרע"א על זו הקושיא ע"ש, ויען שהם ספרים מצוים לא העתקתי:ובמנ"ח מנ"א הביא ש"מ שהק' למה יהי' הקדש של הניזק הקדש, הא הוי אינו ברשותו, וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים אף הנגזל אינו יכול להקדיש, ותי' לאחר שגבאו, וכן בגזל אם הקדישו הנגזל ואחר כך העמיד לגזלן לדין והוציאו מידו ה"נ דקדוש, והא דר"י דאינו קדוש היינו כשלא הוציאו בדין, ובמנ"ח הקשה דמשמע דכל דיני דשלבל"ע אף בבא לעולם אינו קדוש ואינו מכור ונשאר בצע"ג, ודברי הש"מ הם בב"ק דל"ג. ד"ה מתני' מני דבאתה לידו בסוף מהני הקדש למפרע, ועחת"ס חו"מ קס"ט, ובחידושי הרי"מ ה' קידושין כ"ח סק"ב ע"ש היטב. ובענין זה יש לעיין היטב דבקידושין ס"ב. אי' אף דאין תרומה במחובר אי אמר כשיתלשו חל למפרע במחובר, ומתוספתא פ"ב ה"ז מתרומות והובא בר"ש פ"א ה"ה שם משמע דרשאי לאכול עראי אלמא דלא חל התרומה ואף לבסוף כשיתלוש לא אמרינן דחל למפרע, ומתוס' יבמות צ"ג. ד"ה קניי' משמע דאינו חל רק משעת תלישה, ועי' במקנה דס"ג וחוסן ישועות על יבמות. וע"ע מהרי"ט אלגזי סו"ה חלה אות כ"ג, בשם מהרי"ט ממס' חלה פ"ד מ"ד הנוטל חלה מקב אי חל אח"כ למפרע ע"ש ועי' אתוון דאו' כלל כ"ה, וצ"ע על הריט"א שלא הביא דעת רש"י ותוס' הנ"ל, ועמנ"ח מ' רמ"ז אות ה', ואמרי הצבי בסוגיא דצנועין אות מ"ז:

46 רש"י פתח ↗

אמר לו עבדו הפלת את שיני - קנסא הוא שיוציא את עבדו לחרות בשביל אבר והרי הוא כבהמתו:

47 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נערה בתולה פתח ↗

מי שפיתה בתולה כו'. והנה אם אמר שמצא פ"פ אם נאמן דכאן בודאי אינו נאמן דלא שייך הך דכתובות ד"י ועיין בהך דשבועות ד' ל"ד ע"א דאמר שם גבי עדי קנס דראיה בלא ידיעה לא משכחת מי לא בעי מידע בתולה בעל או בעולה בעל, אך באמת שם הכי פירושו דהנה עיין בדברי רבינו בהל' חובל ומזיק פרק ב' הל' ח' דגבי נחבל אם אמר נתחרשתי אין מאמינים לו עד שיבדוק זמן מרובה ע"ש. והנה גבי מכה אביו ואמו בפ' ה' מהלכות ממרים הל' ו' גבי חרשו לאביו לא כתב כן רבינו והטעם דגבי מיתה הוה זה דין דאם העידו העדים בדבר שעל ידי האומד ראוי שיהרגו או שיחבול בו גבי אב נתחייב מיתה משא"כ גבי ממון דהחיוב הוא רק עפ"י עדות צריך שיתברר הדבר על ידי העדים ולא מהני מה שמחזיקין זה על פי דין, וזהו ג"כ מה דר"ל בהך דשבועות שם דלא שייך שבועת העדות רק בדבר דהחיוב הוא רק עפ"י עדים משא"כ גבי דיני נפשות וגבי דיני קנסות דאף דבאמת לא חיישינן לטריפה ולעכו"ם כמבואר בירושלמי דסנהדרין ריש פ' ד' דאף דשואלין אותו אם ישראל הרג או עכו"ם הרג מ"מ אם הרג בין טבריה לציפורי דשם רוב ישראל לא חיישינן לעכו"ם וזהו מטעם דין וכן גבי קנס ג"כ כן וא"כ לא מיקרי זה נגמר על ידי עדים ולכך לא שייך כאן קרבן שבועת העדות, וכן ר"ל בהך דכריתות ד' י"ב ע"א גבי אדם נאמן על עצמו דכל היכא דאין הגמר על ידי העדים לא מיקרי גדר עדות וע' מה דס"ל לרבינו ז"ל בהל' חובל ומזיק דמה"ת אין מתחייב חבלה בלא עדים ע"ש בפרק ה' הל' ו' והטעם משום דס"ל דמן ההודאה אין ראיה שהיה המעשה רק דגבי ממון מ"מ נתחייב בהודאה כמו הך דב"ב ד' קמ"ט וזהו המחלוקת דשם ד' ל"ג בהך דרב אידי בר אבין דר"ח ס"ל דא"צ לשלם הפירות של קודם ההודאה משום דס"ל דזה הוה רק חיוב חדש ורק מכאן ולהבא ואביי ורבא לא ס"ל כן, ועיין בהך דכתובות ד' מ"ד ע"א בהך דרפרם דאמר אודויי אודי ואמר שם דצריך לשלם הפירות וע"כ ס"ל כאביי ורבא ועיין בהך דגיטין דף מ' ע"ב, ובזה ג"כ כוונת הגמ' דב"מ דף ג' ע"ב דאמר שם דהודאה לא מחייב ומקשה שם והא הודאת בעל דין כו', ומתרץ שם קנס וזה ר"ל הס"ד דהודאה לא מברר שהדבר היה כך רק שמחייב עצמו והקשה דהא קימ"ל כמו העדים ר"ל גדר בירור ותירץ קנס דר"ל דהנה זה פלוגתא בב"ק בכ"מ אם מודה בקנס דפטור אם משום דהוה פטור או משום דאינו יכול להתחייב על ידי זה וזה תליא בהך דרב ושמואל שם ד' ע"ה ע"א וע"ש ד' מ"ג ע"ב מה דמחלק שם בין כופר לקנס וא"כ למ"ד דרק דאין ב"ד יכולין לחייבו הטעם הוא דהודאה לא הוה בירור רק חיוב והתורה לא חייבה קנס וחבלות רק אם נעשה הפעולה ועל ידי הודאתו לא נתברר הפעולה, וע' בירוש' שבועות פרק ד' ע"ש בהל' ו' תן לי קנס בתי כו', והוא אומר לא נתחייבתי, אך שם ר"ל כהך דכתובות ד' מ"ב ע"א דהיינו שאמר שכבר נגמר דינו ועיין מכות דף ג' ואף בזה ס"ל דפטור, ועי' תוס' שבועות ד' ל"ג ע"א ד"ה או וד' ל"ח ע"א ד"ה אלא אך רש"י ז"ל בד' ל"ד ע"א ד"ה א"ב לא ס"ל כן משום דס"ל דר"ל אף לאחר שנגמר דינו ומשום דאיקרי קנס כמן הך דכתובות דף מ"ב ע"ב, ובזה פליגי ג"כ רבינו ז"ל והר"א כאן בהל' ב' אם שייך חזקה גבי קנס דאנוסה, ועיין בהך דכתובות ד' נ"א ע"ב ותוס' שם דס"ג ע"ב גבי זנות אך כאן גבי קנס ס"ל להר"א ז"ל דלא מהני חזקה, ועיין בספרי פ' תצא דאמר שם בפסקא רמ"ד ונמצאו בעדים ור"ל כעין דאמרינן בירושלמי פרק א' דסוטה ופרק ט' גבי עגלה ערופה דכ"מ שנאמר מציאה אינו אלא בעדים וזה בודאי לא ר"ל מחמת קנס דצריך עדים דזה בודאי דמודה בקנס פטור אך לשיטת רבינו י"ל דגם מפגם ומנזק פטור בלא עדים וכמו שכתב בהל' חובל ומזיק הנ"ל ומה שהקשה שם הרב המגיד מהך דשבועות ד' ל"ו ע"ב שם ר"ל שהוא טוען שהיו שם עדים בשעת מעשה וגם הוא מודה לזה ולכך בבושת ופגם חייב אבל בקנס כל זמן שלא העידו בב"ד הוה ההודאה פטור ועיין בהך דב"מ ד' מ"ג ע"ב בהך מחלוקת דשמואל ור"י אליבא דר"ע דאמר שם דעדים הוא דמחייבי לאשמה ועיין תוס' שם ד' ל"ה ע"ב ד"ה תחזור פרה דכתבו שם דאפילו יש עדים ועי' בהך דשבועות ד' ל"ז ע"א גבי הכופר בממון שיש עליו עדים דס"ל לרבה שם דפטור והוא מהך טעמא ועיין בהך דסוטה ד' ו' ע"א גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים ע"ש ובזה יתבאר דברי התוספתא דשבועות ס' פ' ב' זה הכלל כל שהוא קנס ומשלם עפ"י עצמו כו', וכל שאינו קנס ואינו משלם עפ"י עצמו ולכאורה ט"ס הוא אך לפי מה שכתבתי א"ש דגבי קנס ר"ל אף אם תבע שכבר נגמר דינו, וגבי אינו קנס ר"ל כגון חבלה וכמש"כ אך לשיטת הראב"ד ז"ל שם מפרש הספרי דצריך דוקא עדים שהיא אנוסה ולא די בחזקה כמש"כ רבינו וא"ש:

47 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' ח"ב סי' תר"י שכתב וז"ל שאלת ממני על הא דאמרינן פריעת בע"ח מצוה אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן. ואת"ל מצוה של תורה למה לא מנו אותה בכלל המצות. תשובה. מצות עשה של תורה היא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק. או את הפקדון אשר הפקד אתו. וכתב הרב הרמב"ם פ"ז מהלכות גזלה ואבדה אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו וכו'. הרי שהשוה ז"ל הלואה לשאר הדברים הנזכרים בכתוב ובתחלת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזיר. שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ע"כ. וכי היכי דהוי מ"ע להשיב גזלה ה"נ לכל הנזכר בכתוב והלואה בכלל. ולא מנה מ"ע לפרוע החוב. שא"כ הי' צריך למנות השבת הגזל והגנבה והעושק והפקדון והאבדה וההלואה. כל אחד בפ"ע וירבו המצות כפי פרטי התביעות. ולפיכך מנה מ"ע להשיב הגזלה שבה פתח הכתוב. וה"ה לכל מי שיש לחבירו אצלו ממון. באיזה דרך שיהי' מ"ע להשיב וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל דאשתמיטתי' כל דברי הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. וגם עיקר דבריו תמוהים אצלי. דמה מצא בדברי הרמב"ם ז"ל יותר ממה שמבואר בהדיא בקרא. דהרי בהדיא כתיב בקרא בפרשת שבועת הפקדון וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו' ותשומת יד היינו הלואה. ודברי הרמב"ם מבוארים בהדי' בקרא. וכן מבואר במשנה ובגמרא ר"פ שבועת הפקדון דגם הלואה בכלל עיי"ש. וכ"כ הה"מ שם על דברי הרמב"ם. זה מפורש בכתוב ובגמרא בהרבה מקומות וכו' עיי"ש. ומ"מ אין לנו בקרא עשה בהשבה אלא בגזל ובעושק ובפקדון ובאבדה. כדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון וגו' או את האבדה וגו'. אבל בתשומת יד לא אשכחן עשה בקרא. ואיזה ראי' מייתי הרדב"ז ממש"כ הרמב"ם ריש הלכות גזלה דוהשיב הגזלה אשר גזל זו מצות עשה. ומזה מוכיח דה"ה להלואה. והוא תמוה מאי ענין זה לזה. נהי דבגזילה מפורש עשה בקרא. אבל בתשומת יד דהיינו הלואה ליכא עשה בקרא. ומהיכא תיתי לן בה עשה. הן אמת דתניא בספרא פ' ויקרא מנין ליתן את האמור למעלה למטה. ת"ל או מכל אשר ישבע עליו לשקר עיי"ש. הרי דריבה נמי תשומת יד שנזכר למעלה. מ"מ י"ל דלא ריבה קרא תשומת יד אלא להתחייב על שבועת הפקדון כשנשבע על שקר על כפירתו. אבל לא לעשה כשלא נשבע. דבאמת גם בגזל ואינך אחריני שנכתב בהן עשה בהדיא בקרא קשה לכאורה הרי הך עשה לא כתיבא אלא בשבועת הפקדון אחר שנשבע על שקר. ומנ"ל דאיכא עשה קודם שנשבע על שקר. ואע"ג דודאי גם קודם שנשבע חייב מדינא לשלם. דאל"כ גם כשנשבע לא הוה חייב. וכדתנן ר"פ שבועת הפקדון זה הכלל המשלם ע"פ עצמו חייב ושאינו משלם ע"פ עצמו פטור עיי"ש. מ"מ מצות עשה מנ"ל. והרי מבואר בפשיטות בכמה דוכתי כמו בפ"ג דמכות ט"ז ע"א ובחולין קמ"א ע"א דאיכא מצות עשה בהשבת גזלה גם בלא שבועה. דמה"ט חשיב לי' לאו שניתק לעשה עיי"ש. וכבר הרגיש בזה הרא"ם ז"ל ביראים סי' רנ"ז. אלא דאין דבריו ז"ל מובנים בתירוצו על זה. ומבואר שיש שם חסרון והשמטת המעתיק עיי"ש. ויש לתקן דבריו ע"פ דברינו כאן. ועכצ"ל דמייתורא דקרא נפקא לן הכי. דמכדי כתיב בתר הכי או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' למה לי דכתב לעיל והשיב את הגזלה וגו'. דהא גם בלא"ה מרבינן כל האמור למעלה למטה מקרא דמכל אשר ישבע עליו לשקר וגו'. אלא ודאי אשמעינן קרא בזה דאיכא מ"ע גם קודם שבועה. והשתא א"כ הא תינח הנך דפרטינהו קרא בהך עשה דוהשיב וגו'. אבל תשומת יד נהי דרבינהו קרא לחיובא דבתר שבועת שקר מ"מ קודם שבועה אין לנו בה עשה כלל:

48 ר"י מיגאש פתח ↗

רב אחא בר הונא ורב שמואל בר בר חנה תאנו שבועו' בי רבה פגע בהו רב כהנא אמר להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו ביה מהו כיון דחדוש הוא דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי אע"ג דאתרו ביה קרבן מייתי מילקא לא לקי או דילמא הני מילי היכא דלא אתרו ביה הוא דמייתי קרבן דכיון דלא מיחייב מלקות מייתי קרבן אבל היכא דאתרו ביה כיון דמחייב מלקות לא מייתי קרבן או דילמא היכא דאתרו ביה הא והא עבדינן ביה מלקינן ליה וחייבינן לי' קרבן: ואם תשאל אמאי קא שאיל להו רב כהנא האי שאלה לענין מזיד בשבוע' הפקדון היכא דאתרו ביה ולא קא שאיל להו נמי לענין מזיד דשבועת העדות היכא דאתרו ביה אי מחייב מלקות ולא קרבן או קרבן ולא מלקות או מלקות וקרבן כדקא שאיל להו נמי לענין שבועת הפקדון היינו טעמא דלא שאיל להו הא שאלתה לענין שבועת העדו' משום דלא משכחת לה לעולם דמיחייב מלקות בשבועת העדות חדא דאתרו לא משכחת לה בהו לעולם דהיכי מתרי בהו אי דאמרי להו קום אסהידו מאי דידעיתו דאי לא מסהידו מחייבתו מלקות היכי דמי אי דהנך דאתרו בהו ידעי דהני סהדי ידעו בההוא סהדותא אינהו נמי הא קא ידעי לה וכיון דקא ידעי לה אמאי מחייבי הנך משום שבועת העדות הא קיימי הני וליתיה ולסהדי משום שבועת ביטוי לשעבר הוא דמחייב ולא משום שבוע' עדות דלא הויא שבועת עדות אלא היכא דאי לא מסהדי הני הא קא מפסיד האי ממונא כדמתברר מפרקא דשבוע' העדות ואי לא ידעי דהני סהדי ידעי בההוא סהדותא מנא ידעי כי היכי דנתרו בהו ועוד אי נמי הוו הני תרי דמתרי בהו בהני סהדי קרובים למארי סהדותא ורחוקים להני סהדי דחזו לאסהודי עלייהו ולא חזו לאסהודי האי סהדותא אכתי לא משכחת לה דמחייבי הנך סהדי מלקות על זדון שבועה דאע"ג דהא איכא הני תרי דמתרו בהו ידעי דהני סהדי סהדותא ידעו היכא ידעינן אנן דעד השתא ידעי בהא סהדותא כי היכא דמהימנינן להו למלקות ודילמא לבתר דידעי לה אינשו וכי קא משתבעי השתא בקושטא הוא דקא משתבעי ואילו קא מודו נמי דבעידן שבועה מידע הוו ידעי בההיא סהדותא היכי מלקינן להו אפומא דנפשייהו והא אין אדם משים עצמו רשע הילכך לעולם לא קא משכחת לה במזיד דשבועת עדות אורחא דמתחייב בה מלקות ומשום הכי לא קא בעי לה רב כהנא מהני דתנו שבועת ביה רבה לענין שבועת העדות וקא שאיל לה לענין שבועת הפקדון: ואתינן למיפשטה מהא דתניא חמורה ממנו שבוע' הפקדון פי' חמורה שבועת הפקדון שחייבין על זדון מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים כדכתיב ואת אשמו יביא לה' בערכך כסף שקלים וגומר פי' והאי שגגת שבועה היא ולא שבועת הפקדון דאי שגג בפקדון הא אמרינן דאנוס הוא אי אמרת בשלמא אתרו ביה משום הכי לקי אלא אי אמר' לא אתרו ביה אמאי לקי בר אשם בלחוד הוא אלא לאו דאתרו ביה ושמע מינה דהיכא דאתרו ביה הא והא עבדינן ליה מלקינן ליה ומחייבינן ליה קרבן ולהכי קתני חמורה ממנו שבועת הפקדון משבועת העדות דקרבן מייתו מילקא לא לקי ואלו שבועת הפקדון מחייבי' ליה מלקות ומחייבינן ליה קרבן אמר להו רבא בר איתי מאן תנא שבועת הפקדון לא נתן לכפרה ר"ש היא כלומר לרבנן כיון דסבירא להו דזדון שבועת הפקדון מיחייב נמי קרבן ואע"ג דאתרו ביה נמי קרבן מייתי מילקא לא לקי והא מתני' דהכא קתני חמורה ממנו ושמע מינה במזיד דשבועת הפקדון מיחייב מלקות ר"ש דסבר שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה והאי דתני חמורה לא משום דשבועת העדות נמי מחייב ביה קרבן בלחוד ובשבועת הפקדון נמי מחייב תרתי קרבן ומלקו' הוא דקתני חמורה דהא רבי שמעון לית ליה קרבן בשבועת הפקדון אלא לעולם בזדון שבועת העדות חדא מיחייב דהוא קרבן וזדון שבועת הפקדון חדא מיחייב דהוא מלקות וכי תימא כיון דחדא מתחייב וחדא מתחיי' מאי חמור' משו' דניחא ליה לאינש לאתויי קרבן ולא לילקי ולא היא כלומ' לעול' ר"ש היא כדקא אמרת ולאו מהאי טעמא דקתני חמור' אלא משום דשגגת שבועת העדות סגי ליה בחטאת בת דינקא דהוא קרבן עולה ויורד ואלו גבי שבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים. ועיקר מימריה דר"ש מפרש בפרק שבועת העדות דגרסי' התם ר"ש נאמר כאן חייב וחייב בשבועת הפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו' עד מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד וכו' ופרישנא התם דהיינו טעמא דר"ש דגמר לה ממעילה מה מעילה במזיד פטור מן הקרבן אף שבועת הפקדון במזיד פטור מן הקרבן. ולאחר שהעמדנו ברייתא זו כר"ש אמר להו רב כהנא בר מינה דההיא כלומר אי אתם מצינן להעמידה כר"ש דאנן מתנינן לה ולאו כדקא מתניתו לה מתניתא לה אנא כי היכי דאצטריך לאוקמה כר"ש אלא הכי מתניתא לה חמורה ממנו שבועת הפקדון שאחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים חייב בה ומאי חמור' דאלו התם בשבוע' העדות בחטאת בת דינקא סגי ליה דהוא קרבן עולה ויורד ואלו בשבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים כמו שאמרנו: ואמרינן אי הכי ליגמר מינה דזדון שבועת הפקדון קרבן מייתי מילקא לא לקי. ודחינן דילמא כשלא אתרו ביה מבעיא לן.

48 מעשה רקח על הלכות שבועות פתח ↗

אבל לא במלקות שנאמר וכו'. לא זכיתי להבין דברים אלו דמשמע דקרא אתא לפטור אף המזיד ממלקות ובגמרא דף כ"ה משמע להדיא דלא אתא קרא אלא לענין הקרבן וכבר הקשה כן הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע עיין עליו. וגם אם נדחוק ולומר דמאי דאייתי רבינו קרא דלאחת מאלה לא קאי על המלקות שהזכיר אלא ארישא קאי לפטור המזיד דאף דבשבועת בטוי חייב מלקות כמ"ש רבינו בפ"א הל' ג' הכא בשבועת העדות אינו חייב אלא קרבן ולהכי הוא דאתא קרא ואכתי בכל גווני תמיהא לי מילתא מסוגיא ערוכה בפרק שבועת הפקדון שבועות דף ל"ז רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו שבועות בי רבה פגע בהו רב כהנא אמר להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי חייב ל"ש אתרו ביה ל"ש לא אתרו ביה או דילמא ה"מ היכא דלא אתרו ביה אבל היכא דאתרו ביה מלקא לקי קרבן לא מייתי א"ד הא והא עבדינן ע"כ ובעיא זו כדמותה בצלמה שייכא נמי גבי שבועת העדות דהא בכל התורה לא אשכחן דמייתי קרבן על המזיד והכא מייתי וכיון שכן למה אבעיא ליה לרב כהנא בשבועת הפקדון דוקא ורש"י ז"ל נרגש מזה וכתב שם דגבי שבועת העדות ליכא למבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויכול להתרות בו ע"כ. וגם התוספות ז"ל הסכימו לזה מטעם אחר דהיינו משום דאי אפשר לידע מעולם אם הם מזידים שיכולים לומר שכחנו ע"כ הרי מבואר דאין מציאות מלקות בשבועת העדות ואיך כתב רבינו אבל לא במלקות ואולי דכוונת רבינו על החידוש דמצינו חידוש זה בשבועת העדות שחייב קרבן על המזיד כשוגג אבל לא במלקות כלומר שלא מצינו בו חידוש זה ולא קאי לשבועת העדות דוקא אלא לכל התורה כולה עוד אפשר דסירכא דלישנא דמתניתין נקט דקתני התם חמורה הימנה פי' משבועת העדות שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות וכו' הרי דאף דאין שייך בה מלקות קרי לה חמורה כלפי הדבר מצד עצמו ודו"ק ומ"ש בס"ר לאחת מהנה ט"ס הוא וצ"ל לאחת מאלה:

1 ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה? תלמוד לומר: "ושמעה קול אלה" ויקרא ה, א, שהצירוף "קול אלה" הוא כמיותר, ויש לפרשו כאילו נכתב: "ושמעה אלה", "ושמעה קול".

2 אמר ר' אבהו: מנין לאלה שהיא שבועה? שנאמר: "ויקח מזרע המלוכה וכו' ויבא אתו באלה" וגו' יחזקאל יז, יג, וכתיב ונאמר בצדקיהו : "וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים" דברי הימים ב לו, יג. משמע ש"אלה" הנזכרת ביחזקאל — שבועה היא.

3 א אגב כך מביאים בנושאים דומים. תנא שנה החכם: "ארור" — בו יש לשון נידוי, בו יש לשון קללה, בו לשון שבועה.

4 ומפרטים: בו נידוי — דכתיב שנאמר בשירת דבורה: "אורו מרוז אמר מלאך ה' ארו ארור ישביה" שופטים ה, כג, ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שמתיה בתקיעה של ארבע מאות שופרות נידה, החרים אותו ברק לעיר מרוז, כדרך שעושים בנידוי, הרי שארור הוא נידוי.

5 בו קללה — דכתיב שנאמר: "ואלה יעמדו על הקללה" דברים כז, יג, וכתיב ונאמר: "ארור האיש אשר יעשה פסל" וגו' דברים כז, טו.

6 בו שבועה — דכתיב שנאמר: "וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו" יהושע ו, כו. ושואלים: ודלמא תרתי עבד להו ושמא שני דברים יחד עשה להם יהושע, אשבעינהו ולייטינהו השביע אותם וקילל אותם!

7 אלא מהכא מכאן הראיה: שנאמר "ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי" שמואל א יד, כד, "ויואל" — מלשון אלה ושבועה, וכתיב ונאמר: "ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם" שמואל א יד כז, הרי ש"ארור" הוא שבועה. ושואלים: ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו ושמא גם כאן שנים דברים עשה להם שאול, אשבעינהו ולייטינהו השביע אותם וקילל אותם!

8 ומתרצים: מי כתיב האם נאמר שם "וארור" בו' החיבור? אלא כתוב "ארור", משמע שהוא הפירוט של "ויואל". ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכאן, לתירוץ זה, התם נמי שם גם כן בפסוק האמור ביהושע, אפשר לתרץ כן: לא כתיב נאמר "וארור" אלא "ארור", משמע שהוא אותו ענין.

9 ב ובדומה לזה אמר ר' יוסי בר' חנינא: "אמן" — בו לשון שבועה, בו לשון קבלת דברים והסכמה להם, בו האמנת דברים, שהוא מאמין ומתפלל לקיום הדברים.

10 ומפרט: בו שבועה — דכתיב שנאמר: "והשביע הכהן את האשה... ואמרה האשה אמן אמן" במדבר ה, כב,

11 ואמירת "אמן" כאן היא שבועתה של האשה עצמה. בו קבלת דברים — דכתיב שנאמר: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" דברים כז, כו,

12 שמקבלים עליהם לקיים כל אלה. בו האמנת דברים — דכתיב שנאמר: "ויאמר ירמיה הנביא אל חנניהו אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך" ירמיהו כח, ו. כלומר, ולוואי שכך יהיה.

13 ג אמר ר' אלעזר: "לאו" יכול להיות לשון שבועה, וכן "הן" הוא לשון שבועה. ומעירים: בשלמא נניח "לאו" שהוא שבועה, דכתיב שנאמר: "ולא יהיה עוד המים למבול" בראשית ט, טו, וכתיב ונאמר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי" ישעיהו נד, יט, והיכן נשבע? אלא שאמירת "לא יהיה" כמוה כשבועה. אלא "הן" שהוא שבועה, מנא לן מנין לנו? ומשיבים: סברא הוא בדבר, מכיון ש"לאו" הוא שבועה, "הן" נמי גם כן שבועה.

14 אמר רבא: והוא שאמר "לאו" "לאו" תרי זימני שתי פעמים. והוא שאמר "הן" "הן" תרי זימני שתי פעמים. וכן יש להוכיח מן מקראות, דכתיב שנאמר: "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול" בראשית ט, יא ואחר כך חזר ואמר: "ולא יהיה עוד המים למבול" בראשית ט טו, ומכיון ש"לאו" הוא תרי זימני שתי פעמים, "הן" נמי תרי זימני גם כן שתי פעמים.

15 ד שנינו במשנה: המקלל את השם בכולן בכל השמות והכינויים — חייב, דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין.

16 תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" ויקרא כד, טו, מה תלמוד לומר בפסוק זה? והלא כבר נאמר: "ונקב שם ה' מות יומת" ויקרא כד טז! ומסבירים: יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, שם הויה, מנין לרבות את הכינויין? תלמוד לומר: "איש איש כי יקלל אלהיו" וגו' — מכל מקום, אף שלא בשם המיוחד. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: על שם מיוחד — חייב במיתה כמפורש בכתוב, ועל הכינויין שמקלל — חייב רק באזהרה באיסור לאו, אבל אין בזה חיוב מיתה.

17 ועוד שנינו במשנה: והמקלל אביו ואמו בכינויים — חייב, דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרים. ושואלים: מאן מי הם החכמים הנזכרים כאן?

18 ומשיבים: שיטת ר' מנחם בר יוסי היא. דתניא ששנויה ברייתא, ר' מנחם בר יוסי אומר: נאמר במקלל את השם "בנקבו שם יומת" ויקרא כד, טז, מה תלמוד לומר "שם"? והרי כבר נאמר בתחילת פסוק זה "ונוקב שם ה' יומת"! לימד יתור זה גם על המקלל אביו ואמו, שאינו חייב סקילה עד שיקללם בשם.

19 ועוד שנינו במשנה: והמקלל עצמו וחבירו בכל הכינויים עובר בלא תעשה. אמר ר' ינאי: ודברי הכל הם, וגם חכמים הסבורים במקלל את השם ומקלל אביו ואמו שאינו חייב אלא בשם המיוחד, גם הם מודים שבזה חייב מלקות כשמקלל בכינויים. ומביאים את המקור בתורה לאיסורים אלה.

20 האיסור לקלל את עצמו — דכתיב שנאמר: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד" דברים ד, יט, ויש להבין זאת כדברי ר' אבין אמר ר' אילעא, שאמר: כל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא למצוות של לא תעשה, ולכן הפוגע בעצמו, על ידי הקללה, עובר בלאו. ומקלל חבירו — דכתיב שנאמר: "לא תקלל חרש" ויקרא יט, יד, והוא הדין לכל אדם.

21 ה שנינו במשנה: "יכך ה' אלהים", וכן "יככה אלהים" — זו היא אלה הכתובה בתורה. מסופר יתיב יושב היה רב כהנא קמיה לפני רב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן ויושב היה ואומר את המשנה הזו כמו שהיא שנויה, בדיוק בלשון הזו. אמר ליה לו רב יהודה: כנה כלומר, אל תאמר לשון זו, אלא אמור אותם בכינוי "יכהו ה' " שלא תישמע כמקלל את רבך.

22 ומביאים עוד מעשה דומה, יתיב ההוא מרבנן קמיה יושב היה אחד מהחכמים לפני רב כהנא, ויתיב וקאמר ויושב היה ואומר פסוק זה בתוך לימודו: "גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה" תהלים נב, ז, אמר ליה לו: כנה. אל תאמר כלשון הכתוב בלשון נוכח, אלא בגוף שלישי, נסתר.

23 ושואלים: תרתי פעמיים למה לי לספר אותו ענין עצמו? ומשיבים: נחוץ זה המקרה השני, כי מהו דתימא שתאמר: הני מילי מתניתין דברים אלה אמורים במשנה שהעיקר בה הוא התוכן, ולא צירוף המילים, ולכן יכול לשנות את הלשון, אבל בקראי אימא לא מכנינן במקראות אמור שאין מכנים, אלא אומרים אותם ככתבם, לכן קא משמע לן משמיע לנו שגם כשהוא קורא מקרא יכול לכנות.

24 ו שנינו במשנה: האומר "אל יכך, ויברכך, וייטיב לך אם תבוא ותעיד" — ר' מאיר מחייב משום שבועת העדות, שהרי זה כאומר "יכך אם לא תבוא ותעיד", וחכמים פוטרין.

25 ותוהים: והא לית ליה והרי אין לו לר' מאיר את השיטה הזו של מכלל לאו אתה שומע הן, והוא מצריך לפרש בהסכם גם את צד החיוב וגם את צד השלילה! ואומרים: איפוך הפוך את השיטות, ואמור שכאן חכמים הם המחייבים ור' מאיר פוטר.

26 מסופר, כי אתא כאשר בא ר' יצחק מארץ ישראל תנא כדתנן שנה כמו ששנינו במשנתנו. אמר רב יוסף: השתא דאנן תנן הכי עכשיו שאנו שונים כך כנוסח זה, וכי אתא וכאשר בא ר' יצחק תני הכי שנה גם כן כך, שמע מינה דוקא תנן מכאן אתה למד שבדיוק שנינו. שכך הנוסחה האמיתית במשנה, שר' מאיר הוא המחייב.

27 ומתקשים: אלא קשיא קשה, שהרי ר' מאיר אינו סובר שמכלל לאו אתה שומע הן! ומשיבים: כי לית ליה כאשר אין לו מכלל לאו אתה שומע הן, הרי זה בענייני ממונא ממונות, אבל בענייני איסורא איסור והיתר — אית ליה יש לו, ואדם מתחייב אף באופן זה.

28 ומקשים: הרי סוטה דאיסורא שאיסור הוא, ושם נאמר רק מה יעשה לאשה אם לא חטאה, ולא נאמר צד השלילה.

29 והקשינו על כך על שיטת ר' מאיר, ואמר ר' תנחום בר חכינאי כדי לתרץ את הדברים: "הנקי" כתיב כתוב במדבר ה, יט, שאנו דורשים אותו כאילו נאמר "חנקי". ויש לדייק: טעמא הטעם, דווקא משום דכתיב שכתוב "הנקי", מובן הדבר לשיטת ר' מאיר, הא לאו הכי הרי בלא זה מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן אומרים אנו, ואף שמדובר באיסור!

30 אלא בכל זאת איפוך הפוך את השיטות במשנתנו, ואמור שר' מאיר הוא הפוטר, אפילו באיסורא לית ליה באיסור אין לו מכלל לאו אתה שומע הן.

31 מתקיף ליה מקשה על כך רבינא: ובאיסורא לית ליה ובענייני איסורים אין לו מכלל לאו אתה שומע הן? אלא מעתה, שתויי יין ופרועי ראש שדינם במיתה, הכי נמי דלית ליה כך גם כן שאין לו לר' מאיר הלכה זו? שהרי אין הדבר מפורש בלשון זו בכתוב, ונלמד רק בדרך מכלל לאו אתה שומע הן. והתנן והרי שנינו במשנה, אלו שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש, ולא נחלקו בזה כלל!

32 אלא לעולם תיפוך תהפוך את השיטות במשנתנו, ואמור שלדעת ר' מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ואולם כי לית ליה כאשר אין לו לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן — הרי זה בענין ממונא ממון, אבל באיסורא אית ליה באיסור יש לו, ומשום כך אינו חולק בענין שתויי יין, ושאני ושונה סוטה שאינו סבור בעניינה מכלל לאו אתה שומע הן, למרות שהוא איסור — משום דאיסורא דאית ביה ממונא שאיסור שיש בו ממון הוא, שהרי יש בזה השלכות לענין תשלום כתובתה.

34 א משנה שבועת הפקדון שנשבע לשקר שאין בידו פקדון של חבירו או כל ממון אחר שחבירו תובעו. ודיניה מפורשים בכתוב ויקרא ה, כ—כו שמשיב את החפץ לבעליו בתוספת חומש, ומביא קרבן אשם, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים גם אם בעל הפקדון המשביע קרוב לנפקד, בכשרים ובפסולים, בין

35 בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין — מפי עצמו כשנשבע הוא בעצמו, ואם מושבע מפי אחרים, אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין, דברי ר' מאיר.

36 וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים — כיון שכפר בו חייב, ואפילו שלא בבית דין.

37 וחייב קרבן על זדון השבועה, וכן חייב על שגגתה של השבועה, שאינו יודע שמתחייב על כך קרבן, עם זדון הפקדון, שהוא יודע שהוא נשבע לשקר. ואינו חייב על שגגתה גרידתא בלבד, אם שכח וחשב שבאמת אינו חייב לחבירו דבר. ומה חייב על זדונה? קרבן אשם בכסף שני שקלים לפחות.

38 ב שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: "תן לי פקדוני שיש לי בידך", ואמר הנפקד: "שבועה שאין לך בידי"; או שאמר לו הנפקד: "אין לך בידי", ואמר לו המפקיד: "משביעך אני", ואמר: "אמן" — הרי זה חייב קרבן, אם שיקר.

39 השביע עליו חמש פעמים, בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר — חייב על כל אחת ואחת. אמר ר' שמעון: מה טעם הדבר? מפני שיכול לחזור ולהודות בכל פעם, לאחר שנשבע, ולשלם, ואם כן בכל שבועה חוזר וכופר.

40 ג היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו: "תן לנו פקדון שיש לנו בידך", ואמר להם: "שבועה שאין לכם בידי" — אינו חייב אלא משום שבועה אחת. אבל אמר להם "שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך" — חייב על כל אחת ואחת. ר' אליעזר אומר: עד שיאמר לשון שבועה באחרונה, שיאמר "ולא לך ולא לך בשבועה", שברור מכאן שנשבע לכל אחד. ר' שמעון אומר: עד שיאמר לשון שבועה במפורש לכל אחד ואחד: "...ושבועה שאין לך, ושבועה שאין לך".

41 אמר לו חבירו: "תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך", ואמר לו: "שבועה שאין לך בידי" — אינו חייב אלא משום שבועה אחת, אבל אם נשבע לו: "שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה" — חייב על כל אחת ואחת.

42 אמר לו: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", ואמר לו: "שבועה שאין לך בידי" — אינו חייב אלא אחת, ואם פירש: "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" — חייב על כל אחת ואחת. ר' מאיר אומר: אפילו אמר "חטה ושעורה וכוסמת" — חייב על כל אחת ואחת.

43 ד אם אמר לו חבירו: "אנסת ופיתית את בתי", והוא אומר: "לא אנסתי ולא פיתיתי", "משביעך אני", ואמר: "אמן" — חייב. ר' שמעון פוטר, לפי שאינו משלם קנס על פי עצמו, כיון שאם היה מודה לא היה מתחייב — אינו חייב על כפירתו. אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, מכל מקום הריהו משלם בשת ופגם על פי עצמו, שהם תשלומי ממון ולא קנס, ועל כך הוא חייב.

44 וכיוצא בזה, אמר לחבירו: "גנבת את שורי", והוא אומר: "לא גנבתי", "משביעך אני", ואמר: "אמן" — חייב קרבן, אם שיקר, שהרי מתחייב גם על פי עצמו בהחזרת השור. אבל אם האשימו שגנב את שורו וטבחו או מכרו, ואמר האיש: "גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי", ואמר לו: "משביעך אני", ואמר: "אמן", והיה הדבר שקר — פטור על הארבעה והחמישה של טביחה ומכירה, משום שהם קנס.

45 טען כנגדו: "המית שורך את שורי", והוא הנתבע אומר: "לא המית", אמר לו: "משביעך אני" ואמר: "אמן" — הרי זה חייב. אבל אם אמר לו: "המית שורך את עבדי" ואתה חייב לי קנס של שלושים שקלים, והוא אומר: "לא המית", "משביעך אני", ואמר: "אמן" — הרי הוא פטור, משום שהתשלום עבור העבד הוא קנס.

46 כיוצא בזה, אמר לו: "חבלת בי ועשית בי חבורה", והוא אומר: "לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה", "משביעך אני", ואמר: "אמן" — הרי הוא חייב. אבל אם אמר לו עבדו: "הפלת את שיני וסימית את עיני", והוא אומר: "לא הפלתי ולא סימיתי", אמר לו העבד: "משביעך אני", ואמר: "אמן", אף על פי ששיקר — פטור, משום ששחרור העבד בגלל סיבה זו קנס הוא.

47 זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו כלומר, בהודאת עצמו — חייב, ושאינו משלם על פי עצמו אלא רק על פי עדים — פטור גם אם הוא כופר בדבר זה בשבועה.

48 ה גמרא רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה בנו של רבה בר בר חנה ורב יצחק בריה בנו של רב יהודה תנו שנו, למדו מסכת שבועות בי בבית רבה, פגע בהו פגש אותם רב כהנא, אמר

1 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סוטה פתח ↗

לאלה ולשבועה אין את למד. כה"ג פריך בסמוך לאמן ולאמן אין את למד ולא משני מידי מיהו קושיא הראשונה משני בבבלי בשבועות פ"ד דף ל"ו ע"א דכתיב ושמעה קול אלה דה"ל למכתב ושמעה אלה ש"מ דהויא שבועה כל שיש בו אלה וכתב קול אלה יתירא לדרשא לחייב באחד משתי קולות או אלה או שבועה. וקושיא שניה נ"ל לתרץ דהכא בסוטה איצטריך אמן יתירא אף על הגלגול שלא נזכר בפרשה והיינו ארוסה ושומרת יבם משא"כ בשבועות אחרות שא"צ אלא לאמן אחר וזה נכון אך הא דאמרינן שם בבבלי דלרבנן חיי' על הכינויין וא"צ להשבי' בשם דלא ילפי' מסוטה ע"ש קשה כי היכא דילפי' גלגול מסוטה ניליף נמי הא ועיין בבבלי בקידושין דף כ"ז וצ"ע:

1 פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר פתח ↗

שלא יאמרו הן הן כו'. ע' בד"מ שכתב בשם מהר"י מינץ הטעם דאם אמר הן הן הוי נמו לאו ע"ש וצ"ע. ובלבוש כתב הטעם משום דשני פעמים הן או לאו הוי כמו שבועה כדאי' בשבועות דף ל"ו ע"א והוי שבועה שאינה צריכה ע"ש. וגם טעם זה צע"ק דהא כתב הרא"ש בשבועות שם והוא שמתכוין לשם שבועה וכ"כ ביו"ד סימן רל"ז ס"ה ע"ש.

1 חכמת שלמה פתח ↗

גמ' וכדר' אבין אמר כו' כצ"ל:

2 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ואם לא תאבה. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת טוענין תנאי ב"ג וב"ר ידוע שהוא דבר והפוכו, ויתבאר לפנינו אי"ה ס"פ מטות. ובגמרא הובא הפסוק דלקמן מ"א אז תנקה מאלתי, ונראה דאשיגרא דלישנא הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו המוקדם. – וע' בשבועות ל"ו א' חקרו בגמרא אם אלה בכלל שבועה או לא והביאו ראי' מפסוקים שונים דהוי בכלל, ובהגהות רש"ש תמה למה לא הביאו מפרשה זו דכתיב מקודם ואשביעך בה', וישבע העבד, ולבסוף אמר פ' מ"א אז תנקה מאלתי, הרי דאלה בכלל שבועה, ולכאורה היא הערה נכבדה מאד. אבל האמת הנראה בזה, דבזה אין ספק להגמרא דאלה הוי בכלל שבועה, אחרי דבכ"מ בתנ"ך מורים על זה, ועיקר הספק הוא אם שבועה בכלל אלה, ובאור הענין, משום דשם שבועה הוא כלל כולל כל מיני שבועות ואלות, אבל אלה הוא פרט אחד מכלל שבועות, ולכן אין ספק שהפרט הוי בתוך הכלל, היינו אלה בכלל שבועה, אלא הספק והחקירה היא אם גם הוי הכלל כלול בהפרט, דהיינו אם שבועה הוי בכלל אלה, וכן מתבאר מתוך כל הסוגיא והשקלא וטריא, דזה הוא עיקר הספק בגמרא, ולפי"ז אין מפרשה זו כל ראי' לענין זה אחרי דכאן הי' הכלל – שבועה והפרט – אלה, ובזה אין כל ספק, ושפיר אמר אברהם אז תנקה מאלתי, וע' בסוגיא ודו"ק. .קדושין ס"א ב'

2 חידושי אגדות פתח ↗

וגם במלך נ"נ מרד אשר השביעו וגו' מפורש בנדרים פ"ט:

2 חידושי חתם סופר פתח ↗

גמ' מנין לאלה שהיא שבועה כו' צ"ע וכי נעלם ממנו קראי דסוטה שבועת האלה וצ"ל דבעי למילף אלה בלא שבועה הוה נמי שבועה לאפוקי מקו' תוספות ד"ה כך כו'. ומה"ט נמי לא מייתי מקרא דנביאים דקדים מויואל שאול את העם ארור האיש וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו משום דאיכא למימר ארור שבועה הוא וה"ל אלה שיש בו שבועה אבל מנבוכדנצר מייתי שפיר דכתיב אלה לחוד בקרא:

3 תוספות על מנחות פתח ↗

ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית. והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם מנחות דף צט: דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה דף מט: דשל בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר"ג ורבינו שמואל מפרש דקודם גזירה היה ואי אפשר להיות דר' ישמעאל לאחר חורבן היה שפדאו ר' יהושע בפ' הניזקין גיטין נח. ותינוק היה ואפי' ר' ישמעאל אחר שהיה מעשרה הרוגי מלכות לא קדם כ"כ דרשב"ג נהרג עמו ואמרינן הלל וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז דף ט. דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש שעמד הורדוס ואם תאמר והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאיתא בפ' בתרא דסוטה דף מט. דגזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יוונית ופולמוס של טיטוס היה בשעת חורבן ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז דף ט. דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש ותירץ ה"ר יעקב ברבי שמעון דמעיקרא גזרו ולא קיבלו מינייהו ולבסוף גזרו וקיבלו מינייהו ועוד יש לומר דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עלי' לטותא דרבנן שרי ולבסוף גזרו ואסרו לגמרי ומיהו קשה דהא אמרי' שבועות דף לו. ארור בו קללה בו נדוי:

3 בית יוסף פתח ↗

כתב הרמב"ם כיצד הנידוי אומרים פלוני יהא בשמתא בפ"ז מהלכות ת"ת והראב"ד כתב שחין אומרים בשמתא יהא שהוא חמור יותר מנידוי וכו' בפרק אלו מגלחין כתב הרא"ש בשם הראב"ד הכל תלוי בדעת ב"ד למעט ולהרבות בימי נידויו ולהוסיף על הנידוי ממעשה דברק דשמתיה למרוז דכתיב אורו מרוז שהוא נידוי וקללה כי בלשון ארור יש נידוי וקללה מאי שמתא מיתה ושממה יהא ונידוי לחודיה אין בו קללה אלא אומר בנידוי יהא ובלשון ארור יש נידוי וקללה כדאיתא בפרק שבועת העדות שבועות לו. עכ"ל. נראה שטעמו של הרמב"ם מדאמרינן בההוא פירקא גופיה טז. ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל פייסיה לבעל דיניה אמר אביי היכי ליעביד לשרייה לא חל שמתא עליה ל' יומין והרי מי שהפקיר עצמו בת"ח אינו חייב אלא נידוי בעלמא וקרי ליה שמתא ועוד קצת ראיה דאיתא התם איבעיא להו הני בי תלתא דשמיתו מהו למיתי ג' אחריני ושרו ליה ת"ש מנודה לרב מנודה לתלמיד וכו' רשבג"א תלמיד שנידה ומת חלקו אינו מופר וכיון דבעיא לג' דשמיתו ופשטוה מהתלמיד שנידה משמע דשמתא היינו נידוי ועוד דאיתא התם א"ר פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם ואם כדברי הראב"ד מי נימא דשמותי הוא דלא שמית אבל מנדה היה והלא כיון דיקרא דאורייתא הוא הא ודאי נידוי נמי זלזול הוא ותו דקאמר התם ובפ' מקום שנהגו פסחים נב. דבמערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא משמע דאין בין נגידא לשמתא שום דבר ואם כדברי הראב"ד הרי יש ביניהם נידוי והיל"ל ולא מימנו אנידוי הלכך משמע ודאי דשמתא היינו נידוי ועוד דאמרינן התם שפחתו של ר' לא נהגו חכמים קלות ראש בנדוייה ג' שנים ובעי בתר הכי שפחתו של בית ר' מאי היא דאמתא דבי ר' חזיתיה לההוא גברא דהוה מחיא לבנו גדול אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא הרי דשמתה אותו וקרי ליה נידוי סתם והא דמייתי על שמתא ההיא דאמר רשב"ל כשם שנכנסת ברמ"ח וכו' דכתיב והיתה העיר ההוא חרם לאו למימרא דשמתא היינו חרם אלא משום דקאמר התם אשמתא ומהני ביה כי טיחיא בתנורא כלומר דאינה יוצאת ממנו לעולם אמרינן דפליגא דרשב"ל דאמר דחרם כשם שנכנס ברמ"ח אברים כך כשהוא יוצא יוצא מרמ"ח איברים וכ"ש לשמתא דלא חמירא כולי האי והראב"ד נראה לו כן שהרי מבואר בדבריו דשמתא אינו חרם אלא שהוא ענין חמור מנידוי ומ"מ אינו חמור כחרם. ודע שכתב נימוקי יוסף שם אהא דקאמר התם דשפחתו של ר' לא נהגו חכמים קלות ראש בנדוייה ג' שנים לפי שלא נתחרט על העבירה עד אותו זמן שאע"פ שנתנו חכמים זמן לנידוי ולנזיפה לשמתא אין בו זמן עד שיתודה על חטאתו וישוב. וכתב עוד אההוא צורבא דרבנן דסני שומעניה וא"ר יהודה היכי ליעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן מכאן נראה דשמתא חמורה מנידוי דאילו מנודה שונה ושונין לו וא"ת ינדוהו י"ל דעל עבירה לאו בר נידוי הוא שיש לו זמן ל' יום אלא בר שמתא שהוא עד יום מותו שאז שב מחטאו עכ"ל. ואין דבריו נראים שכתב דשמתא אין לה זמן עד שיתודה וזו היא שבין נידוי לשמתא קשה דודאי נידוי נמי אם לא שב אין מותר לו ומ"ש דמההוא צורבא מרבנן דהוי סני שומעניה משמע דשמתא חמירא מנידוי י"ל דאע"ג דמדינא שרי לשנות לאחרים היה גנאי להם ללמוד מאדם שהוא מנודה. גרסינן בפרק שבועת העדות שבועות לו. ארור בו נידוי וכתב רבינו ירוחם כלומר אם ירצו לנדות יכולים לנדות בלשון ארור:

3 ריטב"א פתח ↗

תנא ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה פירוש לשון ארור משמש בכל א' מאלו ג' ענינים לאותו ענין שמתכוין האומר או המקבלו עליו ואם נתכוין והוכיח להתחייב בו בכולם כולם בו ובכל א' מג' ענינים אלו יש חילוק בין כל א' מהם לחבירו להקל או להחמיר או להקל ולהחמיר שאם בא לקבל עליו בשבועה שיעשה או שלא יעשה ואמר בארור לעשות דבר פלוני או שלא לעשות או שעשיתי או שלא עשיתי כאלו אמר בשבועה שלא אעשה ונראה כי מכאן למדו בישיבות הגאונים ז"ל כמ"ש רבינו סעדי' ז"ל וכן נהגו היום ברוב גליותינו להוציא שבועת היסת בלשון ארור לחלק בזה ג"כ בין שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא לשבועת היסת שהיתה תקנת אחרוני התלמוד וכן הדין והוא הנוהג יותר במושבע מפי אחרים בלשון ארור לעשות ושלא לעשות כדינו בשבוע' אלא שדעת הרמב"ן ז"ל שכל המושבע מפי אחרים אינו חייב אפילו בלשון שבועה ממש וה"ק וה"נ בלשון ארור אלא שענה אמן שלא אמרו דמושבע מפי אחרים בב"ד חייב אע"פי שלא ענה אמן אלא בשבועת העדות ושבועת הפקדון אבל לא בשבועת ביטוי ואין זה דעת הראב"ד ז"ל אלא דאף שבועת ביטוי אם עמד שם ושתק כנשבע מענמו ולד"ה כל שמיחה אינו חייב וכ"ש אם לא היה שם שאין שבועה חלה על האדם אלא מדעתו ושיהא האדם בשבועה וזהו קולא בארור שנתכוונו בו לשבועה ויש בו חומר שהמועל בו כמועל בשבועה לכל דבר ולכל פיסול ושאין בו פיטור אלא ע"פ חכם או ג' כדין כל שבועה שבעולם ואותו שהשביעי אינו יכול לפוטרו מן הארור אלא א"כ היה חייב הארור להנאתו בדבר שיוכל לומר הריני כאלו התקבלתי שזה חשוב קיום שבועתו הא לא"ה לא אמנם דעת רבינו הרמב"ן ז"ל בתשובותיו שהאומר ע"ד פלוני אני נשבע או נודר הוא ע"מ שלא ימחה אלא שישתוק לפיכך אם שתק בשעת שמועה נתקיימה השבועה או הנדר ואם מיחה בשעת שמועה לא נתקיימו וכעין מה שארז"ל שטעם הפרת בעל הוא מפני שהאשה ע"ד בעלה נודרת כלומר על רצון בעלה אלא שנתנה תורה זמן לבעל לשתיקה יום א' וגזירת הכתוב הוא לתת לו זמן זה להמלך משום שלום הבית אבל באדם אחר הכל הולך אחר שעת שמיעה וכעין מ"ש בקידושין באומר ע"מ שלא ימחה אבא וכל שנתקיי' הנדר והשבועה שוב אין לו היתר אלא בהיתר נדרים ואם נשבע בפני חבירו להנאתו ע"ד הכונה לאפוקי מהערמת לשון כמו קנייא דרבא וכיוצא בו לא שיהא בידו להתירו בלא היתר נדרים ובלא טעם כאלו נתקבל והנשבע ע"ד רבים כבר דינו ידוע וכן ע"ד המקום כמו שכבר פירשתי וכן הדין במתחייב בלשון ארור לדעת שבועה וז"ש כאן ארור בו שבועה ומ"ש ארור בו נדוי הוא שכל שמחוייב נדוי או שבאו עליו לגזור אחרים נדוי או שהיא עצמו רצה לגזור על עצמו נדוי והוציאו בלשון ארור לדעת כן הרי הוא כאלו אמרו בלשון נדוי בפירוש הן למנודה הן למוחרם שהוא מתולדות הנידוי אלא שהחרם שבו חמור מנדוי גרידא כמו שמפורש הלכותיהן במסכת מועד קטן ולשון ארור יותר נופל במנודה מבמוחרם אמנם ג"כ נופל במנודה גרידא שכל נדוי ארורה יש בו ונכנס בגופו של אדם וכאמרם ז"ל מאי שמתא שם מיתה ואמרו שדי שמתא אכלבא ואכלה גנובתי' והרבה כיוצא בזה הלכך כל שאמרו פלוני ארור לדעת נדוי או מוחרם דינו כן לנהוג הוא אחרים עמו כל הלכות נדוי או מוחרם ויש חומר בארור זה מארור דשבועה שמארירין אותו שלא בפניו ובע"כ אה חייב בכך ויש להקל שאין צריך בהתרתו לפתחי היתר נדרים אלא בשעשה תשובה מתירין אותו ואפילו שלא בפניו אותם שאררוהו או ששקולין כמותם ואם היו רבים או צבור המאררים צריך דעת כולם או דעת העומדים במקום כולם ואם מתו מקצתם מתירין הנשארים כדין כל ענייני צבור שבניהם קמים תחתי' ואם נדה לעצמו מתיר לעצמו בענייני עצמו ובענייני חבירו חבירו מתירו ועוד יש חומר בארור של נדוי שהוא נגזר אפילו על אותם שאינם בעולם אם הוא של צבור ופירוש שגזרו זה על בני העיר ועל זרעם שבזה אין צריך לענות אמן שאפילו שלא בפניו וע"כ הוא ומ"ש בו קללה הוא שאם לא נתכוונו לשבוע' ולא לנדוי אלא לקללה בלבד הרי בו קללה שנכנסת ברמ"ח איברים שבו ומ"מ אין לו לנהוג בדרכי נדוי כלל וגם אינו מועיל בשבועה להפסיל או ליענש כמו על השבועה ומיהו גם זה לא חמיר מנדוי ר"ל שאם הסכימו המקללין להתירו לדעת כולם או העומדים במקומם הותר הארור ואין עליו עונש ואינו חל אלא לדעתו בשענה אמן וכמ"ש ואמר כל העם אמן כשהוא לדבר הרשות שעכשיו מתקבל עליו אא"כ בענייני ארור של מצוה ותיהי' ותיקוני העיר והוא בהסכמת כולם או רובם או העומדים במקומם שאם הטילו קללה בארור שהיא חלה על כל שהוא מבני עירם ותקנותיהם ואפילו שלא מדעתם בשעשו בדין וכשורה ובגזירה שיכולין לעמוד בה וב"ד ג"כ מקללין בו למי שראוי לקללו וכדאמרינן התם מנ"ל דלייטינן דכתיב ואריב עמם ואקללם ומיהו אין ארור זה קל ע"כ אלא או בב"ד או בצבו' שיש בו עשרה וזה מכלל מ"ש בהגדה בענין בני יעקב כשהחרימו שלא יגלו שאין חרם בפחות מעשרה ולכך שיתפו עמהם שכינה ואף ראובן שלא היה שם נתחייב בקללתן ואף שכינה חששה להם אע"פ שהכתוב מגיד דבריו ליעקב זה לא הגיד עד שהסכימו והתירו החרם כשנכנסו למצרים וכדאיתא באותה הגדה מעתה נתבררה הלכה זו בס"ד וכל שאמרו ארור סתם ולא הוכיחו לאיזה דבר מאלו הג' דברים נתכוונו אם הורגלו קודם לכן בארור זה ולענין ידוע סתמם כפירושם ואם לאו סתמו קללה ויש ענין אחר בלשון אחר שלא הוזכר כאן והוא לשון חרם וכבר ידוע דין חרם המוזכר בתורה בחרמי כהנים או בחרמי בד"ה והלכותיו במסכת ערכין גם במסכת נדרים יש ענין חרם שהוא מנדרי איסר שהאומר דבר פלוני עלי חרם או כינוי חרם המוזכרים שם דינו כאומר שהוא עליו אסור כשנתכוין לנדר אבל המקבל עליו או שאחרים גוזרין עליו בלשון חרם אם יעשה אם לא יעשה כמו שנוהגין עתה צבור להחרים נראה שזה משמש בלשון ארור וכן נוהגין כשרוצים להחרים כי הרבה פעמים אין מזכירין אלא בלשון ארור ופעמים שמזכירין לשון חרם שאומרים אנו מחרימין לכך הוא נדון בארור ובו נדוי בו שבועה בו קללה כפי מה שנתכוונו או שהוכפלו כמו שכתבנו לעיל ולשונו כולל לשלשתן נדוי פשיטא כי המוחרם הוא החשוד בשמתא וקללה ג"כ כבר אמרו חז"ל שלכך נקרא חרם שהוא נכנס ברמ"ח איברים ובילמדנו אמרו על אנשי יבש גלעד בענין פלגש בגבעה דשלא עלו למלחמה שנאמר שם כי השבועה הגדולה היתה שם לאשר לא יעלה אל י"י המצפה תניא בשם ר"ע וכי שבועה היתה שם אלא שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם מעתה הכל הולך כפי הכוונה או ההרגל בדיני ארור וכל שנתכוונו לשבועה התרתו כהתרת שבועה ע"פ חכם או שלשה הדיוטות שאין הנשבע מתיר עצמו ולכך כתב הראב"ד ז"ל בתשובה שלו כי חרם שיש עמו שבועה ורצו צבור להתירו בוררין מהם שלשה הראויין להתיר נדר ושבועה וכולם מתחרטין בפניהם ומתירין להם וכל שלא נתכוונו אלו לנדוי אלא לקללה א"צ פתח וחרטה אלא הם עצמם מתירין בהם כדין נדוי וקללה ומעתה יש לנו לומר כי מה שנהגו בגליותינו להתיר הם עצמיהם חרמותיהם בלא חכם אחר ולא פתחי היתר שבועה כי הוא מפני שלא היה תחילת מנהגם בחרם זה ולא הורגלו בו לדעת שבועה אלא לדעת קללה דלענין נדוי ג"כ לא היה דעתם שהרי אנו רואים שהעובר על החרם ולא הורגלו בו שיהא הוא נוהג הלכות מנודה או מוחרם וגם הם לא נוהגין עמו בכך וא"כ נשאר החרם לקללה דנכנסת ברמ"ח איברים ואם ראו לפוסלו לשבועה כעובר על השבועה הרשות בידם שאף בכל קנס שיראו צבור לקונסו הרשות בידם מלבד עונש שמים שבו וכן כתוב בתשובת הגאונים בשם רבינו האיי גאון ז"ל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תעניות או תקונים ואח"כ ראו כי הטוב והיפה לשנות או לבטל את הדבר הרשות בידם לבטל או להוסיף או לפחות ואם רשאין בדבר ואם רמאין בדבר רשאין להתיר את החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם כי ההיתר והשינוי הוא הטוב והישר ועוד כתיב בתשובותיו כל צבורא דמקבלין עליהן מלתא וגזרין גזירתא בס"ת ובשמתא וחרמות ונהגו בו איסורא ובתר הכי מתחרטין וחזו דלא יכלו צבורא למיקם חזינן דיכלין לבטולי ובטילא מכמה טעמים וכו' עד וליתה עליהון עונש בגווה ומ"מ כל שהוציאו החרם בלשון שבועה כגון שאומרים אנו מחרמין ומשביעים אין לנו טעם ברור שיוכלו לבטלה אלא בהיתר חכם על דרך שכתבנו לעיל בשם הראב"ד ז"ל אלא אם כן התנו בפירוש ובזה יתקיימו דברי רבינו הגדול ז"ל שהיה מתריס על הנוהגין להתיר חרמותיהם מעצמם והוא דחולק על תשובות הגאונים ז"ל ועם מה שביררתי נתקיימו כל דבריהם ושמתי שלום ביניהם דאיתא להא ואיתא להא וגם נתתי מקום לקיום המנהג והנ' יצאתי בשמוע' זו חוץ למחיצת' קצת לברר דברי' שנתקשו לגדולים מן הראשונים והאחרונים ז"ל ונתחבטו בהם ודבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים והאלהים יכפר בעדי ויורנו דרך האמת. והא דאמרינן הן הן שבועה ולאו לאו שבועה בשלא הזכיר לשון שבועה כלל ולא שם ולא כנוי הוא וכפשטא דשמעתא דאי באומר לא אוכל היום באלהים למה לי לאו לאו או הן הן היינו עיקר שבועה כדאמרינן התם במסכת ע"ז באלהא רישא לא מגלינא ואמרינן התם נמי במסכת נדרים מארי כולה לא אכילנא וכדכתיבנא במסכת נדרים בס"ד אלא הא מדין ידות שבועה תופסין אותו והוא שיהא דעתו לשבועה וכן פירוש רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי ז"ל:

4 רי"ף מועד קטן פתח ↗

גרסינן בפרק שבועת העדות דף לו. תנא ארור בו נדוי בו קללה בו שבועה בו נדוי דכתיב שופטים ה אורו מרוז ואמר עולא בארבע מאות שיפורי שמתיה ברק למרוז איכא דאמרי גברא רבה הוה ואיכא דאמרי כוכב דכתיב שופטים ה׳:כ׳ הכוכבי' ממסלותם נלחמו עם סיסרא בו קללה דכתיב דברים כד ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ארור האיש בו שבועה דכתיב יהושע ו׳:כ״ו וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' ואומר שמואל א י״ד:כ״ז ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם

6 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

6 רי"ף פתח ↗

6 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

939 בשבת. וכן פסק הרמ"א או"ח סימן שיז ס"א "יש אומרים דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן, דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו, והוא הדין להתירו, וכן נוהגין". ואמרו חכמים פסחים סא. "שנה עליו הכתוב לעכב". ובנצח ישראל פמ"ח תשצח. כתב: "כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה". ובח"א לב"ק צב. ג, יג: כתב "כל כפל הוא לחוזק ולקיים, כמו שאמרו ז"ל 'שנה עליו הכתוב לעכב', הרי כי הכפל הוא לחוזק הדבר". ובאור חדש פ"ד תשעה. כתב: "לשון הכפל הוא לחזק הענין בכל מקום". ובגו"א בראשית פ"ח אות כה קעג. ביאר שלכך לשון כפל הוא לשון שבועה שבועות לו..

7 חידושי הלכות פתח ↗

שם ויואל שאול את העם לאמור ארור האיש אשר יאכל וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע גו' כן מצאתי מוגה:

7 ר"ן על שבועות פתח ↗

בי"ה. שם בן ארבע אותיות הכתוב בי"ה ופרש"י ז"ל דהכי אמרינן משביע אני עליכם בשבועה ואידך מיירי בשהזכיר השם בכל אחד ואחד מכל לשונות אלו ולפירוש זה נראה שהוא סובר דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי דליכא למימר דוקא בשבועת העדות משום דאמרינן בגמרא דף לה: דילפינן אלה אלה מסוטה מה כאן שבועה אף להלן שבועה ומה כאן בשם אף להלן בשם כדאיתא בגמרא דהא אמרינן עלה בגמרא דההיא רבי חנינא בר אידי קתני לה אבל רבנן לית להו גזירה שוה וכיון שכן אין שום חלוק בין שבועת העדות לשאר מיני שבועות ואפילו הכי בעינן או שם או כנוי כדתנן במתני' וכדפרש"י ז"ל הלכך בשאר שבועות נמי הדין כך וטעמא דמלתא משום דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דה"ה נמי לכנוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כנוי אין לנו לא למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא אפילו בלא שם ובלא כנוי והכי מוכח ממאי דאמרינן לקמן דף לו. דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר שם ל"ל לאו לאו האמרינן בפרק ארבעה נדרים דף כב: מארי כולה לא אכילנא ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין דף כח. לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל כשבועה לא בעי לא שם ולא כנוי לענין איסורא אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כנוי וזה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכנוי משתמעי בלא שם ובלא כנוי אפי' איסורא מנ"ל ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דף לו. דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע"פ שלא אמר לא שם ולא כנוי ואם בארור אמרינן הכי מפני שהוא לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה והראב"ד ז"ל סובר דבעדות בעינן שם משום דילפינן ד' לה: אלה אלה מסוטה ובפקדון נמי משום דגמרין בדף לד. ודף לה. תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי לקרבן ולבל יחל לא בעינן שם ולא כנוי אבל לשעבר לענין מלקות בעינן שם כדכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר אלו דבריו ז"ל והן תימה דג"ש דאלה ר"ח בר אידי הוא דאית ליה הכי אבל רבנן ל"ל ואחרים סוברים דלרבנן כיון דלית להו ג"ש דאלה לא בעו בשבועת ביטוי ולא בשאר שבועות לא שם ולא כנוי בין לאסור בין לקרבן בין למלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני מצוה אני עליכם בשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבין וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוה אני עליכם בשם או בכנוי חייבין וכן הדין בכל השבועות וכי תנא ובכל הכנויין הרי אלו חייבים לאו דבעינן שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי לא הוי כמשביע בשמים ובארץ ופטורין ובענין הזה כתבתיה בריש נדרים:

8 כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פתח ↗

וכיצד הוא הנידוי וכו'. ומה שכתוב וארור בו אלה וכו'. פרק שבועת העדות שבועות ל"ו:

9 תוספות על סוטה פתח ↗

על מה היא אומרת אמן אמן - בפרק שלישי דמסכת שבועות דף כט: כל העונה אמן כאילו מוציא שבועה מפיו ובפרק שבועת העדות שבועות דף לו. אמן יש בו קבלה יש בו שבועה ויש בו האמנת דברים:

9 תוספתא כפשוטה על תרומות פתח ↗

14. אלא אביו שאומן אחריו. בד: שאימן אחריו. ובירושלמי הנ"ל: אביו הוא שאימן על ידו. וכן בירושלמי דמאי פ"ו ה"א, כ"ה ע"א תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ג: במאמין על ידו. ובסוף פירקין כאן: והבעלים מקיימין על ידיו. והיא היא, ואין לאמן אלא לקיים, וכן בבבלי שבועות ל"ו א': אמן, בו האמנת דברים דכתיב וכו' יקם ה' את דבריך. ותשובת החכמים היא שאין תרומת הקטן תרומה מחמת הדבור, כלומר מחמת ההרשאה שהרשה לו לתרום, אלא מחמת זה שאביו בעצמו קיים ואימן אחריו, וקבע שם לתרומה.10עיין לעיל הע' 1. אבל ר' יהודה סובר שקטן תורם, ואף נעשה שליח לתרום. ובירושלמי פ"א ה"ג, מ' ע"ג: התיב ר' יודן הרי יש לו טבל דבר תורה, אינו פוטר טבלו דבר תורה. וזהו רק לשיטת החכמים, אבל לשיטת ר' יודה נעשה גם שליח, כמו שפירש בספר ניר כאן ד"ה והיה תורם, עיי"ש שנדחק מאד בפירוש הברייתא.11ועיין בירוש' ה"א שם ששאלו: בא אביו ואמן על ידו, למפרע נעשית תרומה או מכאן ולבא? נישמעינה מן הדא הרי שבא בעל הבית וכו'. ועיי"ש בס' ניר שתמה על השאלה ועל התשובה. ברם נראה שהשאלה היא אליבא דר' יהודה גרידא הסובר שקטן תורם, והשאלה היא אם תרם על הכל שלא ברשות, ואח"כ בא אביו וקיים על ידו. ופשט הירושלמי מן הברייתא שאין התרומה אלא מכאן ולהבא, כלומר משעת הקיום, עיין מ"ש בפנים להלן שו' 15 ד"ה ירד. ועיין בירושלמי בה"ג שם מחלוקת אם קטן מקדיש.

9 רי"ף פתח ↗

*ד"ת מ"זאמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן יש בו שבועה כשעונה אמן אחר השבועה בו קבלת דברים אי אמר לו תקיים לי תנאי כך וכך וענה אמן קבל דבריו לחייב לקיים התנאי בו אמונת דבריו שהוא לשון תפלה כמו יהי רצון בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן בו קבלת דברים דכתיב ואמר בל העם אמן בו אמונת דברים דכתיב ירמיהו כ״ח:ו׳ ויאמר ירמיה אמן כן יעשה אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני *ד"תהן הן תרי זימני דכתיב בראשית ט׳:י״א ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב בראשית ט׳:ט״ו ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר וכתיב ישעיהו נ״ד:ט׳ כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' ומדלאו לאו שבועה הין הין נמי שבועה המקלל עצמו בכולן עובר בלא תעשה דכתיב דברים ד׳:ט׳ השמר לך ושמור נפשך וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה חברו דכתיב ויקרא י״ט:י״ד לא תקלל חרש:

10 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ואמרה האשה אמן. כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, דכתיב ואמרה האשה אמן קכגולכן אם השביע אחד לחבירו שאמר לו אני משביעך שתעשה או לא תעשה דבר פלוני ואמר אמן, הוי כנשבע מעצמו, וטעם הראיה מסוטה משום דכתיב מקודם והשביע הכהן את האשה ולא מצינו בפרשה שהאשה נשבעת רק שעונה אמן על דבריו, הרי דענית אמן הוי כנשבע מעצמו. ועיין שבועות ל"ו א' בא דין זה בשם ר' יוסי ב"ר חנינא בלשון אחר קצת. ובריש פרשה נצבים נביא עוד דרשה לענין זה. – ודע דיש להעיר במשנה סוטה כ' א', שאם יש לה זכות תולה לה ב' וג' שנים אע"פ שנטמאה, ולא מיענשה לאלתר, והא אמרי' בשבועות ל"ט א' בענין חומר שבועת שקר, שכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו ב' וג' דורות, אבל בשבועת שקר נפרעין ממנו לאלתר, ולפי"ז קשה דהא בסוטה לבד חטאה מטומאתה הלא עוד נשבעה לשקר כמבואר בסמוך, על מה היא אומרת אמן אמן, אמן שלא שטיתי, אמן שלא נטמאתי, וא"כ אמאי תולה לה זכות. ואולי י"ל דלענין זה אינו דומה קבלת שבועה ע"י ענית אמן לשבועה ממש, וכמו דקי"ל שאין חייבת קרבן שבועה על שבועה זו, וא"כ ע"כ אין בקבלת שבועה זו חומר שבועה דעלמא, ועדיין צ"ע. .שבועות כ"ט ב׳

10 צפנת פענח על התורה פתח ↗

והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה וגו׳.שם, פי׳ יב: והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה. שהיה בדין נאמר כאן שבועה ונאמר להלן ויקרא ה, ד שבועה, מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה אף שבועה האמורה כאן היא נשבעת מאליה, ת״ל: והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה.כבר כתבתי בזה בהך דשבועות דף כ״ט ע״ב גבי כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו וכו׳, ושם דף ל״ו ע״א גבי אמן שבועה ע״ש ברש״י, ובדברי הר״ן רפ״א דנדרים. אך באמת דברי ר״ת נכונים. דבאמת עי׳ בדברי רבינו בהל׳ שבועות פ״ב הל׳ א׳, דלאו דווקא אמן רק הוא הדין הן ג״כ הוי קבלת שבועה. וע׳ הוריות דף ג׳ ע״ב דהרכין הוי כמו שגם הוא הורה, ולגבי התראה מבואר בסנהדרין דף פ״א ע״ב דהרכנה לא מהני לקבלת התראה ע״ש. ובירושלמי ר״ה פ״ג מבואר שם גבי עדים שאמרו שב״ד קידשו החודש די בהרכנה, ולמה גבי התראה לא מהני זה וכו׳. עכ״פ כך, דהרכנה ורמז לא מהני רק אם צירף עם מי שאומר הדבר, ולכן גבי התראה דבעי שהוא יקבל עליו התראה לא הוי זה קבלה בהרכנה כמבואר סנהדרין פ״א ע״ב. והנה גבי שבועת סוטה ע״ב בעי דוקא שיהיה הכהן משביע אותה, כמבואר בספרי פרשה נשא פי״ב, ואם היא נשבעה בעצמה לא מהני כלום, ואם היא אינה אומרת אמן ג״כ לא מהני דבעינן שבועת עצמה. וא״ב נמצא בזה ב׳ דברים שבועות של הכהן ואם וגם היא בעצמה תקבל עליה שתהא בה שבועה של כהן, ובזה צריך דוקא אמן. ומבואר בירושלמי סוטה פ״ב דוקא אמן, ואף דבשאר שבועות מהני ג״כ קבלה בלשון אחר כמו שכתב רבינו בפ״ב מהל׳ שבועות הנ״ל, אבל בסוטה צריך דוקא אמן, דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע, ע׳ ברבינו בהל׳ סוטה פ״ג ה״ז שכתב אמן בלשון שהיא מכרת, משמע דלאו דווקא אמן. וע׳ שבועות דף כ״ט ע״ב גבי אמן כמוציא שבועה מפיו ע״ש דף ל״ו דבזה נכלל כל הלשון שאמר המשביע וכו׳. ועניית אמן הוי כמו שאמר העונה זה הלשון בעצמו. ובמ״א מבואר. וזאת היא כונת דר״ת שהביא הר״ן ז״ל ברפ״א דנדרים הנ״ל.

10 חכמת שלמה פתח ↗

שם בפיסקא יככה אלהים צ"ל יככה ה':

11 צפנת פענח על התורה פתח ↗

קדש ישראל לד׳ וגו׳.כבר כתבתי בזה דישראל וכן ציץ דכתיב עליו קודש וכן פרוכת דנקרא קודש, זה ר״ל עצם הצורה הקדושה לא מי שנתקדש, עי׳ קדושין דף נ״ז ע״ש, וזה עיקר הדבר לדידן הצורה הוה העיקר ובזה ליכא ח״ו ובאו פריצים וחיללו כי מה… ואין לו דעת בה קנין, דהא אין להם רק כמות ולא איכות, ורק משיכה בהם קנין, עמ״ש ב״ב דף י׳ ע״ב וחגיגה דף י״ב, ועי׳ רש״י זבחים דף כ׳ גבי לינה דירים ע״ש בזה, וזה צורת יעקב בכסא, עי׳ רש״י תענית דף ד׳ ע״א וחולין דף צ״א ע״ב ושם ליכא גלות כלל, רק כלי שרת הם רק קדוש, ובזה שייך שפיר, וכן הני שנמשחו בשמן המשחה ליכא, וכן בכלי של משה רבינו שנמשחו בשמן המשחה לא פקעה הקדושה ע״י גלות ולא ע״י פגם ועמ״ש ערכין דף י׳ ע״ב גבי מכתשת וצלצל, ובסוטה דף כ״ח ע״ש גבי אויר א״י, וזה הראיה של משה, וציץ הוא מוח דרמי עליו וכן פרוכת ונשאר קדושין כמו שהוה, אבל גרים אין עליהם רק גדר קדוש, דלהוי עם קדוש גיטין דף ל״ח ע״ב, לכך יש בהם הגדר של חילול, וע׳ בכורות דף ל׳ ע״ב חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה בגר, ומ״ש בזה ברמב״ם, ועי׳ קדושין דף ע״א ע״ש גבי גרים בזה, ועי׳ גיטין דף מ״ה ע״ש גבי חזר לסורו, וע״ז דף ס״ד קל ע״ש בזה ואכמ״ל, והנה עי׳ ביומא דף נ״ז גבי השתא ברי טמאים כו׳ מבואר דאף דטמאים מ״מ אני ה׳ השוכן וכו׳, אך זה רק שאר טומאת, אבל טומאת נגעים דהוה מעצם הגוף פקע, והוה גדר ר״ל בדד ישב ועמ״ש בפהמ״ש סוף הוריות ע״ש, אך כבר כתבתי בהוריות דף י״ב דטומאת צרעת דהוה מגוף מפקע כה״ג מרובה בגדים, ובדד ישב, וכמו פסול הגוף, וצרעת מפקיע קדושת שער נזיר לר״ל בירושלמי נזיר פרק ח׳, ועי׳ נזיר דף י״ד ע״ב ע״ש בזה ע״ש, אך מ״מ משוח לא פקע בשביל זה, והנה אז בזמן חורבן הוה גדר מצורע דהוה מפקיעים את גוף המצוה, עמ״ש בירוש׳ דר״ה פ״ג גבי יובל ודין שילוח עבדים וכן שירה דעברו על הך דשבועות דף ל״ו אשר לא יקים כו׳ ועמ״ש בספרי פ׳ האזינו על פסוק צורם מכרם ע״ש בזה.

11 עץ יוסף על דברים רבה פתח ↗

אספיליאות לא ידעתי פירוש המלה אולי אסכליות גרסי' ופירושה בלשון יוני דקדוקים ופירושים מוסף. ור"ל שאמן משמש לשלשה אלו. שפעמים משמש לשבועה שהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. ומוכיח לה מאמן דסוטה שצריכה לענות אמן על שבועת הכהן. ופעמים משמש לקבלת דברים שהאומר לחברו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים דברו. ומייתי לה מואמר כל העם אמן. וכ"ה בבבלי שבועות דף ל"ו. אבל בבמדב"ר פ"ט סי' ו' ובירוש' פ"ב דסוטה מייתי ליה מדכתיב ירמיה י"א ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת את אשר צויתי את אבותיכם וגו' ואען ואומר אמן ה'. ופעמים משמש להאמנת דברים שראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן:

11 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

י שם חייב לענות אחריו אמן מי שעוסק בפסוקים ומגיע לדבר רע בשעת שמיעת הברכה פטור מלענות אמן דהוי כמקלל כמ"ש ספ"ד דשבועות. ס' מאורי אור בחלק באר שבע די"ג ע"א. א"ח אות ג'. ומ"מ אם אפשר יש להקדים או לאחר כדי שלא לבטל עניית אמן

12 סוטה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמַּחְנִיף לַחֲבֵירוֹ — סוֹף נוֹפֵל בְּיָדוֹ, וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדוֹ — נוֹפֵל בְּיַד בָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד בָּנָיו — נוֹפֵל בְּיַד בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לַחֲנַנְיָה אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ״, וּכְתִיב:

13 תורה תמימה על התורה פתח ↗

13 רד"ק על בראשית פתח ↗

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. קְרָאוֹ יֵצֶר לְפִי שֶׁנּוֹצַר עִמּוֹ, וְאָמַר מִנְּעֻרָיו, כִּי יֵצֶר הָרָע הוּא בָּאָדָם קֹדֶם יֵצֶר הַטּוֹב, כִּי אֵין בּוֹ יֵצֶר טוֹב בְּפֹעַל עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִקְנֵהוּ מְעַט מְעַט כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד״ איוב יא:יב. פֵּרוּשׁ עַיִר פֶּרֶא, הוּא הָאָדָם שֶׁנּוֹלַד וְהוּא נָבוּב בְּלֹא לֵב כְּלוֹמַר בְּלֹא שֵׂכֶל וְאַחַר כָּךְ יִלָּבֵב כְּלוֹמַר קוֹנֶה לֵב מְעַט מְעַט, וְכֵיוָן שֶׁיֵּצֶר הָאָדָם רָע, כִּי כֵן רָאִיתִי בְּחָכְמָתִי לִבְרֹא אוֹתוֹ, כִּי כֵן צָרִיךְ לְפִי טֶבַע הַמְּצִיאוּת הוּא חוֹטֵא בְּרֹב אִם לֹא אֶחָד מִנִּי אֶלֶף, לְפִיכָךְ לֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי בַּעֲבוּרוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. וּבְדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נדה ל שָׁאַל אַנְטוֹנִינוּס אֶת רַבִּי יֵצֶר הָרָע מֵאֵימָתַי נִיתָּן בָּאָדָם מִשְּׁעַת יְצִירָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִיאָה? אָמַר לוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה, אָמַר לוֹ לָאו שֶׁאִם כֵּן הָיָה בּוֹעֵט בִּמְעֵי אִמּוֹ וְיוֹצֵא, אֶלָּא מִשְּׁעַת יְצִיאָה. אָמַר רַבִּי דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס וּמִקְרָא מְסַיְּעֵהוּ שֶׁנֶּאֱמַר ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״ וְאוֹמֵר ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״. אָמַר רַבִּי יוּדָן מִנְּעָרָיו כְּתִיב מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר לָעוֹלָם. וּבְפָסוּק זֶה לֹא אֹסִף שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שבועות לו כִּי לָאו לָאו שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי כְּתִיב ישעיהו נד:ט ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ״.

13 חידושי חתם סופר פתח ↗

ולא יהיה עוד המים למבול הרא"ש גורס לא אוסיף לקלל האדמה בעבור האדם ולא אוסיף להכות כל חי דהנהו קדמי טובא ועוד בהנך קראי כתיב ג' פעמים ולא יכרת כל בשר עוד ממימי המבול ולא יהיה מבול לשחת כל בשר ולא יהיה עוד המים למבול אלא ע"כ הנהו ספורי דברים בעלמא נינהו עי' ברא"ש. ולפע"ד נהי דלבתר דמסקינן דלאו לאו שבועה א"כ לא אוסיף נמי שבועה הוא מ"מ קרא דכאשר נשבעתי על מי נח ע"כ אהנהו קרא דגי' שלפנינו קאי דמזכיר שם מי נח. שלא יהיה עוד מבול:

14 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הפקיר קמה כו' ה"ז תרומה כו'. והנה אם תרם ממנו על דבר שחייב בתרומה אי גם זה מקרי מן הפטור על החיוב כיון דאינו מחויב אף דחל עליו שם תרומה וע' ירוש' פ"ב דמגילה ה"ג דבן כרך מוציא את בן עיר בי"ד אף שכעת עדיין אינו בן חיוב כיון דבדיעבד יצא וע' בהך דכריתות דף כ"ז ע"ב דמי שהביא מעות לקנו ואח"כ העני דהו"א דצריך להביא עשירית האיפה ממעות אחרות והנך מעות יפלו לנדבה ואף דהא קי"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא ואמאי ליתי קן שכבר הפריש וע"כ צ"ל שא"א שהמעות שהפריש בזמן שהיה חייב יביא כעת כשהוא פטור מזה וה"נ כן להיפך וע' בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ז דאף דקטן שהגדיל חייב לעשות פסח שני מ"מ אם עשה בראשון פטור ואף דעליו ליכא חובה ושם איירו כגון שהקטן היה אחד מבני חבורה כע' הך דסוכה דף מ"ה ע"ב ובדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ב ה"ג ד' אבל היכא דהוי בגדר שה לבית אב אף אם נימא דהוא דאור' מ"מ א"ל שם בן חבורה וע' ירוש' פ"ה דפסחים ה"ד במד"א שם הדא אמרה שהקטן יש לו מנין לפסול ר"ל אם שחטו לשמו היכא דהוי שלא מן המנויין וכן נ"מ היכא דע"י הקטן יתמעט מכזית לכאו"א דאם הוא בגדר מנוי אז ממעט ואם הוא בגדר שה לבית אבות אינו ממעט:וזה ר"ל הך דפסחים דף פ"ט וגיטין דף כ"ה גבי הריני שוחט ע"מ כו' ר"ל שהוא שוחט עליו שיהא ממונה עמו ולא בגדר שה לבית אבות וא"כ שום אין נ"מ דבל"ז היה אוכל עמו ולכך שפיר אמרינן ברירה זה ר"ל הגמ' בגיטין שם ובנדרים דף ל"ו ור"ל דהך שה לבית אבות אי מה"ת צריך שיחשוב עליהם או ממילא כן ולא מהני אף אם יחשוב שלא לשחוט עליהם ולכך מבואר בפסחים דף פ"ח דלא מהני מחאתם. והנה בגמ' שם מבואר דאף אם הם שחטו תחלה ואח"כ שחט הוא יוצאין בשל אביהם ורבינו בהל' ק"פ פ"ב נקט לה איפכא ור"ל כך אם הם שחטו תחילה אז אף דאוכלים משל אביהם ומשל רבם מ"מ לא הוי בגדר מנוי רק בגדר שה לבית אבות ונ"מ דאם אח"כ נשתחרר העבד והגדיל הקטן צריך לעשות פסח ב' אם משלו אינו יוצא כיון דרבו ואביו הקפיד עליו ובשל רבו ואביו הוה רק בגדר שה לבית אבות ולא בגדר מנוי וכמו דמבואר בנזיר דף כ"ח ע"ב אי מהני מחאה שלהם:אך ע"ש בתוס' דלא מהני מחאה רק מתחילה וע"ש בירוש' בנזיר ולכך אם שחט עליו אביו ואח"כ שחט הוא כגי' רבינו אז אף אם אח"כ הגדיל או נשתחרר א"צ לעשות פסח שני והוי בכלל מנוי ולא בכלל שה לבית אבות אך נ"מ אם לא שמע כלל או שמע ושתק ואח"כ מיחה דאל"כ איך מבואר בדברי רבינו בהל' ק"פ ה"י דאם שחטו הם אחר ששחט הוא מהני מחאתם וע' ב"ב דף קל"ח ע"א וחולין דף ל"ט ע"ב גבי הוכיח סופו על תחלתו ושם קאי גם על אמה העבריה אף דע"כ היא קטנה ומהני המעשה שלה ע' חולין דף י"ג ולק' בהל' ק"פ אבאר זה. עכ"פ חזינן דאף היכא דלא היה חייב בק"פ אם הביא ק"פ נפטר וזה כוונת הירוש' פ"ח דפסחים ה"א דלכך בפסח אדם שוחט שלא מדעתו משום דמהני מה ששוחט על בניו הקטנים לענין שאם יגדיל ר"ל בין פסח ראשון לפסח שני יפטור חזינן דמועלת אף לדבר מה"ת אך זה יהיה נ"מ אם הגדיל בלילה קודם אכילת הפסח אם יכול לאכול מפסח ששחט עליו אביו בגדר שה לבית אבות:ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דפסחים דף צ"ג מה נקרא דרך רחוקה אם כל זמן אכילה או כל זמן הקרבה ור"ל אי כיון שעשה הפסח כבר נגמרה פעולתו דקי"ל אכילת פסחים לא מעכבא ורק יש עליו מצוה לאכול מפסחו או דהוא נמשך כ"ז אכילה וע' ביבמות דף ע"א גבי זכרים ועבדים דמילתם מעכבת גם באכילת הפסח והא דלא מוקי שם כשי' הירוש' שם דבליל ח' שפיר יש עליו שם ערלות צ"ל משום דאז א"א לשחוט עליו הפסח דהא ידעינן בודאי שבלילה יהיה ערל ויהיה מעכב לאכילת הפסח ואז א"א למולו הרי חזינן דערלות של זמן אכילת הפסח מעכבת גם לשחיטה אף אם לא היה לן קרא דגם לענין אכילה מעכב וא"כ חזינן דהוה דבר נמשך וא"כ ודאי דאם הביא אז ב' שערות דאסור לאכול מפסחו וא"כ יש בזה חשש כשוחט שלא למנויו דאגלאי מילתא למפרע דלא היה בר מנוי וא"כ לפ"ז קטן ביומא דמשלם זמניה צריך לעשות כמו הך דמבואר בנזיר דף כ"ט ע"ב גבי הך דר' חנינא ובדרושים הארכתי בזה. וא"כ נמצא לפ"ז דגם פטור כיון דהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב וה"נ גבי תרומה כן וע' במה דס"ל לרבינו בהל' מילה פ"ג ה"ח דמשוך יש עליו שם מפר ברית אף לדידן דס"ל דמשוך לא הוי ערל ודלא כמש"כ התוס' יבמות דף ע"ב ע"א ד"ה מדבריהם והטעם משום דס"ל דמצות מילה הוא מקיים כ"ז שהוא מהול ע' תוס' שבת דף קל"א וכ"כ בזה בח"א ומשוך מבטל זאת המצוה ממנו אף דאין עליו שם ערל ולכך אוכל בתרומה וגרע טפי דלא מהני כלל מה שימול אח"כ כע' הך דב"מ דף כ"ו ע"ב דכיון דאינו ערל מה מועלת בו המילה וע' בכורות דף ג' ע"ב גבי הך דרב מרי בר רחל דלא מהני מה שנהג בהם קדושה כיון דבעצם אינם קדושים ונ"מ לפ"ז לפמש"כ התוס' ע"ז דף כ"ז ע"א ד"ה א"ב לחלק שם בין מומר לענין כתיבת תפלין למומר לענין מילה ור"ל משום דכ"כ בזה בח"א דעליו רק מוטל שיהיה מהול וזה נעשה ממילא ע"י שמל עצמו וא"כ זה לא מקרי שאינו בן שמירת ברית דמה שאינו עושה לא זה הוא הפעולה שהוא מוזהר רק גרם ולכך יכול למול אך לשי' רבינו גבי משוך דמבטל ממנו הפעולה שאינו מהול אף דלא הוה ערל י"ל דהוה בגדר מומר וע' ירוש' ביבמות שם ומש"כ התוס' ביבמות דף ע"ב ע"א על הך דשבועות דף י"ג דמיירי דלא מל כלל שם ר"ל דהיינו שנולד מהול ואח"כ משך עצמו דאז מצות מילה לא היתה בו ורק שלא היה ערל ועכשיו נתבטל זה:וכן יהיה נ"מ למ"ד בב"ב דף קכ"ז ע"א דטומטום שנקרע אינו נמול לשמונה ע"ש ברשב"ם דכ' לענין לדחות שבת ומשמע דבל"ז צריך להמתין עד שמונה רק דלא הוי גדר זמן אלא שלא יהיה ערל ולכך לא דחי שבת אך באמת י"ל כמו הך דשבת דף קל"ה דיכול למולו תיכף שנקרע וע' ביבמות דף ע"א ע"ב במה דמוקי כגון טומטום שנקרע וי"ל דמיירי כגון תוך ח' וכהך דב"ב הנ"ל וא"ש מה שהביאו ראיה התוס' דף ע' ע"א ד"ה הערל דאינו מוטל החיוב לקרוע וע' תוס' פסחים דף כ"ח ע"ב די"ל דכיון דתוך ח' הוא אף דאם נקרע יש עליו שם ערל א"צ לקרוע משום זה משא"כ לאחר ח' ולדידן דס"ל דגם טומטום שנקרע נימול לח' ואז הוי בגדר חיוב שימול שפיר מוטל החיוב עלינו לקורעו ונ"מ דמילה כה"ג י"ל דלכ"ע כשרה בבן נח כיון דאין עליו מצות הפעולה רק מה שנפעל וע' במנחות דף מ"ב בהך מחלוקת דציצית דפליגי כה"ג ובתוס' שבת דף כ"ה ע"ב וכ"כ בזה במק"א:ונ"מ ג"כ להטפת דם ברית דנולד מהול דזה לכ"ע לא מהני ע"י בן נח דשם המצוה רק הפעולה ולא הנפעל דאינו פועל כלום וכן גבי בני קטורה לשי' רבינו דאף דצריכין למול מה"ת מ"מ הוי ערלים ובהם המצוה רק הפועל ולא הפעולה והם יכולין להטיף דם ברית לנולד מהול דעליו לא הוה רק הפעולה ולא הנפעל ובזה א"ש מש"כ התוס' ביבמות דף ע"א גבי הך דנדרים ולשון בנ"א דנ"מ אם הם ערלים או אינם מולים וכ"כ בזה בפי"א מהל' נדרים בח"ב ולק' אבאר זה. וכ"כ בזה במק"א מה דמבואר בירוש' דנזיר פ"ט גבי עבד בנזירות דאם נהג נזירותו והשלים בשעה שהיה עבד אף דהרב היה יכול למחות מ"מ עלתה לו הנזירות וע' מש"כ בזה בח"ב וע' בנזיר דף י"ג ע"א בהך בעיא דשם גבי הפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה אם הוה הפרשה ואף דהא בעי שיקדים נדרו לקרבנו וכאן פטור עפ"י דין מ"מ כיון שיש בו ספק מקרי שעדיין יש בו צד חיוב ומהני הפרשה או לא:וכן יהיה נ"מ למה דמבואר במכות דף כ"ב ע"ב דאם אמדוהו שיכול לקבל מ' ואח"כ אמדוהו שאינו יכול לקבל משמע שם דפטור לגמרי כיון דכל האומד א"א לקיים וחצי אומד לא שייך לאמר לעשות ע' ערכין דף ז' ע"ב ושם דף י"ח ע"א גבי הך מחלוקת דר"מ ורבנן אם יכול ליתן פחות ממה שקצבה התורה:אך יהיה נ"מ כך דהיכא דאמדוהו לכ' דאז עפ"י דין אין מלקין אותו אלא י"ח דבעינן שיהא ראוי להשתלש ואח"כ אמדוהו שא"י לקבל רק י"ח אי זה הוה כמו אומד אחר ונפטר לגמרי או כיון דלא מהני האומד לשום נ"מ בינו לבין אומד הראשון אין שם אומד שני עליו כלל ובאמת מלשון המשנה במכות שם משמע דאינו חל גדר אומד כלל על שאינו ראוי להשתלש אך מלשון הברייתא סנהדרין דף י' משמע דשפיר הוה אומד רק דצריך ליתן לו פחות וא"כ י"ל דמקרי נשתנה האומד גם בזה ויפטר לגמרי וע' תוס' סנהדרין דף פ"א מש"כ שם גבי כיפה דא"א לתת התראה למלקות ולכיפה כיון דזה א"א עפ"י דין לעשות שניהם וגם נ' דזה תליא בהני לישני דב"ק דף פ"ו גבי עבדים אי שייך לשום בהם בושת אף דשומא הוה גדר דין וכיון דבהם לא שייך זה הדין של בושת כלל מה מהני השומא ומ"מ ס"ל לחד לישנא דשייך ביה גדר שומא וה"נ כן וע' ב"ק שם דף פ"ד דשמין אף דאין דנין אותו בבבל אך שם יש נ"מ לענין תפיסה:והנה בכריתות דף י"א ע"א ע"ש ברש"י מבואר דהך קרא דבקרת הוא לע"ז שלא יאמדו אותו רק למכות הראויות להשתלש ואם אמדו אותו ביותר לא קיימו שליחותם וע' ב"ק דף קט"ז ע"ב גבי עביד שליח שליחותיה וכיוצא בזה פי' רבינו הך דכתובות דף צ"ח ובכורות דף ס"א דדבר שעושין אותו רק באומד היכא דטעה לא בטיל משום דאומר מה אני יכול לעשות כך הוא האומד שלי וכן נ"מ במה דס"ל לרבינו בהל' רוצח פ"ה ה"ו דהך שליח ב"ד ר"ל אם הכה בע"ד הנמנה לילך לב"ד וע"ז קאי הך ברשות קעביד:וכן ר"ל בהך דסנהדרין דף פ"ה גבי בן מהו שיעשה שליח לאביו ר"ל ג"כ כה"ג לא על עצם המיתה ועצם המלקות וכן מה דמבואר דף ל"ב בכתובות גבי חובל שהותרה מכללא ר"ל כה"ג ולא על עצם המלקות דדבר שעצם מצוותו בכך לא נקרא הותרה מכללו וכ"כ בזה במק"א. וע' ב"ק דף כ"ח ע"א גבי שליח ב"ד ושלחה ידה ושם לא קאי אבושת וכשי' רש"י רק קאי על הכאה ואף במקום דהוא מסוכן כמבואר בספרי הובא בדברי רבינו פ"א מהל' רוצח ע"ש. והנה רבינו שם דייק שהרי הרגו בשעת עשיית המצוה ומה ר"ל אם ההכאה שמכה אותו הוא בשביל שאינו הולך לב"ד או הוה כמו כפייה שעי"ז ילך לב"ד וא"כ לא נתקיים הדבר שהרי הרגו אך מ"מ גבי השליח אין נ"מ דהוא עביד שליחותיה דכך ב"ד מצווין אותו לעשות וע' ב"ק דף ל'. מה דס"ל דיש נ"מ בין עשה ברשות ב"ד די"ל דחייב ובין עשה ברשות מצוה די"ל דפטור ובשבועות דף מ"ט ע"ב בהך מחלוקת אי שבועה שהדיינים משביעין אותו יש בה קרבן כיון דמצוים אותו לישבע ובירוש' שם אמר דמאן דפליג ס"ל דאף דמצווה להפיס זה רק על אמת ולא על שקר ונתבטל הצווי וחייב קרבן וה"נ כן:וכה"ג כ"כ במק"א דלמה דחק הגמ' במכות דף ח' ע"ב גבי אב המכה את בנו דהוא עושה ברשות ולא מוקי לה כגון מכה בנו הגדול כמבואר מו"ק דף י"ז ובקדושין דף ל' ברש"י שם וא"כ הוה שלא ברשות וצ"ל דכיון דהרגו שוב ליכא חשש דלא נתקיים ופטור מגלות. וזה תליא במה דמבואר בירוש' ר"ה פ"א ה"ג וספ"ח דיומא גבי יוה"כ מכפר אם לבסוף נתגלה דלא היה להם שעיר במה דמקשה שם ואין הקב"ה רואה את הנולד ובר"ה פ"ג גבי השמטת כספים מעכבת את היובל אף שזה לבסוף ובהך דיבמות דף ל"ה ע"ב אגלאי מילתא למפרע היכא דלא נעשית פעולה ואכמ"ל בזה. וע' בהך דערכין דף כ' ע"א מה דמבעי שם גבי אמדוהו מאליו אי יש עליו שם אומד ע"ש:וכה"ג י"ל במש"כ התוס' כתובות דף ק"ח ע"א גבי הך דשוקל את שקלו דאף דפטור ע"פ הדין מליתן שקל מ"מ אם שקל אחר בשבילו הוה שקל וה"נ כן וברש"י ב"ק דף קט"ו ע"ב גבי כדי יין ושמן המשתברות דא"י לעשות אותן תרומה על מקום אחר משום דהוה הפקר ובהך מחלוקת דפסחים דף צ"ב ע"ב גבי דרך רחוקה אם שחט אי הורצה אף דפטור וירוש' חלה פ"ד ה"ה גבי שני קבין שהפריש חלתן ונתערבו דלר"ע דחל שם חלה מן קב נפטרו אף דאז לא הוה רק רשות ובמש"כ רבינו בפהמ"ש כאן פ"א ה"ה דלכך א"י לתרום מהם אף דיעבד משום גזה"כ ואמאי לא קאמר משום דהוה מן הפטור על החיוב וע"כ ר"ל כה"ג:והנה שם אמר ג"כ היכא דלא נגמר וע"כ ר"ל כגון שהכניס הפירות שאינן גמורין במוץ דאז שוב לא יתחייב דאל"כ הא מבואר שם ספ"א דבדיעבד משאינו גמור על הגמור תרומתו תרומה וע' תו"י יומא דף י' דהק' כע"ז ורש"י נדה דף מ"ז ע"ב גבי חצירות דלכך אמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר לענין שלא להפריש ומוכח שם דאף דיעבד לא מהני קודם שנכנס לחצר והוא תמוה לכא' וצ"ל כך דהנה כ"כ לעיל בפ"א דיש גבי תרומה ב' דברים תיקון האיסור וקדושה:והנה אם תרם בשבלין אז לא שייך שם קדושה רק איסור וזהו כוונת רש"י בנדרים דף י"ח ע"ב ד"ה ואם של גורן דכ' שם דתרומה ומעשר בשבלין אסור ור"ל כך דהנה הרא"ש ות"י שם כ' בדף י"א דלכך תרומה לא הוה דבר הנדור משום דבא להתיר וא"כ לפ"ז בשבלין דעדיין לא נאסר למה לא מהני התפסה וע"כ דהתפסה לא מהני רק בדבר שיש בו קדושה וזה לא שייך רק אחר גמר דאז חל עליו שם קודש כמבואר בירוש' פ"ה דמעש"ש גבי בערתי הקודש דזה טבל ע"ש. וא"כ אף אם נימא דאם הפקיר קמה וחזר וזכה בה דאם הפריש תרומה מהני זה רק כגון שאחר שזכה בה קצר אותה וגמרה דאז שפיר חל אבל היכא דעדיין לא נגמרה אז אף אם עבר והפריש ממנה לא חל כלל משום דכאן א"א לחול גדר איסור על התרומה דמה איסור יש כאן. וכן יהיה נ"מ אי שייך לאמר גבי תרומה יש יד ע' נדרים דף ו' ע"ב ובר"ה דף ד' דגבי בל תאחר לא חשיב רק מעשרות ע"ש בתוס' והטעם דע' בדברי רבינו ספ"ב מהל' חגיגה דגבי לוי יש לאו במשהה מעשרותיו מהך דהשמר לך פן כו' אבל בתרומה לכהנים לא שייך זה משום דכהנים יש להם בשר קדשים וא"כ לפ"ז י"ל דאין יד לתרומה וע"ש בת"י דף ב' ע"ב גבי שבועה אי יש שם יד ושם דף ח' ע"א ודף ט' ע"א ובנזיר דף ג' ע"ב ובשבועות דף ל"ו ע"א גבי הן הן כו' וע' בריטב"א נדרים שם:אך באמת גבי תרומה אי הוי גדר קדושה ונדר שייך שפיר גדר יד ואם רק לתקן האיסור לא וע' תוספ' דדמאי פ"ז גבי אם הפריש אחד תו"מ ואמר אחר הריני כמה שאמר זה דחל וע' נדרים דף ט' ונזיר דף ב' ע"ב ודף ט' ע"א אם זה הוה כמו יד והנה באמת נ' דהך מחלוקת דמעש"ש פ"ג המובא בקדושין דף ו' ע"א גבי הך דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה והנה לכא' הך בעיא דנדרים דף ו' גבי יש לקדושין יד תליא בזאת המחלוקת:אך באמת נ' כך דכאן נקט לשון קדושיה ר"ל קדושי שטר ולא כסף כמו גט דעצם הדבר כבר נעשה רק לעשות הפעולה בה שתהיה מגורשת או מקודשת בזה הוה מחלוקת וקי"ל דאם היה מדבר עמה די בזה וכן משמע מלשון התוספ' קדושין בפ"ב דמתחלה נקט שם סלע וכאן נקט קדושיה וע' בירוש' גיטין פ"ז ה"ד גבי גרושתו אי נתן לה כסף ולא נתיחדה עמו כדי ביאה הוה מחלוקת דתנאי אך גמ' דילן לא ס"ל כן ומשום דגרושה הוה בגדר עסוקין באותו ענין ולכך בביאה אף סתם הוי קדושין וכן אם היא בביתו ס"ל לרבינו בפ"א מהל' גרושין דאם לאחר גרושין היא בביתו הוה כמו שהחזירה וכ"כ בזה לעיל ובח"א בהל' גרושין ובח"ג פ"ד מהל' מת"ע ע"ש:ובאמת נ"ל דהא דהוה ס"ד בכתובות דף ע"ד דתנאי לא מהני בביאה משום המעשה ובאמת בתוספ' פ"ג דקדושין אמר שם כן הטעם וכן בירוש' בפ"ב שם ואח"כ בתוספ' שם מביא הך דין דדבר שא"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי ור"ל כך דדבר שאפשר לקיימו ע"י שליח נמצא דהפעולה והפועלים ב' דברים אבל דבר שא"א לקיימו ע"י שליח הוה דבר אחד וא"כ כך דגבי חליצה כיון דהחולץ צריך שיחלץ ובלא החולץ אין עליו שם חליצה ועיקר פעולת היבם היא החלוצה או היבום והוא עצם אחד וכדקי"ל דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום דכל שהוא עצם א"א לחלק וע' בירוש' פ"ג דערלה ה"א גבי צבעו בקליפי אגוז של ערלה דאמר שם דל"ד להך דתרומות פ"ד דתאנים שחורות ולבנות מצטרפות ע"ש דהוה מחלוקת דתנאי משום דשם התואר אינו עצם הדבר רק סיבה וכל דבר שהוא סבה אם נתחלק אפשר שיתבטל ממנו והדבר תלוי בכמות ולא באיכות וכמש"כ רבינו בספר המורה ח"א פע"ב הקדמה ה' משא"כ בצבע דאז זה הוה עצם ואינו מתחלק והוה איכות ואיכות הוה עצם והוה כע' דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב התם הלכתא גמירא לה דתמות והוא תמוה דמ"מ נימא אדעתא דהכי וע"כ צריך לומר משום דזה הוה ממילא והדין הוא כך וגרע יותר מתנאי ומעשה בדבר אחד וע' בקדושין דף כ"ג ע"ב גבי ע"מ שאין לרבך רשות ע"ש ברא"ש ותמורה דף כ"ה ע"א דברי התלמיד כו' וזבחים דף ע"ה ע"ב גבי יפדה לי בכור כו' וב"ב דף קל"ג והא אפסקה וזהו ג"כ הגדר מש"כ רבינו בהל' אישות פי"ב ה"ט דכל היכא דכתיב משפט לא מהני ביה תנאי ר"ל דזה לא בגדר נושא הדין רק בגדר עצם הדין דהיינו לא נשפט רק משפט ועצם הדין א"א לשנות בשום אופן:וכן ר"ל בהך דקדושין דף ז' במה דמק' שם ונפשטה קדושין בכוליה ותי' משום דעת אחרת ור"ל כך דכבר הארכתי בזה לעיל אם קדושין הוא משום קנין או זה רק דין דצריך שיהא כך וממילא הוה קדושין וזהו באמת כוונת הגמ' שם דף ג' למעוטי חליפין כו' ע"ש ברש"י ותוס' מה שדחקו בזה דהא באמת הוה כמו כסף אך באמת אין הפירוש כן רק דר"ל כך דהא כמו גבי חליפין אף אם נימא דמשיכה לא קני מ"מ כיון שמשך זה קנה השני את הדבר ה"נ נימא גבי קדושין דאף אם קדשה בדבר ולא נתן לה נימא להיפך דכיון דנתקדשה מיד קנתה הדבר שלו דכיון דאין הקדושין משום קנין רק דזה דין שאם לא תקנה דבר ע"י הקדושין אינה מקודשת וא"כ תתקדש ותקנה הדבר אף שלא נתן לה וכמו בגיטין דף ע"ח ע"ב דקרוב לההיא מקודשת אף דבשאר קנינים ל קנתה להמעות ותי' שם דכיון דהחפץ נקנה לה בתורת חליפין וזה יכול לעשות גם ע"י פחות משו"פ ואשה מפחות מש"פ לא מקניא נפשה פי' דאינה עושה את עצמה לפחות מש"פ וא"ש בזה מש"כ הר"ן ז"ל דף מ"ט ע"א בנדרים על הך דקדושין דף ו' ע"ב דבאמת למה אין אשה נקנית בחליפין והוא תמוה מהך דדף ג' אך לפמש"כ א"ש ע"כ הקדושין הם נעשים ע"י דין רק שהדין הוא כך דכ"ז שלא תקבל האשה עי"ז דבר חדש אינה מקודשת:והנה קו' הגמ' שם דף ז' הוא לכאורה תמוה דאיך דמי למקדיש דבר שהנשמה תלויה בו דהתם עכ"פ חל על חצי וממילא נמשך משא"כ באשה אך ר"ל כך דבאמת מה דנפשט בחצי השני הוא לא מחמת פיו רק מחמת גזה"כ ונ"מ דאף דבכ"מ הקדש שוה מנה אסור לפדות בפרוטה מה"ת כמבואר בכ"מ זה רק החצי שהקדיש אבל החצי השני אז אם נעשה אח"כ בע"מ דיה בש"פ וכע' מש"כ הראב"ד ז"ל בפט"ו מהל' מעה"ק וכן אם נהנה אף דכ"כ במק"א די"ל דהא דצריך במעילה דוקא פרוטה אף ללקות זה רק אחר אבל המקדיש חייב בכ"ש דלא גרע מקונמות כמבואר שבועות דף כ"ב מ"מ על החצי האחר לא שייך זה וא"כ חזינן דאף שפיו אינו פועל מ"מ הדין פועל ויהי' גבי קדושין ג"כ כן כיון דזה הוה רק דין ותי' דכיון דיש שם עוד צד לא רק מצד עצמו א"א שיתפשט. וכן כ"כ בזה לעיל גבי דין שמירה אם הוא ב' דברים או דבר אחד ע' תוס' ב"מ דף ל"ד ע"א גבי שואל אם התנה שיהא פטור אי מקני ליה כפילא וכן לענין תרומה אם כהן שאל בבעלים פרה אי יכול להאכילה בתרומה אי זה הפקעה בהשמירה עצמה או רק בחיובים וע' ב"ק דף ס"ב ע"א גבי מה דאמר נטירותא דכספא קבילת כו' ושם דף מ' גבי תורא שאילא מוכח דזה בגדר חיוב עצמיי ולא בגדר גזה"כ. עכ"פ היכא דהדבר הוא עצם לא מהני בו תנאי היכא דהעצם נשאר משא"כ בהך דנזיר דף י"א ע"א דשם הוה התנאי שיתבטל גם עצם הנזירות וממילא אינו נזיר וא"ש משה"ק שם התוס' והוה ס"ד דגם ביאה בקדושין הוא כן דהוא עצם האישות ואף דאם בעלה לשם זנות לאו כלום הוא אז לא מקרי ביאה כלל וכמו גבי חליצה דאף דבלא כוונה לא הוה חליצה כמבואר ביבמות דף ק"ב ע"ב שם ר"ל לא שלא תועיל החליצה רק דלא הוה חליצה וס"ד דגם בביאה כן וכמו גבי שכחה היכא דאינו מכוון לקצירה לגמר כמבואר בפאה ספ"ד גבי מעמר ומ"מ תנאי לא מהני שם כמבואר בספ"ה דשם הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני נוטל ר"ל דאם ישכח איזה דבר לא תהי הקצירה שלו קצירה וס"ד דגם ביאה כן וכשי' הירוש' רפי"ד דיבמות דקדושי ביאה קונין בחרש מה"ת ובקטן רק מטעם גזה"כ דאיש כמש"כ רש"י כתובות דף ע"ג וע' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב דמעשה ידיו קונה הקטן מה"ת ר"ל ג"כ דזה בגדר עצם ולא מחמת דין ונ"מ ג"כ אי לזה מהני היכא דאינו רוצה לקנות ע' תוס' ב"ק דף צ"ד ע"ב גבי שחור וצבעו אדום וב"ב דף נ"ד ובמק"א אבאר זה:וכן גבי קנין חופה זה תליא ג"כ אם הוה דין או מחמת יחוד וכ"כ בזה במק"א במה דפליגי רבינו והתוס' אי נשואין בלא ביאה אי הוה כבעולה גמורה מה"ת לענין פסול ולענין קנס כמבואר בהל' איסו"ב פי"ח ובהל' אישות פ"י ובהל' נ"ב וכ"מ ותוס' גיטין דף פ"ה ע"א ד"ה חוץ מתרומתך דלא ס"ל כן וכתובות דף מ"ט ע"א ד"ה ואימא ושם דף ל"ה ע"ב וכ"מ ובמש"כ הבעהמ"א ז"ל בהך דב"ק דף ע' ע"ב גבי שנים אומרים בעל דסתם ג"כ מהני ובהך דיבמות דף כ"ט ע"ב דנקט שם ובעי מסירה לחופה ובכתובות דף מ"ח ע"ב סתם חצר דידיה כו' וכגי' הירוש' בהך דסנהדרין דף פ"ט ע"א דגרסתנו היא לרשות הבעל ולנשואין משמע דהוי שני דברים ובירוש' לא גריס כן וכן בגמ' דילן ובכתובות דף מ"ט וזה תליא בהך מחלוקת אי יש תנאי בחופה דיבמות דף ק"ז וכ"מ וע' מש"כ רבינו בהל' אישות פ"י עכ"פ הך דהיה מדבר קאי על שנתן לה שטר קדושין משא"כ בקדושי כסף דשם העצם והנפעל נעשים בב"א אז הוה בעיא דרב פפא בנדרים דף ו' ע"ב וע' מש"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ז ה"ה דהך דקדושין דף ה' ע"ב גבי ידים שאינם מוכיחות שם קאי אאמירה דהוה בפועל ולא בהפעולה וכמו בנזיר דקי"ל דהוא איסור גברא וממילא הוא אסור בהדברים משא"כ בהך דנדרים דף ה' דשם קאי אלשון הכתוב בגט דהיינו אפעולה ולא אפועל ולכך מדמי לה לנדר דהוה איסור חפצא וע' במש"כ רש"י גיטין דף ל"ב ע"ב גבי חזרה מקדושין דכ' דהכסף לא בטיל דיכול לחזור ולקדש ומשמע שם דנשאר שם כסף קדושין עליו רק דעדיין אינה מקודשת דאל"כ פשיטא ודוחק לאמר דר"ל דא"צ ליטול הימנה ולחזור וליתן לה וכ"כ בזה בח"א בהל' אישות פ"ג ה"ח דהא דומיא דגט קאמר אך י"ל דר"ל כמש"כ רש"י בנזיר דף י"ז ע"א דלר"ל דאמר דלא חלה עליו נזירות בבה"ק מ"מ לכשיצא די בלשון גרוע כיון שכבר קיבל עליו וה"נ גבי הך קדושי כסף דדי אם אח"כ יקדש אותה בלשון גרוע:וכן יהי' נ"מ אם אח"כ הוזלו הקדושין ויש בה שו"פ דידן אך לא של משה וכ"כ בזה בח"א בהל' שקלים ולעיל דלענין קנין שפיר י"ל דדי בפרוטה של עכשיו משא"כ בקדושין דזה גזה"כ דבעי שיהא כסף כמו בימי משה וזה רק היכא דצריך שיחול עליו שם כסף קדושין משא"כ כאן שכבר חל שם קדושין על הכסף שוב מהני אף אם אח"כ הוזל משל משה וכן ר"ל הך דקדושין דף י"ב שמא שו"פ במדי ור"ל דפרוטה של עכשיו שוה גם כאן או כיון דסברא וקבלה יכולה לאמר לדידי שוה לי וסברה וקבילה אך לשיעור תורה לא מהני זה ואמר דחיישינן שמא במקום אחר שוה שיעור תורה ומהני וע' יומא דף פ' ע"א גבי אוכל כזית חלב בזה"ז לענין שעורין ור"ל ג"כ כך ובירוש' פ"א דפאה ובזבחים דף ס"ב ע"ב דלא יפחות משל משה גבי מזבח ומנחות דף ע"ו ע"ב בתוס' גבי תודה ובכורות דף נ' ע"א וע' בהך דמנחות דף פ"ח ע"ב דמבואר שם דחצי לוג של כל נר ונר למנורה הוה גדר שיעור לא מחמת הצורך ע"ש דף פ"ט דאף אם נכבה הנר באמצע הלילה צריך ליתן בה שיעור השמן חצי לוג של כל הלילה ואכמ"ל:והנה טעם החילוק שבין קמה לשבלין מבואר בירוש' ובהשג' כאן דקמה רק פטור אם הפקיר ובשבלין פוטר ההפקר ר"ל דהוה כמו שהפריש מהם וזה הטעם דנראה ונדחה וע' לק' בהל' בכורים פ"ז ה"ט גבי חלה ע"ש בהשג' ובהך דברכות דף נ"א ע"א ותוס' ב"מ דף קי"ב ע"א גבי המחהו אצל חנוני דנדחה הלאו דבל תלין וע' בירוש' חגיגה פ"א דמוכח שם דאף למ"ד תשלומין דראשון הוא מ"מ בעכו"ם שנתגייר חייב וזה לא נכנס תחת גדר פטור כלל ובמה דס"ל לרבינו בהל' ק"פ פ"ה דדרך רחוקה כיון דרחמנא דחיא בדרך דחוי אף אם הזיד ולא עשה את השני פטור מכרת דזה הוה גדר פטור וע' בהך דיבמות דף ג' ע"א גבי פוטרות צרותיהן. ולהיפך י"ל נ"מ במה דמבואר במס' תרומות פ"ו מ"ה דלר"מ אין משלמין מן ההפקר זה רק בהפקר קמה משא"כ בהפקר שבלים דשם ההפקר הוה כמו שניטל מהן תו"מ לכך שפיר משלמין וזה ר"ל ג"כ הך דע"ז דף כ"ז ע"א נשיא כמאן דמהילי דמיא ושם ר"ל אמילת בניהם דאינן מחויבות וזה החילוק ר"ל ג"כ התוס' נזיר דף נ"ז ע"ב לחלק בין אם ניקף ע"י גוי או ע"י אשה משום דאשה הוה פטור שפטרה התורה וגוי לאו בר חיוב הוא כלל, ובזה א"ש ג"כ משה"ק התוס' קדושין דף ה' ע"א דאמאי מכירת אמה העבריה מקרי בע"כ ומה שמקדשה לא מקרי בע"כ ע"ש בד"ה שכן אך כך דגבי קדושין י"ל דכ"ז שהיא קטנה ונערה אביה במקומה קאי משא"כ גבי מכירה דלא שייך גבה כלל דהיא אינה יכולה למכור עצמה כמש"כ התוס' ב"מ דף י"ב ע"ב וע' תוס' סוטה דף כ"ג ע"ב דהוה כמו מכרוה ב"ד והוה בע"כ וכ"כ בזה בח"א על הך דחולין דף ע"ה ע"ב גבי בן פקועה הבא על הבהמה וילדה דהולד אין לו תקנה דזה רק למ"ד דא"צ שחיטה משום הך דכל בבהמה משא"כ אם נימא כמ"ד דד' סימנים אכשיר ביה רחמנא והוה כמו שגם הוא נשחט אם בא על הבהמה וילדה ולד שפיר הוה בן שחיטה. ולכך מבואר בכריתות דף ז' דהסך לעכו"ם פטור מחמת כל שאינו בסך כו' ובזה כ"ע מודי:וכן יהיה נ"מ במה דמבואר בספ"ז דדמאי ופ"ג דחלה דתערובת טבל אוסר את הכל ולא בגדר איסור רק כמו שהכל נאסר וע"ש בירוש' גבי מנחה שנתערבה בחולין דמק' שם דאיך קומץ ומתיר עי"ז את כל התערובת הא לא שייך בזה הך והנותר והק' שם דא"כ גבי טבל שנתערב בחולין איך שייך לאמר ונתתם ממנה תרומת כו', ובאמת זה תליא אי כל היכא דנאסר ע"י ד"א אי יש עליו שם האוסר או הוא איסור אחר וזה ר"ל הך גמ' דפסחים דף מ"ח דמוקצה איסור ד"א גרם לו ר"ל דעיקר איסור מוקצה הוא משום הוצאה וא"כ לא הוה איסור על הדבר וכע' מה דמחלק רבינו בהל' סוטה פ"ב ה"ט דמעוברת חבירו לא מקרי ביאה אסורה דהאיסור הוא מחמת ד"א משא"כ גבי אריסתו ושאר דברים דהוה איסור ביאה, וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' איסו"ב פ"כ ה"כ גבי א' מעשרה כהנים שבא ונולד בן אף דיש עליו דין שמשתקין אותו מדין כהונה זה רק משום מעלה דכהונה וא"כ יש עליו שם כהן גמור ואם עשה א' מדברים האסורים בכהונה לוקה משא"כ בהך דפי"ט שם ה"י דחלל מדבריהם משמע שם דאינו לוקה דשם זהו חסרון ופגם בכהונה וכ"כ בזה בסה"ל שופר בח"א דפסול דרבנן אי עושה חסרון גם בשל תורה וע' בסוכה דף י"ד ע"ב גבי נסרים של ארז דמשמע שם דגם מה"ת לא יצא וגם נ"מ במשה"ק התוס' מגילה דף ד' ע"ב דאמאי לא גזרינן משום דרבה גבה מילה ע"ש ובס' תמים דעים ולכא' דבריו שם תמוהים. אך ר"ל כך דגזירה דרבה לא עדיף מאיסור דאתי מחמתיה והיינו שבת ומילה דוחה שבת דבאמת אינו מוציא ולכך שפיר דוחה וכע"ז כ' רש"י ז"ל בהך דשבת דף קמ"ח ע"ב ד"ה מקדיש אדם פסחו כו' ע"ש ובאמת גבי טבל שנתערב בחולין יש לחלק אם החולין הוה הני דלא נתחייבו מעולם או שנתחייב ואח"כ נפטר ואף דשם נקט גם זיתי ניקוף מענבי עוללות והני פטורים מעיקרא ע' בירוש' ספ"ו דתרומות ופ"ו דפאה גבי עוללות צ"ל דמ"מ שאני כיון דזה הוה פטור עפ"י דין והוה בגדר פעולה ולא כמו שלא נתחייב כלל כמו בהפקיר קמה וע' ירוש' נדרים פ"ד סה"ו דאף דר' יוסי ס"ל דאין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה מ"מ גבי הפקר שביעית שהוא הפקר תורה מודה ר' יוסי דמיד יצא וע' ב"מ דף ל"ט ע"א ושם דף ק"ו דמוכח שם דהפקר שביעית הוה אפקעתא דמלכא ובזה פליגי רש"י ותוס' ר"ה דף ט"ו ע"א אי שביעית הוה הפקר מצד הדין או מצד דצריך להפקיר והך דדף ק"ו לא ר"ל כמש"כ שם רש"י דלכך לא מקרי אכילה משום דהתורה אסרה מזריעה דא"כ גבי אילנות דמבואר בערכין דף י"ד ע"ב דשייך בהם דין דשני תבואות ולמ"ד דספיחין מותרין בשביעית וא"כ יעלה לחשבון שני תבואות. רק דר"ל דכיון הוה הפקר לכל לא מקרי אכילה דידיה וצריך דוקא שני תבואות דידיה דהיינו ע"י המכירה וע"ש דף ק"ט ע"א גבי יובל דהוה ג"כ אפקעתא דמלכא ולכך י"ל הא דמבואר בירוש' ספ"ו דתרומות דבעי שם אי יכול לשלם אם אכל תרומה בשוגג מפירות שביעית אף דלא הוי בני תו"מ אך לפמש"כ דכיון דזה הפטור מחמת דין לא איכפת לן ובמק"א אבאר זה:

14 תוספתא כפשוטה על שבת פתח ↗

14-15. האומ' לאו לאו הרי זה מדרכי האמרי. וכ"ה בד ובירושלמי פ"ו ה"ט, ח' ע"ג. אבל בכי"ע ובכי"ל: האומ' לא לא וכו'. ובקומץ מנחה כאן, וכן הר"י שור בספרו משנת ר' יעקב ווארשא תר"ץ, ט"ז ע"א, קשר את הבבא שלנו בדברי רבא בבבלי שבועות ל"ו א' שהאומר לאו לאו תרי זימני היא שבועה.ויותר נ"ל שיש כאן לחש "לא - לא" שנאמר בשעה שהפסיק דקל או כלב או אשה בין שני אנשים עיין להלן, שו' 17–18, ובמקום הלחש תקנו חז"ל פסחים קי"א א' שיאמר פסוק המתחיל בלא ומסיים בלא.33ועיין היטב בבבלי ברכות ס"ב סע"א ובזהר חדש רות, ד' אמשטרדם, ס"ג ע"ד.

14 רא"ש פתח ↗

אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה אמר הכא והוא דאמר לאו תרי זמני הן תרי זמני. דכתיב לא אוסיף עוד להכות כל חי ולא יהיה עוד המים למבול. וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה. והוא שמתכוון לשם שבועה כמו שהקב"ה אמר לשם שבועה. שני פסוקים הללו הביא רב אלפס וראיתי בגמרות תרי קראי אחריני דלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול. ואין נראה לי לא כגירסת הספרים ולא כגי' רב אלפס אלא הני תרי קראי שאמר הקב"ה לנח כשבנה מזבח והקריב קרבן וערבה עליו מנחתו והבטיחו שלא ישחית עוד עולמו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי והנך תרי לאוין אמר הקב"ה לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע דכתיב וידבר אלהים אל נח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וכתיב ויצא נח ובניו ואשתו כמו שכתוב בבואם אל התיבה ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו שנאסרו בתשמיש המטה כל ימי היותם בתיבה והתירם הקב"ה בצאתם ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם אבל הנך תרי קראי לא יכרת ולא יהיה עוד המים למבול דכתיב בפרשת הקשת לא לשם שבועה נאמרו אלא לסיפור דברים. להבטיח שבראיית הקשת ישכך חמתו ולא ישחית עולמו. תדע לך דתלתא לאוי כתיבי התם. ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וא"כ ליבעי תלתא לאוי ואי מצרפ' להו ליבעי חמשה לאוי. אלא ודאי לא חשיב אלא הני תרי דכתיב ויאמר ה' אל לבו שאמר לשם שבועה ודומיא דהני שאמר זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשים האדם על הדבר ואמר לא אעשה ובקשהו שנית ואמר לא אעשה אין בזה בית מיחוש: המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה. עצמו דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד וכדר' אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. חבירו דכתיב לא תקלל חרש. ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות. חברייא אמרין אין לוקה. א"ר יוסי משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וחזינן ליה לגאון דאמר לוקה. דאמרינן לעיל שבועות דף כא. א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל מצות לא תעשה שבתורה יש בו מעשה לוקין עליו. אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם: 0הדרן עלך שבועת העדות

16 תוספות פתח ↗

ועל הכנויין באזהרה. וא"ת למ"ד בפרק ד' מיתות סנהדרין דף סו. אלהים לא תקלל קדש איש איש כי יקלל למה לי וי"ל דאיצטריך לכרת והא דאמרינן על הכנויין באזהרה למעוטי מיתה אתא ולא למעוטי כרת:

16 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה ועל הכנויין כו' למ"ד בפ' ד' מיתות אלהים לא תקלל קודש איש איש כי יקלל למה לי כו' עכ"ל הא ודאי דאזהרת מברך השם בין בשם בין בכינוי לכ"ע לא אתי אלא מאלהים לא תקלל כדמוכח התם דלמ"ד נמי חול מדכתיב לשון אלהים אתי נמי לאזהרת מברך השם וכפרש"י בשמעתין אלא דלמ"ד אלהים לא תקלל חול לא הוי אתי קרא לאזהרת כנויין במברך השם דלא מצינו עונשו אלא לאזהרת שם המיוחד דמצינו עונשו בסקילה ולכך איצטריך איש איש כי יקלל אלהיו דהשתא כיון דשמעינן חטא בכנויין מוקמינן נמי ביה אזהרת אלהים לא תקלל אבל למ"ד קודש שמעינן מיניה שפיר אזהרת כנוין דאלהים כנוין הוא ולא איצטריך כי יקלל אלהיו ודו"ק:

16 ריטב"א פתח ↗

מנין לרבות את הכנויי' ודאין נראין דברי האומרין דאף שם אלף דלת בכלל הכינויין הן כדאמרינן לענין ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינוייו ואמרינן כה תברכו בשם המיוחד או אינו אלא אפי' בכינוי כשהוא אומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי דאלמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א לבדו נקרא שם מיוחד ואידך כינוי וכן דעת רבינו מאיר הלוי והרמב"ן ז"ל:

18 תוספות פתח ↗

בנקבו שם יומת מה ת"ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן בפ' ד' מיתות סנהדרין דף נו. דאינו חייב עד שיברך שם בשם:

18 רא"ש פתח ↗

תניא ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה. פי' אם אמר החכם בלשון נדוי פלוני יהא ארור הוא מנודה כאילו א"ל הוי בשמתא. ואם אמר אדם לחבירו בלשון שבועה וקבלו עליו שבועה היא. ואם קלל חבירו ואמר ארור הוא לה' חייב המקלל. בו נדוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה'. ואמר עולא בארבעה מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז איכא דאמרי גברא רבה הוה ואיכא דאמרי כוכבא הוה דכתיב מן השמים נלחמו הכוכבים. בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וכתיב ארור האיש. בו שבועה דכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע שאול את העם:

18 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וראיתי להר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין ס"ו ע"א שכתב וז"ל בנקבו שם יומת למד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. פירש"י ז"ל דכיון דכתיב ונוקב שם מייתר ליה בנקבו שם דלא ס"ל לר' מנחם בר' יוסי מאי דדרשינן מיניה לעיל דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ואין פירושו מחוור. דא"כ ר' מנחם בר' יוסי דאיתמר במתניתין בלשון חכמים הילכתא כוותי'. ואנן קיי"ל כמתניתין וכברייתא דאינו חייב עד שיברך שם בשם וכו'. לפיכך פירשו דאע"ג דקרא לא משתעי אלא במגדף. מ"מ מכיון שסמך הכתוב נקיבת שם אצל. מיתה. בא ללמד על כלל המומתין בענין השם שאין חיובן אלא בנקיבת שם וזה נכון עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז ודאי אתו שפיר פסקי הרמב"ם ז"ל וסייעתו הנראין כסותרין זא"ז. אלא שדבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן בהך ברייתא דר' מנחם בר"י. בנקבו שם יומת מה ת"ל שם. לימד על מקלל וכו' עיי"ש. הרי להדיא כפירש"י. דלא מסמיכות נקיבת שם אצל מיתה יליף. אלא מייתורא דקרא הוא דיליף לה ר' מנחם בר"י. דמוקי ליה למקלל אביו ואמו באם אינו ענין למגדף. וכדפירש"י. וכבר ראיתי להרב כנה"גבדינא דחיי לאוין ט"ז שהרגיש בזה. וכתב דנראה דלא היה בגירסת הר"ן ז"ל מה ת"ל שם. אלא גרס בנקבו שם יומת לימד על מקלל וכו' עיי"ש. אבל לדעתי זה לא יתכן כלל. שהרי כן הגירסא גם בפ"ד דשבועות ל"ו ע"א. וכן הגירסא בברייתא דספרא שהבאתי לעיל בביאור יותר. וכיו"ב איתא נמי במכילתא פ' משפטים פ"ה דקתני התם ומקלל אביו ואמו מות יומת בשם המפורש. או אינו אלא בכנוי שאין ת"ל בנקבו שם יומת להביא המקלל אביו אינו חייב עד שיקללם בשם המפורש עיי"ש. הרי להדיא דמייתורא דקרא הוא דיליף לה. וכדפירש"י ושאר ראשונים ז"ל. ודלא כדפירש הר"ן ז"ל. הן אמת דלקמן בספרא פ' אמור פי"ט ליתא בהך ברייתא מה ת"ל וכו'. ולא שאין ת"ל וכו'. והכי איתא התם בנקבו שם יומת א"ר מנחם בר"י להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהיה חייב עד שיקללם בשם עיי"ש. אלא דגם שם כבר הגיה הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא שם דצ"ל ומה ת"ל שם וכו'. וכדאיתא לפנינו בגמרא שם עיי"ש. וגם לפי הגירסא שלפנינו שם ג"כ מלשון להביא דקתני התם משמע דמייתורא דהך קרא הוא דנפק"ל לרבי מנחם בר"י הכי. וכדפירש"י ולא מסמיכות דנוקב שם אצל מיתה כדפי' הר"ן ז"ל. דודאי הך לישנא משמע דכולי' הך קרא לא איצטריך אלא להכי. ולא אמגדף קאי. ועכ"פ מבואר דודאי עיקר הגירסא אינו אלא כגירסא שלפנינו וזו היא גירסת כל הראשונים ז"ל. כמבואר מדברי הרמ"ה ז"ל ומדברי הרא"ם ז"ל ביראים סי' נ"ח ומדברי הר"ש משאנץ ז"ל שם ומדברי המאירי שאביא לקמן. וא"כ אין לנו בזה אלא פירש"י ז"ל. ודברי הר"ן ז"ל תמוהים. ולא עלתה ארוכה בזה לפסקי הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וגם מש"כ בזה הרב תורת חיים שם ס"ו ע"א עיי"ש. אינו נכון כלל ונגד פשטא דברייתא דדריש לה מייתורא דקרא. וכדקתני בהדיא שאין ת"ל שם ומה ת"ל שם. ולדבריו הרי לא אייתר קרא. דאיצטריך לגופי' דניבעי שם בשם. אלא שנכתב שלא במקומו. ומשום הכי דריש מיני' רבי מנחם בר"י נמי למקלל או"א דניבעי שם:

19 קונטרס תשובה מיראה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה. קשיא לי מאי רבותא וכי היכן מצינו דעדיף חרש מקטן והלא חרש שדברו בו בכל מקום הוא שאינו שומע ואינו מדבר כדאיתא בריש חגיגה א"כ הרי הוא פטור מכל המצות כמו הקטן וכיון דחייבין על חרש ה"נ בקטן, ואולי י"ל דחרש הרי יכול להתפתח ואינו מחוסר זמן לחיוב המצות שלו משא"כ בקטן, אבל מנ"ל דתליא בחיוב המצות כלל, ודוחק לומר מדמקלל את המת פטור די"ל ג"כ דהוא גזרת הכתוב דומיא דחרש שהוא בחיים, ותו קשיא לי מש"כ קטן הנכלם דמאי שנא דוקא נכלם הרי בכל אופן לא גרע מחרש, אך לפי מ"ש רש"י בסנהדרין ס"ו א', באומללים שבעמך היינו שפלים ונבזים והוא מיצר על צרתו ושפלותו א"כ י"ל דוקא במי שהוא מצטער על זה אבל לא בקטן שאינו יודע מאומה ולזה כתב הנכלם דוקא, אמנם קשיא לי דלפ"ז דוקא במקללו בפניו יתחייב דמצטער מזה ונכלם ולא שלא בפניו וזה אינו כלל דכתב רבינו ז"ל למה נאמר חרש שאפי' הוא אינו שומע ואינו מצטער בקללה זו לוקה על קללתו ולפ"ז לא גרע שלא בפניו מלחרש בפניו וא"כ ה"ה בשאינו נכלם נמי. ובאמת קשיא לי דמנ"ל דמקלל שלא בפניו חייב, ובשבועות ל"ה א', תנן אל יברכך וכו' עיי"ש הכל בלשון נוכח ועיי"ש ל"ו א', ואין ראיה מהא דמייתי ילפותא בתורת כהנים דמקלל את המת פטור מדכתב חרש, דודאי ממילא שמעינן ולא מיתורא דקרא, ועי' כתובות ע"ב ב', דאיתא שם על דברי אבא שאול דאף המקללת יולדיו בפניו היינו שמקללת יולידיו בפני מולידיו, ולכאורה במקללת הרי בלא זה תיפו"ל משום דת משה וכדפריך שם אהא דראשה פרוע דקרינן ליה דת יהודית לחוד דהא דאורייתא היא, אבל להאמור י"ל דשאני הא דמקללת יולידיו בפני מולידיו דהו"ל שלא בפניו וצ"ע. וראיתי בעברי בפתחי תשובה אהע"ז סי' קט"ו דמייתי בשם הגרא"ל מבריסק ז"ל דמקללת דמתניתין שם היינו במקללת בשם וכהא דמקלל לוקה והוא ז"ל הקשה מהא דניכליה אריא לסבא ונדחק, ואי משום הא לא אריא דהגמ' לא נקט בלשון קללה גמורה והכוונה שיתן ד' שיאכלנו ארי וארי בידי שמים הוא כריש פ' אלו נערות וכדומה, אבל הא קשיא לי דלדבריו תיפו"ל משום דת משה דאסור מדאורייתא ובלאו, ויש ליישב בדוחק, ומיהו אף בלא שם ג"כ עוברת על דת משה דהא איסורא איכא בכל ענין כדמשמע לשון הר"מ ז"ל, וי"ל בודאי מדאורייתא דלא גרע משאר חצי שיעור דאסור מן התורה וא"כ י"ל דהו"ל ג"כ עוברת על דת משה דהא בראשה פרוע נמי ליכא לא לאו ולא עשה ומ"מ קשיא לי עוברת על דת משה עיי"ש, וצ"ע בזה דמשמע קצת דאין איסור דאורייתא בלא שם. ודע דקשה לי טובא לדעת הר"מ ז"ל בפי"ב משבועות דהמזכיר שם שמים לבטלה עובר בל"ת א"כ מאי טעמא לא כתב דהמקלל בשם עובר ג"כ משום לאו זה דש"ש לבטלה, ולכאורה גם נשבע לשוא הוא לוקה א"כ גם במזכיר שם שמים לבטלה דהוא מלתא דלאו זה הו"ל ללקות, אבל עכ"פ איסור לאו זה הרי הוא עובר בודאי. ומהאי טעמא חקרתי במקום אחר זה שנים רבות בס"ד דהבא על אחת מכל איסורי ביאה שבתורה יהא בזה גם איסור מוציא זרע לבטלה, ר"ל, דמי עדיף זה ממוציא זרע לבטלה והרי ספרי הראשונים ז"ל כתבו דמי שיצרו תוקפו ל"ע לבא על נדה וכדומה מותר לו להוציא זרע לבטלה ויש להביא ראיה לזה מסוטה ל"ו ב', ביוסף הצדיק עיי"ש היטב א"כ קיל איסור זה מעריות א"כ בודאי שייך בעריות גם איסור זה. אלא דאין נפק"מ מידי דהרי ליכא עונש על זה רק לשיטת הסמ"ק שמנה לאו ע"ז, ואכמ"ל. ועי' ב"מ מ"ח ב', דנחלקו אביי ורבא דמאי דתנן שם אבל אמרו מי שפרע וכו' דלאביי אודעי מודעינן ליה ולרבא מילט ליה ואביי ס"ל משום דכתיב ונשיא בעמך לא תאור ורבא ס"ל בעושה מעשה עמך, ותוס' כתבו שם דמ"מ לא מקרי עושה מעשה עמך לענין שיהא מותר לקללו בחנם רק לענין זה, א"כ מבואר הדבר דאף כשאינו מקלל לנוכח נמי הוה קללה ורק דמותר לקללו משום שאינו עומד בדיבורו, אך י"ל דאדרבה משום האי טעמא הוא דלרבא שרי, אלא די"ל דמ"מ הרי הוא מקללו לנוכח בפניו רק שאומר בלשון נסתר משא"כ שלא בפניו לגמרי וי"ל דבכה"ג שאומר מי שפרע מדור המבול אינו קללה גמורה דלא הוי אף ככינוי ועיי"ש ל"ה א', בשבועות ויעוין בשו"ת כנסת יחזקאל וקרית חנה המובא בפתחי תשובה חו"מ סי' ל"ד בנחלת צבי, דמי שצריך לקבל מי שפרע הרי הוא פסול לעדות ועיי"ש, ולכאורה הדבר פשוט דלא שייך לקרותו פסול לעדות דהא מדברי התוס' משמע דמקרי עושה מעשה עמך רק לענין זה הוא דמותר לומר לו כן ואם הוא פסול לעדות הרי רשע הוא ואיך נאמר דאסור לקללו, ומיהו ודאי דעובר על מדבר שקר תרחק וצ"ע ואכמ"ל. והנה הכ"מ כתב מקור לדברי רבינו ז"ל שלמד זה מבושת דקיי"ל בהחובל דהמבייש קטן הנכלם חייב וסובר דה"ה לענין קללה הו"ל קטן הנכלם כגדול לענין בושת עיי"ש, ותמוה דהא מקלל עצמו ג"כ עובר בלאו אף דמותר לבייש את עצמו וא"כ מאי טעמא יגרע קטן שאינו נכלם מעצמו דמותר לבייש כדקיי"ל בב"ק צ' ב', ואסור לקלל, ותו קשה טובא מהמקלל לאחר מיתה דחייב אף דלא שייך כלל בושת, מיהו י"ל דזהו רק באב כמ"ש בסנהדרין פ"ה ב', אבל באחר ודאי דפטור המקלל את המת, ועיי"ש ברמב"ם ה"ו אע"פ שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו וכן שאר העם אע"פ שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב, והכ"מ כתב על זה דכיון דהתורה חייבתו מלקות חטא למקום ואינו יכול למחול, ומלשון שאר העם שכתב רבינו יש לדייק מזה דאף עצמו לא מהני בזה מחילה היכא דחטא כבר ונתחייב, אף די"ל דעד כאן לא מהני מחילה אלא היכא שכבר חטא הוא אבל אם מתחלה מחלו לו משמע דמהני מחילה וא"כ בעצמו דהמחילה ודאי קדם להחטא י"ל דמהני מחילה, ואולי י"ל דלא שייך כלל משום מחילה הכא דהא אין מלקין אותו אא"כ התרה בו וקיבל התראה וכמש"כ הלח"מ שם הי"ב, דאף בחייבי מלקיות צריך קבלת ההתראה כמו בחייבי מיתות וא"כ לא שייך בזה כלל מחילה אף מעיקרא ואף במקלל עצמו הרי התרו בו שלא יקלל והוא השיבם ע"מ כן אני עושה א"כ לא שייך כלל מחילה, ורבינו ז"ל נקט זה כלפי סוף דבריו שאמר דבנדוי יכולים למחול עיי"ש היטב, ולפ"ז י"ל דמקלל עצמו אף אם נאמר דטעם איסור הקללה משום בושת הוא מ"מ אין ענינו לבושת לגמרי עד שנאמר דמותר לקלל עצמו כמו שמותר לבייש את עצמו דמ"מ שונה הוא מביוש ומשום האי טעמא דקיבל התראה, ואעפ"כ י"ל דמ"מ צריך שיהיה ראוי לבושת עכ"פ דלשון קללה הוא לשון קלון וא"כ דוקא קטן הנכלם הוא דחייב, אלא דיש להקשות מהא דסנהדרין פ"ה א', דאיכא מ"ד דמקשינן הכאה לקללה א"כ מאי טעמא יפטור המקלל קטן שאינו נכלם מי גרע זה ממכה קטן שאינו נכלם דודאי חייב אף בקטן בן יומו, והרמב"ם ז"ל גופיה פסק בפ"ה מממרים דמקשינן הכאה לקללה, אך י"ל דלא משוינן הכאה לקללה רק באב ואם ולא בכל אדם וי"ל דאה"נ הכאה אסור משום חובל לכל אחד אפי' קטן בן יומו, וקללה אינו רק בקטן הנכלם ומשום דבעינן דוקא הראוי לבושת. והנה הטור גריס המקלל את הישן ולא את הקטן, ולפ"ז משמע דקטן כל שהוא חייב על קללתו, ומספקא ליה בקטן קודם שלשים יום בלא ידענו שכלו לו חדשיו י"ל דאינו חייב על קללתו דכי היכי דקיי"ל ביוצא ליהרג דאין חייבין על קללתו משום דבעינן מקויים שבעמך כסנהדרין פ"ה א', ה"נ י"ל דלא מקרי מקויים שבעמך, ואולי י"ל דכיון דחי אח"כ הרי אגלאי מלתא למפרע דהוא מקוים ומ"מ יש לעיין בקילל ואכלו ארי עי' שבת קל"ו א', וצ"ע קצת. ומצאתי בענין זה להגאון בעל ס' מנחת חינוך בסוף סי' רל"א שכתב בפשיטות דהמקלל את הטריפה פטור דלא מקרי מקויים שבעמך וכמו הורג את היוצא ליהרג דסופו למות ה"נ בטריפה אף למ"ד טריפה חיה עיי"ש ושפתים ישק, וקצת קשה א"כ מאי טעמא לא הוכיח הגמ' דאזלינן בתר רובא מלאו דמקלל דאמרה תורה לוקה ואיך משכחת ליה דלמא טריפה הוא, ואולי י"ל דזה אינו מפורש בתורה דצריך מקויים שבעמך וגם לא מבואר בתורה דלוקה על קללה וא"כ י"ל דאה"נ דאינו לוקה לפי הס"ד, או די"ל דאפי' על הספק כה"ג ג"כ מלקין, אך בתמורה ג' ב', יליף מקרא דליראה את השם דמפורש ביה להדיא והפלא ד' את מכתך, וכ"ה בירושלמי סוף פ"ג דשבועות. אך צ"ע דהא בשבועת שוא ילפינן דלוקה מדכתיב לא ינקה ד' הא בי"ד מלקין ומנקין, וא"כ ממעטינן ממילת ד', לבי"ד, ומאי טעמא הכא דכתיב והפלא ד' את מכתך מאי טעמא לא די למעט דאין בי"ד מלקין אותו ע"ז, ולפ"ז י"ל דלא פשיטא להו לאמוראי לאתויי ראיה מזה דלוקה ולהוכיח דאזלינן בתר רובא דאדרבה י"ל דמשמע דאינו לוקה, ואפשר לומר דלא קיים סתירת הדרשות דלפי מה דקיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"כ לא צריך קרא כלל לפטור המקלל דמן התורה יתחייב, אלא ודאי לחייבו אבל בשבועת שוא שפיר דרשינן דבי"ד מלקין ומנקין אותו משום דבל"ז לא היו יכולים להלקותו דהו"ל ב' רשעיות, עי' דברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו שלהי מכות דמהאי טעמא יש מלקות בחייבי כריתות ולא אמרינן דהו"ל ב' רשעיות דהא חייב כרת ואיך נחייבו ג"כ מלקות לזה אמר שם דלא פסיקא ליה דאפשר בתשובה ולא יכרת על כן לא הוי ב' רשעיות, וא"כ ה"נ בנשבע לשוא איך ילקו אותו, לזה אמר לא ינקה ד' דהיינו בלא מלקות אבל בי"ד מלקין אותו וממילא ינקה א"כ לא הוי ב' רשעיות ואתי שפיר. ועיי"ש בתמורה סוף ע"ב דאיתא דהו"א הואיל ועבד תרתי דמפיק שם שמים לבטלה ומצער חבירו לא תסגי ליה במלקות מזה משמע כדברי הר"מ ז"ל דבעינן דוקא המצטער מן הקללה משא"כ קטן שאינו נכלם וצ"ע קצת לחלק בין חרש וישן לקטן שאינו נכלם או שלא בפניו.

19 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

והנה בפרק שבועת העדות שבועות ל"ו ע"א עלה דתנן התם לעיל המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. גרסינן בגמרא א"ר ינאי ודברי הכל. עצמו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד כדר"א אר"א כל מקום שנאמר השמך פן ואל אינו אלא ל"ת. וחבירו דכתיב לא תקלל חרש. וכתבו בתוס' ד"ה ושמור נפשך מאד וז"ל תימא בקללה ד"ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא בב"ק צ"א ע"ב חבלה נמי תיפוק לי' מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם. ועוד תימא דבפרק ארבע מיתות דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו עיי"ש מה שנדחקו בקושיא השנית. והראשונה הניחו בתימא. עוד הקשו שם במאי דיליף מקלל חבירו מדכתיב לא תקלל חרש דבסוגיא דפרק ארבע מיתות לא ילפינן לה אלא במה הצד מחרש ואביו עיי"ש. וראיתי להתומים סי' כ"ז סק"א שהעלה לתרץ כל זה דבאמת הא דתנן דמקלל עצמו עובר בל"ת היינו רק משום דמתניתין אזלא כמ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו. אבל למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו אין ה"נ דשרי נמי לקלל עצמו. והא דקאמר רבי ינאי דמתניתין דברי הכל. לא אתי לומר דליכא שום תנא דפליג עלה. אלא לומר דר"מ וחכמים דפליגי התם ברישא במקלל אביו ואמו אי בעינן שם המיוחד או חייב אפי' באחד מן הכינוים. הכא במקלל לדברי הכל חייב אפי' אכינוים. וכדפירש"י שם עיי"ש. ובלא"ה ע"כ מוכרח לומר כן וכמבואר בפירש"י לעיל. וכמש"כ רש"א שם עיי"ש. ולפ"ז הא דבפרק ארבע מיתות לא בעי למילף אזהרה למקלל אביו ממקלל עצמו. אפשר לומר דניחא לי' טפי למינקט ילפותא מנשיא דיין וחרש דניחא אליבא דכ"ע אפי' למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. ולדידי' גם מקלל עצמו רשאי משא"כ בסוגיא דשבועות דקיימינן אליבא דמ"ד מקלל עצמו עובר בל"ת שפיר מייתי אזהרת מקלל חבירו מלא תקלל חרש. ולא הוצרך להביא במה הצד מאביו וחרש. משום דהתם לא הוצרך לזה אלא משום דמחרש לחוד לא אתי. כדקאמר התם דאיכא למיפרך מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו עיי"ש. אבל הכא דקיימינן למ"ד דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ומקלל עצמו עובר בלאו לא צריך לזה. משום דאיכא בלא"ה לומר מקלל עצמו יוכיח עכת"ד עיי"ש:

19 ריטב"א פתח ↗

א"ר ינאי ודברי הכל פי' דהא דקתני סיפא שהמקלל עצמו וחבירו בכל הכינויין עובר בל"ת ד"ה היא ואפילו לר' מנחם בר' יוסי דלא אמר אינו בנקבו שם לרבות על אחרים שאינו חייב אלא בשם המיוחד אלא למקלל אביו ואמו דוקא לפי שהם במיתה כמברך את השם. עצמו דכתיב פי' לאו משום ד"ה נקט לה אלא משום דבעו לפרושי פשטא דמתני' מנלן דאיכא במקלל עצמו או חבירו ל"ת ואמרינן עצמו דכתיב השמר לך וא"ת א"כ היאך לוקה דהא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעי' וה"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו ולאו מילתא היא דהא לאו לאו שבכללות הוא כיון שכל האזהרות מענין אחד הם לשמור את עצמו ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הדם שנדרש להרבה עניינים חלוקים כדאיתא בפ' בן סורר ומורה וכדכתיבנא התם בס"ד:

20 תוספות פתח ↗

ושמור נפשך מאד. תימה בקללה ד"ה חייב ובחובל עצמו איכא פלוגתא ב"ק צא: חבלה נמי תיפוק ליה מהאי קרא או מוהשמרו מאד לנפשותיכם ועוד תימה דבפ' ד' מיתות סנהדרין דף סו. דחיק לאשכוחי אזהרה למקלל אביו מנשיא וחרש ודיין ליגמר ממקלל עצמו וי"ל דאי לאו דאשכחנא אביו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו:

20 תועפות ראם פתח ↗

לאו הוא. כ"ה בספר יראים הנדפס וכ' הגרא"ד שליט"א וז"ל תמהני שלא הביא רבינו ממנחות צ"ט ב' דאמר ר"ל כל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בלאו שנאמר השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים וכדר"א אר"א כו' רבינא אמר השמר ופן שני לאוין נינהו רנב"י אמר בשלשה לאוין שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים ואולי חסר המאמר עכ"ל וראיתי להשם חדש שכ' במנחות צ"ט ב' רבינא אמר השמר ופן ב' לאוין נינהו רנב"י אמר עובר בג' לאוין כו' ורבינו לא הביא אלא מימרא דר"ל שם להודיענו דאיתי' בלאו מכ"מ אינו לאו גמור עכ"ל ותמיהני דודאי לאו גמור הוא לדעת רבינו ובה"ג והסמ"ג לאוין י"ג והסמ"ק סי' ט"ו וס"ס ק"ה אלא שהרמב"ם לא מנאו וכ' הרב אדמו"ר מלאדי בשו"ע שלו הל' ת"ת פ"ג בקו"א טעם על הרמב"ם שלא מנאו וגם בחיבורו לא הביא איסור לאו זה כלל דסמך עמ"ש בפ"א מהל' ת"ת הי"א וחייב לשלש את זמן למידתו כו' כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה כו' דממילא משמע דגם בתחילת לימודו צריך לחזור כ"כ שלא ישכח דאל"כ לא יועילו לו אח"כ עתים מזומנים ולאו דהשמר ופן בשוכח מחמת שאינו חוזר למודו כראוי הוא אסמכתא כו' עיי"ש ובזה מיושב קושיית הגרי"פ בס' אומר השכחה על ההיא דמנחות צ"ט ב' כל המשכח ד"א מלימודו עובר בלאו כו' וז"ל לא נזכר ברי"ף ורא"ש וטוש"ע עכ"ל ולפי דברי הרב א"ש שגם הרי"ף והרא"ש בקדושין הביאו מ"ש לעולם ישלש אדם שנותיו כו' לא נצרכה אלא ליומי וכ"כ הטוש"ע ודעתם כדעת הרמב"ם דהלאוין אסמכתא בעלמא נינהו אבל הפרשת דרכים בס' דרך מצותיך ח"ב כ' ואזהרה זו לא כתבה הר"מ ונראה שדעתו הוא מפני שהוא מהצוויים הכוללים שאין ראוי למנותם וכמש"כ בשורש הרביעי עכ"ל וכ"כ המג"א במל"ת ב' שלדעת הרמב"ן עיי"ש. וראיתי לבאר במאי פליגי ר"ל ורבינא ורנב"י מאי טעמייהו דכל חד וחד, עוד הקשה מהרש"א בח"א דמנחות שם דרנב"י דחשיב ג' לאוי תרי השמר וחד פן אמאי לא חשיב נמי תרתי פן דהאי קרא פן תשכח וגו' ופן יסורו וגו', עוד קשה דביומא פ"א א' מתקיף לה רב אושעיא נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה ומשני א"כ נפישי להו לאוי ועיי"ש בס' יד דוד שהביא מס' יד מלאכי סי' קצ"ח קושיא עצומה הא רב אושעיא מקיש שפיר לר"ל דהוא מרה דשמעתא כמשכ"ש התוד"ה השמר דהא ר"ל ס"ל במנחות צ"ט ב' דהשמר ופן לא חשיבי אלא חדא ופליג על רבינא שאמר השמר ופן שני לאוין נינהו וכן הקשה בס' משכיל לאיתן והניח בצ"ע. עוד יש לדקדק עמש"ש במנחות יכול אפי' מחמת אונסו ת"ל ופן יסורו מלבבך במסירם מלבו הכ"מ ר"ד בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל רק דלכאורה אין זה שייכות לפלוגתת האמוראים על כמה לאוין עובר המשכח לימודו ומשנה שלימה היא באבות פ"ג מ"ח כמשכ"ש התוד"ה יכול. ואומר אני ליישב כל אלו בעזה"י עפמש"כ הרמב"ם בסה"מ שורש ה' וז"ל פעמים יבא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשב בם שהם מכלל מה שימנה ביחוד וזה כאמרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ולא תחטיא את הארץ אמרו ולא תחטיא את הארץ טעם לאסור מה שקדם כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה תרבה הפסד בארץ וכאמרו כו' עיי"ש והנה ר"ל שאמר עובר בלאו הוא פן תשכח וכמשכ"ר ופן תשכח לאו הוא והך דהשמר לך אינו בא ללאו זה אלא שלא יקלל את עצמו וכדאמרינן בשבועות ל"ו א' וכ"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג שם והא דכתיב ושמור נפשך אינו בא כלל ללאו אלא להא דאמרינן באבות שם כל השוכח ד"א ממשנתו מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו כו' וז"ש ושמור נפשך וכ"כ מהרש"ל שם ומש"כ ופן יסורו מלבבך אע"ג דפן הוי ל"ת מ"מ בזה אינו לאו בפ"ע אלא נמשך לדברים של מעלה השמר לך וגו' דאם לא תשמור יסורו מלבבך כ"י חייך וכדברי הרמב"ם בשרשיו וז"ש בירושלמי פ"ט דברכות אר"ל במגילת חסידים מצאו כתוב יום תעזבני יומים אעזבך ור"ל לשיטתו. ורבינא שאמר השמר ופן שני לאוין ס"ל דמהשמר לך ילפינן אזהרה לתרווייהו למקלל א"ע ושלא ישכח תלמודו והלאו השני הוא פן תשכח וגו' ומש"כ ופן יסורו וגו' ס"ל בזה כר"ל דאינו לאו בפ"ע אלא טעם להקודם. ורנב"י שאמר עובר בג' לאוין ס"ל בהך דהשמר לך כרבינא ופליג עלי' בהך ופן יסורו מלבבך וס"ל דהוא אזהרה בפ"ע כשאר לאוין שלא יסיר דברי התורה מלבו. והנה במשנה אבות שם אמרו יכול אפי' תקפה עליו משנתו היינו מחמת אונסו דאמר רנב"י וכמש"כ הח"א מהרש"א ת"ל ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו ונראה מזה דופן יסורו הוא אזהרה להאדם כשאר לאיין וכרנב"י אבל ר"ל ורבינא ע"כ לא ס"ל כמתניתין דאבות אלא כר"ד ב"ר ינאי דיליף לה מן רק ולכן שפיר מפרשי דופן יסורו הוא טעם למ"ש מקודם, ומיושב שפיר קושיית מהרש"א בח"א דהג' לאוין דרנב"י הוא השמר ותרתי פן ולא תרתי השמר וחד פן, ואזדא לה ג"כ קושיית היד מלאכי ומיושב מה שדקדקנו דמש"ש בגמרא דמנחות יכול אפי' מחמת אונסו כו' ת"ל רק שייך שפיר לפלוגתת האמוראים דרנב"י ס"ל כהמשנה דאבות דאמרה יכול אפי' כו' ת"ל ופן יסורו כו' דמזה נלמד דופן יסורו הוי לאו ושפיר עובר בג' לאוין השמר ותרתי פן ור"ל ורבינא ס"ל כר"ד ב"ר ינאי דפליג על המשנה דאבות ולכן לא חשבי ופן יסורו ללאו ונתבאר היטב טעם מחלקותן ובז"י דברי מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג דז"ל הסמ"ג הפורש מה"ת כו' עובר בל"ת שנאמר ופן יסורו וגו' ותנן באבות כל השוכח כו' ובפ' שתי הלחם אמרינן שעובר בב' לאוין שהרי כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה עכ"ל וכתב ע"ז מהרש"ל וז"ל ובפ' שתי הלחם אמרינן שעובר בב' לאוין. ומלת השמר אינו בא ללאו זה אלא שלא יקלל א"ע כו' דלשון שמור את נפשך אינו בא כלל ללאי זה רק שהוא מתחייב בנפשו וכל פן הכתוב כאן הן הב' לאוין עכ"ל ודבריו תמוהין דהא להדיא אמרו מנחות שם רבינא אמר השמר ופן ב' לאוין נינהו וא"כ הסמ"ג שהביא מפ' שתי הלחם שעובר בב' לאוין היינו ע"כ דעת רבינא והב' לאוין הם השמר ופן ולא תרתי פן ולפמש"כ לעיל יש ליישב דבריו דע"כ יסבור רבינא כר"ד ב"ר ינאי ולא כמתניתין דאבות והסמ"ג הביא משנה דאבות ולא הביא הך דר"ד ב"י וזהו שקשה לי' לרש"ל על הסמ"ג שסותר את דבריו שהביא דעת רבינא שעובר בב' לאוין והביא מתניתין דאבות דיליף מפן יסורו דא"ח עד שישב ויסירם מלבו ולכן כ' המהרש"ל דהסמ"ג תפס לפסק הלכה כרבינא דעובר בב' לאוין ולא מטעמי' דבהא דחשיב רבינא השמר ללאו נראה להסמ"ג יותר דעת ר"ל דהשמר אתא לאזהרה שלא יקלל א"ע וליכא למישמע תרווייהו מינה ובהא דרבינא לא חשיב ופן יסורו ללאו וס"ל כר"ד ב"י נראה להסמ"ג לתפוס כהמשנה דאבות ולפי"ז תרתי פן הוי ב' לאוין ובס' נחל איתן לרמב"ם פ"ד מהל' חומ"ז כתב דרבינא שאמר השמר לאו דוקא נקט אלא מושמור נפשך נפיק עיי"ש ולא זכר דברי מהרש"ל שסותר לדבריו. ועיין מש"כ לעיל סי' שט"ז לה"ר מדברי הגמרא דמנחות להרמב"ם ספ"ב מהל' כלי המקדש אולם לפמש"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג עמש"כ דברי הגמרא דיומא ל"ח ב' כל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני וז"ל מהרש"ל שם מכאן נלמוד דדבר אחד שקול כנגד כל התורה כולה עכ"ל א"כ יש לסתור הראי' שלי דלא דמיא להמסיר בדי ארון ודו"ק:

20 קונטרס תשובה מיראה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

וכן כל מכשול שיש בו סכנה מ"ע להסירו ולהשמר ממנו וכו' שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר והניח המכשולות שבאים לידי סכנה ביטל מ"ע ועבר בלא תשים דמים. הנה מאי דכתב דעובר על השמר לך ושמור נפשך זהו נגד הא דאמרו במנחות צ"ט ב', דקאי על משכח תלמודו דעובר על השמר לך ושמור נפשך אך י"ל דסמך עצמו רבינו ז"ל על הא דפסק פכ"ו מסנהדרין ה"ג דהמקלל עצמו לוקה כמו שקלל לאחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך והוא משבועות ל"ו א', ומבואר דס"ל להלכה דקאי הלאו לשמירה ועל כן אף מקלל עצמו בכלל, אלא דא"כ מ"ט כתב דעובר בלאו דלא תשים דמים ולא כתב בלאוין אלו ג"כ ושם יש לדקדק קצת עיי"ש, ואולי כיון דאינו כתוב באותו ענין י"ל דלא על זה נכתב רק הוא דבר כולל לכל דבר המפסיד לו ולנשמתו ולאחרים, ועיקר קרא מיירי לענין למוד התורה כדדרש במנחות והוא דבר הלמד מענינו ורק דכולל גם הא דמקלל והא דמכשול לענין סכנת נפשות, ובזה אתי שפיר קושית היד מלאכי כמש"כ במקום אחר בס"ד בארוכה.

21 תוספות פתח ↗

יכך וכן יככם זו היא אלה שנאמרה בתורה. תימה דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנ"ל:

21 רש״ש פתח ↗

תד"ה יכך. תימה כו' אבל אלה שאין עמה שבועה כו' מנ"ל. לכאורה זה נ"ל מדר' אבהו ואולי דר"א גופיה ק"ל דלמא באלה דנ"נ נמי פירושו בשבועת האלה דנילפה מסוטה וזה ע"כ אינו בכלל ד"ק מד"ת לא ילפינן דאינו אלא גילוי מילתא כדפירש"י לעיל דמגופי' דמשמעות דקרא הכי משמע אבל לכאורה מצינן למילף מארור דהוא לשון שבועה דדוחק לומר דדוקא בלשון ארור אבל בשאר לישני דקללה לא וצ"ל דאף דכתיב לשון ארור מצינו למילפי' מאלה דסוטה וכתדר"י ושב הכהן ובא הכהן זוהי כו':

21 הערות שוליים על מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי פתח ↗

שבועות ל״ו ע"א, רמב״ם פכ"ו מה׳ סנהדרין ה"ג.

22 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

השמטה לפ"ג ה"א.ובאמת הך מחלוקת דשבועות דף ל"ה אי צבאות נמחק נ' כך דהנה מלשון רבינו בהל' עבו' יוה"כ ה"ו פ"ב משמע דרק ביוה"כ מזכיר שם ככתבו במקדש. ובסוטה דף ל"ח ובס' תמיד מבואר דבמקדש צריך להזכיר לעולם ככתבו. וע' סנהדרין דף ק"א ע"ב ברש"י ודף ס' ע"א שם גבי שם רבא ובקדושין דף ע"א ובסוכה דף ה' ובע"ז דף י"ח ובתוס' שם מה נקרא שם המפורש. וכ"כ בזה בהל' יסוה"ת ובהל' ע"ז. וע' מש"כ רבינו בס' המורה פ"ס ופ' ס"א וס"ל דשם המפורש הוא שם בן ד' ככתיבתו ושם המיוחד הוא כקריאתו. וע' ערובין דף י"ח ע"ב ד"ה דיו ותוס' סוטה דף ל"ח ע"א ודף כ"ד ע"ב וברש"י סנהדרין דף נ"ו ע"א ד"ה על לבו מוכח דס"ל דא"ד לא הוי כינוי:והנה התוס' סוטה דף מ' ע"ב ס"ל דגם בעת נשיאות כפים במקדש היו נופלים אך רבינו לא ס"ל כן רק ליוה"כ וע' פי"ד מהל' תפלה. והנה ביומא דף ס"ט ע"ב הוי מחלוקת שם אי מותר לומר שם בגבולין וק' הרי סתמא דברייתא בסוטה דף ל"ח דאסור אף לצורך ב"כ וע' פסחים דף נ' דרבא הוי ס"ד למדרשיה וצ"ל משום להתלמד כמו בע"ז דף י"ח ע"א ע"ש. אך באמת כך דהנה בסנהדרין דף כ"א ע"ב מבואר דעזרא העתיק את התורה בלשון ארמי וע' מגילה דף ג' וע' בס' פרדס לרש"י ז"ל ס"ה דשם המפורש הוא מתורגם בלשון ארמי וזה ר"ל רבינו בח"א מס' המורה פ"ס דכ' הלשון שאין אנו יודעים אותו אלא מעט. וזה ר"ל ג"כ הך דדף ק"א ע"ב בסנהדרין מלשון עגה ע"ש. וזהו ג"כ מה דאמר ביומא דף ס"ט הנ"ל דעזרא גידלו בשם המפורש והוא לשון ארמי דעזרא כתב:אך יש נ"מ דהיכא דהוא בגדר קריאת פרשה או במקדש צריך לקרות ככתבו. והנה ב"כ כ"כ בהל' תפלה דהיו במקדש ב' פעמים. א' במעלות העולם כמבואר ס' תמיד וזה היתה ברכה אחת ולא פסקינן וכמש"כ בתורה. והב' היתה של ג' ברכות גם שם ע' ברכות דף י"א ע"ב. ואז היו קורים את השם כקריאתו. ובאמת נ' דס"ת הי"ג שהיתה מונחת בארון ע' ב"ב דף י"ד ותוס' מנחות דף ל' ובהקדמת רבינו. שם היה נכתב כל המסורה הכתיב והקרי דכיון שנגנז לא שייך בו דברים שבע"פ כו' כמש"כ רש"י שבת דף ו' ע"ב וכ"מ וע' במס' סופרים גבי ספר שנקדו ובפס' תוס' מנחות דף פ"ז ע"ב. וברש"י ב"ב דף י"ד ע"ב כ' שבו היה קורא הכ"ג ביו"כ והמלך בהקהל. וכוונת רש"י לגבי מלך כמבואר בירוש' פ"ב דסנהדרין והובא בד' רבינו בהל' ס"ת דס"ת של מלך מגיהין אותו מספר עזרה וע' תוס' ב"ב דף י"ד ע"א. וע' תוספ' ס' מגילה כתב הנכתב ליחיד מכנין אותו כו' והרי"ף ז"ל ג' אין מכנין:אך נ' דכוונת התוספ' להך דשבועות דף ל"ו ע"א גבי קרא דיתצך וע' מש"כ רבינו בפה"מ פ"ד דמגילה גבי המכנה בעריות. והנה בסוטה דף ל"ג ע"א מבואר דברבים שואלים בלשון ארמי וכן ביוה"כ משום דאי הוי יחיד כרבים ע' ר"ה דף י"ח וביבמות דף מ"ט ודף ק"ה. וזה ר"ל ביומא דף מ"ד ע"ב ע"ש ברש"י שלא היה אז נשתק ושם דף נ"א ע"ב דאז א"צ לשליח ע"ש בת"י וכמו בשבת דף י"ב ע"ב גבי חולה דשכינה עמו יכול לומר גם בלשון ארמי וזהו הכוונה דסוטה דף ל"ח ע"א הנ"ל בתוס' ד"ה הרי. והנה בירוש' סוטה פ"ט מבואר דב"כ מבטלת קללות וע' בגמ' דילן דף מ"ט:והנה רבינו בס' המורה כ' דב"כ דהיה שם בן י"ב כמבואר בקדושין דף ע"א כלול מ"ג שמות. ושם בן מ"ב ע' תוס' חגיגה דף י"א ע"ב דהוא מעשה בראשית. ובן ע"ב דסוכה דף מ"ה ע"ש ברש"י ותוס' ופה"מ לרבינו דע"ז נאמר הך דמגילה דף כ"ט דכל מקום שגלו שכינה עמהם ובירוש' שם ר"ל דליכא ניסים גלויים ולכך מבואר במגילה דף י"ד אין אומרים הלל על נס שבחו"ל ע' תוס' ברכות דף נ"ד וזהו כוונת הגמ' בתענית דף י' דבחו"ל ע"י שליח ר"ל גדר הטבע אף בהני שלא נמסרו לשליח ע"ש דף ב' וזה ר"ל הך דחגיגה דף ה' ע"ב הסתר פנים וע' רש"י ע"ז דף ד' ודף ה' ד"ה עניות ובמש"כ רבינו בהל' עבדים פ"א ה"ו דלאו דלא ירדנו בפרך רק לעיניו ואינו מוטל על ב"ד לבדוק וכן הוא בת"כ. וזהו ר"ל גלות השכינה. וע' בכורות דף מ"ה פלוגתא אי יש מפתח לאשה ללידה וזה אי לידה הוי טבעית או נסית ע' רש"י שבת דף ל"א ע"ב גבי נפל טורא ובד' רבינו בהל' רוצח פ"א גבי אשה המקשה לילד ויצא ראשו דלא הוי רודף דזהו טבעו של עולם ובירוש' פי"ד דשבת אמר שאין אתה יודע מי הורג את מי ר"ל אי הטבה והעכוב הוא מצד הולד או מצד האם. וע' נדה דף כ"ו ע"א דיש שם מחלוקת אי חי נולד תחלה או מת ובפה"מ לרבינו באהלות פ"ז מ"ה כ' דמת יצא בנקל ע"ש. ע"כ בלידה יש מחלוקת אי זה בגדר טבע. אף דהוא ממפתח שלא נמסר לשליח כמבואר ר' תענית. וע' תוס' נדה דף ט"ז ע"ב ושם דף כ' ע"ב דריאת דמים שייכא בטבע וע"ש דף ח' ע"ב ודף ס"ד ע"ב דדמים שייכא בלידה וע' נדה דף כ"ד ע"ב ובכורות דף כ"א וירוש' רפ"א דביצה אי שייך בבע"ח לידה למקוטעים ויולדת לז' וזה תליא אי גם בהם שייך גדר השגחה פרטיית ע' ב"ב דף ט"ז ע"ב גבי אילה ורש"י חולין דף ס"ג ע"א ד"ה משפטיך וברכות דף ס"א גבי וייצר ובירוש' פ"ד דיבמות גבי ב' יצירות ובד' רבינו בס' המורה ח"ג וע' תוס' נדה דף ט"ז ע"ב דיש חילוק בין עיבור ללידה ובהך דברכות דף ל"א ע"ב דחנה קריונ' צבאות על עסקי עבור וע' סנהדרין דף צ"ב דבצבא הוא עת ע"ש וחגיגה דף ט"ז וכידוע שצבאות נקרא מסדר מערכת הגלגלים כמבואר בס' הקנה דהוא רמז לשם מ"ב ומעשה בראשית. וע' חולין דף פ"ז יוצר הרים כו' וזהו המחלוקת אי הוי בגדר עילה ועלול ע' בס' המורה פ' ס"ט ופ' ע"ב בח"א במש"כ והוא ישלח עליהם כוחותם. ור' יוסי לשי' בסוכה דף ה' דלא ירדה שכינה למטה מי' וזהו רשות אחר ואינו בגדר גבולין ותחומין ע' ערובין דף מ"ג ודף מ"ה ובירוש' פ"י דסנהדרין גבי עיה"נ דעוף טס למעלה מי' אינו בכלל. ולכך ס"ל דצבאות אינו קדוש וע' בתוספ' ס' ברכות גבי הפותח בשם כו' ובברכות דף כ"ה גבי ידיו בבה"כ פלוגתא ג"כ אי כל עצמותי או כל הנשמה. ר"ל דפליגי אי החיות לכל האברים בפרטות רק שזה מרובה מזה או ג"כ בגדר עילה ועלול מהלב. וע' מש"כ רבינו בפה"מ אהלות פ"א מ"ו שיש בע"ח שיש להם כח המתנענע בכל אבר ואבר בפרט. ובאמת הא דפליגי אי שייך השגחה פרטית גם בבע"ח זה תליא בהך פלוגתא דב"מ וכ"מ אי צער בע"ח דאור' וע"ש דף פ"ח ע"ב דגבי בהמה ליכא מצוה להחיותה. וע' בנדרים דף מ"א מה דפליגי הראשונים ז"ל אי מוטל חיוב לרפאות בהמת חבירו ושם רק משום השבת אבידה וע' ב"מ דף ל"א ע"א ותיפוק ליה: ע"כ השמטה

22 חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

שם סעיף ד' וסי' ב"ג המלך פת וילך וכו'. נ"ב הנה במה שרמזו דוקא בסי' זה נראה דכוונו בזה כוונה מיוחדת דהנה מה שאומרים בר"ה המלך המשפט זה מורה כאלו אנחנו עבדים והוא יתברך המלך. ולכאורה הרי הוי מעלת כן עדיף ממעלת עבד ולמה ראו חז"ל לתאר לשם לו ית' בר"ה תואר מלך. אך הוא הדבר אשר דברנו בחידושינו לתורה בכמה דוכתי דפעמים הוי מעלת העבד עדיף ממעלת בן דהרי אחז"ל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו כמ"ש כי טוב לו עמך ודרשו חז"ל עמד במאכל עמך במשתה וכיון שהוא יתברך. מקיים התורה תחלה לכך לענין זה הוי טוב יותר מעלת עבד ממעלת בן ולכך בכל השנה הוי טוב יותר מעלת בן אבל בר"ה כיון שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה וכיון שאנו רוצים שיקצוב הוא יתברך לנו בר"ה מזונות בריווח על כל השנה ודלמא אין לנו זכות על כך ואף אם יש לנו זכות מי יודע איזה מזונות אנו ראויין. לכך אנו נותנין לו יתברך תואר מלך ואנחנו עבדים ובעבד עברי כתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה ומהאי טעמא יזכה אותנו יתברך במזונות טובים במאכל ובמשתה כדין עבד עברי ולכך הוי הסי' פת ב"ג המלך דע"י תואר המלך נזכה לפת בג המלך להנות משולחנו של מקום כיד המלך ולא מזונות מצומצמים יה"ר שיהיה כן לנו ולכ"י מזונותינו בריוח ובנחת אמן כי"ר. ועיין במג"א ס"ק ח' בשם מהרי"ל שהקפיד מי שעולה לס"ת לתוכחה וכו'. ולפענ"ד נראה כדבריו אך יש לחלק בין ראשונה לשניה דבראשונה שנאמרה כלשון רבים אין קפידא אבל בשניה שנאמרה בלשון יחיד יש להקפיד. ויש סמך ברור לזה מש"ס דשבועות דף ל"ו יתיב רב כהנא קמי' דר"י וכו' יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא וקאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ושירשך מאהל וכו' אמר ליה כנה ע"ש בפירש"י בסוגיא שם. א"כ תינח היכי דאפשר לכנה אבל בקורא בס"ת דאי אפשר לשנות ודאי יש קפידא להעומד בצדו אף שאינו מכוין הקורא לכך כלל וצדקו דברי המהרי"ל ודו"ק:

22 הון עשיר על משנה מגילה פתח ↗

המכנה בעריות. פי' הר"ב שדורש פ' עריות בלשון כינוי, שאומר שלא בערוה ממש דבר הכתוב, אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו, עכ"ל. וזה יצא לו מפירוש רש"י דש"ס דף כה. דגרסינן התם המכנה בעריות משתקין אותו, תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו. ופי' רש"י, תני רב יוסף לפרושי מכנה דמתניתין, דמתרגם ערות אביך וערות אמך קלנא דאבוך וקלנא דאמך, ולא תגלה שום דבר קלון שבה, עכ"ל. מדבריו אלו נראה דאביו ואמו דקאמר רב יוסף לאו דווקא, אלא הראשונים דנזכרו בעריות נקט, ולא אתא אלא לפרש מה הוא זה הכינוי. אבל בירושלמי משמע דדוקא הוא, דגרסינן התם ה"י לג. המכנה בעריות, בערייתא דאבוי ובערייתא דאימיה, ע"כ. דבלשון זה לא פירש לשון כנוי כלל, אלא פירש באיזה ערייות איירינן. ולא ניחא לי למימר דהירושלמי חולק על הבבלי בהא, כי על החלוקים אנו מצטערים, והרמב"ם בפירושו כתב ז"ל, והמכנה בעריות הוא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כנוי הנוכח, ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך, אביו ואמו ואחותו, עכ"ל. ולפי הנראה הרמב"ם הוא דלא כבבלי ודלא כירושלמי, שלפי פי' רש"י האי דאמר רב יוסף קלון אביו הוא פירושא דמכנה, והרמב"ם קאמר דמוציאו מנגלה לנסתר בדבורו, אבל לא שיפרש תיבת ערות לקלון, ולפי הירושלמי משמע דמתניתין לא איירי אלא בעריות דאביו ואמו, והוא הזכיר נמי אחותו, וזה הוא דבר שא"א להיות שהרמב"ם יפרש למתניתין דלא כשום אחת מהסוגיות: לכן נלע"ד דהאמת אתו ונמוקו עמו, ויפה פירש בשני הסוגיות, ודקדק לשון המשנה דקתני בעריות מכנה משא"כ בסיפא, ודקדק נמי דלא תנן בהו בנזיפה כמו בסיפא, דלפי פירוש רש"י תרויהו קשיא ליה, כי מה שדחק התי"ט בישובם, הנה הם דוחקים כאשר יראה המעיין:וזו היא כוונת המשנה עם הסוגיות, והוא דידענו שכשהיו רז"ל מזכירים איזה פסוק נגד חבריהם, ושהיה באותו פסוק בזיון או קללה לנוכח, היו אומרים למגיד כנה כדאיתא בש"ס עי' שבועות לו., כדי שלא יהיה נראה כמקלל או מבזה את שכנגדו. ועל זה קאמר מתניתין דהעושה כן בעריות, ובהיותו עם החברים אומר ערות אביו ודומה לו במקום אביך, משתקין אותו. כי השומע ממנו פסוק זה בכנוי אתי למטעי ולמימר דערוה דקאמר לאו ערוה ממש היא, דאי הוה פירושו ערוה ממש לא היה מכנה לו, שאין בזה שום בזיון אף אם מדבר עם אביו ממש, כי לכל איש ואשה יש להם ערוה, וכינה הכתוב ענין הזנות בלשון זה על כי חטא זה בערוה הוא תלוי. אבל במה שמכנה לו אתי למטעי ולמימר דפירושו קלון, ושבזה יש בזיון אלו היה מדבר לנכח קלון אביך לא תגלה, דמשמע שיש קלון מה באביו ושהקב"ה אסר לגלותו, ומשום הכי משתקין אותו, אבל לא בנזיפה שאין כוונתו לרעה כמו בסיפא, אלא דחיישינן דילמא אחר יטעה בדבורו, והיינו דקאמר רב יוסף קלון אביו וקלון אמו, דע"י שמכנה גורם דאת שכנגדו יאמר דערוה ס"ל קלון.ועל זה קאמר בירושלמי דלא חיישינן להא אלא בעריות דאב ואם, משום דהכתוב צוה במקום אחר על כבודם, אבל על שאר העריות אף אם מכנה לא חיישינן להא, דלא סלקא דעתיה דשומעו דבא קרא לצוות על קלונם שלא יגלה בלשון כל כך סתום, הואיל ולא גילה לנו במקום אחר חייוב על כבודם בפירוש, דנלמוד סתום מן המפורש כמו באב ואם. וכדי שלא נטעה לומר דכוונת הירושלמי הוא דווקא בפסוק דערות אביך וערות אמך וערות אשת אביך, הוסיף הרמב"ם בפירושו תיבת אחותך, לגלות דאף בערוה זו אם מכנה משתקין אותו, דזיל בתר טעמא והוא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולפרש הכתוב על הקלון הנוגע לאביו ולאמו ולא על הזנות, מדמצינו לו איסור במקום אחר, ואף בערוה זו איכא למיחש אם יאמר ערות אחותו בת אביו או בת אמו וכו' לא תגלה ערותן, וכן ערות בת אשת אביו מולדת אביו אחותו היא לא תגלה ערותה, שיפרש קלון, כי בהגלות קלון אחותו הוא מגלה קלון אביו, כדכתיב ויקרא כא, ט ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. וכן פוגם בכבוד אמו בהיותה בת אמו, כדכתיב בראשית לד, א ותצא דינה בת לאה. דאמרו רז"ל עי' בר"ר פ"פ א. ועי' כתובות סג. דהיינו דאמרי אנשי כאמה בתה, רחלה בתר רחלה אזיל. וקמפרש הרמב"ם הירושלמי דקאמרא בערייתא דאבוי וערייתא דאימיה, בעריות דשייך בהו קלון לאביו ולאמו כדמפרש רב יוסף בירושלמי בבבלי, לאפוקי עריות דבתו וכלתו ודודתו ואשת אחיו, דאף אם מכנה בהם לא סלקא דעתיה דחבריה דמשום כבוד אביו ואמו אסר לגלות קלונם, דענין רחוק הוא, אלא יפרש דבריו בעריות כפשטא דקרא, ויתלה כנויו במה שלשון ערוה אינו לשון נקיה, ושלכן לא רצה לדבר בלשונו זה בענין שיהיה נראה כמדבר עם קרוביו של העומד כנגדו, ובהכי אתי שפיר הא דתנן המכנה דפירושו כמשמעו, ולהיות שאינו פוגם בכנוי זה בכבוד ה' כמו בעל קן צפור ודומיו, כי אם אתי למטעי בפירוש התורה, משום הכי לא כלל בבא זו עמהם:

23 מראית העין פתח ↗

תרתי למה לי מ"ד ה"מ מתניתא אבל בקראי וכו'. פירש הריטב"א ז"ל דעל הש"ס פריך אמאי מייתי תרתי דהגם דהוו תרי עובדי נהי דאצטריכו להו דהוו תרי עובדי מיהו הש"ס אמאי מייתי תרוייהו. ואכתי קשה דגם הש"ס לייתי בתרא ומכ"ש קמא וכמו שהקשה הרב מהר"ר ברוך אנגי"ל ז"ל:ואני עני תירצתי בברכי יוסף ח"מ סימן ז"ך אות ז' דרצה ללמד הש"ס דבעובדא בתרא דומיא דקמא דהוא במתניתין וה"נ בתרא בדרשא דקראי דוקא לא כשקוראין אותו לקריאה ע"כ מה שתירצתי. ועדיין יש לדקדק דס"ס אמאי הוצרכו תרי עובדי לייתי עובדא בתרא כמו שהיה דרשת הפסוק ודיו ויש לומר דאי הוה מייתי עובדא בתרא כהוייתו דאמר מקרא זה ודרשו בדואג ותו לא עדיין היה מקום לומר דמעשה שהיה כך היה ואה"נ דבקריאה נמי צריך לכנות להכי אייתי שתים זו דבעובדא קמא רב כהנא קרי מתניתין כמות שהיא וא"ל רב יהודה כנה ומשם למד רב כהנא וא"ל לההוא מרבנן דאמר קרא ודריש ליה כנה והשתא אין לטעות דידענו עיקרא דמילתא דמשם למד רב כהנא ובודאי אם אדם קורא לקריאה אין צריך לכנות. ומעין דוגמא כתבו ז"ל במ"ש דאין לומר הלל בר"ה דה"ד בתפלה אבל הקורא ספר תהלים קורא ההלל לשם קריאה ופשוט ועמ"ש ברכי יוסף א"ח סימן תקפ"ד:וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל ואע"ג דבתחילה אמרינן כן בלא כינוי שאומרין כן המזמור והכל יודעין דקאי אדואג משא"כ ברוצה לדרוש ואומר פסוק זה יש לכנות וזה כונת רש"י ועיין במהרש"א עכ"ל והנה מהרש"א ז"ל כתב דנראה מדברי רש"י ז"ל דבקורא תהלים כדרכו אין לשנות וכו' ע"ש ומדברי הרב עיון יעקב ז"ל הנזכר מוכח דחולק על זה ורצה לפרש דהכא דמזכיר דואג בתחילה אין לכנות וכתב בזה כונת רש"י ועמו הסליחה דדברי מהרש"א ז"ל אמת וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו וריא"ז ז"ל הביאו הרב שלטי הגבורים ז"ל ופשוט:

23 ריטב"א פתח ↗

תרתי למ"ל ק"ל מאי קושייא דהא תרי עובדי הוון דהא אמרה ר"י לרב כהנא ואידך א"ל רב כהנא לההוא מרבנן וי"ל דתלמודא הוא דשייליה למ"ל לאתויי תרוייהו ואיתא דכוותה בפ"ק דב"ב ומשני מהו דתימא וכו' כלומר דאצטריך ש"ס לאתויי תרתי עובדי דמהו דתימא דה"מ דמתני בלישנא דמתני' אבל לא בלישנא דקראי קמ"ל פי' דאפילו בקראי ודוקא קרא דאייתו ליה לדרשא בעלמא אבל כשקורין אותו בקריאתו אין מכנין ואפילו לתנוקות וכ"ש בשום קריא' שהיא לחובת קריא' בצבור וזה פשוט:

23 משך חכמה פתח ↗

או י"ל עפ"י מה שאמרו בשבועות מתני ליה יכך ד' א"ל כנה כו', אבל בקראי אימא לא מכנינין קמ"ל, והואיל במשנה תורה אמר משה כמדבר מפי עצמו וכמו שאמרו בפרק הספינה מפי עצמו, יעו"ש, והיה כמדבר לאלעזר כה"ג שימות וזה לא נאות וכמו שאמרו כנה, לכן לא זכר זה כלל. ולכן ביהושע ק' כ' לא נזכר בפרשה זו אלעזר הכהן כמו שנזכר בסימן י"ט, כ"א. יעו"ש ודו"ק.

24 מאירי על קידושין פתח ↗

אמר המאירי ר"ל שאינו כפול אינו תנאי ונתקיים המעשה אפילו לא נתקיים התנאי כגון שאמר הרי את מקדשת לי אם תתני לי מאתים זוז עד יום פלוני ולא כפל לומר ואם לא תתני לא תהיי מקודשת אין התנאי כלום והמעשה קיים ר"ל שהיא מקודשת אף כשלא קיימה את התנאי שמאחר שלא כפל לומר שאם לא יעשה כך לא יהא המעשה קיים לא התנה דרך דיוק וכונה גמורה אלא דרך הערה והזהרה ומתוך כך הוצרך רבן של נביאים לכפול את התנאי בבני גד ובבני ראובן כדכתוב ויאמר משה אל אלעזר ואל יהושע בן נון אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ונתתם להם את ארץ הגלעד ר"ל לחלקם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען ר"ל ואף בארץ הגלעד אלא שלא יהיו בוררים חלקם בארץ הגלעד ואלמלא שכפל תנאו היו בוררים להם כל ארץ הגלעד לחלקם אע"פ שלא יעברו ואע"פ שגיטין וקדושין מיהא איסור הוא ושמעינן ליה לר' מאיר דאמר בסוף פרק שבועת העדות שבאיסור מודה ר' מאיר שמכלל לאו אתה שומע הן ואין צורך לתנאי כפול שמא דקדקו בהן יותר משאר איסורין והוא שאמרו בתלמוד המערב אמ"ר יוסה בכל אתר אית ליה לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן וכא את אמר לית ליה אמ"ר מתניה חומר הוא בעריות ייראה מכאן כדעת האומרים שלא נאמר דין תנאי כפול אלא בגיטין וקדושין שהן עריות ומכל מקום אע"פ שאף אנו נוטים לומר כן אין ראיה מכאן לדעתי שכך פירושו בכל אתר ר"ל של איסור אית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן בענין מה שאמרו אל יככה י"י יברכך וייטיב לך אם תבא ותעיד לי שר' מאיר מחייב אע"פ שאין הלכה כמותו ומכלל לאו הן ואע"פ שלענין נדרים ביארנו בראשון של נדרים שאינו סובר מכלל לאו הן כגון לא קרבן לא אוכל לך שלדעתו צריך לפרש הא מה שאוכל לך קרבן אע"פ שאין הלכה כן שמא בנדרים אמרה שמאחר שהולכים בהם אחר לשון בני אדם דינו כממון וכבר תירצנוה בראשון של נדרים בפנים אחרים אבל בשאר איסורין סובר מכלל לאו אתה שומע הן כדין שתויי יין שבמיתה מדכתיב ולא ישתו ולא ימותו ועל זו אמרו בכל דבר של איסור אית ליה מכלל לאו הן וזו של קדושין וגיטין שהוא אין לו מכלל לאו הן והשיבו חומר הוא שהחמירו בעריות להיות המעשה קיים אף בלא כפל תנאי ואע"פ שהחומרא מביאה לידי קולא שאם הוא חומר בקדושין קולא הוא בגיטין מכל מקום עיקרו לחומרא או שמא לשון חומר נאמר בכאן לענין שרצו לדקדק בהם הרבה שלא לקדש ושלא לגרש אלא בבירור לשון שבלא שום ספק הא בדיני ממונות לא נתברר בכאן אם צריכין כפל אם לאו ור' חנינה בן גמליאל בא לחלוק שאין צורך לתנאי כפול כשלא כפל המעשה תלוי בקיום התנאי וכפלו של תנאי בני גד ובני ראובן צורך היה לדבר אחר שאם לא כפל היה במשמע שאף בארץ לא ינחלו ר"ל לא סוף דבר שבארץ גלעד לא יטלו כלל שמאחר שתבעוה בפה ושעליה התנאי בא ראוי לקנסם להעבירם ממנה אף מחלקם ואע"פ שסייעו בכבושה ומתורת קנס אלא אף בארץ כנען שאין עליהם מצדה תורת קנס ושהיה לנו ליתן להם חלקם אף כשיתרשלו בכבושה שהרי ארץ ישראל מוחזקת היא לא ינחלו כלל ומתורת קנס ונמצאו קרחים מכאן ומכאן לפיכך בא לומר שלא רצה לבוא עליהם מתורת קנס ושאם לא יעברו לא יפסידו חלקם ואע"פ שהם חוטאים בכך המשפט לאלהים הוא ואין לנו לגזלם לכך שארץ ישראל מוחזקת היא וכל שכן שלא יפסידו חלקם שבגלעד שסייעו בכבושה אחר שסלקת תורת קנס מכאן ומכל מקום הלכה כר' מאיר:

25 תוספות על נדרים פתח ↗

25 רשב"א פתח ↗

הא דאמרינן: לאו לאו שבועה והן הן שבועה. אפילו בלא הזכרת השם קאמר, דאי בשם ל"ל לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני, אלא בלא הזכרת השם קאמר והוא שנתכוון לשבועה, ומכאן שמענו לשבועת בטוי שאין צריכה לא שם ולא כינוי, וממתניתין נמי דפרק קמא דנדרים נמי שמעינן לה וכמו שכתבתי למעלה לה, א-ב, והר"א אב ב"ד ז"ל כתב שאין שבועה צריכה לא שם ולא כינוי לקרבן ולבל יחל אבל לשעבר למלקות צריך שם או כינוי דכתיב לא תשבעו בשמי לשוא, ולא תשבעו בשמי לשקר, וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק קמא דנדרים ד"ה שבועות בסיעתא דשמיא.

25 ר"ן על נדרים פתח ↗

מתני' שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור - משום דשבועה לא אוכל לך משמע בשבועה לא אוכל לך והא שבועה שאוכל לך הכי משמע דליכא לפרושי לישנא דחי שבועה קאמר כדאמרינן חי קרבן דלא משתעי אינשי הכי ולשבועה לא אוכל נמי אפילו בלמ"ד פתוחה אסור דאע"ג דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתני' רבי מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפילו הכי בשבועה אסור ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בסוף פרק שבועת העדות שבועות לו. דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ה"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית בי' ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא גרידא נינהו אפילו רבי מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן:

26 חידושי רמב״ן פתח ↗

השתא דתנן הכי ואתא רבי יצחק ותני הכי ש"מ דוקא תנן. איכא דקשיא ליה אי הכי לרבנן קשיא דפטרי הכא דאלמא לית להו מכלל לאו אתה שומע הן ושמעינן להו בעלמא דפליגי עליה דרבי מאיר וסברי מכלל לאו אתה הן וניחא ליה ההיא רבי חנינא בן גמליאל היא דתנן רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו והכא בר פלוגתא דר' מאיר או רבי יוסי או רבי יהודה או רבי שמעון ובמקצת נוסחי ספרד גרסינן רבי יהודה פוטר.

27 רשב"א פתח ↗

באיסורא אית ליה. ורבנן דהכא לית להו אפילו באיסורא כי הא דעדים, דאיסורא דאית ביה ממונא הוא וכדאמרינן בסמוך.

27 ר"ן על נדרים פתח ↗

דתנן ר"מ אומר - בפרק האומר בקידושין ואע"ג דאמרינן בשבועת העדות שבועות לו. דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו הן בממונא באיסורא אית ליה הא אסיקנא התם דבסוטה ועדות לית ליה משום דהוו אסורא דאית ביה ממונא ונדרים נמי ממונא אית בהו דהיינו חפצא דמתסר עליה:

27 ר"ן על קידושין פתח ↗

רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרו. פרש"י ז"ל דאתנאי כפול לחודיה פליג לומר שאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע ללאו וזה שכפל משה צריך היה הדבר לאומרו מפני ד"א שאלמלא שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד כולה בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו יהיו נקנסין ולא יקחו חלק לא כאן ולא כאן כלל לכך פי' שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך ויטלו כאן כך פי' רש"י ז"ל ולא נהירא דכיון דאשכחן בעלמא דפליגי רבנן עליה דר"מ באחריני ה"ה דפליג עלייהו ר' חנינא בן גמליאל אלא דלא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארא לא צריכי טעמא דמעשה שהיה כך היה אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה סי' לא ואלו התנאים כולן אין צריכין אלא בגיטין וקדושין שהן איסורא ע"כ ולאו למימרא דבאיסורא בעינן להו טפי מדינא דאדרבה בממונא אשכחן להו ולא באיסורא ובסוף פרק שבועת העדות דף לו. נמי אמרינן כי אית ליה לר"מ תנאי כפול בממונא אבל באיסורא לית ליה אלא ודאי כוונתו ז"ל דלא קיימא לן כר"מ ומיהו בגיטין וקדושין חיישינן להו לחומרא דהכי חזינן דאתקין להו שמואל בגיטין כדאיתא בפרק מי שאחזו דף עה: ומיהו מה שכתב ואלו התנאים כולם לאו דוקא שכבר כתבתי בפ' מי שאחזו דקיימא לן כוותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפ' השוכר את הפועלים דף צד. דכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו ורבינו חננאל ז"ל כתב דאע"ג דלא אשכחן לה אלא אליבא דר"מ הלכתא כוותיה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכן נמי קיימא לן דבעינן שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח ומש"ה קיימא לן דאין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק מצות חליצה דף קו. ופרק המדיר דף עד. וכי תימא מאי שנא דגמרינן להני תרי מילי מתנאי בני גד ובני ראובן ולא גמרי' לכולהו י"ל דאנן לא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמעשה שהיה כך היה ולאו משום דאצטריך להכי ותדע לך דהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ודאי בלאו הכי לא אפשר ביה אלא דמאי דמשמע לן מסברא מסמכינן ביה ותדע דהא אכא תנא התם ביבמות בפ' רבן גמליאל דף נג. דסבירא ליה דבעינן תנאי כפול וילפינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אבל לא ילפינן מיניה דניבעי שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח וקסבר דיש תנאי בחליצה וכיון שכן לדידן נמי מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפינן מיניה ואידך לא ילפינן מיניה ונקטינן מיניה בלחוד דבעינן שיהא אפשר למעשה להתקיים ע"י שליח ושיהא התנאי קודם למעשה ואם תאמר והתנן בפ' מי שאחזו דף עו: כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפי' הכי תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו ומ"מ צ"ל דהא דתנן התם הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ' ששי מהלכות אישות אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיה מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה ע"כ ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק אלא דלא נהירא דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו דף עה: גבי תקנתא דשמואל בגיטא דשכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפי' אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב"ד והרב ר' משה הכהן ז"ל בהגהותיהם והוא ז"ל פסק בפרק הנזכר כר"מ אף בתנאי כפול ובהן קודם ללאו:

28 הכתב והקבלה פתח ↗

ואת כי שטית. מאמר זה מחובר עם מאמר הבא אחריו יתן ה' אותך, וטעמו ואת כאשר שטית תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, אמנם בעבור אריכות התנאים חזר קרא פעם אחרת ואמר והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת אלה רמב"ן. והא דאמרינן בתלמוד קדושין ס"ב, דבעי' תנאי כפול, ולא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, ודרשו מפני זה המקרא מסורס, לפי המקרא אם לא שכב תהא נקייה, ולפי המסורס אם שטית חנקי ע"ש רש"י ותוס', אין זה אלא לרב דאמר סוטה י"ח ששתי שבועות ישנן בסוטה, אחת קודם השקאה ואחת לאחר השקאה, ולדעת זה, מאמר ואת כי שטית אין לו התחברות עם מאמר יתן ה' אותך, לכן השתדלו התלמודיים להעמיס גם ענין קללה במלת הנקי, אמנם למסקנא דליתא לדרב שאין בסוטה אלא שבועה אחת קודם ההשקאה, אין מקום לקושית התלמוד שם מעיקרא, דהא הקללה מפורשת בקרא בתת ה' ירכך נופלת ובטנך צבה, ותו אין צריך להעמיס במלת הנקי ענין הקללה והעונש, עי' בחידושי הריטב"א בשבועות ד' ל"ו ד"ה הרי סוטה דאיסורא היא, שכתב כן בפשיטות בשם התוס', ומעתה מ"ש רש"י כאן בפירושו, והשביעה אותה ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי אם שכב חנקי שמכלל לאו אתה שומע הן, אין זה לפי מסקנת התלמוד, וגם מה שפלפלו הרא"ם והרב בצד"ל בדברי רש"י אם הם אליבא דרחב"ג דלא בעי תנאי כפול או אליבא דר"מ דבעי ת"כ ע' בדבריהם הארוכים הם שלא לצורך בפירושא דקרא, דלמסקנא אין כאן אלא שבועה אחת, ומאמר ואת כי שטית מחובר הוא עם מאמר שנאמר אחריו יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, ומפורש א"כ בקרא באר היטב משפט התנאי כראוי; ומעתה אזדה לה תמיהת הרב בצד"ל שכתב וז"ל, ולי קשה קושיא יותר חזקה על הרמב"ם והסמ"ג שפסקו כר"מ דכל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי, ועוד דלפי המבואר בתלמוד להדי' אפי' לר"ח ב"ג אצטרך לומר הנקי בלא יו"ד כמו חנקי' משום דסד"א אם לא שכב איש הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא ע"ש שהניח בצ"ע, ולפי המבואר במה שקדם, דעת הרמב"ם והסמ"ג נכונים וברורים למסקנת התלמוד, לכן לא העתיק הרמב"ם בהלכות סוטה רק לשון השבועה כמבואר בתורה והמעיין בחדושי רשב"א וריטב"א שם בקדושין ובערוך ערך הנקי ימצא פירוש נכון על לשון המקרא גם לסוגית התלמוד שם שאינו לפי המסקנא תחת אישך מבלעדי אישך ומלת הנקי מענין יצא פלוני נקי מנכסיו, ולא העתקתי מדבריהם, כיון דאתברר לן פירושו דקרא על פשוטו יותר מוסכם עם מסקנת התלמוד, והכתב הקבלה תואמים יחדיו. וז"ל רע"ס הנקי מפני שכבר נאמר לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו, באופן שאף ע"פ שישבע אדם על האמת בשבועות האלה, אם יהיה הדבר בלתי צריך כמו הנשבע על הידוע, לא ינקה הנשבע מן האלה, ואַתְ שגרמת להיות הדבר ספק אצלינו ולחייב עצמך בשבועה זו, היה ראוי שגם אם תשבעי על האמת לא תנקי, מ"מ קבלי את האלות ע"ז התנאי שתנקי מהם אם לא שטית, ואַתְ ג"כ קבלי עליך כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, שתחול עליך בסבת מה ששטית ונטמאת ולא בסבה אחר', ובהיות הסבה סרה ובלתי אמתית לא יהיה שום חלות לדבר האלה, ואמרה אמן אמן, אני מקבלת כל התנאים שאמרת, שאם לא שטיתי אנקה ואם שטיתי תחול האלה; ואמר ואם לא נטמאה האשה ונקתה, כלומר מעונש השבועה שגרמה, אף ע"פ שנאמר כי לא ינקה, הנה בזה הענין שנתבזה לעיני כל רצה האל ית' שתנקה האשה כי הוא ידע יצרנו, עכ"ד הנעימים. ולמדנו מדברי' טעם נכון על שכפלה התורה לשון והשביע לטהרתה ולטומאתה:

29 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

ועוד נחלקו הראשונים אם תנאי לשעבר חל מדין תנאי או מדין טעות. וכגון דאם אדם מקדש אשה ע"מ שירדו גשמים אתמול, דהרמב"ן ספר הזכות, גיטין לח. בדפי הרי"ף נקט דלא בעינן משפטי התנאים וסגי בתנאי כפול, וז"ל ואע"פ שאינו כענין תנאי בני גד לפי שהוא תולה במה שעבר ונראין הדברים בגמ' דלא בעינן בהו תנאי גמור לא לר"מ ולא לרבנן אם את איילונית הרי גיטך וכו' והטעם לפי שאינו דומה לתנאי בני גד שהוא תנאי בדבר שעבר ואעפ"כ בעי ר"מ כפילא דכפל לר"מ הוא בכ"מ הוא דלית ליה מכלל לאו הן בין בשבועות בין בנדרים וכן בפסוקי התורה הלכך נתקיים מן הענין הזה שאין הלכה כר"מ בד"מ כלל עכ"ל. מפורש בדבריו דתנאי לשעבר לא בעי משפטי התנאים ורואים מזה דאין לתנאי לשעבר חלות דין תנאי אלא דין טעות. ומ"מ בעינן תנאי כפול דכמש"כ לעיל דהוי דין במשפטי הלשון דכהת"כ.60וע"ע בזה ברשימות שיעורים לנדרים י: בענין מכלל לאו אתה שומע הן ושבועות לו. בענין מכלל לאו אתה שמוע הן. אבל נחלקו על זה התוס' לקמן סב. ד"ה חנקי. דהגמ' שם איירי בתנאי לשעבר אם היא זינתה תחתיו או לא והתוס' הקשו דהתנאי הוי לאו קודם להן עיי"ש בקושייתם ובתירוצם. ורואים מזה דהתוס' סברי דבעינן כל משפטי התנאים בתנאי לשעבר דיש בו דין תנאי. ודין טעות שייך רק כשיש טעות בעצם חפצא דהקנין כנ"ל.61ורבינו זצ"ל העיר דהרמב"ן שם קידושין סב. ד"ה הקשה כאן ביאר כל השו"ט באופן אחר דלא איירי בתנאי כלל אלא בשבועה דרק צריך כפילות בלשון מדין משפטי הלשון שבכל התורה כולה. ורבינו זצ"ל גם ציין דנחלקו הראשונים בגדר הדין דמשנה לקמן מח: וז"ל התקדשי לי וכו' על מנת שאני עשיר ונמצא עני, עני ונמצא עשיר אינה מקודשת, ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקודשת עכ"ל. דיש ראשונים דביארו דזה הוי תנאי גמור ובעינן כל משפטי התנאים ויש ראשונים אחרים דנקטו דמכיון דהתנאי הוא על לשעבר ולא להבא אין כאן חלות תנאי ולא בעינן משפטי התנאים. וע"ע בזה ברשב"א ס: ד"ה מהו דתימא בר"ן כו. בדפי הרי"ף ד"ה התקדשי, באבני מילואים סימן לח סק"ה ובמשנה למלך פרק ו מהלכות אישות הלכה א.

29 חדושי הלכות על סוטה פתח ↗

בד"ה אמר רבי תנחום הנקי כו' דמשתמע חנקי כו' עכ"ל כצ"ל וכן בתוס' בד"ה א"ר תנחום הנקי תחת אישך חנקי כו' בס"פ שבועת העדות פי' הנקי בלא יו"ד כמו חנקי כו' לחולין לא חולין כו' עכ"ל וכצ"ל:

30 נימוקי יוסף על נדרים פתח ↗

לשבועה וכו'. לר"מ מפרשינן ליה כמו ברישא לא שבועה ומשמע לא יהא באיסור שבועה מה שלא אוכל משלך הא מה שאוכל יהא באיסור שבועה ואע"ג דלית ליה מכלל לאו הן ה"מ בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא דומיא דסוטה ונדרים נמי כיון דבתר לשון בני אדם אזלינן בהו כבממין דמי אבל באיסורא גרידתא שפיר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדאיתא ס"פ שבועת העדות דף לו: ושבועה איסורא גרידתא היא:

30 ראב"ד על ספרא פתח ↗

אין אלה אלא לשון שבועה מתרץ לה בשבועות לה: אין אלה אלא שיש עמה שבועה דכתיב והשביע כלומר בכל השבועות האמורות בתורה לא מצינו אלה לבדה שתהא שבועה דכתיב והשביע הכהן אותה בשבועת האלה שהיה משביעה ומקללה כדאיתא בסוטה יז. ומנין לנו שתהא האלה לבדה שבועה כאלו היתה עמה שבועה כלומר מה שלא נלמוד אלא זו מאלה דסוטה כך היא שנויה ברייתא זו במסכת שבועו' פרק שבועת העדות לו:: אבל כאן היא שנויה בהפך. ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה ושניהם ענין אחד כי כמו שאנו צריכין ללמד כאן לאלה בלא שבועה כך אנו צריכין ללמד שבועה בלא אלה. וכמו שאנו צריכים לזו כך אנו צריכין לזו כי אף על פי שיש כאן אלה לבדה הרי יש לנו ללמוד מן האלה האחרת האמורה בסוטה לפי שלא מצינו מעשה לאלה לבדה בכל התורה לא בשבועת השומרים ולא בשבועת ביטוי ולא בפרשת נדרים אלא בשבועה זו בלבד וכמו כן שיש כאן אלה ואין כאן שבועה הרי אנו צריכין ללמד שיש כאן שבועה בלא זה הילכך אמרנו כי הלשונות ענין אחד:

31 תוספות על גיטין פתח ↗

לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי - פי' בקונטרס דר' מאיר ור' חנינא לא פליגי אלא בכפלות כדקאמרינן התם טעמא דהוצרך לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וקשה דבפרק השוכר את הפועלים ב"מ דף צד. משמע בהדיא דפליגי רבנן נמי אר"מ במעשה קודם לתנאי גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל וא"ת בשלמא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ילפינן שפיר מתנאי בני גד ובני ראובן מדנכתבו בזה הענין שמע מינה בעינן כי האי גוונא אבל שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר לקיימו ע"י שליח היכי ילפינן מהתם כדאמרינן בכתובות דף עד. דלמא בלאו הכי נמי מועיל תנאי אלא דהכי הוה מעשה וי"ל. משום דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין בפרק האומר דף סא. הוו בענין זה שמע מינה דבעינן ממש כי האי גוונא ואם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח ונראה דהלכה כר"מ דבעי' תנאי כפול כו' דשמואל ורבא בסמוך סברי כוותיה וכל הני דמתניתין איירי בתנאי כפול אע"ג דלא פירש דה"נ מוקי לה לקמן ברייתא בדכפליה לתנאיה אע"פ שלא פירש ובכל ע"מ שבש"ס כגון סוכה מא: ע"מ שתחזירהו לי דאתרוג וכיוצא בו בעי כפילות ובכל מקום בעינן תנאי כפול אלא דוקא בשתויי יין ופרועי ראש דהוי איסורי בפ' שבועת העדות שבועות דף לו: והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דאיכא שאר וכסות ועונה וכתובה והא דאמרינן בירושלמי בפרק האומר א"ר יוסי א"ר בון בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה ונראה להרב ר' אלחנן דגרסינן בכל אתר לית ליה לר"מ וכו' והכא אית ליה ומשני ר' חנינא חומר הוא בערוה כלומר אע"ג דלא כפל תנאו ומן הדין התנאי בטל ומעשה קיים ומשום חומר אין הגט גט ולא הקידושין קידושין שאם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ובהכי איירי התם לעיל הקשה הרב ר' אלחנן כיון דבעינן תנאי כפול באיזהו נשך ב"מ דף סו. גבי אי קיימת דידך אנא דקאמר פטומי מילי בעלמא הוא משמע שאם התנה הוא כמו שהיא אמרה היה מועיל ואמאי הא לא כפליה לתנאיה ואומר רבינו יצחק הא דנקט פטומי מילי משום דלא מהני אפי' לרבנן דר"מ וג' עניינים יש דיש מקומות דבעינן תנאי גמור ולר"מ תנאי כפול ויש מקומות דלא בעינן אלא גלוי דעת ויש מקומות דאפי' גלוי דעת לא בעינן ובפ' האיש מקדש קדושין דף מט: ד"ה דברים מפורש:

31 ריטב"א פתח ↗

אלא מעתה שתויי יין וכו' פי' דנפקא לן שהן במיתה מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותי הא אם תשתי תמותי ופרועי ראש ילפי משתויי יין מדאיתקש בדברי יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו:

31 פני יהושע על קידושין פתח ↗

משנה ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי. משמע בפשיטות דהא דמייתי הכא פלוגתא דר"מ ורחב"ג בפירקין היינו משום דלענין קידושין נמי שייך הך פלוגתא ואע"ג דבר"פ שבועת העדות מסקינן דדוקא בממונא בעי ר"מ ת"כ ולא באיסורא מ"מ הא מקשינן התם מסוטה דאיסורא ומשנינן דסוטה איסורא דאית בה ממונא הוא ופרש"י שם משום דמפסדת כתובתה וא"כ ממילא דקידושין וגיטין נמי איסורא דאית בה ממון הוא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין אלא דאכתי איכא למידק למאי דלא אסיק אדעתא בס"פ שבועת העדות דסוטה איסורא דאית בה ממון הוא וקס"ד דאיסור גרידא הוא וא"כ גיטין וקידושין נמי איסור גרידא הוא ולפ"ז מאי מהדר לאקשויי מסוטה ומדרשא דחנקי דלא איירי בה ר"מ גופא אלא משקל' וטריא דשמעתין משני ר' תנחום הכי אליבא דר"מ משום הן קושייא גופא דקס"ד דאין לחלק בין איסור לממון דאי מפלגינן בינייהו לא הוצרך רבי תנחום לאפלוגי ר"מ ורחב"ג לענין הנקי או חנקי וטפי ה"ל לתלמודא להקשות בס"פ שבועת העדות ממתני' דהכא דאיירי ר"מ בהדיא לענין קידושין וה"נ אשכחן לר"מ בגיטין דף ע"ו בברייתא דהרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שאם לא כפל תנאו לא הוי תנאי תו קשיא לי בשלמא לענין סוטה משני התם שפיר דמשום דאית בה נמי ממון מש"ה צריך לכופלו דאל"כ לא היה יכול להפסידה כתובתה משא"כ לענין גיטין וקידושין דקאמר ר"מ דהיכא דלא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים לגמרי דבגיטין הוי גט גמור אע"ג שלא נתקיים וכן לענין קידושין לא תפסי קידושין דאחריני ומה טעם יש בזה להקל באיסור משום צד ממון שבה ומאי חזית דאזלת בתר צד ממון ולא בתר צד איסור ועוד דהתוספות כתבו בכתובות פ' נערה דף מ"ו אהא דאמרי' התם וכ"ת ניליף מינה ממונא מאיסור' לא ילפינן דהא דלא ילפינן קידושין לחוד לענין איסורא מהפרת נדרים היינו משום דלא ילפינן איסורא גריד' מאיסור דאית ביה ממון וא"כ ה"נ איכא למימר איפכא דלית לן למילף ממונא דאית ביה איסורא מממון גריד' וזה יש ליישב דבאמת דרבי מאיר הנקי כתיב א"כ שפיר ילפינן גיטין וקידושין מסוטה גופא דכולהו איסורי דאית בהו ממון נינהו ועוד נ"ל דתנאי ב"ג וב"ר גופא אית ביה איסור' דממונא דכמה מצות תלויין בחלוקת הארץ ולאחר ירושה וישיבה וא"כ אם לא קיימו ב"ג וב"ר התנאי היו צריכין לעשות חלוקה אחרת בכל א"י ובעבר הירדן גופא והיו פטורין מאותן המצות כן נ"ל ונכון הוא אבל הנך דמייתי ודאי קשיין טובא ועוד שהתוס' הקשו שם ס"פ שבועת העדות מכל הנך דמייתי לקמן בשמעתין אם בחוקותי תלכו ודאליעזר עבד אברהם ואם לא יתחטא ותירצו דכל הנך איסורי דאית בהו ממון הוא וזה דוחק ויותר קשיא לי דהא משמע בכולה סוגי' דגמ' וסוגי' הפוסקים ומלשון רש"י כאן דהיכא דלא כפליה לתנאי המעשה קיים אף אם לא נתקיים התנאי והיינו ע"כ דלא אתי דיבורא דתנאי ומבטל המעשה והוי כפטומי מילי בעלמא אם לא היכא שכפל וא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ שבועת העדות דרבי מאיר אדר"מ ותיפוק ליה דבשבוע' העדות דאיירי התם ר"מ ליכא שום מעשה ומש"ה אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כיון דלא שייך ביה לומר שהמעשה מבטל התנאי וכן בכל הנך דמייתי הש"ס התם שתויי יין וכיוצא לא שייך בהו לומר שהמעשה מבטל התנאי וכה"ג יש לדקדק בהנך תנאי דשקיל וטרי הש"ס בשמעתין מקראי טובא. והנלע"ד בזה דקושטא דמילתא הכי הוא דבלא"ה פשיטא ליה לר"מ טובא דהיכא דאיכא מעשה גמור כגון בגיטין וקידושין דהיכא דלא כפליה לתנאיה המעשה קיים דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפילו תנאי כפול הי' מהראוי לומר מצד הסברא דלא מהני מה"ט גופא תדע דהא הכי קי"ל בחליצה דאפילו תנאי גמור בכל דינו לא מהני ביה מידי דלעולם המעשה קיים וכמו שפירשתי בטוב טעם בעזה"י בפ' המדיר דף ע"ד משום דה"ל מעשה רבא כיון שא"א לקיים המעשה ע"י שליח וא"כ מאן פליג לן בין מעשה רבא למעשה זוטא שאפשר לקיים ע"י שליח אי לאו משום דאשכחן דמהני תנאי כפול כמשפטו דתנאי ב"ג וב"ר אם נאמר דהוי מעשה חשוב כמו מעשה דגיטין וקידושין היכא דאפשר לקיים ע"י שליח וכדפרישית בסמוך נמי דתנאי ב"ג וב"ר שייך בה איסורא וממונא וא"כ שפיר ילפי מהדדי להא מילתא מיהא דמהני ת"כ ועוד נ"ל דתנאי גמור ודאי מהני בגיטין דהא ילפינן מקרא דהאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימיך אין זה כריתות א"כ משמע דתנאי אחרינא כגון כל ימי חיי פלוני מהני וה"ל ספר כריתות וכה"ג מקרא דואשה גרושה מאישה וכיוצא באלו וממילא דה"ה לקידושין דהא איתקש הוי' ליציאה נמצא דלפ"ז מיהא עיקר מילתא דתנאי בדיבור מבטל המעשה חידוש הוא לא מצינן למילף מיני' אלא חידושו שיהא מיהא הדיבור היותר טוב דמהני בכל מקום ואם כן שפיר ילפינן להא מילתא מתנאי ב"ג וב"ר דכיון דאשכחן מיהא שום דוכת' דבעי כפילא מוקמינן ממילא לתנאי דגיטין וקידושין בדדמי דהיכא דלא אתני כראוי בכל אופן היותר מועיל ה"ל דיבור גרוע ולא אלים לבטל מעשה ומכ"ש אם נאמר דתנאי ב"ג וב"ר נמי הוי מילתא דאיסורא וממונא כדפרישית ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דבתנאי ב"ג וב"ר לא הוי מעשה גמור כלל שלא נתן להם משה מיד אלא ציוה ליהושע שיתן להם כשיקיימו התנאי ואפ"ה בעי ת"כ וכל דיני תנאי וא"כ מכ"ש היכא דאיכא מעשה גמור כגון גיטין וקידושין דבעינן מיהא דיבור גמור בכל דיני תנאי כנ"ל בעיקר הדברים ומעתה יבואר סוגיא דס"פ שבועת העדות לנכון בא' משני הצדדים אם נאמר דהמקשה נמי אסיק אדעתי' הא מילתא דיש לחלק בין מידי דשייך מעש' להיכא דליכ' שום מעשה ומש"ה לא מצי לאקשויי דר"מ אדר"מ מדיני גיטין וקידושין אלא דמקשה דר"מ אדר"מ בהא דקאמר כל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אלמא דסבר ר"מ דתנאי ב"נ וב"ר משום תנאי כפול הוא ולא משום דצריך הדבר לאמרו כדמהדר ליה רחב"ג וא"כ מקשה שפיר דר"מ אדר"מ מב"ג וב"ר גופא דהא סבר דלא הוי ביה מעשה ואפ"ה בעי כפילא אלמא משום דלא אמרי' כלל מכלל לאו אתה שומע הן וקשיא מתני' דשבועת העדות ואהא משני הש"ס דודאי בממון בעי ת"כ אע"ג דליכא מעשה משא"כ באיסורא לא בעי כפילא היכא דליכא מעשה דמהיכ' תיתי הא מכלל לאו נשמע הן ודיבור גמור נמי לא בעינן דלא שייך הכא לומר פטומי מילי היא כיון שאין סותר בדיבורו שום מעשה המוכיח ושקיל וטרי בהא מסוטה דליכא נמי שום מעשה המוכיח דהשקאת הסוטה לא הוי מעשה מוכיח לא לזכות ולא לחוב אלא לברר הספק וה"נ מקשה משתויי יין דליכא מעשה אבל בדאיכא מעשה כגון גיטין וקידושין לרבי מאיר ודאי אפילו באיסורא בעי ת"כ. ואם נאמר דתנאי ב"ג וב"ר מיקרי תנאי שיש בו מעשה כיון שהחזיקו מיהא לאלתר וכסוגית הירושלמי שאביא בסמוך מצינן למימר דהמקשה ודאי לא אסיק אדעתי' לחלק בין תנאי שע"י מעשה או שאר תנאי בעלמא וקס"ד דכולה טעמא דר"מ דלא אמרינן מכלל לאו נשמע הן והתרצן דמחלק בין איסורא לממונא חידש הך סברא גופא וממונא לאו דוקא אלא משום דעיקר מילתא דר"מ דמתניתין איירי בתנאי ב"ג וב"ר שהן ממון ומינה ילפינן לכל התנאי' שיש בו מעשה דעיקר תנאי דממון לא שייכי אלא שיש מעשה בתחלתן דאל"כ פשיטא דדיבור בעלמא לא מהני בממון ולא במטלטלים ולא בקרקעות אלא כל אחד לפי קנינו וה"ה לגיטין וקידושין דבכלל ממונא נינהו ולא מפליג בין ממונא לאיסורא אלא בהנך איסורין דאיירי בהו דלית בהו שום מעשה המוכיח להיפך ממה שמבטל ע"י התנאי ואין זה דוחק לפרש כן דממונא לאו דוקא דהא למסקנת התוספות ס"פ שבועת העדות משום קושיא דנדרים מסקו דאיסורא דהתם היינו דוקא איסור חמור וא"כ שאר איסורי בכלל ממונא הוא ולמאי דפרישית א"ש טובא ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דהא דאמרינן התם דבאיסורא אית ליה היינו היכא דעביד איסורא ממש דומיא דשבועת העדות שאם כובש עדותו אפי' בלא השבוע' איכא איסורא ומש"ה אמרינן שפיר מכלל לאו נשמע הן וכן בשתויי יין ופרועי ראש ומש"ה מקשה נמי מסוטה דאיכא איסורא בלא השבועה אם נטמאת ומשני דאפ"ה עיקר התנאי והשבועה שייך בהו ממונא וכמו שאבאר לקמן משא"כ ההיא דהכ' בגיטין וקידושין וכן ההיא דנדרים וכולהו שקלא וטריא דשמעתין ליכא איסורא ממש בלא התנאי והנך דמי לממונא וכדפרישית לפי שעיקר התנאים שכיחי בממון ועוד דילפינן להו מב"ג וב"ר דממונא הוא ומש"ה נקט לשון ממונא וזה נ"ל יותר נכון ועיין עוד בסוף הסוגיא ושם אבאר הא דמסקינן בס"פ שבועת העדות איפוך דבשבועת העדות טעמא אחרינא הוא ודוק היטב:

32 תוספות פתח ↗

ה"ג בקונטרס ור"ח אלא לעולם איפוך ובאיסורא אית ליה ובממונא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ובספרים היה כתוב לא תיפוך והקשה בקונטרס דלרבנן דפטרי מי לית להו דשתויי יין במיתה ונראה לתרץ דהא דפטרי משום דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלהים קאי אע"ג דכבר איפליגו איידי דתנא ר' מאיר מחייב תנא נמי וחכמים פוטרין ואם תאמר התינח סוטה דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן משום דאית ביה ממונא אבל אכתי תיקשה מכל הנהו קראי דמייתי פ"ג דקדושין דף סא: בשלמא לר"מ היינו דכתיב ואם בחקותי וגו' וכן אם תטיב ואם תאבו ואם לא יתחטא משמע דמצריך ר"מ כפילא אף על גב דליכא אלא איסורא גרידא וי"ל דאם בחקותי ואם תטיב ואם תאבו איכא כמה מצות דאית בהו ממונא והוא יתחטא נמי שייך לענין ממון כגון מטמא תרומה אבל קשיא לר"ת דבספ"ק דנדרים דף יג: גבי נדר לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דליכא אלא איסורא ואומר הר"ר י"ט דוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ"ב דנדרים דף טז. משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוא דחשיב בפרק בתרא דיומא דף פו. חייבי כריתות ולא תשא עמהן ולקמן בריש שבועת הדיינים שבועות דף לט. נמי אמרינן נזדעזע כל העולם כשאמר הקב"ה לא תשא וא"ת והלא בקדושין שם בעי רבי מאיר תנאי כפול בשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי"ל דהתם איכא ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו:

32 תוספות יום טוב על משנה נדרים פתח ↗

לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית לי' מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בס"פ שבועת העדות דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' ה"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו. משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו. הר"ן:

32 תוספות על גיטין פתח ↗

33 חידושי רמב"ן על קידושין פתח ↗

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ואם לא יתחטא. קשיא לי, והא אמרינן במסכת שבועות פרק שבועת העדות שבועות דף ל"ו ע"ב כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא אבל באיסורא גרידא כגון שתויי יין ופרועי ראש אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וסוטה שאני דאיסור' דאית בה ממונא הוא והכא אסורא גרידא הוא והיכי ניחא ליה לר"מ ואפשר דכיון דסברת רבי מאיר דאין אדם שומע בכל מקום מכלל לאו שומע הן ובתנאי ממון צריך לכפול אף באיסורין פעמים שכופל אותן תורה שלא ליתן מקום לטועה לטעות אלא אי אמרת בכל מקום מכלל לאו יש לשמוע הן ואפי' בתנאי ממון למה כפל כלל בשום מקום. עוד י"ל דמצינו למימר ליה וליטעמיך לרבי מאיר מי ניחא וכבר אמרתי לך שאין דרכן בתלמוד בכל מקום לומר כן כ"ש בכאן דדילמא לא קיימא ליה ההיא מסקנא דמסכת שבועות:

33 ריטב"א פתח ↗

ה"ג והתנן והתניא אלו שבמית' דלא אשכחן מתני' בשום דוכתא וא"ת א"כ מנ"ל דמודה בה ר"מ כיון דלאו סתם מתני' היא וי"ל דקי"ל דההיא ד"ה היא ולהכי אסקינן מינה תיובתא לרב ששת פ' הנחנקין. ה"ג אלא לעולם לא תיפוך ואיסורא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא פי' משום כתובה ותנאי כתובה והיינו טעמא נמי דבעי ר"מ בגיטין וקידושין תנאי כפול ובקונמות נמי הא איכא הפסד ממון דמיתסר בההוא קונם וא"ת עדות נמי דמתני' יש בו ממון וי"ל דכיון דאין הממון לעדים הנשבעים לא חשיב אלא איסורא בלא ממונא כך פי' גי' זו אבל רש"י ז"ל הקשה דא"כ תיקשי אדרבנן ממתני' אמתני' דשתויי יין ופרועי ראש דאלו במתני' פטרי רבנן ואע"ג דהוי איסורא ולא ממונא וכן כתב רבי' יהודאי גאון ז"ל לא מיתמר לא תיפוך משום דקשייא שתויי יין ופרועי ראש לרבנן ונראה שאין למחוק הגי' בכך שהרי י"ל דרבנן דהכא בשיטת ר"מ הם דבעו תנאי כפול בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא מיהת וס"ל דעדות נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון שעל תביעת ממון היא באה לשבועה אע"פ שאינה ממון אבל בשתויי יין דליכא ממונא באה לשבועה ואע"פ שאין הממון לעדים אבל בשתויי יין דליכא ממונא כלל מודו ורש"י ז"ל גרס וכן הגאונים ז"ל לעולם איפוך וכי לית ליה לר"מ בממונא אבל באיסורא דלית ליה ממונא אית ליה ושאני סוטה ועדים דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ע"כ פי' ורבנן דמחייבי במתני' משום דס"ל דאפי' בממונא ממש לא בעי תנאי כפול וכר"ח ב"ג דהתם ואין צורך למחוק הגי' לפי מה שכתבתי ולענין פסק היא ודאי לית ליה הלכתא כר"מ אפילו בממונא וכ"ש באיסורא דלית ביה ממונא והא דאתקין רב בגיטא דש"מ תנאי כפול אם מתי ואם לא מתי לרווחא דמילתא תקין לחוש לדברי ר"מ לכתחלה בדבר שבערוה וכדכתיבנא בדוכתא בס"ד וז"ש רבי' אלפאסי ז"ל בתשובותיו דכי בעינן תנאי כפול ה"מ בגיטין וקידושין אבל בדיני ממונות לא בעינן וכוונתו למ"ש דבממונא לא חיישינן לדר"מ ואף על גב דעיקר ראייתו מתנאי בני גד אבל בגיטין וקידושין חוששין לדבריו וכן תי' דבריו הרמב"ן ז"ל וכענין ההוא כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין:

33 רי"ף שבועות פתח ↗

הדרן עלך שבועת העדות

34 יד רמה על סנהדרין פתח ↗

והדרינן לאקשויי אתירוצא קמא דאביי דאמר מנין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה ויליף לה בג"ש השתא דאתרבי שאר דידיה אי מה היא אם אמה אסורה לו מן התורה אף הוא אם אמו אסורה לו מן התורה ואלמה תניא בפרק כיצד אשת אחיו ואם אמו שנייה ובהדיא קתני התם דשניות מדברי סופרים נינהו ופריק אביי א"ק אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייב ומשום אם אמו: רבא אמר בלא אמך היא נמי בין למ"ד דון מינה ומינה בין למ"ד דון מינה ואוקי באתרא לא מצינן למיסר אם אמו מגז"ש כדמפרש ואזיל ועיקר הא פלוגתא דדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא איתא בשבועות בפ' שבועת הפקדון שבועות ל"ו: דאיפליגו בהו ר' מאיר ורבנן דתנן שבועת הפקדון נוהגת באנשים כו' בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו מפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר"מ וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב ואסיקנא התם ל"א: דבדון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא קא מיפלגי ר"מ סבר דון מינה ומינה ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא ועיקר הא מילתא דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב דהא ונשבע על שקר אמר רחמנא ומפי עצמו משמע אבל מפי אחרים דפקדון בגזירה שוה דתחטא הוא דילפינן ליה משבועת העדות דמיירי במושבע מפי אחרים דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ור"מ ורבנן בהא פליגי ר"מ סבר דון מינה ומינה כיון דמושבע מפי אחרים דפקדון מעדות ילפת ליה מהתם אית לך למילפיה לכל מילי והיינו דקאמר דון מינה ומינה דון מינה מה עדות מושבע מפי אחרים חייב אף פקדון מושבע מפי אחרים חייב ומינה מה מושבע מפי אחרים דעדות אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דהא יליף מפקדון בגזירה שוה לכפירת ממון וכתיב אם לא יגיד לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה הנתבע ממון והיינו בבית דין אף מושבע מפי אחרים דפקדון אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרא דון מינה לעיקר חיובא וכיון דאיתיתיה להכא אוקמיה אדינא דשאר מילי דמפרשי באתריה דון מינה מה עדות מושבע מפי אחרים חייב אף פקדון מושבע מפי אחרים חייב דמי ואוקי באתרה מה מושבע מפי עצמו דפקדון אפי' חוץ לב"ד חייב דהא ונשבע על שקר כתיב ומשמע אפי' חוץ לב"ד אף מושבע מפי אחרים דפקדון גופיה אפי' חוץ לב"ד חייב והיינו דקאמרינן הכא בין למ"ד דון מינה ומינה ובין למ"ד דון מינה ואוקי באתרה לא מצינן לאיתויי אם אמו לאיסורא בגזירה שוה משאר דידה והשתא קאתי לפרושי אמאי לא מצינן למיסר אם אמו מגזירה שוה וקאמר למ"ד דון מינה ומינה לא אתיא דאי ילפת אם אמו בג"ש מאם אמה לאיסורא על כרחיך צריכת למילפה מהתם לענין קטלא דנימא הכי דון מינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה ומינה מה היא אם אמה בשריפה אף הוא אם אמו בשריפה והשתא קא הדר לפרוכי דלא מצינן לאוקומי אם אמו בשריפה מג"ש דאם אמה בדון מינה ומינה כי היכי דתיפריך האי ג"ש מעיקרא והיינו דקאמר למ"ד שריפה חמורה מסקילה איכא למיפרך מה להיא שכן אמה בשריפה שהיא חמורה לפיכך אם אמה בשריפה תאמר בהוא שאמו בסקילה שהיא קלה ואין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו ועוד אי אפשר לומר שתהא אמו בסקילה הקלה ואם אמו הבאה מכחה בשריפה החמורה ועוד למ"ד דון מינה ומינה על כרחיך מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה שהרי שתיהן בשריפה אף הוא לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו אלא או שתיהן בסקילה או שתיהן בשריפה והא ודאי שתיהן בסקילה לא מצית אמרת דכיון דאם דמאם אמה קא ילפי כאם אמה בעיא מהוי בשריפה כדאמרן ושתיהן בשריפה לא מצית אמרת דהא בהדיא רבי רחמנא אמו לסקילה וכיון דלא אפשר לאוקומי בה מדת דון מינה ומינה אפי' לאיסורא נמי לא תילפה מהתם דכל ג"ש דלא יכלת לאוקומי כולהו מדות דידה ג"ש פריכא היא ולא סמכינן עלה ולמ"ד סקילה חמורה משריפה נהי דמהנך תרי קושיי קמאי ליכא למיפרך אלא מהאי קושיא בתרא ודאי לא נדונו להאי ג"ש דהא צריכינן למימר מה היא לא חלקת בה אף הוא לא תחלוק בו ולא אפשר למימר הכי כדפרשי' לעיל. ולמ"ד דון מינה ואוקי באתרה נמי לא אתיא דהא צריכינן למימר דון מינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה ואוקי באתרה התם הוא דבשריפה כדין אמה אבל הכא בסקילה כדאשכחן באמו והא לא מצינן למימר הכי משום דאיכא למיפרך בין למ"ד שריפה חמורה בין למ"ד סקילה חמורה למ"ד שריפה חמורה איכא למיפרך מה להיא שכן אמה בשריפה שהיא חמורה לפיכך החמיר בה הכתוב לאסור את אם אמה תאמר בו שהקל בו הכתוב שהרי אמו בסקילה ועוד מה היא לא חלקת בה בין בתה לאם אמה שהרי שתיהן בשריפה אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאם אמו אלא או שתיהן בשריפה או שתיהן בסקילה והא ודאי שתיהן בשריפה לא מצית אמרת דהא אמרת דון מינה ואוקי באתרה מדאמו בסקילה אף אם אמו בסקילה ועוד למ"ד שריפה חמורה תמה על עצמך אמו בסקילה ואם אמו בשריפה ועוד קשיא מה היא לא חלקת בה בין אם אמה לאמה אף הוא לא תחלוק בו בין אם אמו לאמו נמצאו שתיהן בסקילה ונמצאת חולק בין בתו לאם אמו ושתיהן בסקילה לא מצית אמרת דהא נפקא לן דבתו בשריפה כדבעינן לברורי קמן ולמ"ד סקילה חמורה מהאי קושיא בתרא נמי לא נדונן. ואי קשיא לך מכדי האי פרכין בתרא למ"ד דון מינה ואוקי באתרה הוא דפרכיניה וא"כ היכי מצינן למימר מה היא לא חלקת בה אף הוא לא תחלוק בו ופירוקה דאפי' למ"ד דון מינה ואוקי באתרה כי לא ילפינן מהתם הני מילי למעקרה מדינא דאתרא לגמרי ולמילף מהתם חיובא אבל למילף מהתם היכי תוקמה הכא אדינא באתרה ילפינן דכעיקר דינא דדיינינן מהתם דמי והיינו דון מינה ואוקי באתרה דון מינה מה היא לא חלקת בה בין בתה לאם אמה אף הוא לא תחלוק בין בתו לאם אמו ואוקי באתרה מה בתו בשריפה אף אם אמו בשריפה. אלא אי קשיא הא קשיא בתו מאנוסתו היכי ילפי' לה בגזירה שוה בין למאן דאמר דון מינה ומינה בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה איכא למיפרך מה היא לא חלקת בה בין בתה לאמה אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאמו ופירוקה משום דמופנה משני צדדין הוא לפיכך למדין ואין משיבין דהא ליכא לאוקמה לגזירה שוה במילתא אחריתי אבל גבי אם אמו וכלת אשתו דלאו מופנה הוא דהא אפשר לאוקומי גזירה שוה במילתא אחריתי כל היכא דאיכא למיפרך פרכינן:

34 מגדל עוז על משנה תורה, הלכות נערה בתולה פתח ↗

אמרה לו אנסת אותי עד כמו שיתבאר במקומו: כתב הראב"ד ז"ל אין כאן שבועה וכו': ואני אומר הדין דין אמת ומאן לימא לן דלא איירי בנערה שמת אביה או שנתארסה ונתגרשה ואחר כך נאנסה או נתפתתה אפילו בחיי אביה ובאה לב"ד שקנסה לעצמה כדאיתנהי פרק אלו נערות וריש פרק נערה שנתפתתה וכתבן רמז"ל בזה הפרק ובפרק הראשון. ומ"ש הראב"ד שאם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין. תמה אני במה נסתפק רבינו ז"ל בו שהרי היא משנה שלימה במסכת שבועות פרק שבועת הפקדון דף ל"ו: דתנן אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בשת ופגם ע"פ עצמו ע"כ, וקי"ל כרבנן ואסיק לטעמיה דאף בשת ופגם הוא תובע דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר ותבע מידי דכי קא מודה ביה מפטר וה"נ מייתי לה ריש פרק נערה שנתפתתה אלמא אם היה מודה בפתוי מודה במקצת הוא ומה לי היא הואיל וקנסה לעצמה ומה לי אביה לפי מה שהעמדתיה. ומה שכתב עוד מאין תדע בדרישה אם היא באונס, תמה אני איך פה קדוש יאמר דבר זה והלא מעשה תמר ואמנון יוכיח שהרי לא היו שם עדים וקריעת בגדיה וצעקתה ובכייתה הם המוכיחים והרי אני מביא ראיה אחת מספקת לשתים דתנן במסכת שבועות ריש פרק כל הנשבעין דף מ"ד: ואלו הנשבעין ונוטלים השכיר הנגזל והנחבל והדר מפרש לה במשנה שלישית הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת ואמרינן עלה בגמרא דף מ"ו: אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל שלא בשבועה ואקשינן ודילמא בכותל נתחכך ופרקינן תני רבי חייא כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו והדר אקשינן ודילמא אחר אמר ליה דליכא אחר ע"כ. השתא שמעינן מינה תרתי חדא דרישה מוכחת שנכנסה בתולה ויצאה בעולה וראשה פרוע ובגדיה קרועות ובוכה וכמעשה תמר וכי הנך פירוקי ובדליכא אחר ומן הדין שתטול אפילו בלא שבועה וכדשמואל אלא דחיישינן שמא מיעכה באצבעה ועוד תנינא לאוכוחי על עיקר הדין שהוא מודה במקצת וכדרבי יהודה דמתני' דשבועות וכדברי רמז"ל שהרי האשה נחבלת היא והוא חובל הוא תדע דגרסינן פרק המניח ב"ק דף ל"ב גמרא מתניתין דזה בא בחביתו בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק אשתו בתשמיש המטה מהו אלמא חבלא מקריא בשעת בעילה ולבי נוקפי לומר מראיה זו שתשבע ותטול כנחבל עצמו אלא שכבר הורה זקן:

34 רשימות שיעורים על שבועות פתח ↗

ויש לעיין קצת אליבא דהרמב"ם שפסק שהבת יכולה להיות הטוענת בנוגע למודה במקצת כי מסוף המשנה לעיל לו: משמע שדוקא האב הוא התובע לענין שבועת הפקדון. ונראה שאינו קשה כי שבוה"פ תלויה בדין גזילה, וגזילה שייך רק מהאב, דהו"ל בעל התשלומין, ולא מהבת דאינה אלא המחייב. ואילו טענת שבועת מודה במקצת אינה תלויה בחלות גזילה אלא כל מי שנקרא בשם בעל דבר יכול לחייב שבועת מודה במקצת - ואף הבת.12תשובה זו הולמת את הביאור הראשון שהציע רבינו זצ"ל בשיטת הרמב"ם. אמנם אליבא דהגר"ח זצ"ל הביאור השני שעצם התשלומין חלים לבת ושהאב זוכה ממנה מדין שבח נעורים לאביה אפשר לה להשביע ולחייב שבוה"פ כי בנוגע לגזילה הו"ל בעלת הממון ונגזלת.

35 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

35 יד רמה על סנהדרין פתח ↗

35 חכמת שלמה פתח ↗

גמ' תובעין אותו ואמרו לו כו' כצ"ל:

36 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

ויש לחקור ביסוד החיוב דשבוה"פ האם עיקר המחייב הוא הגזילה או השבועה לשקר. ונראה דתלוי במחלוקת ר"מ וחכמים מס' שבועות דף לו: דר"מ סובר שהנשבע שבוה"פ מפי עצמו חייב גם כשנשבע בפני ב"ד וגם כשנשבע שלא בפני ב"ד, ואילו המושבע מפי אחרים חייב רק כשכפר בבי"ד, ומאידך חכמים סוברים שבין הנשבע מפי עצמו ובין הנשבע מפי אחרים חייב בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד. ונראה שר"מ סובר שבמושבע מפי עצמו המחייב הוא השבועה לשקר ולכן חייב אפילו כשנשבע וכפר מחוץ לב"ד שהרי נשבע לשקר. ואילו במושבע מפי אחרים בעל כרחו וכשלא ענה אמן לא עבר באיסור שבועה לשקר כי לא הוציא שבועת שקר מפיו, והמחייב אינו שבועת שקר, אלא חלות דין גזילה. וסובר ר"מ שדוקא כשכפר בפני ב"ד הוי הכפירה חלות גזילה ולא כשכפר מחוץ לב"ד. ולפיכך המושבע מפי אחרים חייב דוקא כשכפר בפני ב"ד. מאידך חכמים סוברים כי כל כפירת הפקדון אחרי שבועה מהווה גזילה ואפילו כפירה מחוץ לב"ד, ולפיכך סוברים שאף המושבע מפי אחרים שכפר מחוץ לב"ד חייב דהוי גזלן והגזילה מחייבת159ע"ע ברשימות שיעורים למס' שבועות חלק ב' דף ל"ט - דף מ"ז..

36 מאירי על שבועות פתח ↗

בשבועת הפקדון אינו כן אלא כל שנשבע שאין בידו מחברו כלום אפי' מפי עצמו ר"ל שלא מפי תובע וכן אפי' הושבע מפי אחר ולא קבל ולא ענה אמן הואיל וכפר אחר השבועה הכפירה מחייבתו בשבועת הפקדון בלא קבלת שבועה וכן שבועתו בלא תביעת האחר כמו שיתבאר ל"ו ב':

37 תוספות פתח ↗

מתני' שבועת הפקדון. אשם בכסף שקלים. באשם מעילות כתיב ומיניה ילפינן שאר אשמות:

37 חידושי רמב״ן פתח ↗

מתני': ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף סלעים. גמר לה בסיפרא בגזירה שוה דערכך ערכך מה ערכך האמור בפרשת מעילות אשם בכסף שקלים דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם אף זה כן ואשם תלוי נמי גמר התם מגזירה שוה דערכך ערכך והכי נמי איתא בפרק דם שחיטה ואיכא התם מאן דלית ליה ג"ש וגבי אשם תלוי נמי גמר לה מדכתיב ואם נפש וילמד תחתון מעליון וגבי אשם גזלות נפקא ליה מזאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות מה אשם מעילות בכסף שקלים אף אשם גזילות בכסף שקלים אבל גבי אשם תלוי יש למיגמרה מהכא דהוה אמינא שלא תהא ספיקו חמור מודאו דאלו ודאו אשם בת דנקא וספיקו היאך אפשר, דצריך אשם בכסף שקלים לפיכך צריך יתורא דקראי למגמרה והכי איתא בהדיא בפרק דם שחיטה.

37 רש״ש פתח ↗

במשנה ומה חייב על זדונה. עמש"כ בפ"ב דפאה מ"ז בס"ד:

38 מעשה רקח על הלכות שבועות פתח ↗

משביעכם אני וכו' וכן אם השביעם וכו'. ידוע דמרן ז"ל ציין ממתני' דפ' שבועת הפקדון וכו' וסיים דמשם למד רבינו לשבועת העדות ע"כ. ותמיהא מילתא טובא דלמה לן ללמדה משבועת הפקדון הלא משנה ערוכה היא בפרק שבועת העדות גופא וכבר השיג הרב לח"מ והמל"מ והניחו בצ"ע. והתוס' יו"ט ז"ל כתב דאולי דמרן לא הוה גריס לה או דאשתמיטתיה וכו' ע"כ. ומאחר דג' רועי ישראל הניחוהו בצ"ע מה נענה אנן, אכן לפי חומר הנושא נראה לענ"ד דמרן ז"ל ודאי דידע לה להך מתניתין אלא דרצה להביא משנה שמבואר בה הטעם שהרי רבינו נתן טעם לדבר והמשנה שמפרשת הטעם אין לנו כי אם זאת דמתניא גבי פקדון וזה מדוקדק בדבריו שהביא כל המשנה ודברי ר' שמעון ורבנן וסיים ולמד רבינו משם לשבועת העדות כלומר דגם בשבועת העדות דתנן ביה סתמא הטעם הוא זה ור"ש נמי כי היכי דפליג בשבועת הפקדון פליג נמי בשבועת העדות אלא דרבינו לא שנאה אלא היכא דשמעה להדיא וגם דקדוק דברי רבינו מוכח שכל דין זה יליף ליה מפקדון כמ"ש בהל' ג' ועליה קאי הני ודו"ק:

38 מגדל עוז על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו עד כמו שביארנו בשבועת הפקדון. פ' שבועת העדות דף ל"ג :

39 רש"י על שבועות פתח ↗

דהא אי אישתבע והדר אישתבע מיחייב תרתי - דכל שעתא ושעתא ממונא קא כפר ליה כדתנן בפ' שבועת הפקדון לקמן שבועות לו: השביע עליו ה' פעמים וכפר חייב על כל אחד ואחד הילכך כי נמי אמרי' שבועתא דכללא שבועתא באפי נפשה היא איכא לחיובא אשבועתא דפרטא אבל גבי שלא אוכל אי ס"ד איתא בכללא למיהוי שבועה באפי נפשה ואסר עצמו בכל המינין אפרטי תו מי מיחייב הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה:

39 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

גמ'. לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות. פרש"י ד"ה לפי וז"ל דחומש אמאי קאתי אשבועתא לאו שבועה היא דקי"ל בשבועות דף מב: אין נשבעין על הקרקעות כו' עכ"ל. וצ"ע, דהא דאין נשבעין על הקרקעות ר"ל שאין קרקע מחייבת בעל דבר לישבע שבועת הדיינים בבי"ד עיין בשבועות דף לח:, אך פשיטא ששבועת ביטוי מחוץ לב"ד חלה גם על קרקע. וא"כ מאחר ששבועת הפקדון מחייבת את הכופר בפקדון אף כשנשבע שבועת ביטוי מפי עצמו חוץ לב"ד וכמבואר בשבועות דף לו:, האיך כתב רש"י שהפטור בכפירת שעבוד קרקעות הוא משום שאין נשבעין על הקרקעות.

39 ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

ואם הודה כו' אינו נפסל כו'. כמ"ש בפ"ח ופ"ג דסנה' לענין עדות אין אדם משים עצמו רשע וה"ה לשבועה דחד דינא להו כמש"ל סי' צ"ב ס"ג וכ' בטור ונשבע על השאר ור"ל כדין מודה במקצת ואע"פ שנשבע כבר הואיל ואינו נשבע רק היסת וז"ש נשבע היסת וכמש'ל סי"ד כפר הכל כו' וה"ה למודה במקצת ויכול אדם לחייב עצמו כמ"ש בפ' הגוזל קמא ובפ"ב דשבועות אם הודה מעצמו משלם כו' ובפ' שבועת הפקדון השביע חמשה פעמים כו' אר"ש מה טעם כו' ועסי' צ"ב דלענין לחוב לעצמו יכול לפסול א"ע וכמ"ש בפ"ד דיבמות מ"ז א' וע"ש תוס' ד"ה נאמן כו' וד"ה ואין כו' וכן לענין ממונ' כמ"ש בריש מכות כל כמיניה וערש"י ותוס' שם ד"ה באומר לכך יש לפרש כו' ר"ל כיון שאינו יכול לסתור דבריו לחברו הוי כאלו לא חזר בו לענין הזמה ושם באומר העדנו והוזמנו כו' דנאמן לחייב עצמו:

40 תוספות על נדרים פתח ↗

רבי שמעון היא - דאמר בפרק שבועת הפקדון שבועות לו: דלא הוי שבועה פרט להתחייב חמש חטאות עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד והכא נמי לא הוי שני נדרים אלא משום דאמר קונם לכל אחד ואחד:

40 תוספות יום טוב על משנה קידושין פתח ↗

התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו. גמ' מאן תנא התקדשי הוא דהוי פרטא. אבל בזו בזו. *וכן לשון רש"י. ואע"ג דבמתני' נשנו בוי"ו לאו דוקא. ועיין מ"ש במ"ג פ"ה דשבועות בד"ה רמ"א כו' לאו פרטא היא. אמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' במ"ג פ"ה דשבועות. ויש לתמוה דהתם פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כר"ש. וכן עוד במ"ז פ"ט דנדרים תנן סתמא כר"ש ודחוה מהלכה. ואילו הכא לא דחוה. וכן תמה הכ"מ בפ"ה מה"א. אבל בפ"ד מהלכות נדרים כתב שאפשר לומר דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה. אמרינן ראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין ודברי ר"י בשבועת הפקדון. ואע"ג דבנדרים סתם לן כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטי שייטי. אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאי. ע"כ. ועוד נ"ל לפי דרכו של הכ"מ דבתרי סדרי יש סדר. וכמ"ש במ"ט פ"ק. לענין נדרים ושבועות דבחדא שיאטי שייטי. הוה מחלוקת ואח"כ סתם סתם ואח"כ מחלוקת. ועוד נ"ל דהכא פסקו כר"ש כדכתב הר"ן דשקלו וטרו אמוראי אליביה. ע"כ. ואילו בשבועות שקלו וטרו אמוראי אליביה דרבי מאיר ורבי יהודה דפליגי אר"ש. ובנדרים לית שקלא וטריא כלל. אזלינן בתר שבועות דשייכים לנדרים טפי:

40 שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

41 אבן האזל על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר. אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק. התקדשי לי בתמרה זו, הכ"מ הקשה דבגמ' מוקי לה כר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, והרמב"ם בפ"ז משבועות ובפ"ד מהל' נדרים משמע דפסק דלא כותי', וא"כ יש לתמוה היאך פסק כאן כותי', ובפ"ד מנדרים הל' י"א כתב ליישב דמדחזינן בקדושין דסתם לן תנא כר"ש ובשבועה"פ סתם לן תנא דלא כותי', אמרי' ראה רבי דבריו של ר' שמעון בקידושין ודברי ר' יהודה בשבועת הפקדון, אע"ג דבנדרים סתם לן כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטא שייטי אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון, דאתיא כרבי. מלמיסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה ע"ש, ולא ביאר כלל הכ"מ איזה ביאור יש לחלק מקדושין לדין שבועות ונדרים. והלח"מ בפ"ד מנדרים הקשה על מש"כ שם עוד הכ"מ, דהרמב"ם סובר כגי' התוס' דולא לך בוי"ו הוי כלל, והילכך הותר הראשון הותרו כולם, אבל לזה לזה בלא וי"ו פרטא הוי וצריך פתח לכל אחד ואחד, וכתב הלח"מ איני יודע איך אפשר לומר כן דהא רבינו ז"ל פסק בפ"ז מהלכות שבועות שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך כולהו בוי"ו דהוי פרטי וחייב על כאו"א, ומ"ד דבויו הוי כללי צריך שיאמר חטים שעורים כוסמים בלא וי"ו כמפורש בפ' שבועה"פ, ומוכח דתרווייהו פרטי הוי וכרבי דאמר ל"ש כזית כזית ול"ש כזית וכזית, ולכן כתב הלח"מ דהרמב"ם סובר כגי' הרא"ש דגורס בהא דנדרים דף כ"ז כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני ופלוני ופלוני וסובר דלגבי זה מהני וי"ו דהוי פרטי עם תלי' זה בזה ובלא וי"ו הוי פרטי בלא תלי' עכ"ד. וצריך לבאר דכיון דאמרי' דגם עם וי"ו הוי פרטי א"כ אמאי נימא דהוי תלי'. ונראה עפ"מ דפסק הרמב"ם בפ"ד דשבועות הל' ז' וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן חייב על כל אחת ואחת שלא אמר פת ופת ופת אלא לחלק ולחייב על כל אחת, ובהל' ח' כתב היה חבירו מסרהב בו לאכול אצלו ואמר לו בוא ושתה עמי יין וחלב ודבש ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש ושתה מהן חייב על כל אחת ואחת בפני עצמו, שהי' לו לומר שבועה שאיני שותה כלום או מה שאמרת ומשחזר ופרט גלה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו, ולפיכך אין מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד, הואיל והן חלוקין לחטאות הרי הן כחלב ודם שאינן מצטרפין לכזית כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות, ולכן י"ל דמה דאמר בנדרים דף כ"ז דכגון שתלאן היינו משום דמיירי בעומדים לפניו כמו דאמר במתני' שאיני נהנה לכולכם וא"כ מסתבר דמדלא אמר אלו מוכח שתלאן זה בזה, ומש"כ הרמב"ם בפ"ז דשבועות דבוי"ו נמי פרטא הוא היינו משום שהשיב תשובה וכמו דאמר ר"פ במסרב וכו' אבל באמת פסק הרמב"ם דבויו כללא הוי ובלא ויו פרטא הוי אלא דהיכי דיכל לומר אלו ואמר בויו ונוכל לפרש דויו הוא משום תלי' אמרי' שתלאן, ונמצא דעיקר דין דבויו הוי כללא אלא דהיכי דלא הי' צריך לפרוט כלל אמרי' דפרטא הוי כמו במסרב, והיכי דנוכל ליישב בזה דנימא דהוי תלי' אמרי' דהוי תלי' כדי שלא נצטרך לומר דהוי פרטי לגמרי ונמצא דלא פסק הרמב"ם כרבי דאמר ל"ש כזית כזית. ומה דפסק הרמב"ם גבי התקדשי כר"ש, נראה משום דאמר בשבועות דף ל"ח תן לי חיטין ושעורין אמר ר' יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת ועי' בפירש"י ועיין בפי' הר"י מיגאש שם, דלפרש"י למ"ד אכללי לא מחייב אין פרוטה מצטרפת לחייבו ולהר"י מיגש שפיר מצטרפת דאמר' להכי כללן בתחלה עי"ש היטב וחזינן שהוא מחלוקת אם בכה"ג מצטרפת ונמצא דלפי הר"י מיגש מיושב דמה דאמר בגמ' בקדושין מאן תנא התקדשי היינו אליבא דמ"ד אכללי נמי מחייב ונמצא דלא שייך זה רק לר"ש דלא שייך בקדושין לומר שקדשה בכללא וגם בפרטא אבל למ"ד אכללי לא מחייב ומ"מ סבר ר"י דפרוטה מכולם מצטרפת שפיר דלא צריך כלל לאוקמי כר"ש, ואף דפסק הרמב"ם כרש"י היינו משום דמספ"ל גם בפרש"י אבל לקולא גבי קדושין חשש שפיר לשי' הר"י מיגש.

42 מאירי על שבועות פתח ↗

בענין שבועת הפקדון אמרו על מי שאמ' לחברו תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי שאין כאן אלא שבועה אחת ואם הודה אח"כ אינו חייב אלא אשם אחד ומאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפות לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל אם אמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ואינו חייב על כל אחת ואחת אא"כ יש שם פרוטה מכל מין ומין ואם אין פרוטה באחד מהם אע"פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום שאין כאן שבועה אלא על הפרטים ואין אומרי' שבשעה שהתחיל לומר שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה ואח"כ נתחלקו השבועות עד שאם תהא פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אחר שידוע בשבועת הפקדון שאם השביעו ארבעה וחמשה פעמים שחייב על כל אחת ואחת הואיל ובכל פעם ופעם יכול לחזור ולהודות אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא נאמר אלא להתחלת ספור הפרטים והרי זה כמי שאומר שבועה שאין לך בידי כוסמין ונמצא שלא אמרו פרוטה מכלן מצטרפות אלא בשבועה שאין לך בידי אבל שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ואכל מכלם חייב על כל אחת ואחת ר"ל שלש קרבנות ואין פרוטתם מצטרפת לפנינו כלל שאין כאן שבועה כוללת את כלם כלל ומעתה אף לענין משנתנו אם אמ' שבועה שלא אוכל או שלא אוכל פת ובשר ודגים ששבועה זו כוללת כמו שביארנו כ"ב ב' אינו חייב על כלן אלא אחת וכזית מכלן מצטרפת אבל אם אמ' שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אין כזית מכלן מצרף לחיוב ואם אין כזית באחד מהם אע"פ שיש כזית בין כלם אינו חייב כלום ואין אומרי' שבשעה שהתחיל לומר שבועה שלא אוכל נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלן לכזית ואח"כ נתחלקו השבועות עד שאם יהא כזית בכל אחת ואחת יתחייב ארבעה קרבנות שהרי אלו כן מכיון שהוא מושבע על כלן מדרך כלל היאך שבועת הפרט חלה עליהם אלא אין כאן אלא שבועת הפרטים על הדרך שביארנו בפקדון:

42 לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה כו'. קשה דבפרק ארבעה נדרים נדרים דף כ"ז: אוקימנא להאי מתני' כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכו' משמע דאם לא אמר בלשון הזה אלא בלשון האמור במשנה לזה ולזה ולזה לא שייך לומר ביה אחרון וראשון כדאמרינן התם דאי חשבת ליה ככללי ולא כפרטי הוה ליה ככולכם וכיון שהותר אחד מהם הותרו כולן בין שיהיה ראשון בין שיהיה אחרון ואי חשבת ליה כפרטי א״כ כשיתירו לו לא יותר האחר. והטור ז״ל בי״ד סימן רכ״ט ביאר דינים אלו יפה מסכים למה שכתבתי דהוא פוסק כר״ש דאמר דצריך שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן וכתב דאי לא אמר הכי הותר אחד מהם הותרו כולם ואי אמר הכי אפילו אם יתירו לאחד לא הותרו האחרים ואם התפיס זה בזה אז אם יתירו לראשון הותרו כולם ואם יתירו לאחרון כולם אסורים אבל לרבינו ז״ל דכתב משנה כלשונה קשה טובא. ועל מ״ש הרב בעל כ״מ ז״ל דרבינו ז״ל אית ליה דלזה ולזה בוי״ו הוי כללי ובלא וי״ו הוי פרטי ואית ליה גירסת התוס' ז״ל בפ' שבועת הפקדון ופסק כר' יהודה איני יודע איך אפשר לומר כן דהא רבינו ז״ל בפרק שביעי מהל' שבועות כתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך כולהו בוי״ו דהוי פרטי וחייב על כל אחד ואחד וכן חטין ושעורין וכוסמין ומ״ד דכיון דלא דבוי״ו הוי כללי צריך שיאמר חטים שעורים כוסמים בלא וא״ו כדאמרינן בפ' שבועת הפקדון. לכך נ״ל לומר דרבינו ז״ל גריס בפ״ג דנדרים גירסת הרא״ש ז״ל שכתב בפסקיו בפ' ר״א וז״ל הא דקתני במתני' הותר הראשון הותרו כולם אוקימנא בפ' ד' נדרים כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני ופלוני ופלוני דיקא נמי וכו' ואע״ג דהוא מפרש בפירושו בפ' ד' נדרים כפירוש הטור ז״ל מ״מ למדנו ממה שכתב בפסקיו דלא גריס פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכו' אלא פלוני ופלוני ופלוני ועל פי גירסא זו הוא מפרש דמ״ש בגמ' דמקרי תלייה זה בזה הוא משום דקאמר בוי״ו דכיון דקאמר בוי״ו בהכי תלה זה בזה אבל כשלא אמר בוי״ו הוי פרטי בלא תלייה ולכך צריך פתח לכל אחד ואחד ואם יתירו לאחד הותרו האחרים אבל ודאי דרבינו ז״ל אית ליה דבין אמר בוי״ו ובין בלא וי״ו הוי פרטי דהוא פוסק כרבי דאמר לא שנא כזית כזית לא שנא כזית וכזית בוי״ו הוי פרטי והחילוק בין וי״ו להיכא שאמר בלא וי״ו הוא לענין זה דבוי״ו הוי התפסה כשאמר קונם שאיני נהנה וכו' ובלא וי״ו לא הוי התפסה. כנ״ל ליישב דברי רבינו ז״ל. ומה שהקשה דכאן פסק כר״ש כתבתי בהל' אישות:

42 פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין פתח ↗

פרטו של ר"מ כללו של ר' יהודה. פלוגתא דרבי מאיר ור"י בפ' שבועת הפקדון גבי תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין חייב על כל א' וא' רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל א' וא' ובברייתא מפורש יותר פלוגתייהו כדהובאה בבבלי שם דף ל"ח גבי היו חמשה תובעין אותו פקדון ת"ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל א' וא' דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל א' וא' ומפרש שמואל דכללו של ר"מ הוא פרטו של ר' יהודה מה ששמע ר' יהודה שהיה ר"מ עושה אותו כלל והיינו ולא לך ולא לך בוי"ו וס"ל דאינו חייב אלא אחת בזה פליג רבי יהודה ועושה אותו פרט וחייב על כל א' וא' וממילא שמעינן דפרטו של ר"מ והיינו לא לך לא לך דאי לא מאי הוי תו פרטא לר"מ זהו כללו של ר' יהודה והכי קאמר ולא לך חייב על כל א' אבל לא לך אינו חייב אלא אחת:

43 יד רמה על בבא בתרא פתח ↗

והא דמיא לההיא דתנן בפרק שבועת הפקדון שבועות לו,ב אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ורבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו, ומסקנא התם לח,ב לדברי רבי שמעון קנס הוא תובע לדברי חכמים אף בשת ופגם הוא תובע, במאי קא מפלגי רבי שמעון סבר לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודי ביה מיפטר. דש"מ דאי לאו דאי מודי ביה מיפטר הוה מודו ליה רבנן לרבי שמעון דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ, ואע"ג דכי טעין ליה אנסת ופתית את בתי כולהו משמע מסתמא אמרינן מידי דחביב עליה טפי לחודיה קא תבע. הכא נמי, אע"ג דמסתמא כי מצר ליה חצרו של פלוני מתהומא ועד רקיעא משמע כי איכוון לממצר ליה מינה גופה דחצר בלחוד הוא דאיכוון לממצר ליה, דיד בעל השטר על התחתונה וקרקע בחזקת בעליה קימת.

43 שיטה מקובצת על כתובות פתח ↗

רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו. קשיא להו בתוספות דלקמן בריש נערה מייתי הא דתנן בפרק שבועת הפקדון שבועות לו ב' אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן ואחר כך הודה חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו ואמרינן בגמרא לקמן בפרק נערה דבהכי פליגי דלר"ש כי קא תבע קנסא קא תבע ומודה בקנס פטור ורבנן סברי כי קא תבע בושת ופגם קא תבע משמע דלר"ש אי דקא תבע בושת ופגם מחייב ליה קרבן שבועה ואי אינו משלם בושת ופגם על פי עצמו מאי שנא בושת ופגם מקנס. ותירצו בתוספות דר"ש אמתני' דהכא קאי דהוא פתח תחלה ואמר פתיתי את בתך ושניא ההיא דשבועות דהאב תבעו תחלה ואף על גב דהכא בשמעתין אמרינן דאף על גב דניחא ליה לאב אינו משלם על פי עצמו משום בני משפחה ואי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה מכל מקום לא הוציא הוא הלעז אלא האב דתבעו תחלה ובודאי ניחא להו לכל בני המשפחה שישלם מאחר שהאב תבעו ולא שייך למימר לאו כל הימנו וכו' אבל הכא דהוציא הלעז איהו איכא למימר דלאו כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לא כל הימנו. שיוציא עליה לעז וכו'. ועוד אומר רשב"א ז"ל דההיא דלקמן איכא לאוקמי בבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה דליכא למימר דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה. ועוד משמע לי מלשון רש"י ז"ל דדוקא דאומר פתיתי הוא דקאמר ר' שמעון דאינו משלם בושת ופגם על פי עצמו שכתב לא כל הימנו. שיוציא עליה לעז מזנה בעיר. ע"כ. אלמא דוקא באומר פתיתי דמוציא עליה לעז מזנה בעיר הוא דאינו משלם בושת ופגם על פי עצמו אבל אנסתי דאין כאן לעז מזנה בעיר משלם בושת ופגם על פי עצמו הילכך לקמן בפרק נערה דקתני תרתי אנסתי ופתיתי וכו' ופרש"י ז"ל אנסתי או פתיתי איכא למימר דכי אמרינן לקמן בפרק נערה דפליגי במאי קא תבע אי תבע קנס או בושת ופגם היינו דוקא באנסתי אבל בפתיתי אפי' תבע בושת ופגם נמי אינו משלם על פי עצמו ומעתה אפילו אי תפרש דר"ש בן יהודה קאי אמתני' דשבועות אין אנו צריכין לפרש דתרי תנאי אליבא דר"ש דמתני' מיירי באנסתי וברייתא דהכא מיירי בפתיתי ומיהו התו' ז"ל לא פירשו כן כנ"ל:

43 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל וכו' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכו'. בפ' שבועת הפקדון שבועות דף ל״ו: שנינו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר״ש פוטר שאינו משלם קנס ע״פ עצמו א״ל אע״פ שאינו משלם קנס ע״פ עצמו משלם בושת ופגם ע״פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות:

44 כלי חמדה על התורה פתח ↗

שם כ"ב ב' אם אין לו ונמכר בגניבתו אעתיק בזה מה שכתבתי בתשו' לח"א זה זמן כביר ושייך לסדר היום וז"ל שם. תשואת חן לך על אשר מלאת מבוקשי להעתיק לי מחידושי מרנא הג' הקדוש מטשעחענאוו זצ"ל וכו'. ומה שהעתקת משמו שהקשה הגאון ז"ל בשבועות דף ל"ו ע"ב במשנה שם גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב. וקשה הא התוס' שם דף ל"ז ע"ב ד"ה ואין מביאין קרבן הקשו איך משכח"ל שבועת הפקדון הא הוי כפירת שיעבוד קרקעות ותירצו בדלית לי' קרקע. וא"כ הכא בשורי גנבת הדרא לדוכתא הקושי' הנ"ל הא הוי כפירת ש"ה וא"ל בדלית לי' קרקע לפי"מ דמבואר ברש"י קידושין דגם בן חורין איתקש לקרקע עי' קידושין דף ז' ע"א ובתוס' שם ד"ה אם כן עיי"ש וכיון שכן הרי בשורי גנבת תמיד הוי כפירת שיעבוד קרקעות דאם אין לו נמכר בגניבתו וא"כ הוי תמיד כפירת ש"ק ואיך משכחת לה קרבן שבועה והיא קושי' מוחכמת וראוי' אליו ז"ל. וכנראה דסובר הגאון ז"ל דאע"ג דבעינן יחד לו כלי וכיון שיש לו אינו נמכר בגניבתו מ"מ כיון דאם אין לו נמכר בגניבתו הרי גופו משועבד לחוב זה ומיקרי שיעבוד קרקעות וכמו דלא מהני יחד לו כלי לענין שאר קרקעות לפי"ד התוס' שלא יהי' כפירת שיעבוד קרקעות ה"ה דלא מהני לענין שיעבוד הגוף שלו ואם כי לענ"ד יש לדחוק ולחלק דהכא ליכא השתעבדות כלל ורק באין לו נמכר וביש לו ליכא שיעבוד על הגוף כלל מ"מ אין זה מספיק לישוב הקושי' הנ"ל:

44 כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

ומ״ש מפיו או מפי הדיינין. נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון שבועות דף ל״ו: שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב.

45 מנחת חינוך פתח ↗

אך דעת הראב"ד בהשגות מבואר להדיא דעפי"ע נהי דפטור מחמת מוב"ק היינו מקנס הקצוב אבל חייב בתורת דמים דמי שוויו של עבד כשורו וחמורו שהזיקו וכסברת הש"ס בהקושיא מהמשנה דהמית שורי עבדו של פ' שפטור ומקשה שם דיתחייב בדמים וכו' וכן מסקנת הש"ס לשיטתו לפ"ז משכחת לה לפעמים דמודה מעצמו יתחייב יותר מעפ"י עדים כגון שהעבד שוה הרבה דגזירת הכתוב דמשלם רק דבר הקצוב שלשי' סלע ועפ"י עצמו נפטר מהקנס שקנסה תורה ומשלם דמים דמי שוויו של העבד. אך תמוה לי דעת הראב"ד וגם על הש"ס איך נוכל לומר דעפ"י עצמו גבי עבד משלם דמים וע"כ המשנה דכתובות דהמית שורי עבדו ש"פ דאינו משלם עפי"ע היינו קנס אבל דמים משלם וכשינויא דחיקא שם בש"ס דסיפא מיירי בקנס. אך אם כן קשה ממשנה ערוכה בשבועות דל"ו ע"ב דחשיב שם במשנה איזה דינים דחייב בשבועת הפקדון ואימת פטור ומבואר שם המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור וסיים הטעם דאם אינו משלם עפ"י עצמו אינו חייב בשבועת הפקדון דלאו ממונא כפר לי' ע"ש ואם נאמר דאפילו מודה בעצמו דמים משלם אם כן ה"ל כפירת ממון ואמאי פטור מק"ש אף דאפ"ל קנס קתבע מכל מקום לפני זה מבואר שם הפלוגתא וחכמים סוברים דבושת ופגם קתבע וחייב ק"ש וכאן לא פליגי כלל אם כן היאך סתם דפטור מק"ש הא איכא כפירת ממון והוא תמי' גדולה אצלי על הש"ס והראב"ד. ולדחוק ולומר דמיירי דהעבד אינו שוה כלום הוא דוחק ועוד מי איכא עבדא דאינו שוה כקושית הש"ס בגיטין הא שוה שימכר לקנס ע"ש בש"ס וא"כ תפשוט שם האבעיא מהאי משנה דאין עבד נמכר לקנס ע"ש בגיטין מ"ג וגם דוחק גדול לאוקמי כך עיין היטב וצריך עיון גדול. והנה לעיל כתבתי בכופר דאם השור הרג טרפ' כמו דאינו בסקילה ה"ה כופר פטור דגברא קטילא ה"ה כאן בעבד דהשור פטור וגם הבעלים פטורים מקנס ובעבד מבואר להדיא בגיטין שם דעל עבד טרפה פטור מקנס וז"פ דאם העבד טרפה דאין השור בסקילה וגם הבעלים פטורים מקנס בודאי הבעלים חייבים ח"נ ובמועד נ"ש כמו שהזיק שור וחמור וכן גבי ב"ח להראב"ד דגם לב"ח יש דמים אם הרג השור טרפה צריך לשלם ח"נ בתם ונ"ש במועד וטרפ' יש לו שיווי דיכול להשתמש בו כמבואר בגיטין שם והאידנ' אינו נוהג קנס זה ול"מ תפיסה כיון דרק מועד חייב ואין מועד בבבל כמש"ל לענין ב"ח אך לענין דמים של תם דינו כמו היזיקות ממון דמהני האידנא תפיסה וכבר ביארתי לעיל וא"צ לכפול. והנה במש"ל דרגל חייב בכופר והוא מש"ס דב"ק דכ"ז ואינו מבואר שם אם רגל חייב בקנס של עבד ומסתברא דשווין הם במקום כופר בב"ח כתב' התורה קנס גבי עבד ולא עיינתי בזה. ופשוט לדעת הראב"ד שמודה מעצמו משלם דמים אם באו עדים אח"כ פטור מקנס כי מוב"ק ואח"כ באו עדים אם הי' מחייב עצמו במידי פטור וכאן היה מחייב עצמו בדמים ע"כ פטור מקנס אפילו באו עדים אח"כ.

47 שורשי הים על משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

שורש אין אדם משים עצמו רשע אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית אע"פ שמשלם ע"פ עצמו אינו נפסל. ע"כ. הנה מרן כ"מ ז"ל לא הורה לנו מקום דין זה שכתב רבינו איו ולכאורה משמע דנפ"ל מדאמרי' בכל דוכתא מודה בקנס פטור ולעניין ממון אמרי' איפכא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל אי מהא לא אירייא דיש לומר דדוקא בעדים שאינו משים עצמו רשע הוא דאמרי' הכי כגון חייב אני לך מנה אבל היכא שמשים עצמו רשע בעדותו ומתחייב ממון אפשר דכי היכי דלא מהני עדותו לפסול את גופו מטעמא דאין אמע"ר ה"נ לא מהני עדותו להתחייב בממון וזה נראה לכאורה דעת הראב"ד ז"ל שכתב הר"ן ז"ל בפ' המדיר דע"ב עלה דפריך תלמו' אהא דתנן ואלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו דבר שאינו מעושר מנא ידע כו' שכתב וז"ל והאי דלא אוקומה בשמורה כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אמע"ר ולא נראה דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה ע"ד ע"כ. וכ"כ הר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א ז"ל יע"ש וזה נראה ג"כ דעת הרשב"א בחי' לשבועו' ר"פ כל הנשבעין והביא דבריו ג"כ הר"ן ז"ל עלה דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות שהקשה הרב ז"ל דמאן מוכח דעבר על השבועה במזיד דאי במודה שהזיד שידע ולא העיד אין אמע"ר והר"ן ז"ל תירץ דאע"ג דאין אמע"ר הנ"מ לפוסלו לעדות אבל זה שמחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד הו"ל הודאת בעל דין דמהנייא לגבי ממון דהודאת בע"ד כמאה ע"ד עכ"ל ומשמע לכאורה דהראב"ד והרשב"א ז"ל אית להו דכל דלא מהני עדות בענין פסול גופו לא מהני נמי לענין לחייבו ממון. מיהו אחר ההתבוננות נראה דהא ודאי ליתא שהרי דברי רבינו משניות ערוכות הן שהרי שנינו בפ' אלו נערות דמ"א ע"א האומר פתיתי בתו של פ' משלם בושת ופגם ע"פ עצמו האומר גנבתי משלם הקרן ע"פ עצמו ע"כ וכמו כן שנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי"ח ע"א האומר לחבירו גזלתיך כו' ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם ע"כ ובר"פ שבועת הפקדון שנינו לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר אמן חייב וקתני סיפא זה הכלל כל המשלם ע"פ עצמו חייב ושאינו משלם ע"פ עצמו פטור ע"כ וכל אלו הלכות פסוקות הן ומבואר יוצא דאפי' בעדות שמשים עצמו רשע ומתחייב בממון מחייבינן ליה בממון ולא אמרי' כיון שאינו נפסל ע"פ עדותו לא מיחייב בממון ועיין להתוס' ביבמות דכ"ה ע"ב ד"ה לימא רב יוסף וכ"כ הריטב"א בחי' למכות ד"ג ע"א עלה דאמר רבא עד זומם משלם לפי חלקו ומפרשינן לה באומר עדות שקר העדתי וז"ל וכי תימא והיאך נאמן אפילו על פי עצמו כיון דאין אדם משים עצמו רשע י"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחוד אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשלם קרן ע"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו רבית קצוצה חייב על פיו ותדע דלמ"ד כופרא ממונא משלמין הן על פיהם אע"פ שאומרים עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין עכ"ל. ועיין עוד בפ"ק דמציעא ד"ד עלה דפריך הש"ס מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן כו' וכתב הר"ב ז"ל בש"מ בשם ר"ח ז"ל וז"ל אם כפר ואח"כ הודה אינו נפסל כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אמע"ר כו' יע"ש מבואר יוצא שהכופר בכל ואח"כ הודה אע"פ ששם נפשיה רשיעא בהודאה זו חייב לשלם מה שהודה ונשבע על השאר יע"ש ועיין עוד להטור ח"מ סי' פ"ז סמ"ג שכתב ג"כ בשם רב שרירא גאון ז"ל דהכופר בכל ונשבע היסת ואח"כ הודה במקצת משלם מה שהודה ונשבע על השאר וכן פסק מרן בש"ע שם סעיף כ"ח יע"ש ועיין למור"ם במפה סי' ל"ב ועיין עוד למור"ם במפה סי' שפ"ח ס"ח שכתב דמסור שהודה שמסר חייב לשלם כוליה היזיקא דעבד והן הן דברי הר"ר אביגדור שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא ועיין למרן החבי"ב שם בסי' שפ"ח הגהב"י אות כ"ז שכתב שכן הוא דעת רש"ל ובעל בנימין זאב והראד"ב והרב פליטת בית יאודה יע"ש ועיין עוד לרבינו בפ"ד מה' גזילה הל' י"א ובפ"ב מה' נערה גבי אנסתי ופתיתי בתו של פ' ופ"ח מה' חובל הל' ו' ופ"א מה' טוען הל' י"ו ובהשג' הראב"ד ז"ל שם דמבואר מדבריו ז"ל דהחובל בחבירו שהודה מעצמו חייב בה' דברים דאין קנס בחבלות אע"ג דשם נפשיה רשיעא שחבל בחבירו ואיכא איסורא דאורייתא. וראיתי עוד מביאין ראיה שזה דעת הראב"ד ז"ל ממ"ש הר"ב בש"מ לבב"ק פ' שור שנגח דמ"ב עלה דאמר ר"א אין דיני אלא להמית ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים כו' וכתב בשם הראב"ד ז"ל וז"ל וקסבר כופרא כפרה דאי חצי כופר קנסא ע"פ הבעלים לא צריך קרא למעוטי ע"כ ומדקא דייק דלאו ממונא הוא מדאצטריך קרא למעוטי ע"פ ע"א דהאי דיוקא פריכא הוא דשפיר איכא למימר דכופרא ממונא וקרא לא אתא אלא למעוטי ע"פ הבעלים כיון דחד מיעוטא הוא דאיכא ולא קדייק דלאו ממונא הוא מדמחייב כופר במועד ע"פ עצמו ולא מיפטר מפני שאין אדם משים ע"ר ש"מ דכופרא כפרה היא מכלל דס"ל להראב"ד ז"ל דאף שאין אמע"ר בדבר שבממון הרי הוא חייב משום הודאת בע"ד ועוד דמוכח מדבריו של הראב"ד שם דאי לאו מיעוטא דקרא דקממעט ע"פ ע"א שפיר הוה מצינן למימר דכופרא ממונא הוא ובתם הוא דלא משלם כופר ע"פ עצמו משום דמיעטיה קרא לתם מכופר אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעם אין אמע"ר. ועוד תדע שכתב הראב"ד ז"ל עלה דמוקי תלמודא לרבא הא דתנן המית שורי משלם ע"פ עצמו דמים וז"ל שהכופר הוא דקצב הערכין הדמים הוא כדי שווייו עכ"ל מוכח דס"ל דאע"ג דאין אמע"ר ממונא מחייב משום הודאת בע"ד דאי לת"ה תיקשי לרבא דאי דמים הוא דמשלם ע"פ עצמו הא אין אמע"ר אלא ודאי דמודה הראב"ד דלעניין ממונא מיחייב ועיין בהשגות ספ"י מה' נזקי ממון וכן יש להוכיח מדלא קשייא ליה ז"ל דלרבא דאמר דמשלם דמים ע"פ עצמו הא אין אדם מע"ר כי היכי דק"ל היכי משלם כופר הא אין דמים למת יע"ש וליכא למימר דאיסורא דלא נטריה לתוריה לא חשיב איסורא ומשו"ה לא ק"ל הכי דהא ודאי דמיחייב מיתת לשמים לא גרע מעדים שאמרו אמנה היו דברינו שאינן נאמנים מטעמא דאין אמע"ר אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן משום אל תשכן באהליך עולה ואפילו למאי דפרישו רבוות' דלר"שי עדים שאמרו משחקי בקובייא היינו נאמנים הא יהבו בה טעמא משום דלא אסרוהו חכמים אלא מפני יישובו של עולם כמ"ש הר"ב בש"מ פ"ב דכתובות דח"י ועיין להרפ"ח ז"ל שם בחי' ולמוהרי"ט בתשו' חח"מ סי' ס"ט יע"ש זה תורף דבריהם. ולע"ד אין מכל זה ראיה דס"ל להראב"ד דהיכא שמשים עצמו רשע מיחייב ממונא דודאי כל היכא דלא שמעי' דכופרא כפרה אלא ממונא איכא למימר דאין כאן שם עבירה משום דלא נטריה לתוריה כי היכי דנימא אין אמע"ר אלא דמים הוא דמחייביה רחמנא משום דהזיק ממונו ולהכי הוצרך הראב"ד ז"ל לומר דאי כופרא ממונא ומה"ט מיחייב ע"פ עצמו משום הודאת בע"ד למה אצטריך קרא למעוטי ע"פ ע"א גם מה שדקדקו עוד מדבריו דאי לאו מיעוטא דקרא דממעט ע"פ ע"א שפיר הוה מצינן למימר דכופר' ממונא הוי ובתם הוא דלא משלם אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעמא דאין אמע"ר מהא נמי לא אירייא דאי הו"א דכופרא ממונא לא הוה דייקינן דבמועד חייב בכופר ע"פ עצמו אלא אדרבא הו"א דבמועד דמשים עצמו רשע לא אצטריך קרא למעוטי ע"פ עצמו דהא בלא'ה מפטר מטעמא דאין אמע"ר וכי אצטריך קרא למעוטי בתם דוקא הוא דאצטריך למעוטי דאין כאן עבירה והו"א דמיחייב קמ"ל אלא דלפום קושטא דאמרי' דכופרא כפרה דייקינן דדוקא בתם גלי רחמנא דלא מיחייב אבל במועד מיחייב שפיר דמשום כפרה ודאי מע"ר גם מ"ש ועוד תדע כו' דאי לת"ה תיקשי לרבה כו' מהא נמי לא אירייא דכיון דאינו משלם כופר ש"מ דאינו רע לשמים וכמ"ש שם רש"י ז"ל ומאי דמיחייב בדמים אינו אלא משום נזק בעלמא וברור. ובזה נדחה היא נמי מ"ש עוד וכן יש להוכיח מדק"ל להראב"ד ז"ל עליה דרבה באופן דמדברי הראב"ד ז"ל הללו ליכא שום ראייה לומר דס"ל דאפי' היכא שמשים ע"ר בהודאתו מיחייב בממונא מיהו מכל הני מתניתא ופסקי הרמב"ם ז"ל שכתבנו מוכח כן וכמדובר. ובכן לנו לדעת טעמו של הראב"ד ז"ל בההיא דפרק המדיר שכתבו הר"ן והריטב"א ז"ל דס"ל דאין האשה מפסדת כתובתה ע"פ הודאתה שהאכילתו דבר שאינו מעושר מטעמא דאין אמע"ר דכיון דהפסד כתובתה מידי דממונא הוא אמאי לא מפסדה בהודאתה אע"פ שמשים ע"ר וכמו כן צריכין אנו לדעת טעמו של הרשב"א ז"ל בההיא דר"פ כל הנשבעים גבי חשוד על השבועה דמשמע מדבריו דאינו מתחייב בממון ע"פ הודאתו מטעמא דאין אמע"ר וזה הפך כל הני מתניתא שכתבנו והיותר תימה שנראה שהוא סותר את עצמו שהרי כתב ה"ה ז"ל בפכ"ד מה' אישות ע"ש הרשב"א דהאשה שהודית שעברה על דת יהודית מפסדת כתובתה ע"פ עצמה משום הודאת בע"ד ע"ש ואת זה ראיתי להרב כהונת עולם בביאורו לה' רבית דח"י סע"ג ד"ה אני טרם אכלה כו' הביא דברי הראב"ד ז"ל ומ"ש עליו הריטב"א ז"ל בחידושיו דדוקא גבי קנס מצינו שאינו משלם ע"פ עצמו אבל קרן שאומר גזלתיך וכיוצא משלם וכתב ע"ז הרב הנז' וז"ל וראיה זו דגזלתיך איני מכירה דבתבע ליה ודאי מודה הראב"ד ז"ל דמאי נ"מ דאין אמע"ר ס"ס הלה תובעו ממון בברי והודה לי למה לא יתחייב ודוקא בבעל שמפיה הוא חיי ועל פיה רוצה להפקיע כתובתה לז"א שלא תהא הודאת פיה גדולה לעניין זה ולא מצינו בגזלתיך דחייב באין הלה תובעו אלא לצאת ידי שמים והא ודאי מודה ביה הראב"ד כיון שיודע בינו לבין קונו שגזל המינו עכ"ל ועיין למרן החבי"ב בח"מ סי' ץ' במהדורא בתרא הגב"י או' ד' ולקמן נעמוד על דבריו ז"ל. ודבריו תמוהים מאותה ששנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי"ח האומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לשלם וכן מההיא דפ' אלו נערות דמ"א ומההיא דפ' שבועת הפקדון דמבואר מהני מתני' דאפי' בשאין הלה תובעו מיחייב מדינא בהודאת עצמו ואף שבפ' המפקיד דל"ז ע"א עלה דמתני' דהאומר לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה אוקימנא לה בגמ' בשאין לו תובעין ומשום לצאת ידי שמים הוא דמיחייב לתת לזה מנה ולזה מנה התם הוא שלא גזל אלא מנה ומשום שאינו יודע למי מב' גזל הוא דלא מיחייב מדינא לב' אלא לצאת י"ש אבל במנה מיהא אפי' דליכא תובעים מחייב מדינא וכמבואר בדברי רבינו פ"ד מה' גזילה הל' יו"ד וכאן בפירקין ועיין בטח"מ סי' ש' ושס"ה יע"ש. ולכן נראה לע"ד דטעמו של הראב"ד ז"ל גבי ההיא דמודית שעברה על דת הוא מפני דמשמע ליה דכיון דעיקר טעמא דאמרו חכמים שעוברת על דת יוצאה שלא בכתובה אינו אלא משום קנסא ולא מפני שום חיוב ממון שנתחייבה לבעלה על ידי מעשיה אלא מפני רשעותא קנסו אותה חכמים שתצא שלא בכתובה ולא דמי כלל לההיא דהאומר גזלתיך ולההיא דפתיתי בתו של פ' ומודה שחבל בחבירו דבכל הני חייבינהו רחמנא ממון לשלם לחבירו בשביל המעשה שעשה כאלו גזל ממנו ממון ולא משום איסור העבירה שעשה הילכך בכל הני מתחייב בהודאת עצמו אע"פ שמשים ע"ר כיון דבהודאת המעשה שעשה מתחייב בממון הוא וכאלו הודה שיש לחבירו אצלו ממון משא"כ במודית שעברה על דת שאין בעיקר המעשה שום חיוב ממון אלא קנסא שקנסו לה חכמים שתצא שלא בכתובה מפני האיסור שעשתה הילכך כל כ"הג משמע ליה להראב"ד ז"ל דאין מקום להפסידה כתובתה ע"פ הודאת עצמה כיון דאין אמע"ר. אמנם הר"ן והריטב"א משמע להו דהא נמי דמייא לאומר גזלתיך וכיוצא דנאמן על עצמו להפסיד ממנו אע"פ שמע"ר ה"נ הו"ל כאלו אמרה שאין לבעלה חיוב כתובתה מפני שמחלה לו וההיא דהרשב"א דר"פ כל הנשבעי' נמי לא קש' דאע"ג דאיהו ז"ל אזיל ומודה דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אע"פ שמע"ר כההיא דהאומר גזלתיך וכיוצא מיהו בההיא דחשוד על השבועה כיון שעיקר הודאתו אינו על חיוב ממון שהרי הוא צווח ככרוכייא שאינו חייב לחבירו ממון ועיקר הודאתו אינו אלא שהוא פסול לשבועה הילכך כי הודה מעצמו שעבר על שבועת העדות במזיד אינו נעשה חשוד על פיו כיון דאין אמע"ר ועיקר הודאתו הוא לפסול גופו לשבועה מפני שהוא רשע אבל הר"ן ז"ל משמע ליה דכל כה"ג נאמן לפסול עצמו כיון דעי"ז מתחייב בממון לחבירו ואין דברי הרשב"א ז"ל בזה סותרים למ"ש הוא עצמו גבי עוברת על דת דמפסדת כתובתה ע"פ הודאתה דשאני התם דמיד שאמרו שעברה על דת מפסידה כתובתה והו"ל כאלו אמרה שהיא אינה ראוייה לגבות כתובה שאין לבעלה חיוב כתובה משא"כ באומר שהוא עבר על השבועה דליכא בהודאה זו חיוב ממון לחבירו מיד עד שישבע חבירו ויטול וכיון דאין בהודאתו מיד חיוב ממון אלא פסול גופו לשבועה ס"ל ז"ל דאין אדם מע"ר. ועוד אפשר לומר דאף הרשב"א אזיל ומודה לדברי הר"ן דהאומר שהוא חשוד על השבועה נאמן על עצמו להפסיד ממונו ושישבע שכנגדו ויטול מיהו לישנא דמתני' דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות כו' דקרי ליה חשוד על השבועה סתם ומשמע שדינו כדין כל חשוד שנפסל לגמרי בין לעדות ובין לשבועה לגבי כ"ע ולא לגבי תובע ממנו ממון לבד מש"ה לא ניחא ליה לפרושי מתני' כמ"ש הר"ן ז"ל במודה שהזיד דא"כ לא מפסיל לגמרי אלא לענין תביעת ממון דוקא שיהא חבירו נשבע ונוטל לא לשאר דברים וכעין זה ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' ל"ו שכתב דברי הרי"ף בתשו' שהביא הטח"מ סי' פ"ז סמ"ג ומה שתמהו עליו הטור ז"ל והרב בעל התרומות ז"ל כיע"ש ושו"ר להרב דברי אמת בקונטריס ה"ה ד"כ סע"ד שהביא שם פלוגתא דהרי"ף ורב שרירא גאון ז"ל שהביא הטור בסי' פ"ז סמ"ג בענין חשוד על השבועה מפי עצמו אי מפסיל לענין שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכתב שדעת הר"ן ז"ל הוא כדעת הרי"ף דפסול ודעת הרשב"א ז"ל כדעת רב שרירא גאון ז"ל יע"ש ולפי מ"ש אף הרשב"א מצי קאי כהרי"ף ז"ל ודוק. נמצינו למדין דהיכא דשם נפשיה רשיעא על ידי שום מעשה איסור שעשה לחבירו ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דהאומר גזלתיך ואנסתי ופתיתי בתו של פ' וכן מודה שחבל לחבירו וכיוצא לכ"ע אדם מתחייב בהודאתו לחבירו ובכן יש לתמוה טובא על מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג מהדורא בתרא סי' ץ' הגב"י אות ד' וז"ל ויש ללמוד זכות על הסוברים דהגוזל את חבירו בעדים דצריך להחזיר לו בעדים דהא דלא מקשה בפ"ב דכתובו' דלתני ומודה רבי יאושע באומר לחבירו גזלתיך מנה והחזרתי לך נאמן כו' משום דס"ל דבלא"ה אינו משלם דאינו נאמן משום דאין אמע"ר אבל אה"ן שאם גזל בעדים צריך להחזיר בעדים איברא דבסו' קמא מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע"פ שמשים ע"ר דתנן התם האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם הרי מבואר דאע"ג דאמר גזלתיך ומשים עצמו רשע חייב לשלם וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רל"א ואע"ג דהך מתני' מיירי בבא לצאת ידי שמים אפי' לרב הונה ולרב יאודה כדאוקימנא לה התם בגמ' מ"מ משם מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע"פ שמשים ע"ר כו' ומיהו כל זה אפשר לדחות דהך מקשה ס"ל כר"י ור"ן ולדידיה מתני' אתייא כפשטא דבאומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לצאת ידי שמים ובאומר איני יודע אם גזלתיך אף בבא לצאת ידי שמים אינו חייב אבל בדיני אדם אינו חייב לשלם משום שאין אדם משים ע"ר יע"ש. והדברים תמוהין דמה יענה הרב למתני' דפ' אלו נערות דמ"א דקתני האומר גנבתי משלם את הקרן ע"פ עצמו וכן האומר פתיתי כו' וכן ההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון דקתני זה הכלל כל המשלם ע"פ עצמו חייב כו' גם מ"ש דלר"י ור"ן אתייא מתני' כפשטא דאיירי בבא לצאת ידי שמים אבל בדיני אדם פטור הם דברים תמוהים דאדרבא לר"י ור"ן אתייא מתני' כפשטא דבדתבע ליה והודה איירי מתני' וחייב לשלם בהודאתו בדיני אדם כמבואר שם ועוד מה יענה הרב לדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל שכתבו בהדייא דאע"ג דאין אמע"ר חייב בתשלו' ואעפ"כ ס"ל דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים כמ"ש הרב במ"ק הגב"י אות י"א עוד כתב הרב וז"ל ועוד אפשר לומר דס"ל להך מקשה דאע"ג דאם תבעו גזלתני ומודה ואמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב אפי' בבא לצאת ידי שמים לא מפני זה נאמר דיהא נאמן לומר גזלתיך דדוקא כשתבעו והודה נאמן משום דלא חציף איניש כו' אבל בלא תביעא דליכא האי טעמא לא מהימן משום דאין אמע"ר עכ"ל. וכדבריו ז"ל כתבנו לעיל בשם הרב כהונת עולם ז"ל וכתבנו דמתני' דפ' אלו נערות ופ' שבועת הפקדון ודברי רבינו בפירקי' ופ"ד מה' גזילה הל' יו"ד הויין תיובתייהו וצ"ע. ולעיקר הקושיא דק"ל למרן החבי"ב ז"ל לשיטת האומרי' דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים מההיא דפ"ב דכתובות עיין בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל שם שעמד עליה יע"ש סוף דבר דברי מרן ז"ל צל"ע ועיין בס' ארעא דרבנן אות י"ז שכתב דההיא דהאומר פתיתי בתו של פ' וגזלתיך כו' דחייב לשלם הוא במודה ומכוין לשוב בתשובה דכל כ"הג מע"ר יע"ש ולא דק דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אפי' אינו מכוין לתשובה דפלגינן דבוריה כאלו אמר שיש לחבירו אצלו ממון וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' למכות וכתבנו לשונו לעיל ובמכוין לתשובה אפי' לפסול עצמו נאמן כמו שנראה בהדייא ממתני' דריש כריתות גבי ב' אומרים אכלת חלב מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וצ"ע. ומן האמור ומדובר אתה תחזה דמאי דמשמע ליה לרלח"מ ז"ל לקמן בפח"י מהל' עדות ד"ח דלדעת רבינו ז"ל וכן לדעת ר"ח ז"ל שהביא דבריו הטור בח"מ סי' ל"ח ס"ד עדים שאמרו שקר העדנו לא מחייבי לשלם ע"פ הודאתם לא מדין הזמה ולא מדינא דגרמי ושלא כדעת הרא"ש שהביא הטור בסי' מ"ו סל"ד ורבינו ירוחם שהביא מרן ב"י ז"ל שם בסי' ל"ח דמשמע להו דמחייבי לשלם מדד"ג ע"פ הודאתם וכדברי הלח"ם ז"ל ומשמע להו נמי למור"ם ז"ל בס' ד"מ שם בסי' ל"ח ולהרב ב"ח ז"ל שם ולהרב בני אהרן ז"ל בסי' צ"ג ולהרב שארית יוסף ז"ל הביא דבריו הש"ך ז"ל שם ברס"י ל"ח יע"ש ליתא דכיון דלעניין חיוב ממון אדם נאמן על עצמו לשים עצמו רשע כמו שהוכחנו מההיא דהאומר גזלתיך כו' למה לא יתחייבו העדים שאמרו שקר העדנו לשלם משום דינא דגרמי וכמו שהק' הש"ך ז"ל שם ומה שעלו לחלק הרב ב"ח והרב שארית יוסף ז"ל בין דינא דגרמי להא דשקר העדנו כבר דחאו הש"ך ז"ל שם. וגם מ"ש הש"ך ז"ל דכל שלא עשו מעשה עדיין ע"פ עדותן ואמרו שקר העדנו אע"פ שאין אנו שומעים להם לבטל עדותן הראשון מטעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ"מ לא מחייבינן להו לשלם מדינא דגרמי וגם עדותן הא' אם באו עדים והזימום אחר שאמרו שקר העדנו יש בו דין הזמה כמ"ש התוס' בפ"ק דמכות וזהו פי' של ר"ח ז"ל שכתב הטור יע"ש הרואה דברי ר"ח ז"ל שהביא הרמב"ן ז"ל בנימוקיו למכות והביא דבריו הרב בני אהרן ז"ל בסי' צ"ג יראה שאין פי' ר"ת הולך ע"פ שיטת התוס' והילך לשון הרמב"ן ז"ל עמ"ש שם בגמ' תדע שהרי ממון ביד בעליו ומשלמי' כו' לאו למימרא שאם שלמו אין משלמין אלא לומר שאע"פ שלא שלמו משלמין ומיהו כיון דכי לא שלמו משלמין קנסא הוי לעולם ולא משלמין ע"פ עצמן לרבי עקיבא כלומר שאם אמרו הוזמנו בב"ד אין משלמין אע"פ ששילם על פיהם אלא א"כ הודו באמת עדות שקר העדנו דודאי משלמין דלא גרע מדינא דגרמי כדן את הדין וכיוצא בו והא דאקשינן כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' ואי משלם מאי קושיא הכי קא ק"ל דלא מקרי עד זומם דהא עדותו קיימת ור"ת ז"ל כתב באומר עדות שקר העדתי וכ"הג לא סגי דאינו משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת ע"כ והא דאמ"ר עקיבא אין משלמין ע"פ עצמן לא משכחת לה אלא בשאין מודים שהעידו שקר אבל לא באומר העדנו שקר וקסבר ר"ע מה שחדשה תורה לשלם ע"פ מזימין והאמינה לאלו קנס הוא א"נ י"ל דאפי' לר"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין כהזמה ואפי' ע"פ עצמן ולא אמרי' אין משלמין ע"פ עצמן אלא בגמר דין והרמב"ם ז"ל פוטר בהם אע"פ ששילם על ידן והודו עכ"ל מבוארין דבריו ז"ל שדברי ר"ח ז"ל שהביא הטור הוא פירושו שפי' בהא דאמר רבא בגמ' כל כמיניה כיון שהגיד שוב אח"ו ומשמע דלפום מאי דקאמר מעיקרא עדות שקר העדתי הוה בעי מימר דמחייב לשלם זה העד שאמר שקר העדתי לפי חלקו ועלה פריך כל כמיניה כיון שהגיד כו' כלומר וכיון שכן לא מבעייא דזה העד אינו משלם ע"פ עצמו אלא אף עדותו נכונה הוא ולפי דברי התוס' אינו כן דמעיקרא כי קאמר הש"ס באומר עדות שקר העדתי הוה בעי מימר וזה העד לא מחייב לשלם כשהוזמו ב' אח"כ אלא העד הב' וע"ז פריך כל כמיניה כו' וכיון שכן ב' חייבים כשהוזמו. גם עיקר דין זה שכתב הש"ך דאף למאן דדאין דינא דגרמי לא מחייבי העדים בשאמרו שקר העדנו אלא כשכבר הוציאו ממון על פיהם לדידי צריכה רבה דכיון דמיד שהעידו שזה חייב לזה שוב אינן יכולים לחזור בהם א"כ אפי' לא הוציאו עדיין הממון יתחייבו לשלם מדינא דגרמי אלא שמדברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו במ"ש א"כ י"ל כו' נראה כמ"ש הש"ך ז"ל ועדיפא מינה דאפי' שילם דבר על פיהם ואח"כ אמרו עדות שקר העדנו אם אפשר להחזיר הממון כגון שמי שזכה בממון אמיד וישנו כאן אע"פ שאין ב"ד יכולים להחזיר הממון שנטלו משום דכיון שהגיד שוב אח"ו עדים לא מחייבי מדינא דגרמי כיון שיכולים להחזיר ממון לבעליו ולא מחייבי עדים כשאמרו עדות שקר העדנו אלא כשהוציאו ממון על פיהם ושוב אי אפשר להחזיר ממון לבעליו כגון שאינו כאן או שהוא עני או גברא אלמא וכיוצא אבל בלא"ה לא מחייבי עדים. ושוב ראיתי דמדברי הרמב"ן ז"ל אין ראיה למ"ש הש"ך ז"ל דהרמב"ן ז"ל לא קאמר דאפי' לר"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין בהזמה ואפי' ע"פ עצמן ולא אמרינן אין משלמין ע"פ עצמן אלא בגמר דין כו' אלא בעדים שאמרו העדנו והוזמנו בב"ד פ' על זה קאמר דמשלמין ע"פ עצמן שאמרו הוזמנו בשאי אפשר להחזיר ממון לבעליו ע"פ המזימים כגון שכבר הלך מי שלקח הממון למ"ה או שהעני וכיוצא שאם היה כאן או היה לו ממון לא היינו מחייבין את העדים שהעידו שקר משום דינא דגרמי שהיינו יכולים להחזיר הממון לבעליו ע"פ המזימים אבל בעדים שאמרו שקר העדנו ואין כאן מזימין אלא ע"פ עצמן לבד כיון דקי"ל דכיון שהגיד שוב אח"ו ואין אנו יכולין להחזיר ממון לבעליו ע"פ מה שחזרו ואמרו שקר העדנו איכא למימר דס"ל דאפי' לא שלמו עדיין מיחייבי מיד העדים לשלם משום דינא דגרמי וזה ברור באופן שאף דרכו של הש"ך בכוונת דברי ר"ח ז"ל בחזקת סכנה הוא עומד. כי על כן היותר נכון לומר דאף ר"ח ורבינו ז"ל לא אמרו דאין משלמין ע"פ עצמן אלא דוקא משום דינא דהזמה ולחיובינהו משום עדים זוממין אבל ודאי דמשום חיובא דדינא דגרמי מחייבי שפיר ע"פ הודאתן ונ"מ דאי מחייבי משום הזמה העדות מעיקרא בטל ומשלמין העדים אפי' מחל לו התובע לנתבע תביעתו ולא שילם לו אבל כי מחייבי משום דינא דגרמי כי לית להו לעדים לשלם מחייבינן לנתבע לשלם ע"פ עדותן וכשיזדמן ממון לעדים ישלמו לנתבע משום הודאתם וגם אם מחל התובע לנתבע תביעתו לא מחייבינן לעדים לשלם לנתבע משום ד"דג כיון דלא הפסידוהו שהרי מחל לו התובע עיין להרב פ"מ ח"ב סי' ל"ב ול"ג יע"ש וזה נראה דעת מרן ב"י ז"ל דר"ח לא פליג אמ"ש הטור בסי' ל"ט סל"ד בשם תשו' הרא"ש דמדינא דגרמי חייב וכסברת רי"ו ז"ל שהביא הוא ז"ל והיא סברת הרמב"ן והריטב"א ז"ל ומש"ה עמד מתמיה על הטור למה הביא דין זה בשם ר"ח מאחר דסוגייא ערוכה היא בפ"ק דמכות כיון דלא פליג ר"ח אהרא"ש ור"יו והרמב"ן ז"ל וס"ל דמדין הזמה דוקא הוא דפטור ולא מדד"ג איברא שמדברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו משמע דבדברי ר"ח ז"ל אפשר לפרושי הכי אמנם בדברי רבינו מפשט פשיטא ליה דלא מחייבי כלל העדים בשהודו אפי' מדינא דגרמי וכמו שהבין הלח"מ ז"ל ועיין להרב פרישה ודרישה בסי' ל"ח ולמוהרח"ש ז"ל בח"א סי' מ"ב ולהרב תורת חסד בסי' קל"ד ולהרב פמ"א בח"א סי' ע"ח ולמוהר"י קצבי סי' כ"ה דכולהו ס"ל כמ"ש דר"ח ז"ל לא פליג אהרא"ש ורי"ו והרמב"ן ז"ל יע"ש ומרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ח הגה"ט אות ח' כתב דאפשר דר"ח ז"ל ס"ל כריטב"א דדינא דגרמי קנסא הוא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו יע"ש. וזה לא ניתן ליאמר דבקנסא דרבנן כבר כתב המרדכי והביא דבריו הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק מ"ט דאדם משלם ע"פ עצמו ולבר מן דין מלבד דאכתי לא מייתבא בהכי דעת רבינו דאיהו ס"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא וכמבואר בפ"ח מה' חובל יע"ש אף גם זאת אי אפשר לייחס זה בדעת ר"ח ז"ל שהרי הוא ז"ל ס"ל דשף מטבע של חבירו חייב וכמ"ש בשמו הרמב"ן ז"ל בקונט' דינא דגרמי שלו יע"ש וכ"כ בשמו ה"ה ז"ל פ"ז מה' חובל הל' י"א יע"ש וזה מבואר דס"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא דלמ"ד קנסא שף מטבע פטור כמ"ש הש"ך סי' שפ"ו סק"א יע"ש. עוד צידד מרן החבי"ב ז"ל שם ליישב דעת ר"ח דס"ל דלא מחייב מדינא דגרמי אלא כשברור לנו ע"פ עדים שהזיק לחבירו אבל בעדים שאמרו שקר העדנו כיון דלענין העדות בעצמו לאו כל כמנייהו לחזור בהם ועדות הראשונה מתקיימת אף להתחייב עצמן מדינא דגרמי לאו כל כמינייהו עכ"ל ואין בזה כדי שביעה דבאומר גזלתיך נמי נימא כיון דלפסול עצמן בעדות זה לאו כל כמיניה אף להתחייב לאו כל כמיניה אלא ודאי דלא תלייא הא בהא דלחייב עצמן פלגינן דיבוריהו כאלו אמרו יש לחבירו אצלי ממון שנתחייבתי לו וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א ז"ל. סוף דבר היותר נכון בדעת ר"ח ורבינו ז"ל הוא כמ"ש דלא אמרו דאין משלמין ע"פ עצמן אלא מדין הזמה אבל משום דינא דגרמי מחייבי ולפום מאי דמשמע ליה להרמב"ן בדעת רבינו דאף משום דינא דגרמי לא מחייבי עדים ע"פ הודאתן אפשר לומר שטעמו ז"ל דע"כ לא אמרו דדינא דגרמי דינא הוא ולא קנסא ומחייב ע"פ עצמו אלא בדבר דאי איכא עדים מחייב משום דינא אבל הכא בעדים שאמרו שקר העדנו שאם היו באים עדים להזימן לא היו מחייבי אלא משום קנסא בין שלמו ע"פ בין לא שלמו ע"פ וכמו שהכריח הרמב"ן ז"ל וכתבנו לשונו לעיל כי הודו מעצמן ואמרו שקר העדנו כי מחייבי ע"פ כהעדאת עדים הוא דמחייבי דהיינו קנסא ולא דינא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו והחולקים על רבינו ז"ל ס"ל דע"כ לא אמרו דעדים זוממין קנסא הוא אלא בעדים המכחישים דוקא דחידוש הוא שחדשה תורה דמאי חזית דתסמוך אעדות המזימין ולא אעדות נזומין אבל כשהנזומין בעצמן מודים ששקר העידו אין כאן חידוש לומר דקנסא הוא ועיין בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל בפ"ק דבב"ק דף ד' שכתב בשם הרר"י ז"ל וז"ל ואם יודו העדים מעצמן אחר שהעידו ששקר העידו אינן נאמנים ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתיים זוז דכיון שהגיד שוב אח"ו והן אינן משלמין לו למאן דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולמ"ד ממונא הוא משלמין הן לו מאתיים זוז והוא אינו משלם לו כלום עכ"ל ומדלא ביאר דמדינא דגרמי מחייבי העדים בהודאת עצמן אפי' למ"ד קנסא משמע דס"ל כדעת רבינו ז"ל דלא מחייבי כלל אפי' מדד"ג וכמדובר. עלה בידינו מן האמור ומדובר דהיכא דשם נפשיה רשיעא במעשה איסור שעשה ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דגזלתיך וכיוצא לכ"ע מחייב בהודאת עצמו ובמודה שהעיד שקר לחבירו דהוציא ממון ע"פ לדעת רבינו ז"ל והר"ר יהונתן ז"ל לפום מאי דמשמע ליה להרמב"ן ז"ל לא מחייב לשלם בהודאתו ולא משום טעמא דאין אמע"ר דהא לעניין לחייב עצמו בממון מהימן אלא משום דס"ל דהו"ל מודה בקנס כיון דלא משכחת לה שיתחי' על פי עדים משום דינא אלא משום קנסא אמנם לדעת הרמב"ן והריטב"א והרא"ש ורי"ו ז"ל כל כ"הג מחייב בהודאת עצמו משום דד"ג כמדובר ולעניין הלכה נראה דכל כ"הג מצי המוחזק לומר קי"ל כרבינו ורבינו יהונתן ז"ל כיון דהרמב"ן ז"ל משמע ליה בפשיטות בדעת רבינו דמפטר אף משום דד"ג ודוק. ובמודה מעצמו שהוא חשוד על השבועה אי מהימן על עצמו לעניין חיוב ממון לשיהיה שכנגדו נשבע ונוטל כבר כתבנו לעיל בתחילת דברינו דבהא אפליגו הרשב"א והר"ן בפ' כל הנשבעין דלדעת הרשב"א לא מהימן מטעמא דאין אמע"ר ולדעת הר"ן ז"ל מהימן ודעת הרא"ה כדעת הרשב"א כמ"ש הרב דברי אמת בקונט' החמישי ד"ל ע"ד יע"ש ומיהו לע"ד אפשר דאף הרשב"א ז"ל מודה לדברי הר"ן וכמ"ש לעיל וראיתי להרב דברי אמת שם דכ"ט ע"ד הביא דברי הר"ן ז"ל וכתב וז"ל וגם בזה אני תמה שהרי כתב הרמב"ם פ"ב מה' טוען דאין אדם נעשה חשוד עד שיפסל מפי עדים וכתב ה"ה ז"ל שדברים פשוטין הן ושכ"כ רבינו האיי ז"ל ושהרמ"ה ז"ל כתב דאם התובע מן הנשבעין ונוטלין ואמ' חשוד אני נאמן להזיק את עצמו אבל לא בנתבע עכ"ל והנה הרב ז"ל משום דמפשט פשיטא ליה בדעת הר"ן דנתבע שאמר חשוד אני נאמן לחייב את עצמו והו"ל ככל חשוד דעלמא שנשבע שכנגדו ונוטל ואם לא רצה לישבע הפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה מש"ה כתב עליו שדברי רבינו והגאונים שכתב ה"ה ז"ל הויין תיובתיה דהר"ן ז"ל ומה"ט עמד מתמיה עוד שם לקמיה על הרב גד"ת ומרן החבי"ב שעמדו לישב דברי הרי"ף בתשו' שהביאו הרב התרומות בשער עשירי ח"א ה"ג והטח"מ סי' פ"ז סמ"ג שנראה מדבריו שאדם נעשה חשוד ע"פ עצמו ובקשו טעם לדבריו ותמה עליהם שלא ראו דברי הר"ן ז"ל הללו שטעמו מבואר דס"ל דלדבר של ממון ולחובתו הודאת בע"ד כמע"ד אלא שאין כן דעת רבינו האיי ורב שרירא ורבינו וראב"ן והרשב"א ובעה"ת והטו' ור"יו והרמ"ה וה"ה ז"ל ושם ד"ל ע"ב ד"ה ולפי כו' עמד מתמיה ג"כ על הרב ב"ח ז"ל שכתב שדעת הרי"ף כדעת הרמ"ה ז"ל דלא מפסיל הנתבע בהודאת עצמו איך לא זכר להך לישנא דהר"ן המוצג לפנינו יע"ש. ואין ספק דאשתמיט מיניה דהרב ז"ל מ"ש הרב תיו"ט ז"ל שם בפ' כל הנשבעין משנה ד' דאחר שהביא לשון הר"ן ז"ל כתב וז"ל ונר' דדוקא בדניחא ליה לתובע לישבע הוא שנשבע ונוטל אבל בלא"ה יכול לומר או השבע ותפטר או תודה ותשלם דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד דבשבועה דאוריית' קי"ל דלא מפכינן והשתא מהפך ליה במ"ש שהוא חשוד וזו היא סברת הרמ"ה שכתב הטור בסי' צ"ב וז"ל ואי ניחא ליה לתובע לישבע נשבע ונוטל ע"כ אבל הרמב"ם בפ"ב מה' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד כו' עכ"ל והשתא לפי דברי התיו"ט ז"ל שאף דברי הר"ן ז"ל הן כדברי הרמ"ה ז"ל אין מקום לתמיהת הרב דברי אמת לא על הר"ן מדברי רבינו והגאונים שהביא ה"ה ז"ל כיון שאף לדברי הר"ן ז"ל אינו נעשה חשוד ע"פ עצמו אלא לחובתו של נתבע לעניין שאם רוצה התובע לישבע וליטול הרשות בידו אבל אם אינו רוצה לישבע וליטול לא הפסיד כשאר חשוד על השבועה ע"פ עדים אלא חוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואומרים לו או תשבע או תשלם ואף דברי רבינו מתפרשים בדרך זה כמו שנראה מדברי ה"ה ז"ל דאחר שהביא דברי הרמ"ה ז"ל כתב ופשוט הוא ולא כתב שרבינו חולק על זו וכן נראה מדברי הטור בסי' צ"ב דאחר שהביא דברי רבינו סיים וז"ל וכתב הרמ"ה אבל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל והנ"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחייוביה נפשיה ממונא קאתי והודאת בע"ד כמע"ד עכ"ל ומדלא כתב ע"ד הרמב"ם והרמ"ה כתב אלא וכתב הרמ"ה נראה מבואר דס"ל דאף דברי רבינו יכולים להיות כדברי הרמ"ה וכ"כ מהרימ"ט בתשו' חח"מ סי' ל"ו והש"ך בסי' צ"ב סק"ו יע"ש ומהתימה על התיו"ט ז"ל שנראה מדבריו דרבינו חולק על דברי הרמ"ה ז"ל ואינו כן כמדובר ואפשר שלזה כיון הש"ך בסק"ו במ"ש ונראה דגם הסברה ראשונה מודה בזה כו' וגם דעת הר"ן דנאמן לעשות עצמו חשוד ודלא כהתיו"ט פ' כל הנשבעין ועדיין צ"ע עכ"ל דכונתו להשיג על התיו"ט ז"ל שסיים על דברי הר"ן אבל הרמב"ם כתב שאינו נעשה חשוד ע"פ עצמו אלא ע"פ עדים כו' דמשמע מדבריו שהרמב"ם חולק ואינו כן. ומעתה גם מה שתמה עוד הרב דברי אמת על הגד"ת ומרן החבי"ב והב"ח ז"ל לא קשיא דמשום דמשמע להו דלהרי"ף ז"ל בהודאת עצמו נעשה חשוד לגמרי שיהא שכנגדו נשבע ככל חשוד דעלמא ואם לא ישבע יפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה שהרי לא תלה טעמו משום דנאמן לחובתו כמ"ש הר"ן ז"ל כדי שנוכל לפרש דבריו כשיטת הרמ"ה ז"ל מש"ה בקשו טעם לדברי הרי"ף ז"ל והב"ח ז"ל נדחק לומר דאע"פ שלא ביאר הרי"ף טעם הדבר אפשר לפרש דבריו דמטעם דנאמן לחובתו הוא שכתב כן ואה"ן שאם אינו רוצה התובע לישבע דחוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואינו נפסל ע"פ עצמו כשיטת הרמ"ה ז"ל. אמנם בדברי הר"ן שכתב בהדייא דהטעם דנעשה חשוד ע"פ עצמו הוא מפני שאדם נאמן לחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד כו' דזה מבואר שאם אין התובע רוצה לישבע לא הפסיד ואומרים לו לנתבע או תשבע או תשלם שאם לא כן אלא שפטור בלא שבועה כשאר חשוד ע"פ עדים נמצא שהוא נאמן לזכות לעצמו ליפטר בלי שבועה כמו שהכריח התיו"ט ז"ל מש"ה לא העלו הרבנים הנז' דברי הר"ן ז"ל על דל שפתם מפני שאין זה ענין לדברי הרי"ף ז"ל והן הן דברי הרמ"ה שכתב הטור בסי' ק"ב והסכים עמהם ודוק. וראיתי עוד להרב הנז' שם בדף ל' ע"ד הביא דברי הריטב"א ז"ל בשיטתו לבב"מ שכת' וז"ל ומיהו מי שטען על חבירו מנה של רבית יש לי בידך כו' הלכך אם כופר בכל פטור בלי שבועה ואם מודה מקצת משלם מה שהודה ופטו' מן השאר בלי שבוע' שאע"פ שהוא הודה שהוא פסול אינו נפסל ע"י עצמו שאין אדם מע"ר ולא הוי ע"פ עצמו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כן דעת מור"י נר"ו ודינו נראה נכון אע"פ שראיתי מן הגדולים חלוקים עליו ואמרו דאפי' ע"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם וזה צ"ע עכ"ל וכתב ע"ז הרב הנז' וז"ל ועוד שמענו שהריטב"א מסתפק במאי דפשיטא ליה להר"ן ז"ל וכיון דהר"ן והריטב"א ז"ל הושוו לחלק בין פיסול דעדות לפיסול דשבועה דלעדו' אין אדם נפסל ע"פ עצמו אך לעניין שבועה כיון שהוא לחובתו הודאת בע"ד כמע"ד מעתה גם דעת הרי"ף הכי הוי אלא שלדעת רב שרירא וראב"ן והרמב"ם ובעה"ת והטור והמרדכי ורבינו האיי והרשב"א ורי"ו וה"ה ז"ל כשם שאין אדם נפסל לעדות ע"פ עצמו כן לשבועה עכ"ל ולפי מ"ש בדעת הר"ן ז"ל אין כאן מחלוקת שאף דעת הר"ן כדעת הגדולים הללו שלא כתב הוא ז"ל שנעשה חשוד ונפסל לשבועה אלא לחובתו ודוקא כשהתובע רוצה לישבע אבל אם אינו רוצה לישבע ודאי לא מיפטר הנתבע בלא שבועה דא"כ הו"ל נאמן לזכותו ולא לחובתו כמדובר. ואף הריטב"א ז"ל שכתב דאפשר דאפי' ע"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם עכ"ל איכא למימר דקאי בשיטת הראשונים הנז' שאין אדם נפסל לשבועה על פיו מיהו משמע ליה דהיינו דוקא בתובע ונתבע דעלמא דאם הנתבע שם נפשיה רשיעא כנדון הרי"ף והרמ"ה ז"ל כי אמר נתבע שהוא חשוד לא מפני זה נעשה התובע חשוד ומש"ה יכול התובע לישבע וליטול ע"כ של נתבע ואם אינו רוצה לישבע חוזר ואומר לנתבע או תשבע או תשלם ולא מפטר הנתבע בלי שבועה וגם אינו נעשה חשוד ע"פ עצמו לשלם בלי שבועה שיכול לטעון שישבע התובע ויטול שהוא לא אמר שהוא חשוד אלא כדי שישבע התובע ואם אין התובע רוצה לישבע הוא לא ישלם אלא ישבע שאין אדם נפסל לשבועה ע"פ עצמו אבל בנדון הריטב"א שהודה הנתבע שלוה ברבית מן התובע שלפי דברי הנתבע גם התובע נעשה חשוד מאחר שעבר והלוה ברבית א"כ לפי דברי הנתבע שגם התובע חשוד והו"ל ב' חשודים חזרה השבועה למחויב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה"ט כתב הריטב"א דכל כ"הג לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי לשלם הוא ע"כ כלומר לפי טענתו שהודה שלוה ברבית וגם המלוה הוא חשוד לשבועה כל כ"הג ודאי ראוי הוא לשלם ולא ליפטר בשבועה נשאר חשוד ע"פ עצמו דעלמא כן נראה לע"ד. ועוד ראיתי להרב דברי אמת שם דף ל' ע"ב שכתב וז"ל וראיתי להרב מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סימן ל"ו תמה על מה שתמה הטור סי' פ"ז על דברי הרי"ף שכתב דאדם נפסל בשבועה ע"פ עצמו דהרי הטור ז"ל סי' צ"ב הביא דברי הרמב"ם שכתב אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עדים כו' וכתב הרמ"ה אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל וכתב עליו מרן ז"ל שם דכיון שהנתבע אומר חשוד אני שכנגדו אם ירצה נשבע ויטול בע"כ של נתבע כו' ואמאי תמה הטור על הרי"ף ז"ל ולא עוד אלא לפי מה שפירש מרן ז"ל בדברי הרמ"ה המובאים בטור דאם אמר חשוד אני שכנגדו נשבע ונוטל ע"כ של נתבע יהיו דברי הרמ"ה סותרים למ"ש ה"ה ז"ל בשמו פ"ב מה' טוען שה"ה ז"ל כתב משם הרמ"ה ז"ל לחלק בין תוב' מהנשבעין ונוטלין שאומר חשוד לנתבע שאומר חשוד אני דתובע שאומר חשוד אני להזיק לעצמו קאתי והודאת בעל דין כמע"ד לא כן בנתבע ולפי דברי הטור כפי מה שפירש מרן דין התובע ודין הנתבע שוין הם דבכולן אמרי' הודאת בע"ד כמע"ד ואי לאו דמסתפינא מגדולת מרן כו' ולפי דרך זה אתי שפיר דברי הרמ"ה מ"ש הטור בשמו עם מ"ש ה"ה בשמו שוין לטובה וג"כ הטור אינו חולק כו' אלא שלא ראיתי לשום אחד מנושאי כלי מרן שפירשו כן ואדרבא כולן תופסין דברי הרמ"ה דבאומרו חשוד אני אם רוצה התובע נשבע ונוטל ע"כ של נתבע ואם לא רצה ב"ד מוסרין לו שבועה דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו כו' עכ"ל. ואחר שאלת מחילה הראויה לפי כבודו לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אשר החריד לישב דברי הטור ודברי הרמ"ה דלא תיקשי אהדדי ואף גם זה לא עלתה לו מפני שלא ראה לנושאי כלי מרן ז"ל שפירשו כדבריו ולע"ד לא חזינא תיובתא לא בדברי הטור ולא בדברי הרמ"ה ז"ל לפי שיטת מרן ז"ל ואני תמיה טובא דלפי דבריו מה לו להקשות דברי הרמ"ה שהביא הטור בסי' צ"ב עם דברי הרמ"ה שהביא ה"ה ז"ל בפ"ב מה' טוען והלא הטור ז"ל שם כשהביא דברי הרמ"ה שכתב דאי ניחא ליה לתובע לישבע ישבע ויטול ע"כ של נתבע סיים וכתב והנ"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחיוביה נפשיה ממונא אתי והודאת בע"ד כמע"ד עכ"ל וסיום לשונו הן הן דברי ה"ה ז"ל שכתב בשם הרמ"ה לחלק בין תובע לנתבע והיה

47 משנת ארץ ישראל על משנה שבועות פתח ↗

בברייתא אחת נאמר: "אנסתה ופיתיתה את בתי, והוא אומר לא אנסתי, ולא פיתיתי – משביעך אני ואמר אמן חייב. ורבי שמעון פוטר שאין משלם קנס על פי עצמו. זה הכלל כל שהוא קנס ומשלם על פי עצמו, משביעך אני ואמר, אמן חייב. וכל שאינו קנס, אין משלם על פי עצמו18לפי ההלכות שמנינו לעיל צריך להיות ההפך, שקנס אינו משלם על פי עצמו. – משביעך אני ואמר אמן פטור האומר נשבע אני חייב בתורה ובשמים פטור" תוס', שבועות פ"ב הט"ז, עמ' 448. אם כן אם נשבע שלא אנס, ונתגלה שאנס, חייב על שבועת השקר, אבל רבי שמעון מחדש שבמקרה שהודה מעצמו שאכן אנס הוא פטור גם מדמי השבועה קרן וחומש, וברור שאם אין קרן אין גם חומש. המילה אין הממוסגרת בסוגריים איננה בכתב יד ברלין ובכתב יד וינה והיא מיותרת, ומטעה. הכלל פשוט: קנס הוא משלם על פי עצמו, כלומר חומש, ואולי גם כפל; אם נשבע שפטור, והודה שזו שבועת שקר, חייב לשלם, וקנס שהוא פטור עליו אם הודה ונשבע וחזר בו משבועתו פטור עליו. ההודאה על פי עצמו נתפסת כאילו נאמרה כבר בשלב הראשון כשהבעל אמר "משביעך אני"19בבבלי, שבועות לו ע"ב, קוצרה הברייתא וכן נחסכה השאלה. . על כל פנים לדעת רבי שמעון יש מי שאף על פי שהודה בעצמו חייב בקנס, ויש מי שפטור מקנס אם הודה, והכוונה לתשלומי כפל, או אולי גם לחומש שבו אנו עוסקים.

48 משנת ארץ ישראל על משנה שבועות פתח ↗

מסכת נדרים מתמקדת בנדרים. מסכת שבועות עוסקת גם בשבועות שהן כנדרים, אך גם בשבועות המשפטיות. היחס אל השבועה ה"משפטית" חייב התייחסות אחרת מאשר אל השבועה ההתנדבותית, שהרי התנאים ירשו מהמקרא את השבועה כמוסד משפטי מחייב. הבבלי למסכת נדרים הוא כידוע בעל אופי סגנוני ולשוני מיוחד, המעיד שלא נערך יחד עם יתר המסכתות105אפשטיין, מבואות, עמ' 56; בנוביץ, שבועות בתרא, עמ' 7-4.. עיון בתלמוד הבבלי למסכת שבועות מותיר את הלומד תחת הרושם שאמוראי בבל מיעטו לעסוק בה. הדיונים סביב המשניות מעטים, ולא אחת הפרשנויות העיקריות למשניות מסוימות מצויות דווקא בסוגיות אחרות. כך למשל בדף לח בעמ' א, אך בעיקר בעמ' ב מצויה סדרת סוגיות המסבירות את המשניות בהמשך פרק ה, אך כל הסוגיות מוסבות על משנה א באותו פרק, והעורך שרשר את כל המשניות סביב בעיה ספציפית המתעוררת אצלו בעקבות משנה א. כך גם בדף מו ע"ב מצוי דיון במשנה של פרק ו משנה א. רק במקומות מועטים מובאים סיפורים על קיום של שבועות הלכה למעשה. בסדרת סיפורים מסופר על לימוד המסכת, אבל כולם קשורים לבית מדרשו של רבא: "עיפא תני שבועות בי רבה" בבלי, כח ע"ב; ומעשה שונה בדף לו ע"ב. ניכר שמדובר בלימוד מיוחד, ואחד השונים בוחן את אחיו על המשנה ושואלו שאלה ראשונית למדי על תוכן משנה. סיפור זה מצוי גם בירושלמי: "אבימי אחוי דחיפה אמר שמשית בנדרין, שמשית בשבועות. בעי חיפא מיבדקיניה" פ"ג ה"ח, לד ע"ד. לא נרחיב בכך, אך ברור שלפנינו סיפור שהועבר מתלמוד אחד למשנהו והפרטים שונו, לפחות במקצת. אבימי, שעליו מסופר בבבלי שלמד את מסכת שבועות בביתו של רבא, מתפאר שלמד את המסכתות ה"נידחות" נדרים ושבועות, ואחיו בוחן אותו. זו עדות ללימוד המסכת, אך גם לחריגותה. באופן ממשי יש במסכת מעט סיפורים הלכה למעשה, ודומה שמיעטו לעסוק בשבועות הפרטיות. השבועות המשפטיות נידונות מעט יותר, ומופיעים מעט סיפורים הקשורים, בחלקם, לבית מדרשו של רבא, אך אלו אינם בתלמוד למסכת שלנו אלא במסכת אחרת כתובות פה ע"א.

« ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ה ע״ב ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ז ע״א »