ביאור שטיינזלץ על שבועות מ״ו

1 רישא וסיפא ראשה וסופה של אותה ברייתא שניהם בראיה, שאף במקרה הראשון, שהשכיר נשבע ונוטל, מדובר שיש לשכיר גם ראיה שנשכר לעבודה. אלא ראיה שהיא לעצמה מחייבת את בעל הבית לשלם קתני שנה, ראיה שמביאה רק לחיוב של שבועה לא קתני שנה.

2 א אמר ר' ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי לו מבית מדרשו של רב, לאחר מותו, לשמואל: ילמדנו רבינו, אומן בעל מלאכה אומר: "שתים קצצת קצבת לי עבור עבודתי", והלה בעל הבית אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת", מי נשבע? אמר להן: בזו ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, שחכמים תיקנו שהשכיר נשבע ונוטל משום שבעל הבית טרוד בפועליו ושכח, אבל קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי זוכרים אנשים ואין לומר ששכח.

3 ותוהים: איני כן הוא? והא תני והרי שנה רבה בר שמואל ברייתא זו: קצץ — המוציא מחברו עליו הראיה, ומשמע מכאן: אי לא מייתי אם לא מביא האומן ראיה — פקע כלומר, בטלה טענתו. ולפי דברי שמואל אמאי מדוע? ישבע בעל הבית ורק אז יפסיד אומן! אמר רב נחמן: לצדדין קתני שנינו כלומר, הלכה זו יש בה שני צדדים, או שהאומן מביא ראיה ויטול, או ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, ולא שנה אלא אחת משתי אפשרויות.

4 מיתיבי מקשים על דברי שמואל ממה ששנינו בברייתא: הנותן טליתו לאומן לתיקון, אומן אומר: "קצצת לי שתים", והלה בעל הבית אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת", כל זמן שטלית ביד אומן — על בעל הבית להביא ראיה לדבריו. נתנה לו האומן, ותובע שכרו, אם היה זה בזמנו בזמן בו מוטל על בעל הבית לשלם קודם שיעבור על איסור הלנת שכר — נשבע האומן ונוטל, עבר זמנו — המוציא מחברו עליו הראיה.

5 שנינו איפוא כי בזמנו מיהא על כל פנים האומן נשבע ונוטל, ולדברי שמואל אמאי מדוע? ישבע בעל הבית ויפסיד אומן!

6 אמר רב נחמן בר יצחק: הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת ר' יהודה היא, שאמר: כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית, שמעיקר הדין היה ראוי שבעל הבית יישבע וייפטר — תיקנו חכמים ששכיר נשבע ונוטל. אבל לדעת חכמים — בעל הבית נשבע ונפטר.

7 ושואלים: הי איזה ר' יהודה? כלומר, מהיכן אנו למדים שכך היא דעתו? אילימא אם תאמר ר' יהודה דמתניתין של משנתנו, הלוא אחמורי קא מחמיר מחמיר הוא בענין זה, ומצמצם את המקרים בהם השכיר נשבע ונוטל, דתנן ששנינו במשנתנו, ר' יהודה אומר: אין השכיר נשבע ונוטל עד שתהא שם מקצת הודאה, שבעל הבית חייב שבועה מן התורה, אבל אם בעל הבית כופר הכל — אין השכיר נשבע ונוטל. ומן הסתם הוא סבור כן גם במקרה של קציצה!

8 אלא הכוונה היא לדברי ר' יהודה המפורשים שבברייתא, דתניא ששנויה ברייתא: שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו — הרי זה נשבע ונוטל, ואם לאו, שעבר זמנו — אינו נשבע ונוטל. ואמר ר' יהודה: אימתי? בזמן שאמר לו לבעל הבית: "תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך" והוא בעל הבית אומר: "התקבלת מהן דינר זהב", או שאמר לו: "שתים קצצת" והלה אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת", שהיתה כאן הודאה במקצת.

9 אבל אם אמר לו בעל הבית: "לא שכרתיך מעולם", או שאמר לו: "שכרתיך ונתתי לך שכרך" — המוציא מחבירו עליו הראיה. הרי שר' יהודה אומר במפורש שבמקרה של קציצה — נשבע השכיר ונוטל.

10 מתקיף לה מקשה על כך רב שישא בריה בנו של רב אידי: אלא לפי הסבר זה, ברייתא זו בקצץ, שאם היה זה בזמנו נשבע השכיר ונוטל, שיטת ר' יהודה היא ולא רבנן חכמים? אבל תמוה הדבר, השתא עכשיו, הרי היכי במקום שמחמיר ר' יהודה על השכיר, במשנתנו, שטוען בעל הבית ששולם כל שכרו, ולדעת ר' יהודה צריך השכיר להביא ראיה — מקילי רבנן מקילים חכמים על השכיר, ואומרים שיישבע השכיר ויטול. היכא דמקיל במקום שמקל ר' יהודה, בקציצה, שלדעת ר' יהודה השכיר נשבע ונוטל — מחמרי רבנן מחמירים חכמים ואומרים שיישבע בעל הבית הבית וייפטר?

11 על קושיה זו משיבים: ואלא מאי מה, ברייתא זו שיטת רבנן חכמים היא? ואלא הא דתני ברייתא זו ששנה רבה בר שמואל: קצץ — המוציא מחבירו עליו הראיה, אם כן, מני כשיטת מי היא? לא שיטת ר' יהודה ולא שיטת רבנן חכמים! שהרי לשיטת חכמים נשבע בעל הבית, ולשיטת ר' יהודה שכיר נשבע גם על הקציצה!

12 אלא אמר רבא: אין מקום מתחילה לקושייתו של רב שישא, שכן מחלוקת ר' יהודה וחכמים במשנתנו האם שכיר נשבע ונוטל רק כשבעל הבית מודה במקצת אינה האם להקל או להחמיר על השכיר, אלא באלו מקרים ניתן לתקן שבועה. ובהא קמיפלגי בענין זה חלוקים הם, ר' יהודה סבר סבור: בדאורייתא עבדו ליה תקנתא בדברים שמן התורה עשו לו תקנה לשכיר, שבכל מקום שיש מן התורה חובת שבועה על בעל הבית כשהוא מודה במקצת עשו חכמים תקנה שיישבע השכיר ויטול. ובדרבנן ובדברי חכמים במקרים שראו חכמים צורך לתקן שבועה כאשר בעל הבית כופר בכל, הואי תקנתא הרי זו תקנה, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ותקנה לתקנה אין אנו עושים, אלא בעל הבית עצמו יישבע וייפטר.

13 ורבנן סברי וחכמים סבורים: בדרבנן נמי עבדינן תקנתא בשבועה שמ דברי חכמים גם כן עושים תקנה לשכיר, שיישבע הוא ויטול. ולאור זה יש להבין את המחלוקת בענין קציצה, שלדעת ר' יהודה כשבעל הבית מודה במקצת יישבע השכיר ויטול, ואילו חכמים סבורים כי קציצה קציבת מחיר הוא מידכר דכיר זוכר, ולכן השאירו את השבועה בידי בעל הבית.

14 ב שנינו במשנה: נגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, בעל הבית אומר: "כלי נטלת", והוא אומר: "לא נטלתי" — בעל הבית נשבע ונוטל. ותוהים: ודלמא ושמא לא משכנו, שעצם הכניסה על מנת למשכנו אינה ראיה שגזלו! מי האם לא אמר רב נחמן: האי מאן דנקיט נרגא בידיה מי שמחזיק גרזן בידו, ואמר: "איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא" ואומר "אלך ואכרות את הדקל של פלוני", ואשתכח דקטיל ושדי ונמצא הדקל כרות ומוטל — לא אמרינן דהוא קטליה אין אנו אומרים שהוא כרתו, אלא מחפשים ראיה לדבר,

15 אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד מכאן שעשוי אדם שמגזים ומאיים ואינו עושה מעשה, הכא נמי דגזים ולא עביד כאן גם כן יש לומר שהגזים ואמר שהולך למשכנו ולא עשה! ומתרצים, אימא אמור במשנתנו: לא שנכנס לביתו כדי למשכנו, אלא: ומשכנו, שראו עדים שלקח משם חפצים. ושואלים: אם כן, שהיו עדים, וליחזי מאי ושנראה מה משכנו! ומה צורך בשבועה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בטוענו בעל הבית בכלים קטנים הניטלין תחת כנפיו תחת כנפי הבגד, שטוען שהוא לקח אותם, והעדים לא ראו מה לקח.

16 ג אמר רב יהודה בנושא דומה: ראוהו לאדם זר שנכנס לבית שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא,

17 ואמר: "לקוחין הן בידי" כלומר, קניתי אותם — אינו נאמן. ולא אמרן אמרנו שאינו נאמן, אלא שיצא מאצל בעל הבית שאינו עשוי בדרך כלל למכור כליו, אבל אם היה זה בעל הבית העשוי למכור את כליו — נאמן המוציא. ובבעל הבית שאין עשוי למכור את כליו נמי גם כן לא אמרן אמרנו שאין המוציא נאמן, אלא כשהוציא תחת כנפיו דברים שאין דרכן להטמין אלא נושאים אותם בגלוי, שכיון שהוא הוציאם בסתר — משמע שנוטלם שלא כדין, אבל דברים שדרכן להטמין — נאמן הוא לומר שקנה אותם.

18 ושאין דרכן להטמין נמי גם כן לא אמרן אמרנו שאינו נאמן, אלא איניש דלא צניע אדם שאינו צנוע שדרכו לשאת כלים שונים ברבים, אבל איניש דצניע — היינו אורחיה אדם צנוע — זו דרכו שהוא מטמין. וכן לא אמרן אמרנו שאין הלוקח נאמן, אלא כשזה בעל הבית אומר "שאולין הכלים בידו, ואני תובע ממנו להחזירם", וזה הלוקח אומר: "לקוחין קנויים הם בידי", אבל להאשים אותו שהם גנובין — לאו כל כמיניה אין זה בכוחו, כי לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן להחזיק אדם בגניבה אין מחזיקים אנו, ואין סומכים על דברי בעל הבית.

19 ולא אמרן אמרנו שאין הלוקח נאמן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, שיש מקום לטענת בעל הבית שאדם זה שאל כלים אלו ואינו מחזירם, אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר — נאמן, ששלח רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, שבעל הבית תובעם, ואמר המחזיק בהם: "לקוחין הן בידי" — אינו נאמן. כי הא כמו מעשה זה שרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי הוציא מספריים של מעילים וספר אגדה מיתומים, שהתובע הוכיח שהיו הדברים הללו שייכים לו, ושאבי היתומים לקח אותם ממנו, והיו אלה בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר.

20 על מה ששנינו במשנה כי הנגזל נשבע ונוטל, אמר רבא: לא רק בעל הגזילה עצמו נאמן בכך, אלא אפילו שומר שמסרו לו את שמירת הבית נשבע, אפילו אשתו של שומר נשבעת. בעי שאל רב פפא: שכירו ולקיטו, העובדים עבורו ואינם ממונים לשמור, מאי מהו? האם יכולים הם להישבע? לדבר זה לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

21 אמר ליה לו רב יימר לרב אשי: אם טענו בעל הבית את הנכנס למשכנו בכסא דכספא בכוס כסף שלקח ממנו, והרי היו הכלים שלקח טמונים ואין להוכיח מה לקח, מאי מה הדין? האם יצטרך המוציא מן הבית לשלם אפילו עבור דבר יקר כל כך? אמר לו: חזינא רואים אנו, אי איניש דאמיד אם אדם עשיר הוא בעל הבית, או איניש דמהימן אדם נאמן הוא, דמפקדי אינשי גביה שמפקידים אנשים אצלו אף שהוא עצמו אינו עשיר — משתבע ושקיל נשבע ונוטל, ואי ואם לא אין בו דברים אלה — לא נותנים לו את הזכות להישבע וליטול.

22 א שנינו במשנה: נחבל כיצד? היו מעידים שנכנס שלם תחת ידו, ויצא חבול, והוא טוען שהלה חבל בו — נשבע ונוטל. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שצריך להישבע שפלוני חבל בו, אלא שנחבל בגופו במקום שיכול אדם לחבל בעצמו, שצריך להישבע שההוא חבלו, אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו, ובוודאי שהלה חבל בו — נוטל שלא בשבועה.

23 ושואלים: וניחוש דלמא ונחשוש שמא בכותל נתחכך ומחמת זה היתה הפציעה! תני שנה ר' חייא: מדובר כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו, שנשיכה אינה באה מחיכוך בכותל וכדומה, ובוודאי אינו יכול לעשות זאת לעצמו. ושואלים: ודלמא ושמא אדם אחר עביד ליה עשה לו, ולא אדם זה! ומשיבים: מדובר דליכא שאין אחר, שלא היה אדם אחר במקום, אלא זה שנראה שחבל בו.

24 ב שנינו במשנה: וכשנגדו חשוד על השבועה כיצד? אחד החשוד על שבועת העדות ואחד החשוד על שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא. ושואלים: מאי מה פירוש "אפילו שבועת שוא"? מהו "אפילו"?

25 ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר: לא מיבעיא הנך דאית בהו נצרכה ההלכה רק באלה שיש בהם כפירת ממון, כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון, אלא אפילו הא נמי זו גם כן, שבועת שוא, שכפירת דברים בעלמא בלבד הוא, ואין לו רווח בזה — בכל זאת לא מהימן אינו נאמן בשבועה אחרת, כיון שהוא נשבע לשקר.

26 ושואלים: וליתני נמי ושישנה גם כן מי שחשוד על שבועת בטוי, שאף היא שבועת שקר בלא חיוב ממון! ומשיבים: כי קתני כאשר הוא שונה הרי זה סוג של שבועה דכי קא משתבע — בשקרא קא משתבע שכאשר הוא נשבע — בשקר הוא נשבע, אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע שיש מקום לומר שבאמת נשבע, אלא שאחר כך שכח, או חזר בו ועבר על שבועתו — לא קתני שנה.

27 ומקשים: תינח נניח שנשבע "אוכל" ו"לא אוכל", שנשבע שבועת ביטוי לעתיד, שבאלה ייתכן שבשעת השבועה לא שיקר, אבל אם נשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי כאן בוודאי נשבע לשקר! ומשיבים: תנא שנה החכם שבועת שוא