ביאור שטיינזלץ על שבועות י״ב

1 שכן שאני שונה היא קטורת, שלא בר בת רעיה היא, שבהמת קרבן יכולה לרעות עד שיפול בה מום, אבל לקטורת אין תקנה כזו, ודווקא משום שאין לה תקנה בדרך אחרת פודים אותה.

2 אלא נאמר שחכמים הסבורים שתמידים נפדים תמימים הם רבנן חכמים שאמרו בענין פרה אדומה שהיא נפדית אפילו מצא אחרת נאה הימנה — יש לדחות גם זאת: דלמא שאני שמא שונה דין פרה אדומה, שלב בית דין מתנה עליה כיון שדמיה יקרין!

3 ואלא נאמר שהם רבנן אותם חכמים שאמרו לו לר' שמעון במשנתנו: הואיל ואין כפרתם של השעירים השונים שווה, היאך קרבים זה בזה. ומשמע כי לשיטתם אין קושי בדבר, משום "שלב בית דין מתנה".

4 אולם גם זאת יש לדחות: ממאי מנין אתה יודע ששיטת ר' יהודה היא, והכי קאמר ליה וכך הוא אומר לו לר' שמעון: בשלמא לדידי דאמינא נניח לשיטתי, שאני אומר לב בית דין מתנה עליהן — אמטו להכי משום כך יקרבו זה בזה, למרות שאין כפרתם שווה — משום שבית דין מתנה מראש על כך, אלא לדידך דאמרת לשיטתך שאתה אומר לא, שאין בית דין מתנה, אמאי מדוע יקרבו?

5 הרי ניתן להסביר את הדברים אחרת, ודלמא ושמא "אמרו לו" שיטת ר' מאיר היא, והכי קאמר ליה וכך הוא אומר לו לר' שמעון: בשלמא לדידי דאמינא נניח לשיטתי שאני אומר כל השעירים כפרתן שוה — משום הכי כך יקרבו, אלא לדידך אמאי לשיטתך מדוע יקרבו? ואם כן, מניין לר' יוחנן שאכן קיימת שיטת חכמים שתמידים תמימים נפדים!

6 אלא יש לומר כי ר' יוחנן גמרא גמיר לה במסורת למד אותה: לדברי ר' שמעון — אין נפדין, לדברי חכמים — נפדין.

7 א ושואלים: ולדעת ר' שמעון שאמרנו דלית ליה שאין לו שאינו מקבל את השיטה שלב בית דין מתנה עליהן, אותם תמידים שנותרו בסוף השנה, מאי עבדין להו מה עושים להם? אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: מקיצין בהן את המזבח כלומר, מקריבים אותם כעולות לנדבת הציבור בזמן שאין על המזבח קרבן אחר, כדי שלא יישאר המזבח ריקם.

8 אמר ר' שמואל בר רב יצחק: ומודה ר' שמעון בשעירי חטאת, שאין מקיצין את המזבח בגופן, אלא בדמיהן, שירעו עד שיפול בהם מום, ואז ימכרו אותם, ובדמיהם יקנו קרבנות לעולה.

9 כי דווקא הכא כאן לגבי תמידים, כן הוא, דמעיקרא לפי שמתחילה היו אלה כבשים שנועדו לקרבן עולה, והשתא וגם עכשיו הם עולה. אבל התם שם בשעירי חטאת, דמעיקרא שמתחילה הוקדשו לקרבן חטאת והשתא ועכשיו רוצים להקריבם עולה — יש לעשות גזירה שלא להקריבם לעולה לאחר כפרה כלומר, לאחר שכבר נתכפרו הציבור באחרים, אטו משום חשש שמא יבואו להקריב חטאת לשם עולה לפני כפרה כלומר, גם במקרה שלא נתכפרו עדיין בחטאת אחרת.

10 אמר אביי, אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו מעין הדברים האלה: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן — כולן ימותו, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו עד שיפול בהם מום, ואז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

11 ויש לשאול: ואמאי ומדוע ימתינו להם שיסתאבו? נקרבו אינהו גופייהו שיקרבו הם עצמם כקרבן עולה! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי יש בדבר גזירה שלא יקרבו לעולה לאחר כפרה אטו משום לפני כפרה.

12 אמר רבא והוסיף, אף אנן נמי תנינא אף אנו גם כן שנינו מעין זה: כאשר אבד אחד משני השעירים של יום הכיפורים לה' או לעזאזל, מביאים זוג אחר ומגרילים עליהם. האחד ייעשה בן זוג לראשון, והשני מן הזוג השני, שלא נעשה בו שימוש, ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

13 ויש לשאול: ואמאי ומדוע עושים כן? שיקרב איהו גופיה הוא עצמו עולה! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי יש גזרה שלא להקריבו עולה אחר כפרה אטו משום לפני כפרה.

14 אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא אף אנו גם כן שנינו כיוצא בזה: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו — ירעה עד שיסתאב וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. ר' אליעזר אומר: ימות, ולא ימכר. ר' יהושע אומר: יביא בדמיו עולה.

15 ויש לשאול על דברי ר' יהושע: וליקרב הא גופא ושיקרב הוא עצמו עולה! אלא לאו האם לא טעם דבריו בגלל גזירה לאחר כפרה אטו משום לפני כפרה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

16 ומוסיפים: תניא נמי הכי שנויה גם כן כך ברייתא אחרת כדברי ר' יוחנן לעיל, שלשיטת ר' שמעון, תמידים תמימים שנותרו מקייצים בהם את המזבח: מה הן מביאין מן המותרות של הקרבנות שנתרמו לציבור ולא נעשה בהם שימוש באותה שנה?

17 קיץ כבנות שוח קינוח סעודה כמין תאנים למזבח. ותוהים: וכי אפשר להעלות תאנים על המזבח? והכתיב והרי נאמר: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' "ויקרא ב, יא, ואף כל פירות העץ בכלל זה! ומשיבים, תני שנה רב חנינא: מביאים מן המותרות קיץ למזבח כבנות שוח שמביאים בקינוח סעודה לאדם.

18 דרש רב נחמן בר רב חסדא ברבים: אין מקיצין כלומר, אין מביאים את קיץ המזבח בעולת העוף. אמר רבא: הא בורכא זוהי שטות. אמר ליה לו רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתא מה השטות שבדבר? אנא אמריתה ניהליה אני אמרתי אותה את האימרה הזו לו, ומשמיה ומשמו של רב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה אמרתי אותה לו, שאמר רב שימי מנהרדעא: מותרות לנדבת צבור אזלי הולכים, ואין עולת עוף בצבור.

19 ושבים לענין הראשון, ומעירים: ואף שמואל סבר להא כהלכה זו של ר' יוחנן, שאמר כי לדעת ר' שמעון, תמידים תמימים שנותרו יקרבו לקיץ המזבח, למרות שלא הוקדשו מתחילה לכך אלא לקרבן חובה, שאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור — סכין היא המושכתן למה שהן כלומר, בשעת שחיטה נקבע למה הם שייכים, ועד אז ניתן להחליט עליהם דלשם איזה קרבן הם מוקרבים כעולה.

20 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך לענין חטאת: ומודה ר' שמעון בשעיר חטאת של מוספי הרגלים, שאם לא קרב השעיר ברגל יקרב בראש חדש, ואם לא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים, ואם לא קרב ביום הכפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר, שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון.

21 ומביאים, תנא שנה החכם: לא הוקדש שעיר החטאת אלא לכפר על מזבח החיצון.

22 א שנינו במשנה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרים. ושואלים על כך: מנהני מילי מנין הדברים הללו שמכפר על הזדונות?

23 דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר בענין שעיר הנעשה פנים: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" ויקרא טז, טז, וביאור הדברים הנזכרים: פשעים — אלו המרדים, וכן הוא אומר בדברי יהורם מלך ישראל ליהושפט מלך יהודה: "מלך מואב פשע בי" מלכים ב ג, ז, כלומר מרד בי. ואומר: "אז תפשע לבנה בעת ההיא" מלכים ב ח, כב, משמע שפשע הוא מרידה, וכוונתו — מי שעושה עבירה בזדון. חטאות — אלו השגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה" ראה ויקרא ד, כז.

24 ב שנינו במשנה: על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין — שעיר המשתלח מכפר.

25 על לשון המשנה תוהים: היינו זהו קלות היינו זהו עשה ולא תעשה, חמורות היינו זהו כריתות ומיתות בית דין, הודע היינו זהו מזיד, לא הודע היינו זהו שוגג! ומפני מה חזר וכפל אותו ענין עצמו?

26 אמר רב יהודה, הכי קאמר כך הוא אומר: על שאר עבירות שבתורה, בין קלות בין חמורות, בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד. ולגבי אותן שעשאן בשוגג — בין נודע לו ספיקן שנוגע לו שעבר על ספק עבירה לפני יום הכיפורים, בין לא נודע לו ספיקן — על כולם מכפר שעיר זה. ואחר כך חוזר ומפרש את הדברים במשנה: ואלו הן קלות — מצוות עשה ולא תעשה, ואלו הן חמורות — כריתות ומיתות בית דין.

27 ושואלים: האי זה העשה שמתכפר בשעיר המשתלח ביום הכיפורים היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי דלא עבד אם שלא עשה החוטא תשובה — הלוא אמרו: "זבח רשעים תועבה" משלי כא, כז, והקרבן אינו מועיל לכפר. אי דעבד אם שעשה תשובה, הרי כל יומא נמי יום גם כן מתכפר לו, אף שאינו יום הכיפורים. דתניא ששנויה ברייתא: עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ואם כן אינו נזקק לשעיר המשתלח!

28 אמר ר' זירא: