מאירי על שבועות ל״א א

מאירי על שבועות ל׳ ע״ב » « מאירי על שבועות ל״א ע״ב

1 שבועות פתח ↗

מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹב לֶעָשִׁיר – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

2 שבועות פתח ↗

מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁרוֹאֶה אֶת רַבּוֹ שֶׁטּוֹעֶה בַּדִּין, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּגְמְרֶנּוּ; וְאֶסְתְּרֶנּוּ וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי, כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא הַדִּין עַל שְׁמִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה אֵינִי מְבַדֶּה; מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְאֵין לִי עָלָיו אֶלָּא עֵד אֶחָד – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

3 שבועות פתח ↗

הַאי מִ״דְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״ נָפְקָא?! הָא וַדַּאי שַׁקּוֹרֵי קָא מְשַׁקֵּר, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״! אֶלָּא כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי חַד סָהֲדָא אִית לִי, וְתָא אַתָּה קוּם הָתָם וְלָא תֵּימָא וְלָא מִידֵּי, דְּהָא לָא מַפְּקַתְּ מִפּוּמָּךְ שִׁקְרָא – אֲפִילּוּ הָכִי אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֶטְעָנֶנּוּ בְּמָאתַיִם – כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה לִי בְּמָנֶה, וְיִתְחַיֵּיב לִי שְׁבוּעָה, וַאֲגַלְגֵּל עָלָיו שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

5 שבועות פתח ↗

מִנַּיִן לְדַיָּין שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

6 שבועות פתח ↗

מִנַּיִן לְבַעַל דִּין שֶׁלֹּא יַטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי מִ״לֹּא תִשָּׂא״ – ״לֹא תַשִּׂיא״.

1 מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק מיד את מאימת העשיר ת"ל מדבר שקר תרחק וכן תלמיד שראה ברבו שטועה בדין אל יאמר אניח לו עד שיחתכנו ואסתרנו ואבננו משלי ויקרא הדין על שמי אלא יאמר לו מיד שנ' מדבר שקר תרחק:

2 תלמיד שאמ' לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מכזב מנה יש לי על פלני ואין לי עליו אלא עד אחד בא והזדווג עמו כשאביאנו לפני הדיין ולא שתעיד שום דבר שלא תעבור על לא תענה אלא שתבא עמו ובעל דיני רואה וחושב עליך שתעיד ויודה אל יעשה כן שנ' מדבר שקר תרחק:

3 היה נושה בחברו מנה אל יאמר אטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל לו שבועה ממקום אחר שנ' מדבר שקר תרחק וכן אם היו נושים בו מנה וטענוהו במאתים לא יאמר אכפור את הכל בבית דין ואודה לו מנה חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועות ממקום אחר שנ' מדבר שקר תרחק:

4 היו שלשה שהלוו מנה לאחד וכפר בהם לא יעשו עצמם אחד בעל דין ישנים עדים ויוציאו ממנו המנה לחלוק אותו ביניהם אע"פ שהוא אמת הואיל ודבורם שקר שנ' מדבר שקר תרחק:

5 אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד קודם שיבא בעל דין חברו שנ' לא תשא שמע שוא וכן הבעל דין מוזהר שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו שנ' לא תשא קרי ביה לא תשיא:

6 לעולם יזהר אדם שלא יבא לדין אלא בהכרח ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת עניני עצמו דרך עצה אמרו ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה וכגון שהם בעיר אחת הא אם היה שם דרך רחוקה ואינו רוצה לטרוח וזה הולך ומביא הלואתו או פקדונו אינו בכלל לא טוב עשה אדרבא מצוה הוא עושה וכן נכנס בכלל לא טוב עשה לוקח שדה שיש עליו עסיקין וערערין והוא סומך על תקפו ואלמותו שלא יערער אדם עליו וכן כל כיוצא באלו הדברים:

7 ממה שכתבנו למדת שהעדים צריך שיהא עדותם מעומד ובדיעבד אם העידו מיושב י"א שאין עדותם כלום אא"כ הוא תלמיד חכם שמושיבין אותו אף בשעת עדותו כמו שביארנו והביאוה ממה שאמרו בשני של שחיטת קדשים ט"ז א' מה ליושב שכן פסול לעדות ותירץ מיושב תלמיד חכם שאינו פסול ולמדו מזו שבעם הארץ פסול ובתלמיד חכם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה אין מושיבין מיהא בשעת עדות ומ"מ נראה שבדיעבד בכלן כשר שאלו בדיעבד פסול לא ויתרו כל כך לכתחלה לתלמיד חכם לישב לכתחלה משום כבוד תורה אלא ודאי פסול לכתחלה קאמ' הא בדיעבד כשר לא נאמר ועמדו אלא למצוה ולהדור הדיינין ולא לעבור וכמו שאמרו שם כ"ג א' ביושב לעבד יעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו לעבור ולא אמרו שם פסול אלא דרך משא ומתן ודחיה בעלמא ואף מה שכתבנו בבעלי דין שבשעת גמר דין צריכין עמידה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד הדין דין ואף הדיינין שדינם בישיבה אם קבלו עדותם עומדים מה שעשו עשו וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבתלמוד סנהדרין פרק ארבע מיתות:

8 מה שביארנו למעלה בדיין שלא יעשה את דבריו סניגור יש בו רמז לדבר אחר והוא שלא יוציא דבריו בצד שיראה מהם עזר וסעד לאחד מבעלי הדין שלא ילמד לשקר מתוך דבריו והוא שאמרו שאם הביא בעל דינו עד אחד לא יאמר מה ענין לעד אחד ואין מגבין ממון על פי עד אחד וכיוצא בדברים אלו אלא יאמר לנטען הרי זה מעיד כדברי בעל דינך ואם יודה יודה ולא יאמר הוא שאין עד אחד כלום עד שיטעון הלה שאינו חייב לו כלום ושזה העד שקר הוא מעיד וכן כל כיוצא בזה ומ"מ כל שהוא מכיר בבעל דינו טענה שהוא רוצה לאמרה ועלגות שפה או בלבול דברים מעכבתו מותר לסעדו מעט בראשי פרקים אין זה אלא גלויי מלתא בעלמא ופתח פיך לאלם ויזהר בזה שלא להרבות עד שיעשה כעורכי הדיינין ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

מאירי על שבועות ל׳ ע״ב » « מאירי על שבועות ל״א ע״ב