1עד שישמעו מפי התובע!2ומשיבים: רץ אחריהן איצטריכא ליה הוצרך לו לומר, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: כיון שרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי כמי שאומר להם להעיד נחשב הדבר, קא משמע לן משמיע לנו שמואל שאף שמובנת כוונתו — אין חייבים עד שיאמר להם בפירוש.3ומקשים: והא נמי תנינא והרי גם זו שנינו במשנתנו: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה כו'. ונדייק מכאן: אמר — אין כן, לא אמר — לא!4ודוחים: מכאן אי אפשר להוכיח, שאפשר לומר כי "אמר" לאו דוקא איננו מדוקדק, והוא הדין כשלא אמר.5דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך, אלא שהלשון מדוייקת, גבי אצל פקדון דקתני ששנה שם: שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: "תן לי פקדון שיש לי בידך", הכי נמי כך גם כן תאמר שאם אמר — אין כן, לא אמר — לא? הא הרי "וכחש בעמיתו" ויקרא ה, כא כל דהו שהוא משמע, בכל אופן שהוא מכחש!6אלא חייב אתה לומר ש"אמר" לגבי שבועת הפקדון לאו דוקא אינו מדוייק, הכא נמי לאו דוקא כאן גם כן, בשבועת העדות, אינו מדוייק.7את ההוכחה הזו דוחים: האי מאי דבר זה מהו? אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר ש"אמר" דהכא דוקא של כאן הוא מדוייק, תנא התם אטו הכא שנה שם בפקדון "אמר" משום כאן, שהמשניות מדברות באותו סגנון, אף על פי ששם אין זו לשון מחוייבת. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי לא הביטוי "אמר" דהתם דוקא של שם הוא מדוייק ולא "אמר" דהכא דוקא של כאן מדוייק, אם כן, "אמר" "אמר" למה לי למיתנייה לו לשנותו?8ודוחים: דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן שמא הדרך הרגילה משמיע לנו, שבדרך כלל התובע אומר, אבל אין זה אומר שבלי זה לא יתחייב העד. וכיון שאין הדבר מוכח מן המשנה, היה חידוש בדברי שמואל.9ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל לגבי שבועת העדות: ראוהו העדים שבא התובע אחריהן, אמרו לו: "מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — פטורין, ואם היה זה בפקדון — שהתובע רץ אחריהם והם מעצמם הכחישו — חייבים, כפי שאמרנו, שעל שבועת פקדון חייבים בכל דרך.10א שנינו במשנה: השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין והודו בבית דין — פטורים. ואם כפרו בבית דין — חייבים על כל שבועה כו'.11ושואלים: מנלן מנין לנו שעל הכפירה בבית דין דווקא הוא דמחייבי שהם מתחייבים, ועל הכפירה מחוץ לבית דין לא מחייבי אינם מתחייבים?12אמר אביי, אמר קרא הכתוב בענין זה: "אם לא יגיד ונשא עונו" ויקרא ה א, לומר: לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה העד, היה מתחייב זה ממון כלומר, בבית דין. אבל לא במקום שההגדה אין לה ערך.13אמר ליה לו רב פפא לאביי: אי הכי אם כך, אימא אמור שדווקא אם השבועה גופא עצמה היתה בבית דין — אין כן חייב, ושלא בבית דין — לא!14ודחה אביי, לא סלקא דעתך לא יעלה על דעתך לומר כך, דתניא ששנויה ברייתא: נאמר "והיה כי יאשם לאחת מאלה" ויקרא ה, ה — לחייב קרבן על כל אחת ואחת כשעבר יותר מפעם אחת על העבירות בפרשת קרבן עולה ויורד. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שצריך להישבע בבית דין, מי מחייב האם חייב הוא על כל אחת ואחת? והתנן והרי שנינו במשנתנו: השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו — אין חייבין אלא אחת, אמר ר' שמעון: מה טעם? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אחרי שכפרו! אלא לאו שמע מינה האם לא תשמע מכאן ששבועה היא גם חוץ לבית דין, ובמקרה זה מתחייב על כל אחת ואחת, אבל כפירה שמתחייב עליה היא בבית דין דווקא.15ב שנינו במשנה: כפרו שניהן כאחת — חייבין. ושואלים: הא הרי אי אפשר לצמצם, אי אפשר שיקרו שני דברים ממש בבת אחת, ואם כן בהכרח קדם אחד לחבירו!16אמר רב חסדא: הא מני זו כשיטת מי היא? כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר בכלל שאפשר לצמצם, וייתכן שיקרו שני דברים בבת אחת.17ר' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת רבנן חכמים החולקים עליו, יש לומר שמדובר כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור, ותוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב,18שאף שאינו ממש בבת אחת, הרי הוא נחשב כבת אחת. אמר ליה לו רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי הרי תוך כדי דיבור כמה הוי הוא שיעורו? כדי שאילת תלמיד לרב שאומר שלוש מלים "שלום עליך רבי", איכא דאמרי יש שאומרים: כדי שאילת הרב לתלמיד, שאומר שתי מלים "שלום עליך". על כל פנים, עד דאמרי שהם אומרים שניהם "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" טובא הוי הרבה הוא יותר מכדי שלוש מלים, וכיצד ייתכן שיכפרו שניהם תוך כדי אמירת שלוש מלים? אמר ליה לו: הכוונה היא שכל אחד ואחד צריך להתחיל עדותו תוך דיבורו של חבירו.19ג שנינו במשנה: כפרו בזה אחר זה — הראשון חייב והשני פטור כי השני נשאר רק עד אחד, והואיל ואינו יכול לחייב בעדותו — פטור משום שבועת העדות. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא משנתנו שלא כשיטת תנא זה, דתניא ששנויה ברייתא: משביע עד אחד — פטור מקרבן על שבועת העדות, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון, במקרה של משנתנו, צריך היה השני להיות חייב.20ומציעים: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבנושא זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, תנא קמא, סבור: עד אחד כי אתא כאשר הוא בא להעיד — לשבועה בלבד הוא דקא אתא שהוא בא, לחייב את הצד האחר שישבע, ואין יכולים לחייב ממון בעדותו, ומר סבר וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור: עד אחד כי אתא כאשר הוא בא להעיד לממונא קא אתא להוציא ממון הוא בא, ומשום כך נחלקו האם הכפירה של עד אחד נחשבת כפירה בדבר שבממון או לא?21ודוחים: ותיסברא וכי סבור אתה שכך הוא? האמר הרי אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה שחייב משום שבועת העדות, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. ועוד: הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה. וכפי שיוסבר להלן, הכל מודים שאין עד אחד מחייב ממון!22אלא, דכולי עלמא לדעת הכל עד אחד כי אתי כאשר הוא בא להעיד, לשבועה קא אתי הוא בא. והכא בהא קמיפלגי וכאן בזה הם חלוקים, מר סבר חכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור: דבר הגורם לממון כממון דמי נחשב, ואף שאין העדות של עד אחד מחייבת ממון, פעמים שאינו רוצה להישבע על פי אותו עד וחייב לשלם, ונמצא שעדות זו גורמת לממון, ומר סבר וחכם זה סבור: לאו כממון דמי אינו נחשב כממון.23ד גופא לגופה של האימרה שהזכרנו קודם, אמר אביי: הכל מודים בעד סוטה, והכל מודים בעדי סוטה, ומחלוקת בעדי סוטה. הכל מודים בעד אחד, והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה.24ומבארים: הכל מודים בעד סוטה — שחייב אם נשבע שאינו יודע עדות, ומדובר בעד טומאה, שהבעל קינא לה תחילה בפני עדים, שאמר לה שלא תיסתר עם פלוני, והעידו עדים שנסתרה עם אותו איש, ועד אחד מעיד שהאשה אכן נטמאה, דרחמנא הימניה שהתורה האמינה לו, דכתיב שנאמר בסוטה שהיא נבדקת במים המרים במקרה ש"ועד אין בה" במדבר ה, יד שנטמאה, ומשמע: כל עד שיש בה אוסרה, ובעלה מגרשה בלא כתובה. ונמצא שעד טומאה הוא ממש עד ממון על כסף הכתובה.25והכל מודים בעדי סוטה — שפטור משום שבועת העדות, ומדובר פה בעדי קינוי, שהם מעידים שהבעל קינא לאשתו, דהוה שהריהו רק גורם של גורם, שהיא צריכה גם עדי סתירה, ורק לאחר מכן אם יבוא עד טומאה, או שתשתה את המים ויתברר שזנתה — תפסיד את כתובתה. ונמצא שעדי קינוי הם רק גורם של הגורם להוצאה של ממון, ולכן אינם מחייבים כשהבעל משביע אותם.26ומחלוקת בעדי סוטה — מדובר כאן בעדי סתירה, שהם מעידים שהאשה נסתרה עם אחר. מר סבר חכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור: דבר הגורם לממון כממון דמי נחשב, וחייב כלומר, חייבים עדים אלה על שבועת העדות, שהרי אם היו מעידים היו יכולים להביא אותה להפסיד כתובתה, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: לאו כממון דמי אינו נחשב כממון, ופטור.27א ועוד נאמר לעיל, הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה, הכל מודים בעד אחד דר' אבא.28ודנים: הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. דחשיד מאן מיהו החשוד? אילימא דחשיד אם תאמר שהחשוד הוא הלוה שכופר בחוב, דאמר ליה שאומר לו המלוה לעד: אי אתית אסהדת לי, הוה משתבענא ושקילנא אם היית בא ומעיד לי לטובתי, הייתי נשבע ונוטל שהרי כנגדי חשוד על השבועה. מדוע יש לחייבו? ולימא ליה ושיאמר לו העד: מי יימר דמשתבעת מי יאמר שהיית נשבע, ואין זה אלא גורם דגורם!29אלא צריך לומר כגון ששניהן הלווה והמלוה חשודין, שאמר מר החכם: מכיון ששניהם חשודים חזרה חובת שבועה למחויב לה כלומר ללווה, ומתוך שאינו יכול לישבע שהרי הוא חשוד על השבועה — משלם הכל, ונמצא שהעד האחד היה מחייב את הלווה בממון.30ומה שאמר אביי הכל מודים בעד אחד דר' אבא, מה עניינו? דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה שאדם אחד חטף חתיכת כסף מחבירו, אתא לקמיה בא הנגזל לפני ר' אמי. הוה יתיב היה יושב ר' אבא קמיה לפניו, לפני ר' אמי. אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה הלך התובע והביא עד אחד שהעיד שחטף את חתיכת הכסף ממנו. אמר ליה לו השני: אין כן, חטפי, ודידי חטפי חטפתי, ואולם שלי חטפתי כי חתיכת הכסף שלי היא.31אמר ר' אמי: היכי לדייני דייני להאי דינא איך ידונו הדיינים בדין הזה? אם תאמר לישלם שישלם זה שחטף — ליכא תרי סהדי אין שני עדים שראו שחטף! ליפטריה לפטור אותו לגמרי — הא איכא חד סהדא דמחטף חטף הרי יש עד אחד שהוא חטף! לישתבע שישבע שלא חטף — כיון דאמר שהוא אומר: אין, חטפי, ודידי חטפי, כן, חטפתי, ושלי חטפתי, הוה ליה הרי הוא כגזלן, שאינו יכול להישבע! אמר ליה לו ר' אבא: אם כן, הוה ליה הרי הוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע — משלם, והעד האחד במקרה כגון זה, אם כופר בשבועה — חייב.32ב אמר רב פפא כעין דברי אביי: הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב משום שבועת העדות, אם כפר ונשבע, והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור.33ומבארים: הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור — שאמר לה לדידה לאשה עצמה שבעלה מת ולא אמר להו להם לבית דין, ועכשיו הוא כופר בעדותו, ומדוע פטור? דתנן ששנינו במשנה: האשה שאמרה "מת בעלי" — הרי זה תנשא על סמך עדות עצמה, וכן אם אמרה "מת בעלי" — תתיבם על סמך עדות עצמה. ונמצא שעד זה לא גרם לה להפסיד ממון כתובתה, שהרי היא יכולה בעצמה לבוא לבית דין ולהעיד על פיו על מות בעלה.34הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב — מתי? שלא אמר לדידה לה עצמה ולא אמר להו להם לבית דין, שנמצא שהיא מפסידה את כתובתה בגלל כפירתו.35ושואלים: שמע מינה האם נלמד מכאן שלדעת רב פפא משביע עדי קרקע חייב משום שבועת העדות? שהרי הכתובה נגבית מן הקרקעות של הבעל, והרי בנושא זה נחלקו חכמים להלן שבועות לז,א! ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח, דלמא שמא דיבר רב פפא במקרה דתפישא מטלטלי שתופסת מיטלטלים של הבעל כדי לגבות מהם כתובתה, ואין זה עד קרקע.36ג שנינו במשנה: כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. ותוהים: מדוע צריך היה לשנות גם דין זה במשנה? השתא עכשיו, הרי במקרה הקודם, שכפרו בזה אחר זה, דתרוייהו קא כפרי ששניהם כופרים, אמרת הראשון חייב והשני פטור, אם כפר אחד והודה אחד מיבעיא נצרכה לומר שהכופר חייב?37ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא כגון שכפרו שניהן, וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור, והא קא משמע לן ודבר זה משמיע לנו, שתוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב.38ושואלים: בשלמא נניח לשיטת רב חסדא דמוקי לה לההוא שמעמיד אותו, את הדין הקודם במשנה כשכפרו שניהם כאחד שחייבים, כר' יוסי הגלילי שאומר שאפשר לצמצם, כי יש חידוש בשני הדינים, רישא בהתחלה היה החידוש בענין זה שאפשר לצמצם, וסיפא איצטריך לאשמועינן והסוף, המקרה שלנו, הוצרך להשמיענו שתוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב. אלא לדעת ר' יוחנן שמפרש שגם רישא בתחילה מדובר בתוך כדי דיבור, וגם סיפא בסוף תוך כדי דיבור, אם כן תרתי שתי הלכות באותו ענין למה לי?39ומשיבים: צריך היה להוסיף גם דין זה, מהו דתימא שתאמר: הני מילי דברים אלה שתוך כדי דיבור נחשב לדיבור אחד אמורים כשיש כפירה וכפירה של השניים, אבל כפירה והודאה אימא אמור שלא, ואינו יכול להודות עוד לאחר שכפר, על כן קא משמע לן משמיע לנו שתוך כדי דיבור נחשב כדיבור אחד לכל ענין, בין לצרף עדות ובין לחזור בו.40ד שנינו במשנה: היו שתי כיתי עדים, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות. ושואלים: בשלמא נניח שניה תתחייב משום שכפרה לה ראשונה, ולכן תביעת הממון תלויה בכת השניה, וכיון שכפרה מפסיד ממונו. אלא כת ראשונה אמאי מדוע היא מתחייבת?
