ביאור שטיינזלץ על שבועות ל״א

1 קולר שלשלת של צוואר הנידונים, כלומר העבירה תלוי בצואר עדים שהם שיקרו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". שמות כג, ז.

2 א סימן לדברים הנלמדים להלן מן הפסוק "מדבר שקר תרחק": תלת"א שלושה בענין תלמי"ד, ותל"ת ושלושה בענין בעל"י חו"ב, ועוד שלושה לדיין: סמרטו"ט שומ"ע ומטעי"ם.

3 מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

4 ועוד, מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו לרבי עד שיגמרנו את הדין, ואז אסתרנו ואבננו משלי כראוי, כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

5 ועוד, מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי מכיר אתה אותי שאם נותנין לי אפילו מאה מנה איני מבדה משקר, אולם חוב של מנה מאה דינרים יש לי אצל פלוני שנתתים לו בהלוואה ואין לי עליו אלא עד אחד שיעיד על כך, ונדרשת עדות שני עדים כדי להוציא את החוב מידו, מנין שלא יצטרף התלמיד להעיד עמו עם אותו עד? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

6 ושואלים: האי דבר זה מהאיסור "מדבר שקר תרחק" נפקא הוא יוצא? שיש בזה רק משום התרחקות מן השקר? הא הרי כאן ודאי שקורי קא משקר משקר הוא, ורחמנא אמר והתורה אומרת במפורש: "לא תענה ברעך עד שקר" שמות כ, ג, ויש בזה איסור חמור מן התורה! אלא כגון דאמר ליה שאומר לו רבו: ודאי חד סהדא אית עד אחד יש לי, ותא ובוא אתה קום התם עמוד שם ליד העד ולא תימא ולא מידי תאמר דבר, דהא לא מפקת מפומך שקרא שהרי אינך מוציא מפיך שקר, ואילו הצד השני יחשוב שיש שני עדים בדבר ויודה — אפילו הכי כך אסור, משום שנאמר: "מדבר שקר תרחק". ועוד דברים הנוגעים בענין זה לבעל חוב.

7 מנין לנושה בחבירו מנה ואין לו עדים, שלא יאמר: אטעננו מתחילה במאתים דינרים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה של מודה במקצת, ואגב אותה שבועה אגלגל עליו שבועה על חוב אחר שהוא חייב לי ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

8 ועוד, מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר החייב: אכפרנו בבית דין ואומר שאינני חייב בכלל, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

9 ועוד, מנין לשלשה שנושין תובעים יחד מנה באחד, שלא יהא אחד מהם נעשה בעל דין כתובע, ושנים יהיו עדים, כדי שלבסוף יוציאו אותו מנה מן החייב ויחלוקו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". ומביאים דברים נוספים הנלמדים מפסוק זה לדיין.

10 מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית כסות, מעיל בת ששווה מאה מנה, שאומרין לו לעשיר: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". ומסופר, כי הוו אתו לקמיה כאשר היו באים לדין אנשים שונים לפני רבא בר רב הונא, אמר להו היה אומר להם: שלופו פוזמוקייכו וחותו לדינא הורידו את הנעלים היפות שלכם ובואו לדין, שלא תיראו מכובדים יותר.

11 ועוד, מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

12 ועוד, מנין לבעל דין שלא יטעים יסביר ויתן הוכחה את דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". רב כהנא מתני היה שונה ולומד זאת ממה שנאמר "לא תשיא שמע שוא" שמות כג, א, והוא מפרש אותו כאילו היה נאמר "לא תשיא" כלומר, אל תגרום לאדם לקבל דבר שקר.

13 נאמר "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" יחזקאל יח, יח — רב אמר: זה הבא בהרשאה, שנעשה שליח לחבירו בבית הדין לטעון עבורו. ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין עוררין, שהוא נכנס לסכסוכים אף על פי שהוא לא גרם אותם.

14 ב שנינו ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד. ושואלים: לאפוקי מאי להוציא את מה בנוסף לכל האמורים לעיל? שהרי כבר מנה את הפסולים לעדות מכל הסוגים! אמר רב פפא: לאפוקי להוציא מלך, שאף שאינו לא קרוב ולא פסול, מכל מקום אינו מעיד בבית דין. ורב אחא בר יעקב אמר: לאפוקי להוציא משחק בקוביא, שהוא פסול לעדות מדברי סופרים.

15 ומעירים: מאן דאמר מי שאומר כי אינה נוהגת במשחק בקוביא, כל שכן במלך, שמן התורה איננו מעיד. ומאן דאמר ומי שאומר שאינה נוהגת במלך, אבל משחק בקוביא אפשר לומר שנוהגת בו, לפי שמדאורייתא מחזא חזי מן התורה ראוי הוא, ורבנן הוא וחכמים הם שפסלוהו, ולכן שבועת העדות שמן התורה חלה עליו.

16 ג שנינו במשנתנו ששבועת העדות נוהגת בפני בית דין ושלא בפני בית דין אם נשבע העד מעצמו. ומפי אחרים — דווקא בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים שבכל מקרה חייבים רק כאשר כופרים בפני בית דין. ושואלים: במאי קמיפלגי במה הם חלוקים? מהו יסוד המחלוקת?

17 אמרוה רבנן קמיה חכמים לפני רב פפא שנחלקו בשאלה של דרכי הלימוד בגזירה שווה: האם הולכים בשאלה בדרך של דון מינה ומינה למד ממנה וממנה כלומר, כשלומדים דבר מדבר האם חוזרים ולמדים דברים נוספים מאותו מקור באמצעות גזירה שווה זו, או האם הולכים בדרך של דון מינה ואוקי באתרה למד ממנה והעמידה במקומה שלומדים בגזירה שווה רק דבר אחד, ובשאר הפרטים ממשיכים לדון בדבר לפי עניינו, בזה קא מיפלגי הם חלוקים,

18 ר' מאיר סבר: דון מינה ומינה למד ממנה וממנה, שהוא לומד בגזירה שווה דין שבועת עדות מדין שבועת פקדון, מה בשבועת פקדון מושבע מפי עצמו — חייב, אף שבועת עדות מושבע מפי עצמו — חייב, ומינה וממנה הוא ממשיך ללמוד עוד, מה שבועת פקדון חייב עליה בין כשנשבע על כך בבית דין ובין שלא בבית דין, אף שבועת עדות חייב בין בבית דין ובין שלא בבית דין. ואילו

19 רבנן סברי חכמים סבורים: דון מינה ואוקי באתרה למד ממנה והעמידנה במקומה, שאכן הם למדים: מה פקדון מושבע מפי עצמו — חייב, אף עדות מושבע מפי עצמו — חייב, ואולם אוקי באתרה העמידנה במקומה, ולמד משבועת העדות עצמה על שבועת העדות, מה מושבע מפי אחרים, אם כפר בבית דין — אין כן חייב, שלא בבית דין — לא, כמבואר להלן, אף מושבע מפי עצמו בהשבעה זו, בבית דין — אין כן, שלא בבית דין — לא.

20 אמר להו להם רב פפא לחכמים: אי אם מפקדון גמרי לה רבנן לומדים אותה חכמים בגזירה שווה, דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חולקים שהולכים בשיטה של דון מינה ומינה למד ממנה וממנה והיינו צריכים ללמוד מכל דיני הפקדון, ובכלל זה שנשבע מעצמו חוץ לבית דין — חייב.

21 אלא היינו טעמא דרבנן זהו הטעם של חכמים שאינם סבורים כן, דמייתו לה שמביאים אותה, את הסברה שחייב אם נשבע מעצמו, בקל וחומר מדין שבועת עדות עצמה. והסברה היא: ומה מושבע מפי אחרים — חייב, מפי עצמו לא כל שכן?

22 ומדמייתו לה וכיון שמביאים אותה רק בדרך קל וחומר, הרי כלל הוא בדיני קל וחומר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שאין הנלמד בקל וחומר יכול להיות יותר מן המלמד. ולכן, מה מושבע מפי אחרים, בבית דין — אין כן חייב, שלא בבית דין — לא, אף מושבע מפי עצמו, בפני בית דין — אין כן, שלא בפני בית דין — לא.

23 אמרו ליה רבנן לו חכמים לרב פפא: מי מצית אמרת האם יכול אתה לומר דלאו שלא בענין של דון מינה ומינה למד ממנה וממנה הם פליגי חולקים? והתנן גבי והרי שנינו במשנה אצל שבועת הפקדון כך: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין — מפי עצמו, ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים — כיון שכפר בו חייב.

24 ויש לשאול: מושבע מפי אחרים בפקדון מנא להו לרבנן מנין להם לחכמים שהוא חייב? שהרי לא נאמר דבר זה בתורה בשבועת הפקדון, לאו דגמרי לה האם לא מפני שלומדים זאת משבועת עדות? ושמע מינה ולמד מכאן שבשאלה האם בדון מינה ומינה פליגי לומדים ממנה וממנה חלוקים הם, שלדעת חכמים ש"אוקי באתרה" למדים רק שחייב גם מפי אחרים, אבל אין להמשיך וללמוד מעדות שחייב רק כשכפר בבית דין, אלא כדין שבועת הפקדון עצמה — גם מחוץ לבית דין.

25 אמר להם רב פפא: מההיא — אין מאותה ברייתא — כן, שמשם אפשר לראות שהם חולקים בנושא זה, אולם מהא — ליכא למשמע מינה מזו ממשנתנו, שממנה רציתם להוכיח — אי אפשר לשמוע ממנה ואין להביא ממנה ראיה זו לענין זה.

26 א שנינו במשנה: וחייבין על זדון השבועה. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו שבשבועת העדות חייבים על הזדון? דתנו רבנן ששנו חכמים: בכולן בשאר הדינים המוזכרים בפרשת קרבן עולה ויורד טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי נאמר בהן "ונעלם" ראה ויקרא ה, ב— ד, וכאן בשבועת העדות לא נאמר בה "ונעלם", משמע שבא הכתוב ללמדנו, שחייב גם אם לא נעלם ממנו, ומכאן יש לחייב על המזיד כשוגג.

27 ועוד שנינו במשנה: וחייבים על שגגתה עם זדון העדות. ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק שגגתה עם זדון העדות? אמר רב יהודה אמר רב, באומר: יודע אני ששבועה זו, שאדם נשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא.

28 ועוד שנינו במשנה: ואין חייבין על שגגתה גרידתא כלומר, שאם טעה האיש באמת, ששכח שהוא יודע את העדות — פטור מלהביא קרבן. ושואלים: לימא תנינא האם לומר ששנינו כבר במשנה את זו של רב כהנא ושל רב אסי לעיל שבועות כו,א שהיו חולקים זה עם זה ונשבעים על מה שאמר רב, ואמר רב שמי שטעה ונשבע על כך — אין זה נחשב לשבועת שקר, משום שבשעת שבועה היה בטוח שהוא אומר אמת, ואין זו שגגה, אלא אונס?

29 ודוחים: לא, אף על גב דתנן איצטריך אף על פי ששנינו את הדבר במשנה זו, הוצרך רב לומר להם לענין מה שנשבעו, שכן אם רק לפי משנה זו סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: הכא כאן הוא בשבועת העדות הדין כן, משום שלא כתיב נאמר בה "ונעלם", דבעינן שצריכים אנו שיהיה השוגג שמביאים עליו קרבן דומיא בדומה למזיד, שיודע שהוא נשבע לשקר אלא שלא ידע שחייב על כך קרבן ואם אין זה זדון גמור הריהו פטור. אבל התם שם במקרה של רב כהנא ורב אסי, שמדובר בשבועת הביטוי דכתיב שנאמר בה "ונעלם" ויקרא ה, ד — היינו אומרים כי אפילו שגגתה כל דהו שהוא, גם אם התכוונו להישבע באמת, ונעלם מהם הדבר לגמרי, נחשב הדבר כשגגה לחייב קרבן, על כן קא משמע לן משמיע לנו שאפילו בשבועת הביטוי שגגה כגון זו נחשבת כאונס, ופטור.

30 ב משנה שבועת העדות שמביא עליה קרבן עולה ויורד כיצד? אמר לשנים: "בואו והעידוני", ואמרו לו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות". או שאמרו לו: "אין אנו יודעין לך עדות", ואמר להם: "משביע אני עליכם", ואמרו: "אמן", והתברר שהיה זה שקר — הרי אלו חייבין.

31 השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו כלומר, העידו כראוי — הרי הם פטורין; אבל אם כפרו גם בבית דין — חייבין על כל אחת ואחת מהפעמים שהשביע עליהם מחוץ לבית דין. השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין וכפרו — אינן חייבין אלא אחת. אמר ר' שמעון: מה טעם הדבר? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות לאחר שאמרו בפני בית דין שאינם יודעים עדות, נמצא שהיתה כאן רק שבועת שקר אחת, ועל השאר פטורים.

32 כפרו העדים שניהן כאחד — שניהן חייבין, אם כפרו בזה אחר זה, הראשון שכפר — חייב, והשני — פטור, שכיון שהראשון אינו מעיד נשאר רק עד אחד בלבד, ועד יחיד אינו ראוי להעיד. כפר אחד מן העדים, והודה אחד והעיד — הכופר בעדות חייב.

33 היו שתי כיתי עדים שנשבעו שבועת העדות, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן, שביטול העדות של כת ראשונה עדיין משאיר אפשרות לכת שניה להעיד עדות גמורה.

34 ג גמרא אמר שמואל: ראוהו העדים לבעל הדין שרץ אחריהן, אמרו לו: "מה אתה רץ אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — הרי אלו פטורין, עד שישמעו מפיו תביעה להעיד. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו שמואל? הלוא תנינא שנינו את הדבר הזה: שילח התובע ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע ולא התובע: "משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו" ונשבעו שבועת שקר שאינם יודעים — הרי אלו פטורים,