ביאור שטיינזלץ על שבועות ו׳

1 ודוחים: האי מאי דבר זה מה הוא? כלומר, אין מקום לקושי זה, שכן בשלמא נניח בלא הקושיה מסיד היכל — מקרום ביצה לא קשיא קשה, דאף על גב שאף על פי שקרום ביצה הוא מתתאי מתחתיו של שאת יותר מדרגה אחת — רחמנא אמר התורה אמרה: "ולשאת ולספחת" ויקרא יד, נו, הרי שריבתה התורה ספחת שהיא טפילה נספחת, נלווית לנגע השאת, ומצטרפת אליו אף על גב דמנחתא מיניה טובא אף על פי שהיא נמוכה ממנו הרבה בדרגת הלובן. אלא סיד היכל קשיא קשה, שאינו יכול להצטרף לבהרת לשיטת ר' עקיבא, מפני שהוא רחוק ממנה שתי דרגות, ואין ריבוי בכתוב לצירוף זה כמו לצירוף שאת וקרום ביצה! אלא מחוורתא מחוור הדבר, מתניתין משנתנו היא שלא כשיטת ר' עקיבא.

2 א ומבררים: והיכא שמעינן והיכן שמענו לר' עקיבא שהוא סבור שזו למעלה מזו, וסיד ההיכל אינו מצטרף לבהרת שרחוקה ממנו שתי דרגות?

3 אילימא מהא דתניא אם נאמר מזו ששנויה בברייתא: אמר ר' יוסי, שאל יהושע בנו של ר' עקיבא מר' עקיבא: מפני מה אמרו חכמים מראות נגעים שנים שהן ארבעה ופירטו את שמותיהם? אמר לו ר' עקיבא: ואם לאו, מה יאמרו? השיב לו ר' יהושע: יאמרו כל שהוא לבן יותר מקרום ביצה ולמעלה — טמא!

4 אמר לו ר' עקיבא: הוזכרו ארבעה מראות אלו כדי לומר שמצטרפים זה עם זה, כל אחד והסמוך לו בדרגת הלובן. אמר לו ר' יהושע, ויאמרו: מקרום ביצה ולמעלה טמא, ומצטרפין זה עם זה! אמר לו: לכך פירטו את שמותיהם, לומר לך: כל כהן שאינו בקי בהן להבחין בין הסוגים השונים, ובשמותיהן — אינו רואה אינו רשאי לראות את הנגעים ולדון בהם. עד כאן הדיון שבין ר' עקיבא ובנו.

5 הרי שר' יהושע מציע כי לשיטת אביו יאמרו שמקרום ביצה ולמעלה מצטרפים זה עם זה, ואילו שיאמרו מסיד היכל ולמעלה מצטרפים זה עם זה לא קאמר אמר,

6 וממה שלא אמר ליה לו כך, שמע מינה דשמיע ליה למד מכאן ששמע אותו את ר' עקיבא שאמר: כולהו לבהדי כולם יחד עם שאת מצטרפין, קרום ביצה — מפני שנתרבה בכתוב כמובא לעיל, וסיד היכל — משום שהוא דרגה אחת של לובן מתחתיו. אבל סיד היכל אינו מצטרף עם הבהרת — משום שהשאת מפריד ביניהם בדרגת הלובן.

7 הוכחה זו יש לדחות: ודלמא ושמא הציע ר' יהושע: ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפים זה עם זה, שאת ותולדתה קרום ביצה בהרת ותולדתה סיד היכל, אלא שאמר את הדברים בקיצור. ואין מכאן ראיה שסיד היכל אינו מצטרף עם הבהרת!

8 אלא מניין אנו יודעים שכך סבור ר' עקיבא — מדבריו של ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: משל להבין את דבריו של ר' עקיבא, שאמר שהנגעים מצטרפים זה עם זה לפי דרגת בהירותם, למה הדבר דומה? לארבעה כוסות של חלב, אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו ארבע טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו שמונה, ואחד נפלו לתוכו שתים עשרה טיפין, ואמרי לה ויש אומרים במקום שתים עשרה: שש עשרה טיפין, שכולן מראות לובן הן, אלא שזה למעלה מזה וזה למעלה מזה.

9 ודוחים: אימור דשמעת ליה אמור ששמעת אותו את ר' עקיבא אומר שארבעת מראות הנגעים האמורים בדברי חכמים הם זה למעלה מזה, הרי זה בנגע פתוך מעורב בצבע אדום, "בהרת לבנה אדמדמת", ויקרא יג, יט, שיש בו דרגות שונות של אדמימות, כמבואר להלן, אבל בנגע חלוק עומד לעצמו, שאינו מעורב מי שמעת ליה האם שמעת אותו שזה למעלה מזה?

10 וכי תימא ואם תאמר: כי היכי דשמעת ליה כמו ששמעת אותו בפתוך, הכי שמעת ליה כך שמעת אותו בחלוק שדין אחד להם, עדיין יש לשאול: ובפתוך גופיה עצמו מי שמעת ליה האם שמעת אותו שכך הוא סבור? והתניא והרי שנויה משנה, ר' עקיבא אומר: אדמדם פתוך שבזה ושבזה, בנגעים השונים, צבעו כיין המזוג מהול במים, אלא של בהרת עזה כשלג ושל סיד דיהה הימנה;

11 ואם איתא יש, כן הוא, "של צמר דיהה הימנה" מן הבהרת מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי נגע השאת שהוא כצמר, הוא הבא אחרי הבהרת, ורק אחריו בא הסיד!

12 אמרי אומרים בתשובה לכך: אין הכי נמי כך גם כן יש לומר, והתניא וכן שנויה ברייתא, ר' נתן אומר: לא שאמר ר' עקיבא "של סיד דיהה הימנה", אלא "של צמר דיהה הימנה".

13 א ושבים לדון במשנה שאמרה כי מראות הנגעים הם שנים שהם ארבעה: בהרת הכתובה בתורה — עזה כשלג, שניה לה — לבנה כסיד היכל. שאת הכתובה בתורה — כצמר לבן, שניה לה — כקרום ביצה. ושואלים: ומנלן ומניין לנו שבהרת עזה היא? אמר אביי: אמר קרא הכתוב "אם בהרת לבנה היא" ויקרא יג, ד, היא לבנה ובהשוואה לה אין אחרת לבנה כמותה.

14 ומביאים בענין זה, תנו רבנן שנו חכמים: "בהרת" האמורה בכתוב — עמוקה נראית נמוכה מעור הגוף בו היא נמצאת, וכן הוא אומר "ומראה עמק מן העור" ויקרא יג, כה, כמראה אור חמה על הארץ, העמוקה כלומר, שנראית נמוכה מן הצל שלידה. "שאת" — אין "שאת" אלא גבוה, וכן הוא אומר "על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות" ישעיהו ב, יד, ואם כן "שאת" הוא נגע הנראה גבוה מן הבהרת. "ספחת" — אין "ספחת" אלא טפילה, דבר הטפל ונספח לדבר אחר, וכן הוא אומר "ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם" שמואל א ב, לו, ומכאן שיש מראה נגע שהוא טפל ונספח לשאת, והוא הלבן כקרום ביצה.

15 ושואלים: אשכחן מצאנו טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנלן מניין לנו? אמר ר' זירא: נאמרה "לבנה" בשאת ויקרא יג, י ונאמרה "לבנה" בבהרת ויקרא יג, ד, מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה — אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה, כסיד היכל.

16 במתניתא תנא בברייתא שנה החכם מקור אחר לדבר: הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת "שאת או ספחת או בהרת" ויקרא יג, ב, לומר לך: כשם שיש טפילה לשאת כך יש טפילה לבהרת.

17 ועוד שנינו באותה משנה לעיל: שאת כצמר לבן. ושואלים: מאי מהו "צמר לבן"? אמר רב ביבי אמר רב אסי: צמר נקי של טלה בן יומו שמכבנין בו שעוטפים אותו כדי שיישאר צמרו נקי לצורך עשיית בגדי מילת צמר מובחר.

18 ב אמר ר' חנינא: משל להבין את דבריהם של רבנן חכמים ששנו משנה זו, של בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה, למה הדבר דומה? לתרי מלכי ולתרי איפרכי לשני מלכים ולשני מושלים, מלכו של זה למעלה ממלכו של זה, ואיפרכו של זה למעלה מאיפרכו של זה.

19 ותמהים: האי משל זה, משמעו זה למעלה מזה וזה למעלה מזה הוא, אם מסדרים אותם כסדר זה מלך, מלך, מושל, מושל ואין כאן שתי קבוצות שונות!

20 אלא הכוונה היא לשני מלכים, כל אחד והמושל שתחתיו: מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה מאיפרכו, מושלו שלו עצמו, ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה מאיפרכו, מושלו שלו עצמו, וכך בנגעים, בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה.

21 רב אדא בר אבא אמר: כגון מלכא ואלקפטא, רופילא וריש גלותא המלך והמשנה למלך, שר הצבא וראש הגולה. ומקשים: האי גם משל זה, זה למעלה מזה הוא! אלא כגון מלכא ורופילא המלך ושר הצבא שכפוף למלך ישירות, ואינו כפוף אל המשנה למלך, למרות שהמשנה למלך חשוב ממנו, ואלקפטא וריש גלותא והמשנה למלך וראש הגולה שכפוף למשנה למלך ואינו כפוף לשר הצבא.

22 רבא אמר: גם לדרך זו המשל אינו מדוייק, שכן המשנה למלך אינו מלך העומד בפני עצמו. אלא מדובר בשני מלכים ממש, כגון שבור מלכא המלך מלך פרס, וקיסר רומי.

23 אמר ליה לו רב פפא לרבא: הי מינייהו איזה מהם עדיף, שבור המלך הפרסי או קיסר רומי? אמר ליה לו: בחורשיא קא אכיל ליה בחורשות הוא אוכל לו, כלומר אינך מצוי בעולם, פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא צא וראה מטבעו של מי מהם מהלך, נוהג בעולם, דכתיב שנאמר "ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה" דניאל ז, כג, ואמר ר' יוחנן: זו מלכות רומי חייבת הרשעה, שטיבעה שמטבעה יצא בכל העולם כולו.

24 רבינא אמר: משל דברי חכמים, למה הדבר דומה — כגון גלימא דעמר ושחקיה, סדינא דכיתנא ושחקיה בגד צמר ובלאו, סדין של פשתן ובלאו.

25 ג שנינו במשנה לענין ידיעות הטומאה: את שיש בה ידיעה בתחלה וכו'. ובענין זה מביאים, תנו רבנן שנו חכמים: מנין שאין הכתוב בפרשת קרבן עולה ויורד, העוסק באדם שנטמא ויקרא ה, ב— ג, מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? שהרי בכתוב עצמו אין הדבר מפורש.

26 ומשיבים: ודין לימוד מסברה הוא: הואיל והזהיר וענש הכתוב במקום אחר על הטומאה, וחייב קרבן על הטומאה בפרשה זו, מה כשהזהיר וענש על הטומאה — לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה — לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.

27 ומקשים: ואימא ואמור שמדובר במי שמטמא תרומה, שמצאנו שהזהיר הכתוב על כך, וענש במיתה ככתוב "ומתו בו כי יחללהו". ויקרא כב, ט! ומשיבים: לא אשכחן מצאנו עון שעונשו מיתה במזיד, שחייב עליה קרבן אם היה שוגג. שאין אדם מביא קרבן חטאת בשוגג אלא רק על עוון שחייב עליו כרת. ולכן יש לפרש פרשה זאת דוקא על טומאת מקדש וקדשיו, שחייבים עליה כרת.

28 ושואלים: ועדיין אימא אמור: הני מילי דברים אלה, שאין מביאים חטאת על עוון מיתה, אמורים בקרבן חטאת קבוע, אבל