1א משנה נשבע לבטל את המצוה, ולא ביטל — פטור מקרבן על שבועת ביטוי. וכן הנשבע לקיים מצווה, ולא קיים — פטור. שהיה בדין שיהא חייב, כדברי ר' יהודה בן בתירא.2שכך אמר ר' יהודה בן בתירא: מה אם דבר של הרשות שאינו מצוה שאינו מושבע עליו לעשותו מהר סיני — הרי הוא חייב עליו אם עבר על שבועתו, דבר של מצוה שהוא כבר מושבע עליה מהר סיני — אינו דין שיהא חייב עליה?3אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות — שכן עשה בה לאו כהן, שיכול להישבע על אותו הדבר גם שלא יעשנו, ומשום כך הוא חייב, תאמר בשבועת מצוה — שלא עשה בה לאו כהן, שאם נשבע לבטל מצוה ולא ביטל — הרי בוודאי פטור, שאינו יכול לבטל מצוה שמן התורה.4ב גמרא ובדין זה ששנינו במשנה בנשבע לבטל את המצוה תנו רבנן שנו חכמים: יכול הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב על שבועתו? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב" ויקרא ה, ד, מה הטבה שמדובר בה היא בדבר רשות, שנשבע לעשות דבר שאינו אסור בו או מצווה עליו, אף הרעה שנשבע שלא לעשות, הריהי בדבר הרשות, ולכן אוציא מכלל זה מי שנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור, שהרי אינו רשאי לבטל את המצוה.5יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב" ויקרא ה, ד, מה הרעה רשות, אף הטבה רשות, ולכן אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור, שהרי אינו רשאי שלא לקיים מצוה.6יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע, יכול יהא פטור? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, ולכן אביא בכלל שבועת ביטוי נשבע להרע לעצמו ולא הרע, לפי שהרשות בידו להרע לעצמו.7יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע שיהא חייב? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, ולכן אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שפטור משום שאין הרשות בידו. מנין לרבות הטבת אחרים? שאם נשבע להיטיב להם חייב על שבועתו, למרות שאם נשבע להרע לאחרים אין ממש בשבועתו? תלמוד לומר לשון ריבוי: "או להיטיב". ואיזו היא הרעת אחרים? כגון שנשבע "אכה את פלוני ואפצע את מוחו".8על דרך ההוכחה בברייתא זו "מה הטבה רשות" וכו', שואלים: וממאי וממה יודע אתה דקראי שהמקראות הללו בדבר הרשות כתיבי כתובים? דלמא שמא בדבר מצוה כתיבי כתובים הם!9ודוחים: לא סלקא דעתך לא יכול להעלות על דעתך לומר כן, משום דבעינן שצריכים אנו שתהא הטבה דומיא בדומה להרעה, והרעה דומיא בדומה להטבה, דאקיש שהקיש, השווה הכתוב הרעה להטבה "להרע או להיטיב", ולפי זה היינו צריכים לומר כך: מה הטבה כגון שנשבע לאכול אינה בביטול מצוה, שהרי המבטל מצוה, גם אם הוא מיטיב לגופו באכילה זו הריהו עושה מעשה רע ואין זה בכלל הטבה, אף הרעה שנשבע שלא לאכול אינה בביטול מצוה, אלא כגון שנשבע שלא יאכל חמץ בפסח. ואולם במקרה זה נמצא שהרעה גופה הטבה היא, שאמנם נשבע להרע לגופו, אבל יש בכך הטבה לנפשו, ואין זו איפוא הרעה ממש.10וכיוצא בזה אקיש הקש, השווה הטבה להרעה, מה הרעה כגון שנשבע שלא לאכול אינה בקיום מצוה אלא בביטולה, כגון שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח, אף הטבה שנשבע לאכול אינה בקיום מצוה אלא בביטולה, כגון שנשבע לאכול ביום הכיפורים. ואם כן נמצא שאותה הטבה גופה הרעה היא, שמרע לנפשו בעבירה. ולפיכך אי אפשר לפרש את המקרא בשבועה על דבר מצוה.11ומקשים: אי הכי אם כך, שמשווים הטבה להרעה לכל ענין, בדבר הרשות נמי לא משכחת לה גם כן אין אתה מוצא אותה! שאם צריך שתהא ההרעה בדומה להטבה, הרי כשם שהטבה היא בדבר שמועיל לו, כך הרעה צריך לפרשה בדבר המועיל לו, כגון שנשבע שלא לאכול דבר המזיק לו, ואולם נמצא שההרעה בעצם הטבה היא, וכן להיפך.12אלא יש לחזור בנו מדרך הוכחה זו ולהוכיח בדרך אחרת: מדאיצטריך מכך שהוצרך המקרא לכתוב "או להיטיב" לרבות הטבת אחרים, שמע מינה למד מכאן כי בדבר הרשות כתיבי כתובים מקראות אלה, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שבדבר מצוה כתיבי כתובים, השתא עכשיו הרעת אחרים איתרבי התרבתה מן הכתוב, שהרי שיכול להישבע לבטל את המצוה ולהרע, הטבת אחרים מיבעיא צריכה כתוב מיוחד, שהשבועה חלה?13ועל עצם ההנחה ש"או" נצרך להטבת אחרים, מקשים: והרי האי "או" "או" זה מיבעי ליה נצרך לו לחלק, שאם היה כתוב "להרע ולהיטיב" היית סבור שאינו חייב עד שישבע על שני הדברים! ודוחים: לחלק לא צריך קרא מקרא, כי גם ללא המלה "או" הייתי מפרש שחייב על כל אחד מהם לחוד.14ומקשים: הניחא זה נוח לשיטת ר' יונתן בפירוש המקראות, אלא לדעת ר' יאשיה מאי איכא למימר מה יש לומר?15דתניא ששנויה ברייתא שבה מתבררות שיטות אלו של ר' יונתן ור' יאשיה, נאמר: "כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" ויקרא כ, ט, אין לי לחייב אלא המקלל את אביו ואמו יחד; אבל אם קילל אביו ולא אמו, אמו ולא אביו, מנין שגם כן חייב? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "אביו ואמו קלל דמיו בו" ויקרא כ, ט, ומסמיכות לשון קללה הן לאביו והן לאמו אנו למדים שחייב הן משום שאביו קלל, והן משום שאמו קלל, אלו דברי ר' יאשיה.16ר' יונתן אומר: בכל מקום שמנויים שני דברים כגון זה בכתוב אחד, משמע שניהם כאחד, ומשמע גם כל אחד מהם בפני עצמו,17עד שיפרוט לך הכתוב ויאמר במפורש "יחדיו" כגון "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" דברים כב, י, שרק אז חייב על שניהם יחד דווקא!18ודוחים: אפילו תימא תאמר שהוא כדעת ר' יאשיה, שצריך את ה"או" כדי לחלק, ולא להטבת אחרים, עדיין יש להוכיח שהכתוב עוסק בדברי הרשות, וכיצד? סבר לה סבור הוא כדברי ר' עקיבא דדריש רבויי ומיעוטי שדורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים, ראה לעיל שבועות כו,א ואייתר ליה ומשום כך נותרה לו המלה "או" כדי לחלק.19ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שבדבר הרשות כתיב נאמר עוסק הכתוב, אם כן ממעט הכתוב דבר מצוה, אלא אי אמרת אם אומר אתה בדבר מצוה כתיב נאמר, ממאי קא ממה ממעט?20א שנינו במשנה בענין הנשבע לקיים את המצוה מה שאמר ר' יהודה בן בתירא בהסבר שיטתו: מה אם הרשות אדם חייב אם נשבע עליה, מצוה לא כל שכן? וכן שנינו את תשובתם של חכמים על הסברו זה, שברשות יכול להישבע "להרע" או "להיטיב", אבל במצוה אין אדם יכול להישבע לבטל מצוה, ואין כאן "להרע" או "להיטיב". ושואלים: ורבנן, שפיר קאמרי ליה וחכמים, יפה הם אומרים לו לר' יהודה בן בתירא!21ומשיבים: ור' יהודה בן בתירא אמר לך יכול היה לומר לך: אטו וכי הטבת אחרים, לאו אף על גב דליתא האם לא אף על פי שאינה בכלל הרעת אחרים ובכל זאת רבי רחמנא ריבה אותו הכתוב? משמע שאין הכרח שכל שבועה תהיה בה אפשרות להרעה והטבה, ולפיכך הכא נמי כאן גם כן בשבועה לקיום מצוה, אף על גב דליתיה אף על פי שאינו בביטול מצוה, רבייה רחמנא ריבה אותו הכתוב.22ורבנן וחכמים, מה הם אומרים על כך? התם איתיה שם יש אפשרות לשבועה זו בלאו, שנשבע ב"לא איטיב לאחרים", הכא מי איתיה כאן האם יש דבר כזה שיישבע ב"לא אקיים מצוה"?23ב משנה אמר: "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה", "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה — אינו חייב אלא אחת, שהרי כבר חלה עליו שבועה ראשונה, ואין שבועה שניה חלה עוד על איסור זה.24זו היא "שבועה שלא אוכל" שבועת בטוי, שחייבין על זדונה אם עבר עליה בזדון מכות, ועל שגגתה אם עבר עליה בשגגה קרבן עולה ויורד.25ואילו שבועת שוא — חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.26ג גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למיתני לשנות בשינוי לשון "שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אוכלנה"?27ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו, טעמא הטעם, מדובר דווקא שאמר בתחילה "שלא אוכל" והדר וחזר ואמר "שלא אוכלנה" — דלא מיחייב שאז אינו חייב אלא חדא אחת, אבל אם אמר תחילה "שלא אוכלנה", והדר וחזר ואמר "שלא אוכל" — הרי הוא מיחייב תרתי מתחייב שתים, לפי שהוסיף בשבועה השניה איסור שלא היה בראשונה.28והוא כדברי רבא, שאמר רבא: אם אמר "שבועה שלא אוכל ככר זו", כיון שאכל ממנה כזית — חייב, שכל כזית מככר זו אסור עליו. אבל אם אמר "שלא אוכלנה" אוכל אותה — אינו חייב עד שיאכל את כולה. ולכן בכלל "שבועה שלא אוכל" נכללת "שבועה שלא אוכלנה", אבל לא להיפך.29ד שנינו במשנה: "שבועה שלא אוכל ככר זו" "שבועה שלא אוכלנה" "שבועה שלא אוכלנה" ואכלה — אינו חייב אלא אחת. ושואלים: הא תו זו עוד למה לי להוסיף עוד פעם "שבועה שלא אוכלנה"?30ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו: חיובא חיוב הוא דליכא שאין בכך, הא אבל שבועה איכא יש, שהשבועה השניה לא בטלה לגמרי. לאיזה ענין? דאי משכחת רווחא, חיילא שאם תמצא רווח, מקום, תחול.31למאי הלכתא לאיזו הלכה? לכ דברי רבא, שאמר רבא לגבי מי שנשבע שתי שבועות על דבר אחר, שאם נשאל על הראשונה והתיר לו החכם את השבועה הראשונה — עלתה לו שניה תחתיה אם לא התירו אותה.32ומציעים: לימא מסייעא ליה האם אפשר לומר לסייע לו מברייתא זו: מי שנדר שתי נזירות, ומנה שלושים ימי נזירות ראשונה כדין, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה והתירו לו אותה — עלתה לו חובת הנזירות השניה בימי הראשונה, ואינו צריך לחזור ולנהוג נזירות. ומכאן משמע שהנזירות השניה חלה על ידי התרת הנזירות הראשונה, וכן הדין בשבועות!33ודוחים: הכי השתא כך אתה משווה?! התם שם נזירות שניה מיהא איתא על כל פנים ישנה מתחילה, דכי מני שכאשר הוא מונה ומסיים את הראשונה בעי מיהדר מימנא צריך היה לחזור ולמנות את השניה גם במקרה שלא היתה שאלה, הכא כאן במקרה שלא נשאל על הראשונה שבועה שניה מי איתא האם ישנה כלל? ואם כן אין הדברים דומים.34ה אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית — נשאל עליה על שבועתו ומתיר אותה, אם אכלה כולה — שוב אין נשאל עליה.35אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? אי אם שאמר בלשון "שלא אוכל ככר זו", הרי מכזית קמא הראשון שאכל עבדיה לאיסוריה עשה את איסורו ועבר על שבועתו, אי אם שאמר "שלא אוכלנה", שמשמעות הדבר היא שלא אוכל את כולה, מאי איריא מה שייך שהשאיר ממנה דווקא כזית?
