ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״ח

1 אלא מהא ליכא למשמע מינה מזו אין לשמוע ממנה, ואין לדייק ממה שלא נאמרו הדברים במשנה.

2 א שנינו במשנה: שבועת הפקדון כיצד? "תן לי פקדון שיש לי בידך" כו'. ובהמשך עסקה המשנה במי שהיו חמשה תובעים אותו, ונשבע לכולם. ובענין זה מביאים, תנו רבנן שנו חכמים: אם כלל שבועה לכמה אנשים בנוסח אחד — אינו חייב אלא משום שבועה אחת, אם פרט — חייב על כל אחת ואחת, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם אמר "שבועה לא לך ולא לך ולא לך" — חייב על כל אחת ואחת.

3 ר' אליעזר אומר: דווקא אם אמר "לא לך ולא לך ולא לך שבועה" שאמר לשון שבועה בסוף — חייב על כל אחת ואחת. ר' שמעון אומר: עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת כלומר, שיפרש מלת "שבועה" בכל אחת.

4 ובפירוש דברי ר' מאיר ור' יהודה נחלקו שמואל ור' יוחנן, אמר רב יהודה אמר שמואל: כללו של ר' מאיר מה שרואה ר' מאיר ככלל "ולא לך ולא לך", בו' החיבור — הרי הוא פרטו של ר' יהודה, וכללו של ר' יהודה מה שהוא רואה אותו כביטוי אחד "לא לך, לא לך", בלי ו' החיבור — הוא פרטו של ר' מאיר. ואילו

5 ר' יוחנן אמר: הכל מודים ב"ולא לך" שהוא פרט, וגם ר' מאיר. לא נחלקו אלא כשאמר "לא לך", שר' מאיר אומר: גם זה הוא פרט, ור' יהודה אומר: כלל. ואיזהו כללו של ר' מאיר שחייב רק משום שבועה אחת? כשאומר "שבועה שאין לכם בידי".

6 ושואלים: במאי קמיפלגי במה הם חלוקים שהם מפרשים באופן שונה את דברי ר' מאיר? ומשיבים: שמואל דייק מדייק מלשון הברייתא, ור' יוחנן דייק ממתניתין מדייק ממשנתנו. ומפרטים: שמואל דייק מדייק מן הברייתא, כיצד? מדקאמר ממה שאומר ר' יהודה: "ולא לך" פרטא הוי פרט הוא שחייב על כל אחת ואחת, מכלל הדברים אתה למד דשמעיה ששמע אותו את ר' מאיר שאמר: כללא הוי כלל הוא, ואמר ליה לו ר' יהודה: לא, פרטא הוי פרט הוא.

7 ור' יוחנן אמר: ניתן להסביר גם אחרת, ולומר: תרוייהו שניהם לר' מאיר פרטא הוי פרט הם, ואמר ליה לו ר' יהודה: ב"ולא לך" מודינא מודה אני לך, ב"לא לך" פליגנא עלך חולק אני עליך. ושמואל, מה הוא משיב על כך? סבור הוא: אם כך הוא, הרי עד דאודי ליה אודויי, לפלוג עליה איפלוגי עד שהוא מודה לו, שיחלוק עליו, שתמוה הוא שר' יהודה אומר במה הוא מודה לו, כאשר היה ראוי לו לפרש דווקא במה הוא חולק עליו. עד כאן דנו בדיוקו של שמואל.

8 ור' יוחנן דייק ממתניתין מדייק ממשנתנו, כיצד? מדקאמר ממה שאומר ר' מאיר במשנה, שהיא בסתם שיטת ר' מאיר: "שבועה שאין לכם בידי" כללא הוי כלל הוא, מכלל הדברים אתה למד שאם אומר "ולא לך" פרטא הוי פרט הוא; דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך שלשיטתו "ולא לך" כללא הוה כלל הוא, הרי אדמשמע לן עד שהוא משמיע לנו "שבועה שאין לכם בידי" שהוא כלל, נשמעינן שישמיע לנו ש"שבועה לא לך ולא לך ולא לך" הוא כלל, למרות שיש בו פירוט, וממילא נלמד כל שכן אם אמר "שבועה שאין לכם בידי" שכלל הוא.

9 ואילו שמואל אמר אומר שכך יש לפרש את דברי ר' מאיר: כל האומר "ולא לך", הרי אף הוא כאומר "שבועה שאין לכם בידי" דמי נחשב.

10 ומנסים להביא ראיה, תנן שנינו במשנה: "לא לך ולא לך ולא לך" חייב על כל אחת ואחת. שאומר "ולא" בו', ומחשיב זאת ר' מאיר כפרט, וקשה לשמואל! ומתקנים: תני שנה: "לא לך לא לך לא לך" בלא ו'.

11 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנה: "תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה" וכו', "שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד" וכו' — חייב על כל אחת ואחת. משמע שכשיש ו' נחשב הדבר כפרט לדברי ר' מאיר, ושלא כדברי שמואל! ומשיבים: תני שנה בלי ו': "תשומת יד גזל אבידה".

12 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה נוספת מן המשנה: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין", וקשה לשמואל! ומשיבים: תני שנה גם כאן: "שעורין כוסמין" בלא ו'.

13 ושואלים: והאי תנא כל הכי שביש תני ואזיל וכי תנא זה כל כך משבש שונה והולך? שקשה לומר שבכל מקום שיבש התנא את הלשון והוסיף ו' שלא לצורך, עד שצריך לתקן אותם משפט אחר משפט! אלא צריך לומר לשיטת שמואל כי הא מני זו, משנתנו, כשיטת מי היא? לא כשיטת ר' מאיר, אלא כשיטת רבי היא, שאמר: לא שנא אינו שונה אם אמר "כזית כזית", ולא שנא ואינו שונה "כזית וכזית" — שניהם פרטא הוי פרט הם.

14 ואומרים: תא שמע מדידיה בוא ושמע ראיה מדברי ר' מאיר עצמו במשנתנו, ששנינו ר' מאיר אומר: אפילו "חטה ושעורה וכוסמת" — חייב על כל אחת ואחת! משמע שאף שמוסיף ו' פרט הוא, שלא כדברי שמואל! ומתקנים: תני שנה גם כאן: "חטה שעורה כוסמת".

15 ושואלים: מאי מה "אפילו"? מה החידוש כשאומר בלשון זו? אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: אפילו חטה בכלל חטין, ושעורה בכלל שעורין, וכוסמת בכלל כוסמין, שלא התכוון לפרט של חיטה אחת, אלא למין חיטים, מין שעורים.

16 ב שנינו במשנה: "תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך" כו'. "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", ואמר לו: "שבועה שאין לך בידי" — אינו חייב אלא אחת. ואם אמר: "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" — חייב על כל אחת ואחת. ועל כך אמר ר' יוחנן: אם היה שווה פרוטה מכולם בחיטים בשעורים ובכוסמין, אף שאין בכל מין שיעור שווה פרוטה, הריהי מצטרפת לחייבו משום שבועת הפקדון.

17 פליגי בה חלוקים בכך בפירוש דברים אלה רב אחא ורבינא, חד אחד מהם אמר: מה ששנינו במשנה שחייב על כל אחת ואחת — אפרטי מיחייב על הפרטים הוא חייב, על החיטים, על השעורים ועל הכוסמים, הריהו מביא קרבן משום שבועה, אבל אכללי לא מיחייב על הכללים איננו חייב. על מה שאמר בתחילה: "שבועה שאין לך בידי", אינו מביא קרבן לעצמו. ולפיכך מה שאמר ר' יוחנן שפרוטה אחת מכולם יחד מצטרפת, מתייחס לדין הקודם במשנה, שאמר: "שבועה שאין לך בידי" ולא פירט. וחד ואחד מהם אמר: אכללי נמי מיחייב על הכללים גם כן הוא חייב, שחייב להביא קרבן גם על השבועה הכללית שאמר תחילה. ולפיכך גם אם אין בכל אחד מהם שווה פרוטה, אם יש בכולם יחד שווה פרוטה — הרי זה מתחייב בקרבן משום השבועה הכללית, לדעת ר' יוחנן.

18 ומקשים, והתני והרי שנה ר' חייא בברייתא: הרי כאן חמש עשרה חטאות שהיו חמישה תובעים ולכל אחד מהם נשבע על שלושה דברים — חיטים, שעורים, כוסמים; ואם איתא אכן חייב גם על הכללים — עשרים חטאות הויין הן, שהרי יש שבועה כללית "שאין לך בידי", ושלוש שבועות פרטיות חיטים, שעורים, כוסמים לכל תובע! ומשיבים: האי תנא תנא זה, דפרטי קא חשיב את החיובים שיש בפרטים הוא מונה, דכללי לא קא חשיב את החיוב של הכללים אינו מונה.

19 ומקשים לצד האחר: והא תני והרי שנה ר' חייא בברייתא אחרת: הרי כאן עשרים חטאות, ואם כן הוא מחשיב כללים! ומשיבים: ההיא, אותה ברייתא, גם היא אינה מונה את הכללים, אלא היא עוסקת במקרה אחר, בחטאות שמתחייב כשמכחיש לחמישה אנשים על ארבע טענות שונות, פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה.

20 בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: היו חמשה תובעין אותו, ואמרו לו "תן לנו פקדון תשומת יד וגזל ואבידה שיש לנו בידך", אמר לאחד מהן "שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה, ולא לך ולא לך ולא לך ולא לך", מהו דינו? האם אחדא מיחייב על שבועה אחת הוא חייב לכל אחד מן האנשים שאמר להם "ולא לך", משום שכלל את כל הדברים באמירה אחת "ולא לך",

21 או דלמא שמא אכל חדא וחדא מיחייב על כל אחת ואחת מן התביעות מתחייב לכל אחד ואחד?

22 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע, דתני ששנה ר' חייא בברייתא: הרי כאן עשרים חטאות. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי דפריש אם שפירש לכל אחד מן התובעים את כל התביעות, וכי ר' חייא מנינא אתא לאשמועינן מנין בא להשמיענו? וכי אין אנו יכולים למנות לבד?! אלא לאו דלא פריש האם לא מדובר במקרה שלא פירש לכל אחד ואחד, אלא שפירט לאחד ולאחרים אמר "ולא לך", ושמע מינה ולמד מכאן: פרטא הוי פרט הוא.

23 א שנינו במשנה: הטוען "אנסת ופתית את בתי", והנתבע מכחיש ונשבע לשקר, שר' שמעון פוטר משום שהוא קנס, שאם היה מודה בו לא היה מתחייב על פי עצמו. וחכמים מחייבים משום שיש בזה גם תביעת בושת ופגם, שהן תביעות ממון שיכול להתחייב על פי עצמו. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון? הואיל ועיקר התביעה קנס הוא תובע, ושאר הדברים רק נספחים להם.

24 אמר רבא: משל של ר' שמעון, להסביר את דבריו, למה הדבר דומה? לאדם שאמר לחבירו: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", אמר לו: "שבועה שאין לך בידי חטין", ואשתכח ונמצא שחטין הוא דלית ליה שאין לו, הא אבל שעורין וכוסמין אית ליה יש לו — שהוא פטור משבועת הפקדון, לפי דכי אשתבע שכאשר נשבע על החטין, אקושטא משתבע באמת נשבע.

25 אמר ליה לו אביי לרבא: מי דמי האם דומים הדברים? התם שם, בדוגמה שהבאת, בחטין קא כפר ליה הוא כופר לו, בשעורין וכוסמין לא קא כפר ליה אינו כופר לו כלל, הכא בכולה מילתא הוא דקא כפר ליה אבל כאן בכל הדבר הוא כופר לו, שהרי אמר שלא אנס ולא פיתה כלל! הא לא דמיא זה אינו דומה אלא לאומר לחבירו: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", ואמר לו: "שבועה שאין לך בידי כלל", ואשתכח ונמצא שחטין הוא דלית ליה שאין לו, הא אבל שעורין וכוסמין אית ליה יש לו — דמיחייב שבמקרה זה הריהו חייב משום שבועת הפקדון! ואם כן לא זהו ההסבר לדברי ר' שמעון.

26 אלא כמו שכי אתא כאשר בא רבין אמר בשם ר' יוחנן: לדברי ר' שמעון — קנס הוא תובע כשהוא טוען שאנס או פיתה את בתו, ולא בושת ופגם, שאינו תובע אותם באמירה זו, ולכן פטור הנשבע, שהרי כפר בטענה של קנס. לדברי חכמים — אף בושת ופגם הוא תובע, ומשום כך חייב. במאי קא מיפלגי במה, באיזה עקרון נחלקו? אמר רב פפא, ר' שמעון סבר סבור: לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ אין אדם מניח דבר שקצוב כמו הקנס ותובע דבר שאינו קצוב כמו בושת ופגם שצריך אומדן. ורבנן סברי וחכמים סבורים: לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר אין אדם מניח דבר שאם מודה בו הנתבע אינו נפטר, כבושת ופגם, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר ותובע רק דבר שאם מודה בו נפטר כמו הקנס.

28 א משנה שבועת הדיינין כלומר, השבועה שהדיינים משביעים מדין תורה את מי שמודה במקצת הטענה, חלה כאשר הטענה שטוען התובע היא בדבר ששווה לפחות שתי כסף, וההודאה שמודה הנתבע היא לפחות בשוה פרוטה. ותנאי נוסף בענין זה, שאם אין ההודאה ממין הטענה, אלא מודה לו הנתבע בדבר שלא טען — פטור.

29 כיצד? אם אמר לו: "שתי כסף לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי אלא פרוטה של נחושת"— הרי זה פטור, משום שמה שטען לא הודה לו. אבל אם אמר: "שתי כסף ופרוטה לי בידך", ואמר לו "אין לך בידי אלא פרוטה" — הרי זה חייב.

30 אמר לו: "מנה מאה דינרים לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי כלום" — הרי זה פטור. אבל אם אמר לו: "מנה לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי אלא חמישים דינר" — חייב, משום שהודה במקצת.

31 ואולם במקרה שהודה במקצת, שאמר לו: "מנה לאבא בידך", ועכשיו שמת אני תובע ממך, ואמר לו הנתבע: "אין לך בידי אלא חמשים דינר" — פטור משבועה זו, מפני שהוא כמשיב אבידה, שהיה יכול במקרה זה לכפור בכל.

32 ב ודנים באופן נוסף של כופר בכל שהוזכר לעיל. אמר לו: "מנה לי בידך", ואמר לו הנתבע: "הן", למחר אמר לו התובע: "תנהו לי, שהרי הודית", ואמר לו הנתבע: "נתתיו לך" — הרי זה פטור. אבל אם אמר לו למחר: "אין לך בידי" — חייב לשלם לו, שהרי כבר הודה שחייב.

33 אמר לנתבע "מנה לי בידך", אמר לו: "הן", אמר לו התובע: "אם כן, אל תתנהו לי אלא בעדים", למחר אמר לו: "תנהו לי", ואמר לו הנתבע: "נתתיו לך" — הרי זה חייב לשלם, מפני שצריך ליתנו בעדים כפי שהתנה עימו.

34 ג ושבים לדון בפרטי הדינים של מודה במקצת. אם אמר לו: "ליטרא זהב יש לי בידך", ואמר הנתבע: "אין לך בידי אלא ליטרא כסף" — פטור, שהרי לא הודה לו במה שתבעו. אבל אם אמר לו "דינר זהב יש לי בידך", ואמר לו הנתבע "אין לך בידי אלא דינר כסף", וכן "יש לך בידי טריסית", וכן פונדיות, וכן פרוטה — חייב, ומדוע? שהכל מין מטבע אחת, שהוא תובע ממנו ממון והודה לו בסכום קטן יותר.

35 וכן אם תבע אותו: "כור תבואה לי בידך", ואמר הנתבע: "אין לך בידי אלא לתך חצי כור של קטנית" — פטור, שאין ההודאה ממין הטענה, שהודה לו בדבר שלא טען. אבל אם אמר: "כור פירות לי בידך", ואמר לו "אין לך בידי אלא לתך קטנית" — חייב, לפי שהקטנית בכלל פירות.

36 אם טענו חטין והודה לו הנתבע בשעורין — פטור משבועה, ורבן גמליאל מחייב שבועה.

37 הטוען לחבירו בכדי שמן שהוא חייב לו כך וכך כדים של שמן, והודה לו לא בשמן, אלא בקנקנים בכדים המכילים את השמן — אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע, שהרי תבע ממנו קנקנים ובהם שמן. וחכמים אומרים: אין ההודאה ממין הטענה, שאינו מודה לו בשמן שתבע. אמר רבן גמליאל: רואה אני ומקבל את דברי אדמון.

38 ד טענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, או הודה בקרקעות וכפר בכלים — פטור, משום שאין נשבעים על קרקעות, ומטעם זה גם אם הודה במקצת הקרקעות — פטור. אבל אם הודה במקצת הכלים — חייב שבועה על הכל, שהנכסים שאין להן אחריות מיטלטלין זוקקין מביאים את הנכסים שיש להן אחריות קרקעות לישבע גם עליהן, אף שעליהם לבדם אין חייבים להישבע.

39 אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש.

40 ה גמרא ושואלים: היכי משבעינן ליה איך משביעים אותו הדיינים? אמר רב יהודה אמר רב: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב שנאמר בדברי אברהם לאליעזר: "ואשביעך בה' אלהי השמים" בראשית כד, ג.

41 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: כמאן כמי נאמר דבר זה? האם הוא כדעת ר' חנינא בר אידי, שאמר: בעינן צריכים אנו בשבועה שיזכיר שם המיוחד?

42 אמר ליה לו: יש לפרש זאת אפילו תימא רבנן תאמר שהוא כשיטת חכמים, דאמרי שאומרים שדי בכינוי, ונפקא מינה ויוצא מזה מדברי רב דבר אחר, שכמו שבשבועה האמורה בתורה אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך" בראשית כד ב, כך בשבועת הדיינים צריך לאתפושי חפצא בידיה להתפיס חפץ של קדושה בידו כדי שתחול השבועה,

43 וכדברי רבא, שאמר רבא: האי דיינא דאשבע דיין זה שהשביע רק "בה' אלהי השמים", בלי להתפיס חפץ, נעשה כמי שטעה בדבר משנה שחוזר בו מדינו, וחוזר ומשביע שנית. ואמר רב פפא: האי דיינא דאשבע דיין זה שהשביע בתפלין, נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר.

44 ומסכמים: והלכתא כוותיה והלכה כשיטתו של רבא, ולית הלכתא כוותיה ואין הלכה כשיטתו של רב פפא. הלכתא כוותיה הלכה כשיטתו של רבא, שאם השביעו רק בשם — חוזר, דהא לא נקיט חפצא בידיה שהרי אינו מחזיק חפץ קדוש בידו, ולית הלכתא כוותיה ואין הלכה כשיטתו של רב פפא לגבי תפילין, שחוזר, דהא נקיט חפצא בידיה שהרי הוא מחזיק חפץ של קדושה בידו, שאף שאינו ספר תורה, מכל מקום דבר של קדושה הוא. ועוד הלכות בענין זה.

45 שבועה עושים אותה כשהנשבע מעומד, תלמיד חכם — מיושב. שבועה נשבעים לכתחילה כשהנשבע מחזיק בספר תורה, תלמיד חכם — לכתחלה נשבע בתפלין.

46 ו תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה כלומר, בכל לשון שהנשבע מבין, ולאו דווקא בלשון הקודש.

47 וכך אומרים לו לנשבע לפני שישבע: הוי יודע,